התשוקה להאמין | לרכישה באינדיבוק
התשוקה להאמין

התשוקה להאמין

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 641
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49

החלק הרביעי והאחרון בסדרת התשוקות הסוערת!

כשמסתיים העולם כפי שהכרנו, נותרת רק התשוקה לשרוד.

כשמתחיל העולם החדש, אנו חייבים להילחם על התשוקה לחיות.

כשמתברר שהחיים חזקים מהכול, מניעה אותנו התשוקה לאהוב.

הצלחנו לשרוד, בחרנו לחיות וזכינו לאהוב רק בזכות עוצמתה של התשוקה להאמין!

 

ואם עוד לא קראתן: מארז 4 ספרי התשוקה של דנה לוי אלגרוד במחיר מיוחד: 129 שקלים במקום 160 שקלים, לארבעת הספרי יחד. להזמנת המארז, לחצו כאן.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התשוקה להאמין”

בקרוב…

ספר ראשון: המסע

 

שרה

 

1

 

אני לא מצליחה לעקוב אחר מספר הפעמים שנכנסתי למים מרגע שהם הפכו לשחורים. הראש שלי כבד והעיניים שלי שורפות, אבל בכל פעם שאני חוזרת אל החוף אני מאלצת את עצמי להסתובב ולצלול חזרה.
אני שוב בתוך המים. הריאות שלי זועקות לרחמים אבל אני מתעלמת ודוחפת את עצמי עמוק יותר. ידיי מגששות באפלה, אך מלבד מים איני מרגישה דבר. הגוף הגדול צולל לצידי ומתרחק.
אוויר. אני חייבת אוויר. אני דוחפת את רגליי למעלה וראשי מפלח את המים. בשארית כוחותיי אני שוחה אל החוף ומתרסקת על החול. הבכי שנשמע לצידי אינו פוסק, וכך גם מילות ההרגעה של הנער. הבחור הגבוה יוצא מהמים ומתרסק לידי. הוא אינו אומר דבר, רק מתנשם בכבדות.
"לא מצאתי כלום", הוא אומר לבסוף וזורק את משקפת הצלילה שלו על החוף. אני נושמת נשימה עמוקה ומנתרת לעמידה.
"אני נכנסת שוב", אני צועקת וזורקת את עצמי לתוך המים.
לא עוברת דקה והגוף שלו שוב לצידי. אנחנו צוללים יחד, ואז אני פונה ימינה והוא שמאלה. הידיים שלי מגששות בתוך המים ואני מתפללת. בבקשה, אלוהים, תן לי למצוא אותה. בבקשה. לא עובר הרבה זמן ואני שוב חייבת אוויר. אני דוחפת את עצמי למעלה ושוחה באיטיות אל החוף. הרגליים שלי כושלות ואני מתיישבת. "אווה", אני מרימה את ראשי וצועקת, "איפה את?" שוב קולות הבכי ושוב קולות ההרגעה ואני רק רוצה להיכנס שוב למים, מסרבת להתמודד עם הסיוט הזה שעל החוף. אני מתרוממת ורצה שוב אל המים, אבל הגוף הגדול חוסם אותי ומושך אותי חזרה לחוף.
"מה אתה עושה?" אני צועקת, "תן לי להיכנס שוב!"
"אין טעם, את לא תמצאי שם כלום", הקול שלו כל כך חד משמעי. ברגע אחד אני עוברת ממצב של חוסר אונים לזעם בלתי נשלט.
"אני נכנסת שוב!" אני הודפת את הידיים שלו ממני ורצה פנימה. הוא לא מנסה לעצור בעדי ואני צוללת לתוך המים השחורים. בעזרת רגליי אני מנסה לדחוף את עצמי לכיוון הקרקעית, אך אני מסתחררת במקום. אוויר, חייבת אוויר. אני מצליחה לשנות כיוון ושוחה למעלה עד שראשי מגיח מהמים ואני שואפת אוויר במצוקה. אני מביטה לכיוון החוף ורואה את הבחור בעל הגוף הגדול עומד ומסתכל עליי. אני שונאת את הגוף הזה עכשיו, אני שונאת את הנער ושונאת גם את הגבר שיושב שם ובוכה. אני שונאת את כל העולם, ואני לא מוכנה לצאת מהמים האלו.
אני שוחה לכיוון החוף ונעמדת בתוך המים הרדודים. הגוף הזה עדיין מסתכל עליי ועכשיו גם הנער מצטרף אליו. "בואי, אנחנו חייבים לנסות למצוא מבנה גבוה", הבחור אומר לי ועיניו החומות מפצירות בי. אני נשארת נטועה במקומי.
"למה לעזאזל אנחנו צריכים למצוא מקום גבוה?" כל כך הרבה שאלות מציפות אותי עכשיו, אבל זו היחידה שאני מצליחה לשאול בקול.
"הים לא רגוע. יכול להגיע גל נוסף, ואנחנו לא בטוחים כאן", הוא עונה ועובר לבהות בים שמאחוריי. כעבור רגע קצר הוא מתעשת, מסתובב ומתחיל לצעוד. הנער עוזר לגבר להתרומם וזה הולך לצידו כסהרורי.
"אני נשארת כאן", אני צועקת לעברם, "אני חייבת למצוא אותה".
"בהצלחה", הבחור עונה בקרירות וממשיך ללכת.
הנער נעצר ומסתובב אליי, והעיניים הכחולות שלו מביטות בי בשלווה. "בואי, גברתי", הוא אומר, "תצטרפי אלינו. לא כדאי שתישארי כאן לבד". הוא כל כך צעיר ועם זאת כל כך רציני. אני מביטה בו בחוסר אונים, משתוקקת שהעיניים הכחולות האלה יתחלפו עכשיו בירוקות שלה, שאוכל לרוץ אליה ולחבק אותה ולהתעורר מהסיוט הזה. אבל הכחול נשאר מולי והירוק לא נראה בשום מקום.
