התשוקה לחיות | לרכישה באינדיבוק
התשוקה לחיות

התשוקה לחיות

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37

אני עומדת בכניסה לשביל הגישה לבית. הדלת נפתחת ואימא שלי יוצאת בפנים קורנים. היא ניגשת להשקות את הפרחים."אימא את כל כך יפה", אני לוחשת. הגוף שלי רועד מהתרגשות.אני מתעוררת, נוטפת זיעה.

אווה ואית'ן יוצאים לארצות הברית במטרה לגלות מה עלה בגורל משפחותיהם. אליהם מצטרפים אנטולי, לילי, ג'ונתן ושאר החברים החדשים, כדי למצוא מקום שיוכל לשמש להם כבית. הקבוצה ממשיכה לגלות את העולם שנוצר בעקבות סדרת האסונות שפקדה אותו. בדרך הם פוגשים שורדים נוספים ונאלצים להתמודד עם מכשולים בלתי צפויים. האם יזכו להתאחד עם משפחותיהם? האם הרומן העוצמתי והחושני בין אווה לאית'ן יצליח לשרוד את המבחן הגדול ביותר? והאם המשפחה החדשה תצליח להישאר מלוכדת למרות הכול?

כשמסתיים העולם כפי שהכרנו, כל שנותרה היא התשוקה לשרוד. כשמתחיל העולם החדש, אנו חייבים להילחם על התשוקה לחיות.

התשוקה לחיות הוא השני בסדרת ספרי התשוקות של דנה לוי אלגרוד.

רב מכר באמזון!

 

ואם עוד לא קראתן: מארז 4 ספרי התשוקה של דנה לוי אלגרוד במחיר מיוחד: 129 שקלים במקום 160 שקלים, לארבעת הספרי יחד. להזמנת המארז, לחצו כאן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התשוקה לחיות”

בקרוב…

חלק ראשון: מתחילים מחדש

 

1

 

