והם חיו | לרכישה באינדיבוק
והם חיו

והם חיו

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 71
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 13
- 13

יהודה, אלמן דתי צעיר מבת ים, שואף להיות תלמיד חכם. שולמית,  היא קיבוצניקית חילונית, יפיפייה ותוססת שהגרה לתל אביב, וחולמת על קריירת משחק.

בעוד סיפור אהבתם קורם עור וגידים, נתקל במכשולים, ומתגבר שוצף כנהר.

נמשך הקורא אחר המעשייה הכה ישראלית ועם זאת אוניברסלית.

ספרו השלישי של רן אהוד מחזיר לזירה את הרומנטיקה, ובוחן בעין מפוקחת ומשועשעת  אם יש לה עדיין זכות קיום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “והם חיו”

בקרוב…

א

הוא נפטר מאשתו בטרם עת, התלוצצו על חשבונו, ויהודה הסכים. היא מתה והוא נפטר וזה מכבר חדל מלהרגיש צורך להתנצל על כך. כעת, בבית הכנסת, במנחה שלפני כניסת השבת, הוא מתחנן לפני היושב במרומים שיעניק לו את הזכות לבנות בשנית בית נאמן בישראל.

"אנא ממך אבא כול יכול," ממלמלות שפתיו, "אל תביאני, לא לידי ניסיון, ביזיון, והליכה לזונות," ומיד שוקד מוחו על מציאת פתרון הלכתי לסוגיה ומחשבותיו נודדות למחוזות החטא. נבוך מתוכן מחשבותיו הוא מאריך בתפילה, בתקווה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותן. "קדוש קדוש קדוש," עונה הקהל כהד לבעל התפילה המעיד על גדולת הבורא, ומחשבותיו הזרות של יהודה נגוזות. הוא נזכר בקביעת הבעל שם טוב, שמחשבות זרות בתפילה הן ניצוצות שעולים מעולמות הטומאה, ומתעודד, שהרגע עשה תיקון.

בסיום תפילת העמידה הוא פוסע שלוש פסיעות לאחור ומצטרף לקהל "לקדושה". הוא מרים את עיניו לעבר תקרת ההיכל הגבוהה, קורא איה מקום כבודו להעריצו, ומגניב מבט לארון הקודש.

המחשבה שאם יעז מאן דהוא לפתוח את ארון הקודש, ולמנות את ספרי התורה שבו, יהיה מניינם גבוה ממניין המתפללים הנוכחי, מכה ביהודה כפטיש יפוצץ סלע. ואולי זו הסיבה שבגללה לרוב הארון סגור ומוגף?!.

מושב העץ נאנק תחתיו בהסכמה כשהוא מתיישב.

 לאן הלכו כולם? הוא תוהה וסוקר את שורות הספסלים הריקים שהמו פעם יהודים.

 לאן שטה רוח האדם כשהגוף אומר שלום חבר, והאם גם רוחה של נוגה הפליגה לשם?

כדי להימלט ממחשבותיו הוא מחליף חיוך עם נסים, זקן עמוס שיניים תותבות שהצהיבו מסיגריות. לנסים פלולה על הצוואר, שמסמנת למלאך המוות את מקום השחיטה המיועד, ונסים, שאינו משלה את עצמו כי חרבו של האחרון תפסח עליו, נוגע בה אחת לכמה זמן, כמוודא שלא איבד את הזכות הבסיסית של כל בן אנוש באשר הוא למות.

שירת ה"לכה דודי לקראת כלה" נישאת בחלל בית הכנסת, ויהודה נסחף בלהט הזיופים לשם שמים, ומרים את קולו המנסר את ספסלי המקום, ומזמין את שבת הכלה שתיכנס בפתח ההיכל.

בילדותו, כשהיו מגיעים לבית האחרון של השיר המקודש, והקהל היה נעמד ומסתובב לקבל את פני שבת המלכה, אם בדיוק באותו רגע היה נכנס מתפלל לבית הכנסת, היה יהודה בטוח שזהו המשיח בכבודו ובעצמו. שנים אחר כך למד לדעת כי מובטח שהמשיח לא יבוא בשבת או ביום טוב כדי שלא ניאלץ לצאת לקראתו מעבר לתחום השבת. כעת, כיוון שהוא סמוך ובטוח שהמשיח לא ישמע את זיופיו, הוא מרים קולו באותו ניגון שמזמר אביו, ומקווה, בדיוק כמו סבו וסב סבו לפניו, שהמשיח בוא יבוא מיד עם צאת השבת.

