ואז הבליח אור | לרכישה באינדיבוק
ואז הבליח אור

ואז הבליח אור

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 209
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 36
- 61.2
- 36

 

אבינועם כבר לא בטוח אם זהו חלום המחזיר אותו אל רגע פציעתו, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו. בכל מאודו רצה למחוק את המראֶה הזה מזיכרונו, אבל הוא כבר נחקק עמוק בנפשו, ועולה לעינֵי רוחו שוב ושוב.

אור גדול ובוהק פורץ לפתע בבת אחת להכרתו, ומשגר חלחלה אל כל גופו, ואז הוא פוקח את עיניו, ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, והרי עכשיו, באמת כלום לא קרה.

האם ייתכן שדווקא ההכרה שמחוללת בו האימה הזאת, סוללת את דרכו להצלחה?  האם יוליכו אותו הרגישות החָכָמָה של נעמי ואהבתהּ החמה ללמוד לחיות עם הסיוט המאיים לשתק אותו?

 

"ואז הבליח אור" הוא רומן חדש ומפעים של אברם קנטור מחברם של רומנים וספרי ילדים אחדים.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ואז הבליח אור”

בקרוב…

תמיד זה התחיל דווקא באור הגדול הזה שמציף הכול בלי קול. דממה ואור — זה הכול. אבינועם כבר לא היה בטוח אם זהו אירוע שחוזר אליו בחלום, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו, על־כל־פנים, אף שידע בדיוק מה יקטע את הדממה הריקה מכל קול ומכל מראֶה, אף־פעם לא היה מסוגל לנחש מתי זה יקרה. ובכל־זאת הוא ידע בדיוק מה יהיה המשך החלום, תמיד הצחוק המלגלג של דוב שווארץ: "תוריד ת'ראש", הוא שקטע את הדממה המוחלטת ההיא. ואף שידע בדיוק מה תהיה התמונה שיראו עיניו כשיַפנֶה את מבטו אליו, ואף שבכל מאודו רצה למחוק את המראה ההוא מזיכרונו, סב בחלום צווארו של אבינועם מעצמו על צירו, והפנה את פניו אליו, ועיניו נשארו פקוחות לרווחה, למרות הרצון העז לעצום אותן. די היה בלגלוג העולה מצחוקו כדי שלא ירצה להביט אליו, אבל המראה הזה, שכבר היה חקוק בעינֵי רוחו של אבינועם, שב ושיגר חלחלה עזה אל כל גופו בכל פעם מחדש. רק כתפיו של דוב שווארץ הנשענות על ידיו המונחות על הסיפון מחוץ לפתח העגול של תא הנהג. אין ראש. ואפילו האור העז שלא אִפשר לראות דבר לא הצליח למחוק את מראה הכתם האדום שתופס את מקומו בין הכתפיים. מתוך הגדם הנורא ההוא עולה הצחוק המתגלגל שכמו מצביע על אבינועם בלגלוג, "הרי כל היום אמרת לי להוריד ת'ראש, אז הנה הורידו לי אותו". כאילו מישהו חכם ממנו פירש באופן אחר את הוראתו של אבינועם לנהג לא לסכן את ראשו, וכאילו הוא, אבינועם, בחר בחיים, ולא החיים או אולי הגורל בחרו בו.
מי היה מסוגל להישאר בתוך האור הדומם הזה ולהמשיך לספוג את הלמות הלגלוג המהדהד בתוך קופסת הגולגולת ההמומה?
תמיד ברגע הזה שָׁבה פתאום התחושה לגופו של אבינועם, ובתוך הכאב החד, המפלח את ראשו, הוא יודע שהוא לא מת ושמוכרחים להסתלק. איך נחלץ לסיפון וזינק ממנו ארצה, לא ידע, אבל כאב הנחיתה על הקרקע עדיין חולף במוחו בכל פעם מחדש. עדיין אין הוא שומע דבר מלבד הדי הצחוק העולים מן הגדם האדום שנשאר מאחור בין הכתפיים, אבל את ההבהקים המתנפצים סביבו מכל עבר הוא רואה היטב. הוא רץ מבוהל לפנים, ומייד נתקל במשהו ומשתטח אפיים ארצה. יצר החיים אינו מרפה ומבלי לחשוב הוא שב ומתרומם על רגליו, מספיק לעשות שניים־שלושה צעדים מהירים עד למעידה הבאה המזעזעת את כל הווייתו במכה עזה בראש, ולמרבה הטמטום הוא לוחש לעצמו: "מזל שיש קסדה." הוא כבר יודע שמעתה ועד עולם יהיה עליו לקום ולהמשיך לרוץ, אף־על־פי שהנפילה הבאה כבר צפויה. ואבינועם אכן קם להמשיך לרוץ, ואז מתפוצץ הכול לפניו באור גדול ובדממה דקה. ותמיד ברגע הזה הוא היה פוקח את עיניו באימה גדולה ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר־השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, ובאמת הרי כלום לא קרה. כל זה היה מזמן. בחדר־השינה שלהם השקט היה אמִתי, לא מוחלט כל־כך כמו הדממה ההיא. לא היה עליו להתאמץ להקשיב כדי לשמוע את נשימתה החרישית של נעמי, ומבין חרכי התריס עלה טרטור המזגן הישן של השכנים. ואף־על־פי שכאן לא היה מהדהד הגיחוך המלגלג, ואף־על־פי שאבינועם לא רק ידע שהֵקיץ מחלום מסויט אלא גם חש זאת היטב, לא הרגיש פחות אשם משחש בתוך האור בדממה המוחלטת ההיא. הוא לא היה פחות אשם בבחירה לא נכונה, ולא הרגיש פחות מטומטם, משום שבחר להמשיך בחיים האלה, ובשביל מה? בשביל להמשיך להתעורר בחשכת חדר־השינה ליד נעמי ולהיווכח שוב ושוב שהיה יכול להיפטר מכל זה כבר אז? הוא ידע היטב שכל זה איננו אלא שטות מוחלטת, וגייס תמיד כנגד התחושות האלה את שלוות נשימתה של נעמי לצִדו, ואת חיוכי הילדים שישנו בחדרים הסמוכים, ובכל־זאת לא הצליח אף־פעם לברוח מתחושת ההבל וחוסר־הטעם שזרע בו הגיחוך האכזר של דוב שווארץ. תמיד ידע אבינועם שאם ינסה לחזור ולהירדם ישוב אליו אותו צחוק מהר מאוד. הוא כבר ידע שהנשק היעיל ביותר נגדו הוא העוררות, ודווקא לא היה הכרחי להתעורר לגמרי לשם כך, די היה במשב קל של רוח חיים. אבינועם היה הולך חרש אל מיטות הילדים, מביט בפניהם התמימות הרכות, לזאת מתקן את הציפה המכסה אותה, ולזה מסיט מעט את הכר העומד להישמט מן המיטה. ובלי משים, בעודו עומד ומשלח מבט דואג ואוהב אל העפעפיים המליטים על העיניים העצומות בשלוַות הפנים הזעירות, הייתה מתפוגגת תחושת ההבל שגרר אִתו מן הסיוט. ומי ידאג לקטנים החמודים הללו אם לא הוא, אבינועם? הוא אבא שלהם.