אני מתעוררת נוטפת זיעה, ובחילה עזה תוקפת אותי. אית'ן מתיישב ומלטף את ראשי.
"אווה, תסתכלי עלי. היה לך עוד סיוט על הבית?"
אני מסובבת את ראשי ומביטה בכחול המודאג שלו. "כן", אני לוחשת.
אני חוזרת לשכב בגבי אליו ומצמידה את רגליי לחזה. אני מנסה להסדיר את הנשימה והוא עוטף אותי בחיבוק.
"רוצה לספר לי על מה חלמת?"
אני מנידה בראשי לשלילה והוא נאנח בתסכול. אני משתחררת ממנו ויוצאת לחדר הרחצה. אני שוטפת את פניי במים חמים, וכשאני חוזרת לחדר הוא כבר לא שם. אני מתכסה בחלוק ויורדת למטבח. אית'ן מגיש לי כוס תה. אני מתיישבת מולו והוא מביט בי בדריכות. "אווה, אני יוצא לבסיס לסידורים אחרונים לפני שאנחנו יוצאים לדרך מחר, את תהיי בסדר?"
אני מהנהנת. הוא קם ונושק על שפתיי ברכות. אני ממשיכה לשבת עד שאני שומעת את דלת הכניסה נטרקת.
מחר נוסעים. אני לא מאמינה שמחר אנחנו נוסעים. מהרגע שקיבלתי את ההחלטה לנסוע הימים והלילות שלי מלווים בכאבי בטן ובחילות קשות. הפחד מהלא נודע משתק אותי. אני משתוקקת לפגוש את ההורים שלי, אני מפנטזת על החזרה לחממה האוהבת שלי. אבל האפשרות שאגיע הביתה ולא אמצא אותם גורמת לי לחרדה. האחריות שלי עכשיו אינה רק על עצמי, היא גם על לילי ונאדיה, ואני רוצה להאמין שאני לא מוציאה אותן ממקום מבטחים שהפך להן לבית, ויוצאת להרפתקה שתסכן אותן. אית'ן יוצא בכל בוקר לבסיס לפני הזריחה וחוזר בשעות הלילה המאוחרות. אני רוצה לשתף אותו בחרדות שלי, אבל הוא מגיע עייף וטרוד, ובפעמים הבודדות ששוחחתי איתו על כך הוא ענה לי שכשאני איתו אין לי ממה לדאוג. אני סומכת עליו יותר מעל כל אדם אחר בעולם, אבל היה עוזר לי לשתף ושהוא ישתף אותי במידע שלו. זה לא קורה.
ביום שני, לאחר שחזר, הודעתי בבית הספר שאני מסיימת את תפקידי. הפרידה מהילדים הייתה קשה ומרגשת אבל המבט של מארק המנהל שידר הקלה. שלחתי היום את הבנות לבית הספר, ומריה נסעה למתפרה כדי לחגוג את הפרידה עם החברות שלה.
הבית שקט.
אני מוציאה את תיק הגב מהארון ומסדרת בו בגדים וציוד. כשאני מסיימת אני פורקת אותו ואורזת שוב. אני מביטה בתיק, מתיישבת על השטיח בחדר השינה ופורצת בבכי. אנטולי נכנס לחדר ומביט בי בדאגה.
"אמרלד, מה קרה?"
"אנטולי, אני כל כך מפחדת".
"ממה את מפחדת? חיכית לזה כל כך הרבה זמן, והנה תכף זה קורה".
"אני מפחדת ממה שאני אגלה שם, אני מפחדת שהלב שלי ישבר".
הוא מתיישב לצדי ומחבק אותי.
"אמרלד, בואי נשמור על אופטימיות. תדעי שלא משנה מה יקרה אני אהיה שם לצדך".
אני מביטה בעיני התכלת הטובות שלו ולוקחת נשימה עמוקה.
"אנטולי, בבקשה תשתף אותי במה שאתה יודע על הנסיעה שלנו ועל מה שצפוי לנו שם. אתה יודע שאית'ן לא מנדב מידע, וזה מאוד יעזור לי להתמודד עם החרדה. בבקשה".
הוא מביט בי בשקט דקה ארוכה. "אמרלד, אני יכול לספר לך רק מה שאני יודע".
"ברור, בבקשה אל תשמיט כלום", הקול שלי מתחנן.
