והבית ימלא עשן | לרכישה באינדיבוק
והבית ימלא עשן

והבית ימלא עשן

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: כ-135
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 35

שלושה סיפורים שזורים זה בז ומרכיבים רומן הבנוי בין פנטזיה לבין מציאות. העולם אפוף עשן סמיך, תוצאה של זיהום סביבתי ואנושי רב שנים. העולם כפי שאנו מכירים לא קיים עוד, אוכלוסיית העולם התמעטה בשל מחלות ומהיעדר אוכל טבעי. אין אמצעי תחבורה בשל הראייה האפסית, האנושות על סף תהום. קרני השמש לא מגיעים לכדור הארץ. משפחה אחת מנסה לשרוד את התקופה בעזרת "בית טוהר", ובו מערכת לסינון העשן. שם מגדלים ירקות ופירות, וכמה בעלי חיים כבעבר. שלושה ילדים, ושני מבוגרים שזוכרים תקופות יפות מהעבר מנסים למצוא תשובות ועתיד טוב יותר.  האמונה בשינוי קיימת, למרות הייאוש השורר בלבבות האדם.

מרטין הוא ילד רגיש ומיוחד המתגורר ברוסריו, ארגנטינה. הוא מגלה את יהדותו ומחליט להגיע לבית ספר היהודי כנגד רצון הוריו. שם הילדים האחרים מתעללים בו, לא מבינים אותו, לא מגלים בו את ייחודיותו. מתוך סבלו, הוא מגלה תופעת טבע ייחודית, שעלולה להביא כיליון לעולם, תוך כדי גילוי אהבת בוסר אסורה.

ירחמיאל נולד עם תסמונתת דאון, להורים דתיים. סביב התפתחותו ההורים שלו מגלים קשיים שעד אז לא הכירו. ירחמיאל לא מדבר, אך לעיתים פיו מבטא מילים, שאיש מלבד אמו לא מאמין שהוא יכול להגיד. המערכת הזוגית מתנדנדת ועלולה להתפרק, ומתוך הכאוס המשפחתי נולד סיפור אהבה אסור, סיפור אהבה של שיבה למקורות, ונבואה לבאות.

העולם אפוף עשן ואין פתרון לשיממון, למחלות ולמוות. ואולי מישהו יוכל לעזור? מתוך אהבת אמת וכוונה ייתכן ותימצא התשובה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “והבית ימלא עשן”

בקרוב…

בית הטוהר

 

השמש זרחה בשמים במלוא עוצמתה. האופק האדמדם נצבע בתכלת בהיר. השמים קיבלו גוון כחול, שאיש על פני האדמה טרם הצליח לתחום במילים. האוויר היה צלול, ומשב קריר של בוקר חלף על פני מנואל. הוא הביט מעלה וראה קונדור עף בכנפיים פרושות, מתאהב ברוח, כמו בכל יום מחדש. מפלרטט עם הגורל, בביטחון מלא שהמחר יביא עמו את מה שההווה נותן ואת מה שהאתמול נתן. מנואל הביט על רכס ההרים והבחין בקו המדויק המבדיל בין שמים וארץ. אותו קו שצייר באדמתו, דמות אישה חושנית, מסתורית ונאמנה.

מנואל היה יכול כבר לחוש את חום האדמה בשדות, כשהלך יחף בין הגידולים. אותה האדמה, שבלילות קפאה לכדי תרדמת והחלה להתעורר מחדש לחיים בשעות הבוקר הראשונות, בתפילה יומית פשוטה וקדושה. הוא הסתכל סביבו. שורות שורות של תירס לימינו ושל חמניות ענקיות משמאל. בשקט, עצר באמצע השדה ומלמל תפילת הודיה לאלוהי השמש והשמים, המעניק סדר לעולם.

 

הוא הציץ אל חדר הילדים וראה איך כל בטן יורדת ועולה, ללא כל סימן למאמץ של הריאות. הם עדיין ישנו ברציפות, שלושתם, נושמים עמוק וצלול. לא היה שום זכר לכאב, לא קמטים על הפנים הקטנות. הוא נכנס לחדר השינה והביט באהובתו ישנה. התמונה היתה לו ברורה ובהירה כל כך, עד שלא הצליח למנוע מהדמעה שנקוותה בעינו הימנית לזלוג על הלחי ולשבור את קרני השמש שהספיקו להסתנן לחדר הקטן. שיעול כבד ומלא ליחה סיקרן את מנואל, שלא היה יכול לחשוב על מקור מוצדק עבורו, אך הוא התעלם ממנו והמשיך להביט באהובתו. האור הסתנן כמעט עד לסנטר שלה, כששיעול שני, מחוספס ומתאמץ, הצליח להעיר אותו.