אני יוצאת מהמים והולכת לצידו בשקט, מביטה סביבי ומנסה להבין מה אני רואה. הכול סביבנו אפור. לפנינו הרים של סלעים והריסות. העצים, השיחים והבקתות נעלמו מרצועת החוף ואת כל הצבעים האקזוטיים מחליף עכשיו הרבה מאוד אפור.
"מה לעזאזל קרה כאן? מה זה הגיהינום הזה?" אני שואלת את הנער ובועטת בחול בכעס.
"צונאמי, גברתי. ככה נראה מקום לאחר צונאמי".
הקול השָׁלֵו שלו מוציא אותי מדעתי. "תפסיק לקרוא לי גברתי, קוראים לי שרה!" אני אוחזת בזרועו ומאלצת אותו לעצור ולהסתכל עליי. "אני בת עשרים, לא בת ארבעים!"
"בסדר, גברתי. אקרא לך שרה", הוא עונה לי בביטול וממשיך לצעוד.
הבחור הגבוה צועד בראש, אחריו צועד הגבר בראש מורכן, ואני אחרונה. צועדת ורוטנת. "צונאמי… צונאמי…" אני אומרת שוב ושוב ומקללת בשקט. אני משחררת מפי את כל ארסנל הקללות שאני מכירה, וגם כאלו שלא ידעתי שאני מכירה. אף אחד מהם לא מסתובב אליי, הם ממשיכים לעלות לכיוון הר ההריסות שהיה ממש לא מזמן השדרה הראשית. כשאנחנו ניצבים במרכזה הבחור עוצר, וכולנו עוצרים אחריו. אנחנו מביטים בפה פעור במה שהיה רק הבוקר גן עדן צבעוני, ריחני ומשכר. עכשיו הכול אפור, מרוסק ושבור.
"נלך לבניין הזה", הבחור מצביע לכיוון שלד מבנה רחוק ומתחיל לצעוד.
"בואו נחזור לחוף שלנו, אולי מישהו יצא שם מהמים", אני מסתובבת חזרה לכיוון רצועת החוף ומביטה בה.
"אנחנו נהיה בבניין", הוא עונה לי בלי להסתובב. "אם תרצי להצטרף אלינו, את יודעת איפה למצוא אותנו".
אני צועדת צעד אחד לכיוון החוף ומתכווצת במקומי. רק עכשיו אני קולטת עד כמה שקט כאן. לבד מקול הצעדים שלהם אין אפילו רחש. אני אוטמת את אוזניי בידיי, אני שונאת שקט. אני לא מסוגלת להתמודד עם שקט. אני יכולה להתמודד עם הכול רק לא עם השקט הנורא הזה.
אני מסתובבת שוב לכיוונם וחוזרת לצעוד אחריהם. אני מפלסת את דרכי בין האבנים והסלעים ונעצרת כשאני מבחינה בחלקי גופות המבצבצים מביניהם. "אלוהים ישמור", אני קוראת בבהלה וחוסמת את פי בידי.
"תמשיכי להתקדם", הבחור הגבוה פוקד עליי בקור רוח, כאילו אינו רואה את מה שאני רואה כרגע. הפעם אני בוחרת לקבל את המלצתו ומדלגת מעל הסלעים, נזהרת שלא להיתקל בידיים או ברגליים של הגופות הלכודות. אבל המחשבות מתחילות להתערבב בראשי ואני שוב נעצרת. מה את עושה, שרה? אני נוזפת בעצמי. למה את הולכת אחריהם? את חייבת למצוא אותה! אני מסתובבת ומתחילה לרוץ חזרה לכיוון החוף.
"גברתי, לאן את הולכת?" הנער צועק לעברי, אך אני לא מסתובבת וממשיכה לדלג על האבנים. אני מועדת ומשתטחת על סלע גדול. אני מנסה להרים את עצמי ושומעת לחישה רפה מתחתיי. אני מצליחה להזיז אבן אחת ורואה כף רגל קטנה, משחררת אבן נוספת ושומעת אנקה. עוד אבן ועוד כף רגל. כל כך הרבה אבנים, והאנקות מתגברות. "תעזרו לי!" אני צועקת וממשיכה להשליך את האבנים לצדדים. אני שומעת צעדי ריצה, והבחור הגבוה והנער נעמדים לצידי. הגבר ממשיך לעמוד במקומו וראשו מורכן.
"בבקשה, תעזרו לי. יש כאן מישהו חי מתחת לאבנים", אני ממשיכה להרים אבנים והם מתכופפים ועוזרים לי להעיף את האבנים הצידה. האנקות הופכות לבכי, וכעבור שתי דקות אנחנו מביטים מזועזעים בנערה צעירה ומדממת שוכבת בעיניים עצומות ובוכה.
"את בסדר, הכול בסדר עכשיו", הבחור הגבוה פונה אליה בקול רך. היא פוקחת את עיניה השחורות והמלוכסנות ומביטה בו כחולמת. "הכול בסדר", הוא ממשיך לנחם אותה ומלטף את ראשה. "את יכולה להזיז את הגוף שלך?" היא לא עונה לו, רק מנענעת את ראשה בחוסר הבנה.
"היא לא מדברת אנגלית", הנער הצעיר אומר ומושיט לה יד. להפתעתי היא אוחזת בידו והוא מסייע לה לעמוד. היא מביטה בשניהם בחשש ואז נצמדת אליי בחיבוק חזק. אני משאירה את ידיי לצידי גופי ומעוותת את פניי במבוכה.
"קדימה, צריך להגיע למבנה", הבחור הגבוה אומר. אני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלה, אך ללא הצלחה. הם מתחילים לצעוד ואני מסירה מעליי את ידיה.
"אני הולכת לחוף, לכי אחריהם", אני אומרת ומצביעה לעברם, אך היא נדה בראשה לשלילה ואוחזת בחליפת הצלילה שלי. "טוב", אני רוטנת, "אקח אותך למבנה ואחזור לחוף". אני שוב מדדה אחריהם, והפעם ההליכה קשה אפילו יותר כי הנערה אוחזת בחוזקה בחליפת הצלילה שלי ונתמכת בי. היא לובשת מכנסיים קצרים וגופייה, גופה צנום ושברירי והיא רועדת מקור.