"המפקדה כאן החליטה שהגיע הזמן לבדוק מה קורה בארה"ב מאחר שלא ניתן להשיג מולם קשר בשום דרך. הם ביקשו משני החיילים האמריקנים היחידים שנמצאים כאן להצטרף לפלוגה קטנה שיוצאת מחר בבוקר. אית'ן אמר להם שהוא נוסע רק אם כולנו יכולים להצטרף. כמובן שהם סרבו, אז הוא הודיע שהוא מסיים את השירות הצבאי ולא יוכל לעזור להם. לבסוף הם הבינו שעדיף להם להתגמש איתו". הוא מחייך ומשתתק. אני מפצירה בו בעיניי להמשיך.
"הבריטים שולחים מטוס תובלה עם ציוד כדי לבדוק מה המצב בארה"ב. המטוס ינסה לנחות בטקסס, מאחר שהחייל האמריקני השני שמצטרף מכיר את האזור ויוכל לסייע להם לאתר מתחם נחיתה במידת הצורך".
"לטקסס? אנחנו טסים לטקסס? ומה קרה שם? ומה אית'ן יצטרך לעשות עבורם שם? ומה קרה בשאר המקומות?" יש לי כל כך הרבה שאלות, ואני נרגשת מפיסות המידע שקיבלתי כרגע.
אנטולי פורץ בצחוק. "נסיכה, אית'ן יצטרך לאסוף עבורם מידע ולהעביר אותו אליהם אחת לכמה זמן. אין לי מושג לגבי שאר השאלות שלך".
מחר אנחנו בטקסס! פתאום זה נראה מוחשי. כל כך קרוב הביתה. מרחק נסיעה ברכב. אני לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים.
"אנטולי, תודה!" אני מחבקת אותו בחוזקה וקמה להשלים את סידור התיקים.
אני מסיימת ויורדת למטבח להכין ארוחת צהריים. לילי חזרה מבית הספר ויושבת כעת ליד השולחן, מבטה נעול על נקודה בקיר.
"לילי מתוקה, מה קרה?"
היא מקיצה מהבהייה ומביטה בי בעיניים עצובות.
"אווה, אנחנו כאן כבר הרבה זמן ותכף ניסע למדינה רחוקה מאוד, איך ההורים שלי ימצאו אותי כשהם יחזרו?"
אני ניגשת אליה ונושקת לראשה.
"מלאכית קטנה שלי, אנחנו משאירים את הפרטים אצל פקידת הרישום ומסבירים לה לאן אנחנו נוסעים. אם ההורים שלך… סליחה, כשההורים שלך יגיעו, היא תגיד להם לאן נסענו והם יבואו אחרינו".
"אווה, בבית הספר הילדים אמרו לי שההורים שלי בטוח מתו, זה נכון?"
העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני אוחזת בראשה ומביטה לתוך עיני הדבש שלה.
"לילי, הלוואי שהייתי יכולה להבטיח לך שההורים שלך יגיעו, אבל אני לא יכולה להבטיח דבר כזה. אני מתפללת שזה יקרה, אבל לא יודעת את זה בוודאות".
המבט שלה מרצין והיא שואלת, "אווה, אם הם לא יחזרו אף פעם, את תמיד תשמרי עלי ועל נאדיה?"
זאת הפעם הראשונה שהיא משתפת אותי בפחדים שלה ואני משתוקקת לנחם אותה. הדמעות שלי זולגות ללא שליטה ואני מחבקת אותה.
"מלאכית שלי, אין דבר בעולם שיגרום לי לעזוב אותך. ויש לך גם את אית'ן ואת אנטולי, ואת מריה, ואת כל המשפחה החדשה והגדולה שלנו. את אף פעם לא תהיי לבד. ותמיד תהיי מוקפת אהבה".
היא מזדקפת בכיסא ומישירה אלי מבט. "אווה, אני יודעת שאנחנו תמיד אומרות שאנחנו אחיות, אבל עד שההורים שלנו יחזרו את ואית'ן תוכלו להיות כמו ההורים שלנו? ילדים צריכים הורים".
