והייתי שתיים שהן אחת | לרכישה באינדיבוק
והייתי שתיים שהן אחת

והייתי שתיים שהן אחת

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 105
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 85

29אני מתעוררת לבוקר חדש, התריסים מאפשרים לקרני השמש לחדור לחדרי, כאילו מאותתים רק לי. אני קמה, נושמת נשימה ויוצאת לעוד יום, לעוד רגע במסע.

אני חולמת לעטוף את גופי בבגד נשי, בבד רך ומלטף, לאסוף את שערי בקלילות בסיכת זהב, לצבוע את פניי, לבשם את עורי ולצאת לעולם.

אך אני שוב קמה אל המציאות שלי, עוטה על עצמי בגד, מבלי משים לב, רק כדי לא לחשוף את עורי, מותחת את שערי וקושרת אותו באגרסיביות, או כלל לא, לובשת על פניי את מסיכת הניתוק העשויה מבטון, כבדה, מחוספסת, שלמתבונן מהצד נראית לגמרי אחרת.

ואני שומעת את רחשי הקהל ומבחינה בתפאורת הבמה, ואני עולה ומרמה, והקהל מריע, נרגש, מבקש לגעת, והמסכה מגנה עליי ואני אי שם.

בסופו לשל יום אני מסירה אותה, מניחה אותה לצד מיטתי, את אותה אחת שמצילה אותי, גם מעצמי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “והייתי שתיים שהן אחת”

בקרוב…

החיים עם אורי היו מלאי חוויות. ביצעתי את כל המשימות שהיה עליי לבצע בצורה מרשימה, אך נדמה שלא הייתי אני. הרגשתי כמו רובוט שתוכנת לבצע פעולות והצליח בהן. לא הרגשתי כלום. לא התרגשתי, לא נהניתי, לא חלמתי, לא שאפת, ובעיקר לא התבוננתי בעצמי.

חברה הציעה לי להשתתף בסדנה לנשים, סוף שבוע של שקט והעצמה. להתנתק מהכל, מהבית, מהעבודה, מאורי ומהילדים. להתחבר לעצמי, לאישה שבי. החלטתי להצטרף לשלושה ימים של סדנת נשים במדבר.

מה שקרה באותו סוף שבוע שינה את חיי עשור שלם וגם אחריו.

ביום חמישי בבוקר חיכה לנו אוטובוס של חברת "מישרים" בתחנת הרכבת בתל אביב. ארבעים נשים יצאו למסע. הנסיעה הייתה שקטה. אחת קראה עיתון, השנייה נרדמה, השלישית קראה ספר ואחרת הקשיבה באוזניות למוסיקה מרגיעה שנשמעה בספסל שלפניו וגם בזה שלאחריו.

בשעות הצהריים הגענו לנווה מדבר, אזור המכתשים, אוהל סיירים גדול שסביבו ציוד שטח, מזון וכלים שונים שהוכנו במיוחד בשבילנו. עמדתי כשבידי האחת תרמיל ובעזרת השנייה ניסיתי לסוכך מפני קרני השמש שסנוורו אותי.
ניסיתי למצוא את קו האופק, ואולי לצייר לי אחד כזה דמיוני שיהיה רק שלי.
את פנינו קיבלה מדריכה ששמה בִּינָה. היא לבשה בגדים לבנים רפויים ורגליה היו יחפות. היא נעמדה במרכז אסופת הנשים, חייכה והזמינה אותנו להגיע בחמש אחר הצהרים לפעילות שתתקיים בנקודת המפגש שסומנה בסרטים אדומים במֶרְחָק הליכה מאוהל הסיירים.

בדייקנות נשים הגענו הבנות לפני הזמן לנקודה שנקבעה. בתוך כל ההמון הייתי לבד, עם עצמי. אנחת רווחה בקעה מתוכי. זה זמן רב ביקשתי רגע כזה.
ייחלתי למסע שיחבר אותי לאדמה, שבו אוכל להתייחד עם גופי ונפשי, לחבר ביניהם ולנשום אותם. נקודת המפגש חיברה בין הנשים שהגיעו ממקומות ומצמתים שונים בחייהן. בלי להכיר ולדעת נדרשנו לעבודה קבוצתית.
התחלקנו למשימות ולצוותים. הייתה שם הרבה זיעה משולבת בהומור נשי, שאפשרה לנו לפרוק את כל המתחים, הקשיים, החסימות, של כל אחת בנפרד ושל כולנו יחד.