בראשו הוא עובר על רשימת הקניות האמונית והציבורית שהכין לכבוד המשיח: לדוגמא יישוב הארץ, תחיית המתים, ונוגה בראשם. כל זאת בניגוד לדעת ישראל אביו, שטוען כי "מרוב שמחכים למשיח מפתחים ציפיות. והציפיות מכריחות להניח הנחות. וההנחות מכריחות לנהוג בדרך מזיקה," וכמו להצפין את דבריו אף יותר, הודף אביו את הטענה שדבריו נסובים על מפעל ההתנחלות. אבל יהודה מיטיב להבין את כוונת המשורר, שנרמזת בראשי פרקים, כמציץ מבין החרכים. היטב חורים לו הדברים, אך מתוך כיבוד אב אין הוא מהין לשאול אותו ישירות לדעותיו הפוליטיות, שכלפי חוץ הן ימניות למהדרין.

פסח אחד נתלהטו הרוחות בבית, כשיהודה טען שמצוות כיבוש הארץ היא דאורייתא, ולהיות ציוני אין משמעו להיות גזען אלא להפך, "ממש כמו…" הוא תר אחר השוואה הולמת, ולבסוף אמר, "כמו שלהיות הולנדי לא אומר שאתה מסומם."

"כל אחד והלוקאל פטריוטיזם שלו," סיכם אביו את הנושא, ויהודה, שידיו החלו לטפוף על שולחן החג כאילו מעצמן, עצר בעד עצמו מלהשיב שאנשי התרבות הגדולים ביותר בעיני עצמם, לא הרחק מהולנד, הפכו יהודים לסבון. נוגה, שראתה איך הדם אוזל מפניו והופך לתחושת בטן חמוצה במעיו, התערבה והודיעה שהמסובים עוד לא טעמו מעוגיות הקוקוס שהכינה. לרגע חישב יהודה לפלוט את לבת כעסו הישר אל חיקה, אך לנוכח מבטה הנינוח ותנועות ידיה המיומנות שהגישו לו את המעדן, הוא נרגע, ובכך נסתם הגולל על פיו ועל השיחה.

שירת הלכה דודי נמשכת, ובמילות הבית האחרון, "בואי בשלום עטרת בעלה", קם הקהל ופונה מערבה. יהודה, שמאז פטירת אשתו מצא את עצמו שר "נוחי בשלום עטרת בעלה", מגביר את קולו על מנת להבריח את המחשבה הזרה, אך כמו מאליה משתחלת המילה האסורה מבעד לחומת הכרתו ואוחזת בגרוגרתו בלפיתת נחש חנק. באחת הוא קוטע את הזמר ומשתעל בניסיון להסוות את האדמומית שעלתה בפניו.

לאחר קטע תפילה קצר נוסף עולה זקן המתפללים לדרשת השבת. הוא מכחכח בגרונו מעל הדוכן, ומשחק בכפתורי הקרדיגן השחור שלגופו, כמו היה מכוון תדר עלום ברדיו דמיוני, שממנו יבקע קולו בעוד רגע קט וימלא את חלל בית הכנסת. פרשת השבוע היא "וייגש", והזקן מקשה בקול נסורת יבשה: "מדוע התנכר יוסף לאחיו ואחר כך הטמין את הגביע בשקו של בנימין?!" הזקן, בהפסקה דרמתית ראויה, מאפשר לשאלה לשקוע בחלל האולם, רק כדי להודות שאין לו תשובה משלו, אבל בדיוק לשם כך יש מפרשים. הוא מעלעל בספר בראשית ומביא מדברי אחד מהם: "יוסף העמיד את אחיו בניסיון," הוא מרעים בקולו, "אבל ראש האחים, יהודה, שניגש להתמודד עם יוסף ומסרב לזנוח את בנימין, עומד בו."

לרגע תוהה המתפלל שלנו, הצעיר שבחבורה, אם את כובד משאו של האח יהודה, בנו של ישראל אבינו, סוחב גם הוא הקטן, כבן לאב בשם ישראל וכאלמן. הוא שב ונזכר בעצת הרב, שלא לתהות בנשגב ממנו, וחדל.