החיוך על פניו הפך באחת לעווית שרירים כשנוכח לדעת ששוב חלם חלום נפלא אך כואב להחריד. הוא שלח יד לימין המיטה וחש את המעמסה ואת הלכלוך בנשימותיה של אשתו, שעוד ישנה. הוא קם וגישש את הדרך אל חדר הילדים. למרות החרחורים הגסים שעלו משם, הילדים ישנו. ממרכז החדר הוא מלמל את תפילת ההודיה שלו על יום נוסף של חיים שאלוהים נתן להם.

השעה היתה שמונה בבוקר, יום שבת. על פי חישוביו של מנואל, השמש אמורה היתה להיות כבר למעלה בשמים, אבל החלון שיקף אליו בחזרה אפור כהה, בלי זכר לשמש, לשמים או לעננים. שום קונדור לא היה בשמים, או בכל אופן, שום קונדור שמנואל יכול היה להבחין בו. ברדיו אמרו יומיים קודם לכן שקיים חשש כי אוכלוסיית הדורסים באזור נכחדה לחלוטין.

 

חוש השמיעה המפותח של מנואל הסב את תשומת לבו לאשתו, שהתעוררה מספר דקות לאחר מכן ונכנסה למטבח.

"מנואל, אתה שם?" שאלה.

"אני כאן," ענה מנואל בעצב.

"אתה מרתיח לילדים מים?"

"כן."

נעמי חזרה לחדרה. היא התיישבה מול המראה ולא ראתה דבר. עיניה נעצמו, והיא נזכרה איך פעם היתה מתאפרת בזמן שאמה עמדה מאחוריה והציעה לה שיפורים. "היו ימים," אמרה לעצמה, "אמא נחה אי־שם." קולה נשבר, והיא הרגישה איך העצב עולה מפתח הקיבה ועד למרכז הגרון. גם אם היתה עמה בחדר, חשבה לעצמה, יושבת כמה מטרים ממנה ורואה את תווי פניה, התמונה שזכרה לא היתה חוזרת על עצמה שוב. "היו ימים, והם אינם עוד," הרהרה. היא אחזה בידה שפתון אדום לוהט, ושפתיה השיבו זיו חיים לפניה החיוורות, לפחות בדמיונה.

 

הילדים התעוררו מעט אחר כך. אור בן השמונה התעורר ראשון, כתמיד. קרן קמה מיד אחריו, ואחרון הגיע סול בן השנתיים. מנואל ונעמי שמעו אותם במסדרון, מתקרבים אל המטבח, שם ידעו שיוכלו למצוא את ההורים. נעמי נזכרה באור, כשהיה קטן ועוד היה יכול לרוץ לזרועותיה בבקרים, בלי לחשוש שמא יבעט ברהיט, והכאב ילווה אותו ימים. לאור לא היו הזיכרונות האלו, עובדה שמנואל היה מרוצה ממנה.

"הזיכרונות הורגים אותנו." אמר פעם לאהובתו.

המים רתחו, ואור התיישב מול שולחן העץ הגדול. מנואל ידע, אמנם, כי עולים אדים מהסיר המבעבע, אך הוא לא ראה אותם. אור כיסה את ראשו במגבת ורכן מעל לסיר. נשימותיו נשמעו צלולות יותר. בקצה החדר עמדה נעמי והתמלאה לרגע בתקווה. 'אולי בכל זאת מצבו ישתפר', חשבה לעצמה, אבל מנואל ידע שאהובתו בוכה בשקט.

קרן היתה מספיק גדולה כדי להבין שהורים לפעמים מכריחים את ילדיהם לעשות משהו למרות הסבל הרגעי, שכן בסופו של דבר הוא לטובתם. עם זאת, היא ניסחה זאת מעט אחרת:

"זה מגעיל, אבל אבא ואמא אומרים שזה טוב לי," לחשה כל בוקר, בלי שמץ של שכנוע.

 

הבעיה היתה סול. ההיגיון הזה היה עדיין זר לו, בגיל שנתיים. לא סיר ולא מים חמים. 'תפקוד הריאות' לא שינה לו כל כך, כשכל מה שרצה היה חיבוק. נעמי מצאה לכך פתרון זמני, כשהיתה מתקלחת במים רותחים, בזמן שסול יושב על המגבת בצדו השני של החדרון הקטן ונושם אדים בניחוח אמו. לאחר כשעה, ישבו כולם לאכול את ארוחת הבוקר. הלחם, מקמח תפוחי אדמה, הדיף ריח שהעניק לילדים את אווירת השבת. כמו בכל שבוע, סידרה נעמי את המצרכים על השולחן הגדול. החמאה, הגבינה הלבנה שהכינה יום קודם, הזיתים וריבת החלב. מנואל הביט לפנים וראה מולו רק צללית דלה של נעמי. הוא הושיט את ידיו בכמיהה לאחוז בידיהם של הילדים שישבו לצדדיו, אך בחר לעצום עיניים והעדיף לדמיין את פניהם של ילדיו ושל אהובתו, מאשר להתבונן בהם סביבו, דהויים.