אנחנו מגיעים לשלד המבנה ומטפסים בגרם המדרגות לקומה העליונה. גופות מוטלות בכל מקום ומים מציפים את הקומה התחתונה. הבחור הגבוה נכנס לאחד החדרים העורפיים ובוחן אותו דקה ארוכה. "נישאר כאן", הוא מכריז. הוא רוכן כדי להרים גופה של אישה צעירה, יוצא איתה מהחדר וחוזר כעבור דקה להרים גופה נוספת. הנער מצטרף אליו, ואני לא מוצאת את הכוחות לעזור להם במשימה הזאת. אני מתיישבת באחת הפינות והנערה מתיישבת צמוד אליי. הגבר מתיישב בפינה שמולי ובוהה ברצפה. לאחר שהחדר ריק מגופות הנער מתיישב גם הוא, והבחור הגבוה מתחיל לצעוד מצידו האחד של החדר לצידו השני ולשפשף את לסתותיו בתסכול. אני מנצלת את ההזדמנות לבחון אותו. כתפיו רחבות, שיערו חלק וצבעו תואם באופן מושלם לצבע העיניים שלו, שממוסגרות בריסים עבים וארוכים.
הייתי מציעה לו להזמין אותי למשקה, אני מחייכת לעצמי ומיד מרצינה שוב כשהמציאות מכה בי. אני חייבת לחזור אל החוף. אני נעמדת והנערה נצמדת אליי מאחור. "אני חייבת לחזור אל החוף, בבקשה תישארי כאן איתם", אני מפצירה בה אך היא אינה מרפה ממני. מבטה מפוחד, הגוף שלה רועד ושיניה נוקשות שוב שוב. אני מסירה מעליי במהירות את חליפת הצלילה ומסמנת לה להיכנס לתוכה. היא מביטה בי בפליאה, ואנחנו נלחמות בחליפה הרטובה דקות ארוכות עד שהיא מצליחה להשתחל לתוכה. אני סוגרת את הרוכסן ומסמנת לה לשבת, אבל היא שוב מנידה בראשה לשלילה, והפעם נאחזת ברצועת הביקיני האדום הקטן שלי. בחישוב מהיר אני מבינה שאם אני צועדת צעד אחד קדימה, החזייה שלי נשארת בידיה. אין ברירה, עליי לקחת את הנערה הזו איתי. אני מושיטה לה את ידי והיא אוחזת בה. "אני חוזרת לחוף שלנו", אני מודיעה להם ומתחילה לצעוד לכיוון היציאה.
"בעוד רגע יחשיך", הבחור הגבוה אומר. אני מתעלמת ממנו ומתחילה לרדת במדרגות. אני אוחזת בכף ידה הקטנה ושתינו צועדות לכיוון החוף. השמש משנה את הזווית שלה, ואני עוצרת לרגע אחד כדי להביט בשקיעה. הצבע הכתום שלה שובר באגרסיביות את האפור סביבי ואני נאנחת בכבדות. אני חייבת למצוא אותה.
אני מתחילה לרוץ. אווה, אל תפחדי. את לא לבד, אני אמצא אותך. כפות רגליי יחפות וכך גם כפות רגליה של הנערה, אך היא רצה לצידי בלי להתלונן ובלי להוציא מילה מפיה. שביל האבנים אינו נגמר, וברגע אחד הכתום הופך לשחור. השמש שקעה, ואין שום גוף תאורה שיאיר לנו את הדרך. הנערה מהדקת את האחיזה בכף ידי, ואני מנסה לחשוב כיצד להמשיך מכאן. אין סיכוי שאצליח למצוא את החוף שלנו בחושך הזה, ואני אפילו לא יודעת אם אצליח לנווט חזרה לכיוון המבנה. הנערה מושכת את כף ידי ומתחילה לצעוד בחזרה. הפעם היא מובילה. קול צעדי ריצה נשמע לידינו והיא נעצרת בבהלה ומחבקת אותי. הצעדים מתרחקים ואנחנו ממשיכות. איך לעזאזל גן העדן הזה הפך בן רגע לגיהינום?
אנחנו ממשיכות לצעוד בשקט ושוב צעדי ריצה נשמעים בקרבת מקום. הפעם הם מלווים בצעקות מחרישות אוזניים. אנחנו עוצרות וגוף מתנגש בנו ונעצר. אני מצליחה לראות רק עיניים שחורות גדולות שבוהות בי, ומחניקה צעקה. הגוף אוחז בכתפיה של הנערה ומתחיל לטלטל אותה ולצעוק משפטים בספרדית. היא מסובבת אליי את ראשה ומייללת בשפה שאינני מכירה. הוא מצליח להשכיב אותה על האבנים וממשיך לטלטל אותה. שרה, תעשי משהו! אני פוקדת על עצמי.
אני נשכבת מעליו ומנסה ללא הצלחה לשחרר את זרועותיו ממנה. היללות של הנערה הופכות לבכי, ואני פותחת את פי וצורחת צרחה מחרישת אוזניים. הוא מרפה את אחיזתו ועיניו השחורות מביטות בי בהפתעה. אני מנצלת את ההזדמנות ודוחפת אותו לאחור, מושכת אותה אליי ושתינו מתחילות לרוץ במהירות על האבנים. "אל תעצרי!" אני פוקדת עליה והיא אינה מוציאה הגה. אני מתכננת לפנות שמאלה אך היא מושכת בכף ידי ומאלצת אותי לרוץ איתה לכיוון הנגדי. כעבור רגע קצר אנחנו עומדות מתנשפות בפתח המבנה. אנחנו מסדירות את הנשימה, עולות במדרגות ונכנסות לחדר העורפי. החדר בעלטה מוחלטת.
"החלטת לחזור?" הקול של הבחור הגבוה נשמע לי כל כך מזלזל, שאם רק הייתי מצליחה להבין איפה הוא ממוקם הייתי ניגשת אליו וחובטת בו. החוויה המפוקפקת שעברנו עכשיו עדיין מטלטלת אותי, ואני שותקת ומתיישבת.
"גברתי…" הנער פונה אליי ואני קוטעת אותו מיד.
"ילד, מספיק עם הגברתי הזה, אמרתי לך שקוראים לי שרה".
"שרה", הוא אומר בקול רגוע, "מחר בבוקר אבוא איתך לחוף שלנו. אין טעם לחזור לשם בחושך הזה. וכמו שראיין אמר, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שלא יהיה עוד גל בקרוב".