המלאכית שלי צודקת. ילדים צריכים הורים, אני חושבת לעצמי ולוקחת נשימה עמוקה כשאני מבינה את גודל האחריות. "לילי, עד שההורים שלך יחזרו אנחנו נהיה ממש כמו ההורים שלך!"
היא קמה מהכיסא ומחבקת אותי. "אווה, גם כשההורים שלי יחזרו, אני לא אעזוב אתכם לעולם. אני מבטיחה".
היא מחייכת ויוצאת לחצר. אני מביטה בה מסתובבת בין ערוגות הפרחים והלב שלי מתפוצץ מאהבה.
כשאני מסיימת להכין את ארוחת הצהריים הבנות נכנסות לעזור לי לערוך את השולחן ואנחנו ממתינות לאנטולי ומריה. בארוחת הצהריים כל אחד שקוע במחשבות שלו. בסיומה, כל אחד מתפנה לסידורים אחרונים.
אני מסדרת את המיטות, מנקה אבק מהמדפים ומנערת את השטיחים. הם מסתכלים עלי בחוסר הבנה, אך לא אומרים דבר.
בערב כולם נכנסים למיטות, ורק אנטולי ואני יושבים בחדר האורחים ומחכים לאית'ן שיחזור. השעות חולפות והוא לא מגיע. אני מכריחה את עצמי לקום ולשטוף את הפנים כדי להתרענן. כשאני חוזרת אני עוברת במטבח ומוציאה מהארון בקבוק ויסקי וקופסת סיגריות.
"אנטולי, נראה לי שמגיע לנו לחגוג קצת לפני שאנחנו מתחילים מסע חדש".
עיניו ניצתות בהתרגשות. "אמרלד, את צודקת".
הוא שם במערכת דיסק בספרדית ואני מוזגת לנו את השתייה. אני מגישה לו סיגריה ומדליקה אותה. אני מרימה את הכוס שלי והוא עושה כמוני.
"אנטולי, אני חייבת לך כל כך הרבה ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. אני אוהבת אותך ומבטיחה שתמיד אהיה לצדך כמו שאתה היית לצדי".
הוא מביט בי ומחייך ."אמרלד, אני לא יודע מה אני הייתי עושה בלעדיך".
אנחנו משיקים כוסות ומסיימים את המשקה בלגימה אחת. המשקה חזק וסומק מציף את פניי. אני קמה לרקוד ומפצירה בו להצטרף אלי. הוא צוחק ומוזג לעצמו עוד כוסית.
"לא, אמרלד, עדיף שלא".
לאחר הכוסית השלישית שלו אני מושיטה לו יד והוא מצטרף אלי. הוא כורך את הזרוע שלו סביב המותניים שלי ומלטף לי את השיער. אנחנו זזים לקצב המוסיקה.
"מה קורה כאן? אתם לא יכולים לחכות לי כדי להתחיל במסיבה?" אית'ן נשמע משועשע, ואנטולי מתנתק ממני.
אנטולי מתיישב על הספה ומוזג לאית'ן כוסית. אית'ן מסיים אותה בלגימה אחת, אוחז בי ומניח אותי על הכתף שלו. אני מצחקקת במבוכה.
"אנטולי, תסלח לי, אני לוקח אותה למסיבה פרטית".
אנטולי לא מגיב, רק מוזג לעצמו כוסית נוספת.
אית'ן מטפס במדרגות, נכנס לחדר השינה ומניח אותי בעדינות על המיטה. אני מחייכת אליו והוא עומד וסוקר את הגוף שלי ביסודיות.
"אתה מתכוון רק להמשיך להסתכל עלי, או שאתה מתכוון לספק אותי?" אני שואלת.
"רק להמשיך להסתכל עלייך", הוא עונה בלי לחייך.
אני מסירה את השמלה הארוכה ונשארת בתחתונים וחזיה. הוא עומד כשידיו שלובות על החזה. אני מסירה את החזיה באיטיות וזורקת אותה על הרצפה. העיניים שלו מתמקדות בחזה שלי. אני זוחלת לקצה המיטה ומתיישבת על הברכיים צמוד אליו. הוא עדיין לא זז. אני מכניסה את היד מתחת לחולצה שלו ומלטפת לו את החזה. אני מרימה את החולצה ומרפרפת עם הלשון מהחזה שלו כלפי מטה, ונעצרת באבזם החגורה. אני פותחת אותו ומפשילה את המכנסיים שלו. הוא מוכן בשבילי.