במסגרת משימה קבוצתית, כל קבוצה הכינה מנה לארוחת הערב שהוגשה בשטח. מיד צצו בקבוצה רעיונות והצעות. ריחות התבשילים השתלבו והתערבבו בריחות הטבע. אכלנו על מחצלות ואחר כך נשכבנו עליהן. למרות התשישות שרנו במשך שעתיים בלי כלי נגינה, ואף שלכל אחת היה קצב אחר ורמת זיוף משתנה, עדיין הייתה בנו שירת נשים.

לפני שהלכנו לישון בירכה אותנו אחת המדריכות בשינה טובה והסבירה לנו בקצרה מה צפוי לנו בבוקר, עבודה פנימית, התבוננות, הקשבה, כולנו יחד וכל אחת לחוד.
בשעות הבוקר המוקדמות נפרשו על חול המדבר מחצלות אישיות, כל אחת בחרה לה מחצלת. הבחירה נעשתה על פי המיקום או הצבע. בחרתי במחצלת הסגולה שבפינה הימנית ובשורה השנייה. ישבתי בנוחות, בסיקול רגליים, בעיניים עצומות ויצאתי עם עצמי למסע שלי בתוכי.
בִּינָה המדריכה צעדה לעברנו כשהיא לבושה בבגדיה הלבנים וברגלים יחפות.

היא נעצרה בסמוך למחצלת והזדקפה, לקחה אוויר ונשפה אותו החוצה.
בלי שהתבקשנו חיקינו אותה. נשמנו נשימה ארוכה ועמוקה ושאפנו באטיות את האוויר החוצה. במשך כל היום נשמעו נשימות כבדות, לרגעים שתיקות, לפעמים חיוכים, והרבה דמעות.

ברגע שעצמתי את עיניי חשתי שאיני יכולה לנשום. לראשונה זה שנים הייתי עם עצמי. ניסיתי להרגיש, לנשום. לקחתי אוויר, מילאתי בו את גופי והתחלתי לשחרר אותו לאט-לאט על פי המקצב שהכתיבה המדריכה. כשהוצאתי את האויר, הרגשתי ששכבה אחר שכבה מתקלפת, וככל שהתקדמתי והתכנסתי בתוכי, כך שקעתי ונעלמתי בי.

לא הצלחתי לחוות ולהרגיש. שני קצוות משכו אותי. האחד הרגיש בעוצמות, והשני התנתק ונעלם, ולא היתה ביניהם נקודת השקה. לרגעים היה נדמה לי שאין איש מסביבי, ושאני שוקעת אל בטן האדמה, לבדידות, לאפלה וכאב, שהעולם מסביבי אינו קיים עוד.

בלילה השני במדבר כששכבתי בשק השינה , הרגשתי כמו מטוטלת המסרבת לעצור. אף ששק השינה עטף אותי והגן עליי, הרגשתי חשופה. נקודות בגופי צרבו וכאבו, ותמונות ורגעים מחיי עלו. חלקן לא היו ברורות, ואחרות היו בהירות, מרמזות. היו בהם גוונים דהויים וגם חדים וכהים. הרגשתי בתחושות שעל גופי ובהבזקים שבתוכי. ספרתי כבשים כמו שאמא לימדה אותי, ראיתי את כל העדר לנגד עיניי, הגעתי לכבשה ה 57 והייתי רחוקה מלשקוע בחלום.
בנסיעה חזרה מהנוף המדברי למרכז הארץ ישבתי באוטובוס בשורה הכמעט אחרונה, הנחתי את ראשי על החלון, עצמתי את עיניי וחשבתי, לאן אני חוזרת ועם מה? תהיתי מה הייתה מטרת הנסיעה? ועם מה אני חוזרת?

האמת בגדה ונעצה בי ברמיזה כואבת. הרגשתי שאני שוקעת לתהום שאין בה סוף. צמתים בחיי עלו והציפו, והימים הפכו למכבידים ומכלים יותר ויותר.

ביצעתי משימות כמו רובוט מתכתי ממונע. אך לא הרגשתי כלום. לא חשבתי וגם כמעט לא דיברתי. אורי שלי היה איתי,, אך אני התרחקתי ממנו. לא יכולתי להכיל את המגע שלו, וגם לא את הקרבה שנתנה לי משענת וכוחות. התפצלתי לשניים ואולי ליותר, והסדקים קרעו אותי ……

טלי ציטרון – פסיכותרפיסטית גופנית ומנחת קבוצות, מלווה אנשים בתהליכי חיים

פעילה חברתית ועובדת עם נשים נפגעות אלימות במסגרות שונות

מלווה מתמודדים בעמותת אנוש וכן משפחות שכולות באירגון יד לבנים

והייתי שתיים שהן אחת, זהו ספר הביכורים שלה

X