"אני לא מבינה את זה", אני מתפרצת בכעס, "לא השארתם שם אף אחד? איך אתם יכולים להיות כל כך רגועים?"
הגבר פורץ בבכי ואני משתנקת.
הנער הצעיר פונה אליי שוב, "אחי הגדול היה איתי בצלילה הזאת. אני לא יודע את מי את השארת שם, אבל אם היא עם אחי עכשיו את יכולה להיות לגמרי רגועה".
"ואיך אתה כל כך בטוח שאח שלך יצא מהמים? הרי ראית שאף אחד מלבדנו לא יצא", אני מרימה את קולי.
"הוא יצא", הנער עונה בביטחון מלא. אני נעמדת וגופי מתוח מכעס, והנערה נעמדת מיד אחריי ואוחזת ברצועת החזייה שלי.
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" אני צועקת.
"תהיי בשקט!" הבחור הגבוה אומר בתקיפות. אני שומעת שהוא מתקדם לעברי וצועדת צעד לאחור. "אם דניאל בטוח שאחיו יצא, אז הוא יצא. תעזבי אותו במנוחה".
"טוב…" אני ממלמלת וחוזרת לשבת, והנערה מתכרבלת בין רגליי. "אני מתנצלת, פשוט גם אני הייתי רוצה להיות כל כך בטוחה שבת הדודה שלי יצאה. היא לא צוללת כל כך טוב, זו הייתה רק הפעם השנייה שלה, והבטחתי לה שאהיה שם לצידה ולא אעזוב לה את היד. ועזבתי… אתם מבינים? עזבתי לה את היד. אחרת היא הייתה כאן איתנו". המועקה והצער אוכלים אותי מבפנים, הלב שלי צורב ואני מחכה שהדמעות יפרצו החוצה, אבל אפילו הפעם זה לא קורה.
"ראיין השאיר שם את אחיו הקטן, ודיוויד את אשתו ואת הבת שלו", דניאל אומר בשקט, והגבר פורץ שוב בבכי קורע לב. "את מבינה?" דניאל ממשיך, "כולנו רוצים בדיוק כמוך למצוא אותם, אבל צריך גם להתנהל בהיגיון". אני לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שהנער הצעיר הזה מדבר כמו גבר בן ארבעים. ובכלל, מה קורה כאן? למה לעזאזל אני בחדר החשוך הזה עכשיו במקום לשתות מוחיטו עם אווה במועדון על החוף? והקור הזה… הקור הזה שחודר לי לעצמות ולא נותן לי מנוח. הנערה כבר נרדמה על ברכיי ואני מנסה למצוא תנוחה שתחמם אותי. "קר כל כך…" אני אומרת לעצמי בקול רם, ודניאל מתרומם וניגש להתיישב לידי.
"עשית טוב שנתת לה את חליפת הצלילה שלך", הוא אומר לי. "אני אשב לידך ואנסה לחמם אותך". הכחול העמוק בעיניו של הנער הזה כל כך מנחם ורגוע, ואני מקבלת את ההצעה שלו בהקלה. אני משעינה את ראשי על הקיר והוא נצמד אליי. הזמן חולף ואני לא מצליחה להירדם, ואני מניחה שגם האחרים מתקשים להירדם. אני לא שומעת דבר מלבד הנשימות הכבדות של הנערה, והמחשבות מטריפות את דעתי. מה אעשה אם היא לא יצאה מהמים? איך אחזור בלעדיה להורים שלה, שהפכו להיות ההורים השניים שלי? איך אספר להם שהבת היחידה שלהם, כל עולמם, נשארה כאן ודווקא אני חזרתי? אל תחשבי על זה! אני פוקדת על עצמי. תקשיבי לדניאל. היא יצאה, והיא עם אחיו במבנה בטוח, בדיוק כמונו. אבל אם לא? האפשרות הזאת מזעזעת אותי, ואני לא מצליחה לברוח מהשקט הנורא שמאיים להוציא אותי מדעתי.
כעבור כמה שעות של ישיבה זקופה אני מרגישה שהגוף שלי איבד תחושה מרוב קור. עיניי שורפות, הראש שלי מסוחרר מכמות המחשבות ואני רק בוהה בקרן האור החודרת פנימה. אני מכווצת את עיניי כדי להיטיב לראות מה נמצא מסביבי. דניאל עדיין צמוד אליי, ראשו שעון על הקיר ועיניו פקוחות. דיוויד יושב, ראשו טמון בין רגליו, וראיין עומד שעון על הקיר.
"בוקר טוב", אני אומרת ואף אחד מהם אינו עונה לי. הנערה מתיישבת ומתמתחת ואני מנסה ליישר את ברכיי.
"קדימה, בואו נחזור לחוף", ראיין אומר ועוזר לדיוויד להתרומם. "בוא, ננסה למצוא את הנסיכה הקטנה שלך", הוא אומר לו ברוך והגבר נעמד לצידו בראש מורכן. אני משערת שדיוויד בערך בשנות השלושים לחייו. תווי פניו עדינים, שיערו בהיר וכשהוא מרים לרגע את ראשו אני מבחינה בזוג עיני דבש גדולות ומיוסרות.
ראיין יורד ראשון, דיוויד מאחוריו, ולבסוף אני והנערה ודניאל. גופות מוטלות בכל מקום, ואנחנו משתדלים לנווט את צעדינו ביניהן. ראיין נעצר בפתח המבנה וכולנו מצטופפים לצידו, מנסים לעכל את הזוועה שעוטפת אותנו מכל עבר. השמש מאירה את האי ויוצרת ניגוד מוחלט בין הגוון הצהוב החזק שלה לבין הצבעים האפורים והלבנים שמכסים את השדרה. שום דבר כאן לא נראה לי מוכר… בכל בוקר עם הזריחה הייתי יוצאת לריצת בוקר קצרה בשדרה הזאת, התענגתי על הריחות, על הצבעים ועל הקולות שליוו אותי בדרכי, ועכשיו חוץ מגבעות מוזרות של אבנים שבורות אין כאן כלום. רק שקט. דממה מעיקה. אני משפשפת את אוזניי בתסכול וצועדת אל מחוץ למבנה.