אני מרימה את הראש, מחייכת ואומרת בנימה רצינית, "טוב, אני רואה שלא בא לך היום, אז לא חייבים, אולי מחר יבוא לך…"
אני מתנתקת ממנו, נשכבת על המיטה, מתכסה בשמיכה ועוצמת את עיניי.
"תפקחי את העיניים שלך", הוא יורה ואני פוקחת אותן ומחייכת.
"תסירי את השמיכה".
אני מסירה אותה.
"תחזירי את עצמך לכאן, עכשיו".
אני מתרוממת על ברכיי ומתקרבת אליו באיטיות. הוא תופס את השיער שלי ומושך אותו לאחור. אני נאנקת בתשוקה. הוא מסיר את הבגדים שלו ומרים אותי אליו. אני כורכת את רגליי סביבו והוא מפיל אותי למיטה כשהוא מעלי. הוא אוחז בראשי ונושק לי בפראות. הלשון שלו חוקרת לי את הפה ואני מחדירה את האצבעות לשיער שלו ומצמידה אותו אלי. הוא מנתק את השפתיים שלו משלי והלשון שלו עוברת לאורך הצוואר שלי. אני מותחת את ידיי מעל ראשי ומתענגת על המגע העדין שלו. הלשון יורדת לחזה שלי והוא אוחז בשד שלי ויונק אותו. תחילה בעדינות, ואז חזק יותר, בזמן שידו מעסה את השד השני. אני מתנשמת בכבדות. הלשון שלו עוברת לבטן שלי עד לקו התחתונים. אני מצטמררת והגוף שלי משתוקק אליו. הוא מסיר את התחתון ומתרומם להישען על המרפק שלו. העיניים שלו נעוצות בשלי.
"תיכנס אלי", אני מתחננת.
הוא מחייך ומחדיר לתוכי אצבע באיטיות. אני מתפתלת בהנאה. הוא מוציא אותה ומכניס אותה שוב.
"אית'ן, תיכנס אלי!" אני מרימה את קולי.
הוא מסובב את האצבע בתוכי ואני משחררת גניחה. הוא רוכן כדי לנשק אותי ואני מרגישה כיצד הגוף שלי מסתחרר. אני מנסה למשוך את האצבע מתוכי ללא הצלחה. אני אוחזת בראשו ונועלת את עיניי בעיניו, "אית'ן, בבקשה תיכנס אלי". הוא מוציא את האצבע וחודר אלי בתנופה. פרץ של זרם חזק שוטף לי את כל הגוף. "איך זה שהגוף שלי מגיב אליך ככה?" אני שואלת, והוא מחייך.
הוא חודר אלי באיטיות, פעם אחר פעם, עד שאני גומרת בצעקה.
"ששש, הבנות ישנות", הוא לוחש ואני נושכת את השפתיים.
הוא מתיישב ומושיב אותי עליו, מרים את האגן שלי וחודר אלי שוב. אני כורכת את ידיי סביב הצוואר שלו והוא מניח יד על הישבן שלי ומרים ומוריד אותי באיטיות. עם היד השנייה הוא מלטף את החזה שלי וגופי שב ומתעורר. אני מצמידה את הפה לאוזן שלו וגונחת בקול בכל פעם שהוא מהדק את האגן שלי אליו.
הוא משכיב אותי על המיטה ומגביר את קצב החדירה שלו. הקצב נעשה כל כך מהיר עד שציפורניי ננעצות בגבו ואני מכריחה את עצמי לשלוט בעוצמת הגניחות. הזרם חוזר ואני גומרת בעוצמה. הוא ממשיך לחדור אלי ומרים את ראשו, כשהעיניים שלו טובעות בשלי. "אווה, איך זה שהגוף שלי מגיב אלייך ככה?" הוא שואל, גומר בגניחה חזקה ונשכב עלי.
"יפהפייה, את מטריפה אותי". הוא לוחש והופך אותי לשכב מעליו.