אברם קנטור (נולד ב-1950) הוא סופר, עורך, מתרגם ומוציא לאור. חבר קיבוץ מזרע.

 

קנטור נולד בחיפה ב-1950 אולם התחנך בקיבוץ מזרע כילד חוץ, אליו הוא עבר ממניעים אידאולוגיים, בגיל 14. קנטור עזב את בית הוריו בחיפה, מתוך אמונה בערכים אותם ספג בתנועת "השומר הצעיר". הוא נמנע ממסלול של הוראה וחיכה במשך שש שנים של עבודה בפרדס עד שניתן לו ללמוד ספרות כחפצו. למד ספרות כללית ולשון עברית באוניברסיטת חיפה, ולימודים אלו הביאו אותו להשלים גם גרמנית (בה הוא עוסק לעתים בתרגום) במכון גתה באוניברסיטת קונסטנץ ובתל אביב, וכן השתלם בהוצאה לאור בגרמניה.

 

ערך את כתב העת "הדים", ושימש שנים אחדות כעורך מדור הפרוזה של ספרית פועלים. ערך ספרים רבים ותרגם אחדים מאנגלית ומגרמנית. היה עורך ראשי ומנכ"ל הוצאת ספרית פועלים ומשמש כסמנכ"ל לענייני מערכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.

 

מקור: ויקיפדיה

X