"תודה על היום החדש הזה שאתה נותן לנו, על הבית הזה, על המשפחה. תודה על הבריאות ועל החולי. תודה על האוכל שעל שולחננו."

"אמן," אמרו כולם והחלו לאכול בשקט.

 

נעמי נשארה בבית כשמנואל יצא עם הילדים לסיור בשדות.

"אחר כך," הוסיף לפני שיצאו, "אני אחזור לבישולים — ואת תהיי קצת בבית הטוהר."

מנואל הלך עם ילדיו באיטיות אופיינית לשבת. בדרך, סיפר להם על החושך ועל האור, על השמש, על הירח ועל הכוכבים ועל מושגים נוספים שהילדים הכירו מדיבורים בלבד ומספרים ישנים שנשמרו על מדפי הספרייה המשפחתית.

"הבוקר, לפני שהתעוררתי, חלמתי חלום," הסביר מנואל לילדיו, ולאחר רגע הוסיף, "חלום יפה." לעצמו חשב: 'יפה וכואב עד מוות'.

"על מה חלמת?" שאל סול הקטן.

"חלמתי ששם למעלה," מנואל הצביע בכיוון האפור הכהה שהיה השמים, "השמש זרחה."

"שמש?" התפלא סול, "כמו בסיפור?"

"כן," ענה האב והמשיך, "והשמים היו כחולים."

"כחולים כמו המגבת של אמא?"

"ממש כמו המגבת של אמא."

"ואיפה השמש עכשיו?" הקשה הילד מבלי להתכוון. תמיהה פשוטה, שהדהדה בלבו של מנואל והכאיבה לו, על אף התמימות הילדותית שבה. הוא לקח את כפות הידיים של סול וקירב אותן לאדמה.

"קר?" שאל.

"אה־הה." מנואל ראה את סול מהנהן מקרוב.

"עכשיו," המשיך, תוך כדי שהוא משחרר את אחיזת היד האבהית, "תרים את הידיים למעלה־למעלה. נכון ששם קצת יותר חם?"

"כן…" ענה הילד וצחקק.

"החום הזה מגיע מהשמש."

"אבל איפה היא?" שאל, בטון קל של תלונה. "אני לא רואה."

"היא שם למעלה, אבל רחוק…" ניסה מנואל להסביר, מתפלל שבנו יחדל לשאול שאלות מאתגרות כאלה. הוא אהב להסביר, אך לא ידע כיצד לגרום לסול להבין דברים שהיו כל כך לא ברורים, אפילו לו. דברים שאותם לא ידע להסביר אפילו לעצמו.

"שב עלי," אמר אור לסול, "ככה תהיה קצת יותר קרוב לשמש!"

סול נענה בשמחה גלויה. הוא טיפס על כתפיו של אור וניצל בהנאה את המתנה שאחיו העניק לו, בחום השמש הבלתי נראית.

מנואל נותר מהורהר, ושתק במשך דקות. הוא חזר לתאר את החלום, בפתאומיות, בהתרגשות ובחדות, כאילו ניעור ממנו שוב.

"השמש זרחה, והשמים היו כחולים, ובשדות האלה, כאן, היו פרחים ענקיים, שבמשך היום הסתובבו כלפי השמש, כאילו הם מלווים אותה מלמטה, ממרחק עצום, מפני האדמה; והיו שם צבעים, צהוב ואדום, כחול וירוק, צבעים ערים." מנואל הדגיש את סוף דבריו בנימה סמכותית, כאילו הוסיף להם כך מעין נופך של קיום ממשי, הוכחה לעצמו בנכונותם.

"איך זה שאנחנו לא חולמים על דברים כאלה?" התעקשה קרן לשאול, כאילו זיהתה את הספק בקולו של אביה.

"עוד תחלמו," ענה האב ולא שכנע את עצמו.

 

שדות השום והבצל קיבלו את פני המשפחה בשקט מופתי. תפוחי האדמה גדלו בחלקה מרוחקת יותר, בהמשך השביל שבו טיילו. מנואל שלף מהאדמה את אחד התפוחים וסיפר לילדים, שממנו מכינה אמא את הלחם שיש להם על השולחן כל בוקר, את הסלט ואת התבשילים. את רוב הסיפורים האלו כבר הכירו בעל פה, אבל שמחו לשמוע אותם שוב, תמיד, ומנואל תמיד שמח לספר.