אנחנו מתקדמים בשקט. הפעם אני מובילה, הנערה לצידי אוחזת בזרועי וכולם אחריי. כל אחד שקוע במחשבות שלו. חלקי גופות מציצים מבין ההריסות ומפעם לפעם אני מרגישה את מגע הבשר מתחת לכפות רגליי החשופות. אני מתחלחלת, אבל נאלצת להשלים עם העובדה שאני צועדת עכשיו בתוך קבר עצום.
קרני השמש הופכות ללוהטות ואני נעצרת, מושכת את הגומייה מהשיער שלי ומאפשרת לו לגלוש על גבי ולהתייבש. אצבעותיי משחקות בפוני הקצר שלי, ולרגע אחד אני מרגישה שחזרתי להיות אני, ושיש בי כוחות להתמודד עם הזוועה הזאת. אני ממשיכה לצעוד. קול צעדי ריצה שובר את הדממה, והנערה מושכת בזרועי ומאלצת אותי לעצור. שני גברים גדולים נעצרים סמוך למבנה מולנו, ומתחילים לנבור בין האבנים. הם מושכים החוצה גופה של אישה, בוחנים את כפות ידיה, מקללים וממשיכים להזיז אבנים. גופה נוספת נחשפת, והפעם הם נראים מרוצים. הם מושכים מהאצבעות שלה שתי טבעות זהב ומחייכים בסיפוק. לפתע הם מבחינים בנו ומרצינים.
הם רצים לכיווננו והנערה עוברת להסתתר מאחורי גבי. אחד מהם נעמד מולי וצועק מילים בספרדית שלא מובנות לי. הוא מנסה למשוך את זרועי אבל הנערה נלחמת בו ומושכת אותה לאחור. "מה הוא רוצה ממני?" אני צועקת, וראיין ודניאל נעמדים לצידי. הבחור השני מצטרף אליו ושניהם צועקים ומניפים את ידיהם בתנועות מאיימות. "מה הם רוצים?" אני צועקת שוב, ועכשיו גופו הגדול של ראיין חוצץ ביני לבינם.
"אין לנו שום דבר בעל ערך", הוא אומר להם בקול רגוע והם ממשיכים לצעוק. "תחזרי איתה למבנה", הוא מבקש ממני בשקט בלי לסובב את ראשו.
"אני רוצה להגיע לחוף!" אני צועקת.
"תחזרי איתה למבנה, עכשיו", הוא מדגיש את המילה האחרונה ואני רוקעת ברגלי בכעס, אבל לא ממשיכה להתווכח. אני מסתובבת ומושכת איתי את הנערה. דיוויד עומד לפניי בראש מורכן ונראה כאילו שהוא שבוי בתוך חלום ואינו מסוגל להקיץ ממנו. אני מסמנת לנערה לאחוז בזרועו ואני אוחזת בזרועו השנייה, ושתינו מובילות אותו לתוך המבנה האפור. אני שומעת את הספרדים ממשיכים לצעוק ואת ראיין עונה להם בקול רגוע, עד שאנחנו נכנסים למבנה והקולות נעשים עמומים.
דיוויד מתיישב בפינת החדר, הנערה מתיישבת לצידו ואני צועדת הלוך ושוב. הדקות חולפות ואין סימן לראיין ולדניאל. "אני יוצאת לבדוק מה קורה איתם", אני קוראת לעברם ופונה לכיוון היציאה אך הנערה מנתרת ממקומה ואוחזת בי במתח. "בבקשה תישארי כאן ותשמרי עליו", אני מתחננת אליה ומצביעה על דיוויד. היא מנענעת בראשה לשלילה, ואני חוזרת על דבריי שוב ומאלצת אותה לחזור לשבת לידו. היא נראית מבולבלת ומפוחדת, ואני שוקלת אם לצאת או להישאר ולנסות להרגיע אותה, אבל חוסר הידיעה מטריף אותי. אני מרימה את כתפיי בחוסר אונים ורצה במדרגות לקומה התחתונה. אני מתקרבת אל הפתח ונחסמת על ידי גוף גדול. אני מרימה את ראשי ורואה את העיניים החומות של ראיין מביטות בי. הוא אוחז בשני בקבוקי מים, ודניאל לצידו ובידיו כמה קופסאות שימורים.
"אפשר לחזור לחוף עכשיו?" אני שואלת בציפייה.
ראיין עוקף אותי ומתחיל לטפס במדרגות. "ראית מה קורה שם בחוץ. אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, אבל תביאי בחשבון שאם תצאי לא בטוח שתחזרי", הוא ממשיך לטפס ונעלם בקומה העליונה.
"דניאל", אני פונה אל הנער הרציני, "מה קורה שם? ראיתם את כוחות החילוץ? מישהו הגיע לבדוק מה קורה עם הניצולים? מישהו מפנה את הגופות?"
הוא מניד בראשו לשלילה ומסמן לי לעלות אחריו לקומה העליונה. אני נכנסת אחריו לחדר ונעמדת בגבי לקיר. "לא נראה לכם מוזר שכוחות ההצלה לא מסתובבים בחוץ? שאף אחד לא מחפש ניצולים?"
"קחי, תשתי", ראיין מגיש לי בקבוק מים ואת הבקבוק השני לנערה. אני גומעת מהמים בשקיקה ומעבירה את הבקבוק לדיוויד. הוא אינו מושיט את ידו ואינו מרים את ראשו. אני מחזירה לראיין את הבקבוק והוא בוחן את דיוויד בדאגה. לבסוף הוא מתיישב לידו ופונה אליו ברוך, "תקשיב, חבר, אני מבין שאתה שבור, אבל אתה חייב לצבור כוחות כדי שנוכל לצאת לחפש את אשתך ואת הנסיכה הקטנה שלך". יללה בוקעת מגרונו של דיוויד וראיין פונה אליו שוב, "דיוויד, אתה חייב להאמין שנמצא אותן. אבל בשביל שזה יקרה אתה גם חייב להתאפס ולאסוף כוחות. אני בטוח שהן מצפות שתחפש אותן, ואיך בדיוק תעשה את זה אם לא תדאג לעצמך?" דיוויד פורץ בבכי ודניאל ניגש אליו.