אני מלטפת את החזה שלו ומהרהרת במידע שקיבלתי מאנטולי, ולא מצליחה להירדם. אני משנה תנוחה, שוב, ושוב, וכלום. אני מתרוממת ולובשת את החלוק שמונח על השידה בצד המיטה.
"אית'ן, אני הולכת לשתות כוס מים, אתה רוצה גם?"
"לא, אבל אם כבר את לא מצליחה לישון, אז תחזרי מהר". הוא נושך את שפתו התחתונה ואני צוחקת ויוצאת מהחדר.
אני יוצאת מהמטבח, הכוס בידי, ורואה שאור בוקע מחדר האירוח. אנטולי יושב בשקט כשראשו שעון לאחור על כרית גדולה. הוא מרים את הראש ומחייך. התנפצות נשמעת מהקומה העליונה ואני קופאת במקומי בבהלה. אני מתעשתת כשאנטולי מנתר מהספה. אני מניחה את הכוס על השולחן ורצה אחריו לקומה העליונה. מריה יצאה מחדרה ושלושתנו נעמדים בפתח חדר השינה שלי.
אית'ן עומד מול הדלת כשבידו קופסה קטנה. המגירה של השידה זרוקה על הרצפה ליד הקיר וכל תכולתה מפוזרת. אני לוקחת צעד מהוסס קדימה ומסתכלת עליו בחוסר הבנה. המבט שלו ננעל בשלי. הכחול שלו סוער, והוא זועם.
"אווה, תיכנסי לחדר, ושניכם תשאירו אותנו לבד". נימת קולו מצמררת ואני נרעדת. אנטולי ומריה מסתכלים עלי ולא זזים. מבלי להתיק את מבטי מאית'ן אני מסמנת להם בראשי לבצע את בקשתו, והם עוזבים.
"סגרי את הדלת!" אני מגששת בידי מאחורי וטורקת אותה. אני מנסה לחשוב מה יכול לקרות בחמש דקות, אך לא מצליחה לעלות שום דבר במוחי. אית'ן מרים את ידו ואני רואה שהוא אוחז בחפיסת קונדומים.
"אווה, מה זה צריך להיות? ולמה זה נמצא בשידה ליד המיטה שלך?"
"זה… אהה… אני…"
הוא לוקח צעד מהיר לכיווני וחובט בעוצמה בקיר שלצדי. "דברי מהר!" עיניו נראות לי אדומות עכשיו.
"אית'ן, קניתי את החבילה אתמול כי אנחנו יוצאים שוב למסע, ובצרפת אמרת לי שלא היית רוצה שאני אכנס להריון במסע. אז חשבתי… חשבתי שתרצה שנשתמש באמצעי מניעה כדי לשמור על עצמנו עד שנגיע הביתה".
במשפט האחרון אני מרגישה כיצד המתח משתק אותי ומתחילה להתייפח. אני מושכת באפי ומחכה להתנצלות, אך המבט שלו נותר קר והוא לוקח צעד נוסף לכיווני. הוא משחרר את חגורת החלוק שלי ומסיט אותו מהכתפיים שלי כך שהחלוק נופל לשטיח. אני עומדת מולו עירומה. הוא מעביר את היד שלו בליטוף על החזה שלי ואני מתרחקת.
"תחזרי לכאן". הקול שלו תקיף, ואני לא רוצה לחזור. אני נבוכה, כועסת ומבולבלת, אבל הגוף שלי מתנתק מהראש ופועל בניגוד להנחיות שלו, ואני לוקחת צעד לכיוונו. הוא אוחז במותניים שלי ומרים אותי אליו. הוא מפשיל את התחתון שלו וחודר אלי במהירות. אני משחררת גניחה בלתי נשלטת ועוצרת את עצמי. הוא מנשק אותי בצוואר והגוף הבוגדני שלי כבר משתוקק אליו. הסערה שמתחוללת בראשי לא נותנת לי מנוח.
"אית'ן, זאת לא הדרך להתנצל". אני דוחפת אותו ממני. "הפחדת אותי ואני לא רוצה לפחד ממך". הוא מצמיד אותי לקיר וקצב החדירות שלו גובר. "אווה, אני לא מתנצל וזה טוב שאת מפחדת". הוא גונח וממשיך, "עדיף שתפחדי מאשר תעזי לעשות משהו שתתחרטי עליו אחר כך".