לפתע הוא חש אי נוחות הפושטת בעורפו, ובעודו נע ונד על הספסל, בניסיון למחוק את אות הקין של אלמנותו, מבזיקה בו ההכרה שמישהי, מאחור, מעזרת הנשים, צופה בו.

בעוד הזקן ממשיך לשאת את הדרשה בדבר ניסיונות החיים, עומד יהודה בניסיון להפגין חוסר נימוס הלכתי, ולהביט ישירות אל עבר האלמונית. לבסוף הוא נשבר וזורק מבט אל עזרת הנשים, ותקוותיו הומות. בדמיונו מפעמים דיוקנאות אשה בשביס לבן עם ילדים טהורים הממתינים למילות הקידוש.

התמונה בראשו מפתיעה אותו. מאז לכתה של נוגה, הפנו אותו ייסוריו לחיפוש אחר הנשגב. במבוכי האינטרנט נבר אחר הבטחות של שרלטנים למיניהם שהציבו דד-ליין לביאת המשיח. בחלוף היום המיועד בלא האיש המיועד היה יהודה תוהה באוזני רבו כיצד ייתכן שההבטחה לא קוימה. זה היה מביט בו בעדינות ועונה בעדינות רבה עוד יותר: "שתיפח רוחם של מחשבי הקיצין!" כשיהודה היה מוחה בקול רפה, וממלמל שאולי נפלה טעות בחישובי הרב האינטרנטי, היה רבו מגחך ואומר, "אולי שכח אותו רב נכבד להכניס את המע"מ לחשבון הימים…". ואז, כשהיה מרגיש הרב שהלצתו נופלת על אוזניים ערלות, היה מוסיף בכובד ראש: "יהודה היקר, לא לנו הכבוד, כי אם לה'. לא לנו הידיעה כי אם לבורא עולם. ולפיכך אני ממליץ לך בחום לעזוב את עולם הסוד, ולהתעמק בדף הגמרא, כמנהג אבותינו מקדמת דנא. כמי שידע אבדה קשה, טבעי שתחפש מזור לבעיותיך בנשגב, אבל אליו מגיעים כמו לעליית הגג, רק לאחר שהבית בנוי."

בינתיים מתחיל הקהל להתפלל ערבית של שבת, ויהודה מוסיף לקולם תפילה פרטית: "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה." לראשונה הוא חושב על עצמו במפורש כעל "אלמן", ולא בורח לאותם ניסוחים עקלקלים המדברים על הזמן שעבר "מאז לכתה", כאילו היא אמורה לשוב בכל רגע מסיבוב שופינג בקניון, וצרור מתנות בידה.

לפני השינה, ברגעי הדמדומים של הכרתו, הוא תוהה לא פעם אילו מתנות תביא לו זוגתו: אולר שוויצרי או סנדלי טבע? צמיד מקבר רחל או ש"ס חתנים? בחלומותיו הם עומדים זה מול זה, בת שחוק שפוכה על פניה, וגופה מלא עסיס. באחד החלומות התאפק שלא לבכות כשניצבה מולו, אדמומית תפוחים לפניה הבוהקים, וצווארה הברבורי גוחן לעברו. לגופה לבשה שמלה כחולה, וראשה היה עטור בשביס לבן. כשהעביר את ידו על אניצי שערה, נחתך ראשה לשניים וקטע באבחה של סיוט את פסטורליית החלום. בכל החלומות היה מלבושה זהה, אך מבנה גופה השתנה. לעתים היתה גבוהה ושמנה משזכר, ולעתים הכהה יופייה את אור החמה. לעתים היא דמתה לקאת המדבר, ספונה בעצמה, רזה, וצמאה לחיבוק. בחלומות הם לעולם מביטים זה בזו ושותקים.

בשעת הגילוח היה מתאמן כיצד ישאל אותה לשלומה. "ומה שלומך?!” היה מטיח במראה עשרות פעמים בשבוע, אך לשווא, ויהודה החל לתהות אולי בשינה הוא סובל מחרדת ביצוע.