"דיוויד, הבת שלך נמצאת איפשהו בחוץ והיא סומכת עליך, היא צריכה את אבא שלה חזק עכשיו, אתה מבין?" דיוויד מושך באפו ומהנהן בראש מורכן. "אז קח את בקבוק המים כדי שיהיה לך כוח להגיע אליה". דיוויד מהנהן שוב, אוחז בבקבוק ביד רועדת ומשפשף את עיניו.
"בת כמה היא?" דניאל שואל.
דיוויד מרים את ראשו בפעם הראשונה ועיני הדבש שלו בוהקות בכאב. "ליליאן, הנסיכה הקטנה שלי, היא רק בת שש", הוא אומר במבטא בריטי עדין ולוגם מהבקבוק ארוכות. "היא רק בת שש…" קולו נשבר והוא שוב משפשף את עיניו.
"ספר לנו עליה בזמן שנאכל משהו", ראיין טופח על כתפו ופותח קופסת שימורים בעזרת סכין קטנה. הוא שופך לכף ידו של דיוויד מעט גרגרי תירס, ודיוויד אוכל וממשיך לדבר, "הנסיכה הקטנה שלי רק בת שש, אבל היא כל כך בוגרת ומיוחדת", הוא נאנח. "אני יודע שכל הורה יגיד על הילד שלו שהוא יוצא דופן ומחונן, אבל שלי באמת כזאת, אתם מבינים?" הוא מרים את ראשו ומביט בנו, וכולנו מהנהנים. "אימא שלה בחרה להישאר איתה בבית כשהיא נולדה, עד שליליאן הגיעה לגיל חמש. היא הייתה יושבת איתה שעות, מקריאה לה סיפורים, מבשלת איתה, לוקחת אותה לטיולים ארוכים ותמיד הקפידה לדבר איתה כמו שמדברים עם אדם בוגר. אשתי התמסרה באופן מוחלט לתפקיד האימא, וליליאן לא אכזבה. היא הפכה לנסיכה קטנה ומושלמת, חכמה, טובת לב ואמפתית. כשהייתי חוזר בערבים הביתה היא הייתה מקשיבה בסבלנות לכל הסיפורים שלי, הטובים יותר והטובים פחות, ותמיד הייתה מחבקת אותי ואומרת בקול הילדותי והמתוק שלה שהיא בטוחה שמחר יהיה לי יום מושלם". הוא נאנח שוב, "אם לא אמצא אותה, אין לי סיבה להמשיך לחיות", הוא פוסק ומעביר את מבטו לדניאל. "אני מקווה שהן עם אח שלך עכשיו. הוא נשמע לי כמו מישהו שיכול לשמור עליהן", הוא מנסה לחייך אך פניו מתעוותות בכאב.
"אם הן עם אח שלי, אתה יכול להיות רגוע", דניאל מותח את פניו לחיוך, והכחול העמוק שבעיניו נראה כל כך בטוח בעצמו.
אני מהרהרת בדבריו של דניאל, ומתקשה להבין כיצד הוא וראיין מצליחים להישאר שלווים ורגועים בזמן שהבטן שלי מתהפכת מרוב דאגה וחוסר שליטה. "אם אתם כל כך בטוחים שכולם עם אח שלו, אז למה לעזאזל אנחנו לא הולכים לחפש אותם?" אני מניחה את קופסת השימורים ונעמדת, "למה בדיוק אנחנו מחכים? כוחות החילוץ לא מגיעים, אנחנו מוקפים בבית קברות ענק והשקט הזה…" אני מסננת וחושקת את שיניי, "השקט הזה מוציא אותי מדעתי!" אני צועדת לכיוון הדלת ורואה בזווית העין שהנערה נעמדת. אני יוצאת מהחדר ומדלגת במהירות במדרגות, ורגע לפני שאני יוצאת מהמבנה כף יד גדולה אוחזת בי בחוזקה ומאלצת אותי לעצור.
"מה אתה רוצה ממני?" אני צועקת על העיניים החומות שמביטות בי בכעס.
"תקשיבי, ילדה מפונקת. אני לא רוצה ממך כלום. אם את רוצה לצאת החוצה ולהתמודד עם מה שמחכה לך בחוץ, זה בסדר גמור מבחינתי. אבל הנערה הזאת שמצאנו אתמול משום מה לא מוכנה להתנתק ממך", הוא משתתק לרגע ואני רואה אותה מציצה מאחורי גבו במבט מבוהל. "אז נראה שאת אחראית עכשיו לא רק לעצמך, ואני מעדיף שלא נמצא אתכן זרוקות מוכות וחבולות בין האבנים שם בחוץ. אחרי שהחילוץ יגיע אני אלחץ את ידך וניפרד כידידים, עד אז תפסיקי לחשוב רק על עצמך ותישארי איתנו".
אני פותחת את פי כדי לענות לו אבל הוא כבר מסתובב חזרה ומטפס במדרגות. הנערה מתקרבת אליי ואוחזת בזרועי. מפונקת… הוא החליט שאני ילדה מפונקת… ואיך זה שהוא כל כך מזלזל בי בזמן שעם כל השאר הוא שומר על נימוס ועל קור רוח? אני פונה שוב לכיוון היציאה ובוחנת את הררי האבנים. אין דבר שאני רוצה יותר מלרוץ עכשיו לרצועת החוף שלנו ולהתאחד עם אווה, אבל אני נאלצת להודות שהוא צודק. אני לא יכולה לקחת אחריות על הנערה השברירית הזאת. סביר להניח שהחילוץ יגיע בכל רגע, ואז אוכל להתנתק מהחבורה המוזרה ומהבחור המעצבן. אבל עד אז אני צריכה לדאוג שהנערה הזאת תהיה בטוחה. אני נאנחת, מקבלת על עצמי בתסכול את המשימה החדשה שלי ומטפסת במדרגות. עם כל מדרגה שאני עולה, המילה "מפונקת" מהדהדת בראשי חזק יותר. איך הוא מעז לשפוט אותי על הרצון העז שלי למצוא את בת הדודה שלי?
כשאני נכנסת לחדר הכעס כבר מרעיל לי את הגוף. אני מוצאת את ראיין עומד ליד החלון ודוחפת אותו בכוח. "מפונקת?" אני צועקת לעברו, "מה בדיוק גורם לך לחשוב שאני מפונקת? העובדה שאני פשוט רוצה ללכת למצוא את בת הדודה שלי? זה לא נשמע לך הגיוני?"