הוא משכיב אותי על השטיח ויוצא ממני. השפתיים שלו מרפרפות על צווארי והוא מושך את גופו לאחור ויונק לי את השד. אני רוצה לענות לו, אני רוצה להגיד לו שאני עדיין כועסת, אבל כל איבר בגוף שלי רוצה שהוא ימשיך. אני שותקת. הלשון שלו מלקקת את הבטן שלי ויורדת למפגש בין הרגליים שלי. הוא מרפרף עם השפתיים שלו על הירך הפנימית שלי ואז מחדיר אותה לתוכי והגניחות שלי נעשות קולניות.
"אית'ן, אני גומרת. בבקשה תיכנס אלי". אני אוחזת בשטיח משני צדי גופי ומקמרת את גבי. הוא מוציא את הלשון וחוזר לבטן. "אווה, בזמן שלא הייתי כאן מישהו ראה את הגוף הזה?"
"לא", אני עונה בקול רועד ומנסה למשוך אותו כלפי מעלה. הוא חוזר לינוק את השד שלי ונעצר. "אווה, מישהו נגע בגוף הזה?"
"לא. אית'ן, בבקשה תיכנס אלי כבר". הוא מתרומם וחודר אלי בתנופה חזקה. אני עוצמת עיניים ומתמסרת להרגשה המשכרת של להיות מלאה בו. הוא מכופף את הברך שלי ומצמיד את כפות ידיי לשטיח. החדירות שלו נעשות איטיות והוא מביט בי בריכוז.
"אית'ן, אני רוצה שנישאר ככה לנצח. אני לא רוצה להרגיש את הכעס שלך, רק את האהבה שלך".
הוא ממשיך להביט בי ולשמור על קצב אחיד ואיטי, עד שאני מאבדת שליטה וגומרת בצעקה שהוא משתיק בנשיקה. הוא ממשיך לחדור אלי שוב ושוב. הוא מצמיד את הרגליים שלי אחת לשנייה ומגביר את הקצב. הוא גונח, מאגרף את כפות ידיו ומצמיד אותן לשטיח. הזרועות שלו נמתחות מהמאמץ והוא חודר אלי פעם נוספת וגומר בתוכי. הוא נשכב על הגב ומושך אותי לשכב מעליו. הזרועות שלו מקיפות אותי ואני מניחה את הראש על החזה שלו ומאזינה בשקט לדפיקות הלב שלו. האצבעות שלו מרפרפות על הגב שלי וזה נעים. אני מנסה להסדיר את המחשבות שלי. אני לא מצליחה להבין אם הוא כועס עלי או שהוא מנסה לפייס אותי.
"אווה, הרכושנות שאני מרגיש כלפייך, היא משהו לא טבעי. אני יודע את זה, אבל זה לא הולך להשתנות. את מבינה את זה?"
"אית'ן, אני לא מבינה את זה, אני כל כך שלך. אני רק שלך, ואני מפחדת שנעזוב את המקום הזה ומשהו יצליח להפריד ביננו. אני לא מצליחה לנשום כשאני חושבת על זה".
הוא הופך אותי על גבי. "אווה, אם יש משהו אחד שאת יכולה להיות בטוחה בו במציאות המעוותת הזאת שאני לא אתן לשום דבר להפריד בינינו. אני צריך אותך כל הזמן בטווח הראייה שלי, ואני חייב לדעת מה את עושה בכל רגע. אני מכור אלייך כמו אל סם".
"אבל אם…"
"אין אם. אני מבטיח לך שאני לא אתן לשום דבר להפריד בינינו".
ההבטחה שלו מרגיעה אותי. אני מחבקת אותו ונרדמת כשאני עטופה בגוף שלו.

דנה לוי אלגרוד, נשואה ואם לשניים, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ובעלת חברה לייעוץ תקשורתי.

 

התשוקה לחיות הוא השני בסדרת ספרי "התשוקות" שלה, הכולל גם את התשוקה לשרוד, התשוקה לאהוב והתשוקה להאמין.

 

ספרה החמישי, סחרור גורלי, רומן מתח, ראה אור ב-2016.

X