לפרקים, כשהיה מסיים להזות על עצמו מטיפות הפאקו ראבאן, שקיבל מנוגה ליום נישואיהם, היה תוהה מדוע טרם מצא לה מחליפה. גילו כעת מעט יותר מכפול מגיל בר-מצווה, וגופו עטור הצלקת הנפשית יכול בשקט להיקרא נאה. מוטת כתפיו רחבה, ונוגה הגדירה אותה בקריצה (ובינו לבינה בלבד), "כגשר, בין נאה דורש (בשפתיו) לנאה מקיים (בגופו)". לסתו מרובעת ובמרכזה גומה, שערו שחור ועורו בהיר. שיניו, שבילדותו פרנסו משפחת אורטודנט שלמה, מצדיקות את ההשקעה. עיניו חומות, אפו נשרי ושפתיו עבות. כשהיתה נוגה עומדת לצדו היה ראשה מגיע עד מפתח צווארו. כעת הוא תוהה לאיזה גובה מגיעה האלמונית הצופה בו מעזרת הנשים.

התפילה מגיעה לקטע המסיים, ובעל החלומות ננער ונזכר בדבריו של רבי טרפון, ש"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", וממהר למלא את חלקו. בעודו כורע ב"ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים", הוא חש שוב באותן עיניים זרות, ומשתדל להתרומם באלגנטיות שגורמת לעצמות גבו להתפוקק בתוך חולצתו המגוהצת והלבנה. שרירי רגליו משתרגים ממאמץ בתוך מכנסי הגברדין השחורות, ואת הופעתו משלים מעיל גשם כחול שבטנתו פליס אפור.

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא," אומרים כמה ראשים לבנים, ולאחר קדיש היתום בוקעת שירת "אדון עולם". יהודה רוכס את מעילו ומכתת רגליו לעבר היציאה. בדרך הוא לוחץ את ידו של נסים ומברכו ב"שבת שלום". מעשיו מכוונים להציץ (ואולי להפגע) באותה אלמונית, בטרם תיעלם. במבואת בית הכנסת מצטנפים היוצאים יחדיו, כמבקשים עוד רגע של חום אנושי שיגן עליהם מפני הסערה החילונית והמטאורולוגית שמשתוללת בחוץ. כשהוא נואש מלמצוא אותה, הוא מאגף את דבוקת האדם בדרכו לשירותים אך לפתע נתקל בזוג עיניים גדולות וכחולות, שקופאות מולו לרגע ארוך, עד ששלפוחית השתן קוראת אותו לסדר. הוא רומז לעיניים שיפנו את הכניסה לנוחיות, וכשהן מסרבות להבין הוא מבקש רשות לעבור באדיקות של מי שמאמין בכל מאודו בהלכת "בל תשקצו".

בעודו מטיל את מימיו באסלה הוא משחזר את המראה שממסגר את עיני התכלת, שלכל הדעות משובב נפש הוא. הוא מסכם בצער שקרוב לוודאי פספס את ההזדמנות היחידה שנקרתה לו מזה זמן רב להכיר אשה כלבבו, כי כבר קבעה הגמרא – אישה שעיניה יפות אין צריך לבדוק. לפיכך, בסיום ה"קטנים" הוא מקפיד ליטול במתינות את ידיו מתוך נטלה שש פעמים, לעמוד במרחק בטוח מהשירותים, ולברך "אשר יצר". בסוף הברכה, לו היה מעז, היה מכה גם על ראשו כדי לבדוק אם הוא חלול. אך כיצד זה לא הבחין שהמצודדת עומדת ליד הגבאי במרחק מה מדלתות בית הכנסת וממתינה למשיח?!

למרות המרחק, שוב מצטוותות עיני השניים. האלמונית סוקרת אותו בעניין שאינו פחות משלו, משל היו שני ארכיאולוגים שאינם מצליחים לקבוע אם לפניהם מוצג חדש או עמית למקצוע החיזור העתיק. לבסוף מחליט יהודה לעשות מעשה. הוא מתעלם מקוצו רוחו המופגן של הגבאי, ומקצר את המרחק אל הבחורה בחיוך נבוך וצעדים מדודים, משל היה שופט כדורגל שאומד את המרחק הדרוש לבעיטת עונשין. תוך כדי הוא שוקל אם יפתח ב"מה שלומך?" או בברכת "שבת שלום". בעודו פוסע הוא נזכר בסיפור על שני רעבעס.[1] מיד הוא מאט את צעדיו, מרכין את ראשו, נעמד במרחק בטוח מהפלונית, ואומר "שלום".