הדקות הקרובות עברו עליהם בצעידה איטית, המלווה בסיפוריו של מנואל, כשהם מחזיקים ידיים לאורך כל הדרך, כדי לא להתרחק או לאבד זה את זה. הם כבר היו קרובים לבית הטוהר, ומנואל התרגש שוב, כמו בכל שבוע. זה היה הזמן שלו לראות את הילדים בבירור, להבחין בתווי הפנים הקטנות, להתרגש מהחיוכים ולא רק מהצחוק המתגלגל, מהדמעות ולא רק מהבכי.

 

הם משכנו את הבית כשקנו את המערכת המטהרת. זה היה סיכון, אבל מנואל ראה לכך שני צידוקים. בראש עמד השיקול הכלכלי: בעזרת הטכנולוגיה החדשה הצליח לבנות בית גידול שבו חממה, ושטח שבו הוחזקו פרה ומספר תרנגולות. רוב התוצרת מבית הטוהר יועדה לצריכה משפחתית — אך נותרו להם עודפים, שנמכרו במחיר גבוה וברווח שהוכתב על ידי ההיצע האפסי. בניגוד לרוב המכריע של המשפחות, היה להם חלב, שהפך למוצר נדיר בימים אלו. היו להם עגבניות, מלפפונים, כמה פלפלים ואפילו מגוון קטן, אך איכותי, של פֵרות.

בכל זאת, לא היה זה השיקול הכלכלי שהכריע בנושא קניית המערכת. נעמי והוא רצו לראות זה את זו בבירור, פעם בשבוע, לפחות. פעם בשבוע הם רצו שילדיהם יראו אותם, לא רק יגששו. ברגעים הקצרים האלו, חשוב היה להם לנסות ולהבחין בשינויים שחלו בילדים בימים שחלפו, להכיר את התווים המעודכנים, לקראת השבוע שיבוא. הם רצו שהילדים ידעו איך פעם הכול היה שונה. ידעו שפעם אפשר היה לראות ממרחקים, שהפרות והתרנגולות הסתובבו בחוץ, בשדה הפתוח. שפעם היה אפשר לגדל, כל דבר, בעצם, מחוץ לבית הטוהר.

מנואל התבונן בשלושת ילדיו רצים ומשחקים בחופשיות בתוך ההאנגר הגדול. עוקב אחריהם בעיניו, משתוללים, מחייכים, מסתכלים סביבם. למרות שלא רצה לוותר ולו על שניה מן המחזה הזה, הודיע להם שהוא הולך הביתה, ושיחזור עם נעמי בעוד מספר דקות.

כשפתח את דלת בית הטוהר כדי לצאת, חש כאב חד בעיניו. "שוב האפור הזה…" מלמל לעצמו. הוא המשיך בדרכו הביתה בעיניים עצומות, מנסה לנצור בדמיונו את התמונה הבהירה ביותר של הילדים.

"נעמי, בואי מהר, עכשיו! כשהילדים עוד שם," קרא לאהובתו בחלל המטבח.

"האוכל יישרף…" ניסתה למחות.

"שיישרף," קטע אותה מנואל. "שיישרף הכול — את מוכרחה לראות אותם."

חדות התמונה שנפרשה בפניהם בכניסה לבית הטוהר הכתה בהם. הם עמדו בפתח בית הטוהר, וכל כוונה לומר משהו נעלמה כלא היתה.

סול השתעל שיעול "נורמלי". היה זה עדיין שיעול עמוק, מחוספס וגס מאוד, אבל "נורמלי". מנואל נזכר במה שאמר להם פעם הרופא, "השיעול שלו הוא, למעשה, דבר שצריך לשמח אתכם." הסביר לו ולנעמי.

"פעם ילדים לא השתעלו כך," קבע אז מנואל בעצב.

"זה נכון, אבל פעם, רוב הילדים," הדגיש הרופא, "שרדו לראות גם את המתרחש לאחר הילדות."

מנואל ניער מעליו את הזיכרון המעיק הזה. כשהסתכל שוב לפנים, אור ליטף את אאורורה הפרה, קרן הביטה בעגבנייה אחת אדומה למחצה וסול רדף כמו טורף קטלני אחרי אחת התרנגולות.

 

נעמי ומנואל התחבקו ופרצו בבכי חרישי וצלול.

פביאן ברויטמןיליד ארגנטינהנוירופסיכולוג ופסיכולוג שיקומי ורפואילצד עיסוקו המקצועיכותב ברויטמן מגיל צעיר,בעיקר סיפורים קצרים ורומניםחלק מסיפוריו הנוגעים ראו אור הן בארגנטינה והן בישראל.

פביאןנשוי ואב לשלושהמתגורר בכפר סבאמאמין שהאנושות עוד בכוחה להינצלבשפה יפה ומענגתישירה ומלאת משמעויותמוביל הכותב את הקורא אל הנמצא מעבר לאופקיו המוכרים.

והבית ימלא עשן הוא הרומן הראשון פרי עטו.

 

X