הוא מתעלם מההתפרצות שלי וחוזר להביט החוצה מבעד לזגוגית החלון המנופצת. "כן, מפונקת", הוא עונה בשלווה, "לבחורות כמוך יש נטייה לחשוב רק על עצמן. את רוצה למצוא את בת הדודה שלך ולא משנה לך מה ההשלכות של המעשים שלך". הוא משתתק ואני כבר מסוחררת מעוצמת הזעם.
"בחורות כמוני? מה אתה יודע על בחורות כמוני?" אני משחקת בשיערות הפוני שלי בחוסר מנוחה ומסיטה אותן הצידה.
"בחורות כמוך", הוא אומר וממשיך להביט החוצה, "הן בחורות שלא עבדו יום אחד בחיים שלהן. בחורות שההורים שלהן מימנו להן את הטיול לכאן. שהדבר היחיד שמטריד אותן הוא לאן יצאו לבלות הלילה…" הוא מסובב אליי את ראשו ומביט בי בזלזול, "בחורות כמוך לא רואות כאן קבוצת ניצולים", הוא מצביע על שאר האנשים שבחדר, "הן רואות רק את עצמן, את העובדה שהן ניצלו, וכל השאר לא באמת חשוב להן. טעיתי במשהו?"
העיניים החומות שלו חודרות לשלי, ופתאום העובדה שאני עומדת מולו כשלגופי רק בגד הים הקטן שלי, מפריעה לי. אני מחפשת בעיניי פריט לבוש כלשהו כדי לכסות את עצמי, אבל החדר ריק והכעס שלי רק מתעצם.
"אתה לא מכיר אותי בכלל", אני יורה לעברו ומתקשה לחשוב כיצד להמשיך לענות לו. באמת לא עבדתי יום אחד בחיים שלי, אני באמת יוצאת לבלות כמעט בכל ערב ועד עכשיו הדבר היחיד שהטריד אותי הוא הרצון שלי למצוא את אווה.
אני מנענעת את ראשי בתסכול ועוזבת את החדר, והנערה שוב צמודה אליי ומשתרכת מאחוריי. אני שומעת צעדים נוספים לצידי. "דניאל, אני רק מחפשת משהו ללבוש", אני פונה לכחול העמוק השָׁלֵו שלו, והוא מהנהן בהבנה ומחייך אליי ברוך. אנחנו נכנסים לחדר אחר ורואים ערימת גופות מוטלת על הרצפה, אני מזדעזעת וממהרת לצאת. אני חוזרת לחדר שלנו ואיתי הנערה, ואנחנו מתיישבות ונשענות על הקיר. דניאל מצטרף אלינו כעבור כמה דקות, ומגיש לי חולצה גברית לבנה בעלת כפתורים.
אני מביטה בחולצה בחלחלה, "מאיפה הבאת את זה?"
"קחי אותה, מי שלבש אותה כבר לא זקוק לה", הוא עונה בנחת. אני מתגברת על תחושת הבחילה ומשתחלת לתוכה במהירות. היא מגיעה לי עד הברכיים ואני מודה לו וחוזרת לשבת.
"אולי שרה צודקת, אולי אנחנו צריכים לחזור לחוף", דיוויד אומר. הוא מתרומם וניגש לעמוד ליד ראיין, ואני מרימה את ראשי בהפתעה.
ראיין מחבק את כתפו של דיוויד בחיבה ואומר בשקט, "אם היינו לבד, כבר היינו הולכים לחוף. אבל אני לא רוצה לצאת עם שתיהן, עדיף לא לקחת סיכון".
דיוויד מהנהן ואני נעמדת מולם. שניהם גבוהים ממני, ואני מרימה את ראשי ומשלבת את ידיי על חזי. "אני לא מפחדת מהאנשים ההזויים שמסתובבים שם בחוץ, ואתם לא צריכים להרגיש שום מחויבות כלפיי. אז בואו נלך".
"הוא צודק, שרה", דיוויד עונה ועיני הדבש שלו בוהקות בכאב. "אני בטוח שבקרוב נשמע את כוחות החילוץ מגיעים, ואז לא נצטרך לסכן אתכן בדרך לחוף", הוא נאנח וחוזר להתיישב.
"אני מחכה כאן רק עד מחר בבוקר. אם החילוץ לא יגיע עד אז, אני הולכת. איתכם או בלעדיכם!" אני נושפת החוצה אוויר בכעס ומתחילה לצעוד בחדר הלוך ושוב. השקט משגע אותי, קול הצעדים שלי מהדהד ומלבדו לא נשמע דבר בחדר או מחוצה לו. אני מתפללת לשמוע משהו, כל דבר שיבריח את השקט הנורא הזה.
הזמן חולף באיטיות מייסרת. דניאל פותח קופסאות שימורים ומעביר בינינו. האדרנלין נוטש את גופי ואני מתחילה להרגיש את העייפות בכל איבריי, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להירדם, אני צריכה לחכות לחילוץ. אני חייבת לשמוע אותם ראשונה כשהם מגיעים. אני משעינה את ראשי על הקיר ומחליטה לעצום את עיניי רק לרגע.
כשאני פוקחת את עיניי החדר חשוך. אני לא רואה דבר, והקול היחיד שנשמע הוא קול הנשימות של חבריי לחדר. אני מותחת את זרועותיי כלפי מעלה ומיישרת את ברכיי. אם אלך עכשיו אף אחד לא ישים לב, ואוכל לחזור עוד לפני שהם יתעוררו… אני נעמדת בזהירות ומתחילה לפסוע בשקט החוצה. אני מגששת את דרכי לכיוון המדרגות, ונאנחת בהקלה כשאני מצליחה לאתר את המעקה ולאחוז בו.
"תמתיני לזריחה וכולנו נבוא איתך", קולו של ראיין נשמע מאחוריי ואני חושקת את שיניי באכזבה.
"אני הולכת עכשיו, ואני עושה את זה לבד", אני מסננת לעברו. "ככה אני לא מסכנת אף אחד ולא תצטרך לסבול את הנוכחות שלי בחדר".
"אני אסבול את הנוכחות שלך עד מחר בבוקר". הוא נשמע לי משועשע ואני דוחפת אותו לאחור בעצבים.