האלמונית, עיניה תכלת ועורה בוהק. נגד הגשם שבחוץ עטוף ראשה בצעיף צמר גדול, לבן ועדין, המעוטר בצורות פייזלי. לגופה שמלה פרחונית, שתחתיה מבצבצים מכנסיים ירוקים בעלי שוליים מתרחבים. היא נמוכה מנוגה, אבל גופה מעדנות. שערה חום עם גווני בלונד, וכל הווייתה מזכרת נערת פרחים בפריחתם. לרגליה נעלי סירה שטוחות ופשוטות לכאורה, אשר נקנו בעמל ובממון רב.

אינסטינקט ההישרדות מכה בו, ולרגע הוא מתחבט בין האפשרות להילחם עליה לאפשרות לברוח אל עבר אופק זיכרונותיו הכואבים. בעודו מתלבט הוא קופא במקום, כמו חיה שנתפסת באורות מכונית. האלמונית מחייכת. חיוכה הקורן מאיר את מבואת בית הכנסת באור נגוהות של קדושה.

"אתה יהודה?" היא שואלת, והוא ננער ועונה, "מודה בעוונותיי."

"אהלן, אני שולמית," היא אומרת ומושיטה את ידה ללחיצה.

בעבר היה יהודה לוחץ ידי נשים כדבר שבשגרה, אבל מאז מתה נוגה התחזקה אמונתו פלאים. כעת הוא משפיל מבטו ארצה ושותק. ידה נותרת תלויה באוויר, מיותרת כמו תמרור הכוונה לתנועת הציפורים הנודדות בסתיו. רק לאחר שתיקה מתוחה ויד זקורה, שהיא בוודאי כבר היתה מעדיפה לחיות בלעדיה, הוא לוחץ אותה בזריזות, כאילו נגע בנחש שעלול להכיש את נימי תאוותו לחיים, ממלמל "נעים מאוד", ומשפיל את מבטו.

מבוכת שולמית מתחלפת בשעשוע. דומה כי לו יכלה היתה לוחצת את ידו שוב. "נסים הוא דוד שלי, והוא מזמין אותך לארוחת שבת אצלנו," היא אומרת.

יהודה נזכר בפלולה המיתולוגית, ומחפש קווי דמיון בין השניים. אך בעוד נסים מקומט כנייר שקופל עד דק, שולמית היא צג מחשב חדש ומבריק.

הגבאי מכחכח מתחת לפלומת שפמו אבל יהודה מתעלם.

בביתו מצפה לו הבדידות. עצוב לקדש לעצמך בלבד ממש כשם שעצוב לסעוד סעודת שבת לבד.הכאב גדול פי כמה כשהזיכרונות מסבים גם הם אל השולחן. פה הוא קידש עם נוגה, ופה נשפך היין כסימן לברכה, פה הם אירחו את שמעון וורדה, ופה עשו חנוכת בית. גאוותו לא מאפשרת לו לסעוד מדי שבת אצל חברים, ולהיסמך על שולחן הוריו אינו רוצה. לפיכך הוא מרגיש בשבתות בודד כמו אור פנס באפלה.

"נהדר," הוא אומר לשולמית, ומקווה שלא יבכה את ההחלטה.


[1]           הרעבעס הלכו בשוק, ורוכלת יהודיה הציעה להם תפוז בשלושה זהובים. "אקנה בשני זהובים," השיב לה האחד, ואילו חברו מיהר לסנוט בו: "וכי אל תרבה שיחה עם האישה אינו שווה לך רובל?" 

רן אהוד רוזנבלום, חוזר בתשובה יליד 1971 נצר למשפחת רבנים, משלב בספריו הווי ישראלי תורני ודמיון פרוע.
ספריו מצטיינים בזרימה של מבע, מקצב שירי וצמצום תלמודי.
יצאו לאור:
2011 מיתת נשיקה בהוצאת פרדס
2013 איש יושב לבד
2014 והם חיו
2014 נקטרינות
2015 להוציא את החושך לאור
2015 טוב סיפורים ועוד סיפור
חמשת האחרונים ראו אור בהוצאה עצמית ובמדיה הדיגיטלית בלבד

 

X