"אף אחד לא מינה אותך למפקד שלנו, ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות", אני דוחפת אותו שוב. "ואתה לא מכיר אותי, וממש לא מכיר בחורות כמוני".
"תירגעי", הוא אומר וצועד צעד לאחור, "אני באמת לא מכיר אותך, ואין לי שום כוונה לנסות. מחר כבר יגיע החילוץ, ונוכל להיפרד כידידים וכל אחד מאיתנו ימשיך בחיים שלו. עכשיו הייתי מעדיף שלא תגרמי לי לצאת אחרייך בחושך".
"מי ביקש ממך לצאת אחריי?" אני מרימה את קולי.
"ברור לך שאני לא אתן לך לצאת לשם לבד, אז בואי תעשי לשנינו טובה ונחכה לזריחה", הוא מסתובב לכיוון החדר ואני אוחזת בזרועו במצוקה.
"אני לא מסוגלת להעביר את הלילה סגורה בחדר הזה", הקול שלי רועד. "אני לא אצליח להירדם, והישיבה שם בחוסר מעש מוציאה אותי מדעתי. אני לא אלך לחוף, אבל אני גם לא חוזרת לחדר הזה. אני אשב קצת בכניסה עד שאתעייף ואז אעלה חזרה".
הוא לא מגיב, ואני ממהרת לרדת במדרגות ומתיישבת בפתח המבנה. כעבור רגע קצר הוא נדחק לצידי ונשען על המשקוף. אני מותחת את רגליי קדימה ומעסה אותן. הוא עוצם את עיניו, משלב את ידיו על חזהו ונאנח.
"לא נראה לך מוזר שכוחות החילוץ עדיין לא הגיעו?" אני שואלת. הוא פוקח את עיניו החומות ומכווץ אותן בניסיון לסרוק את הנוף החשוך מולנו. "לא נראה לך שבמקום השקט המציק הזה היינו צריכים לשמוע עכשיו דחפורים, מסוקים, אנשים… כל דבר אחר חוץ מהנשימות שלנו?
הוא מהנהן ואני רואה שעיניו החומות מוטרדות. "את צודקת, לא הגיוני שעדיין לא הגיעו כוחות החילוץ. גם אם נניח שכאן הכול קרס, עדיין לא הגיוני שהמדינות השכנות לא שלחו עזרה. אני מאמין שניצולים רבים נקברו תחת ההריסות, ואם היו מגיעים בזמן היו מצליחים לחלץ לפחות חלק מהם".
החושך כבד אך אורו החלש של הירח מאפשר לי לראות אותו. שיערו החום חלק, ובזמן שהוא מדבר הוא מחדיר אליו את אצבעותיו ומעביר אותן בתנועות סירוק. הוא גבוה ממני באופן משמעותי, וגם כשאנחנו יושבים אני צריכה להרים את ראשי כדי להביט בו. כתפיו הרחבות מותחות את חליפת הצלילה על פלג גופו העליון. מעניין איך לא ראיתי אותו קודם באחד הברים באי… אני לא מתאפקת ומניחה את כף ידי על זרועו.
"אתה שחיין?" אני שואלת בסקרנות. המבט שלו ננעל על כף היד שלי, ואני מושכת אותה במהירות וטומנת אותה בין הברכיים שלי.
"את מפלרטטת איתי?" הקול שלו חוזר להיות מזלזל, ואני שולחת לעברו מבט מתריס.
"אל תחמיא לעצמך", אני אומרת ומשעינה את ראשי על המשקוף, בורחת מהמבט שלו.
הוא פולט צחוק קצר. "בחורות כמוך… גם אם תישארו לבד בעולם תמצאו עם מי לפלרטט".
"אוי תסתום", אני אומרת בכעס ונעמדת. עכשיו אני גבוהה ממנו והוא מרים את ראשו וחיוך מותח את פניו. "תפסיק להגיד בחורות כמוך. אמרתי לך, אתה בכלל לא מכיר אותי. אז למה אתה עושה הכללות ומדבר אליי בזלזול?"
"שרה, במקום שממנו אני מגיע יש בלי סוף בחורות כמוך. אני יודע לזהות אתכן מקילומטרים. מדי פעם אני אפילו חוטא בקשר מזדמן עם אחת מכן. זה משעשע, אבל לא יותר מזה".
"מי לעזאזל אתה חושב שאתה?" אני מרימה את קולי, "בחורים כמוך עומדים בתור כדי לצאת איתי לדייט אחד!"
"אני בטוח", הוא מסרק שוב את שיערו באצבעותיו ומחייך.
אני מסתובבת בהפגנתיות לכיוון ההריסות, מניפה את שיערי השחור, החלק והארוך, ואז חוזרת לכיוונו, רוכנת מעליו ונשענת על ברכיו. "אם רק היה לי שבוע אחד", אני מרימה אצבע ועיניי ננעלות בעיניו החומות, "שבוע אחד בלבד איתך, הייתי גורמת לך להתחנן…" אני לא מספיקה לסיים את המשפט והוא פורץ בצחוק. הוא אוחז בזרועי, מושך אותי למטה ומושיב אותי לידו.
"אני סתם מקניט אותך. את בסדר, קצת מעצבנת אבל בסדר", הוא טופח על גבי בחביבות, ואני רוטנת ומזיזה את הפוני שלי הצידה בכעס. "חמודה, לא יהיה לנו שבוע יחד, סביר להניח שמחר יגיע החילוץ ונוכל להיפרד לשלום. אבל אני מבטיח לך שכשאחזור הביתה ואבלה עם אחת כמוך, אזכר בערב הרומנטי שלנו כאן", הוא צוחק שוב.
"אידיוט", אני מסננת בשקט.
הוא עוצם את עיניו. אני אוספת אבנים קטנות וזורקת אותן אחת אחרי השנייה לעבר ההריסות. קול המפגש שלהן עם הקרקע שובר את השקט, ואני ממשיכה. "נסי לישון קצת", הוא אומר בלי לפקוח את עיניו, "ברגע שהשמש תזרח נצא לכיוון החוף. מרגע שיצאנו מהמים לא ישנת יותר משעה, כדאי שתאגרי קצת כוחות למחר".
"אני לא מסוגלת לישון", אני עונה וממשיכה לזרוק אבנים. הוא מרים את כתפיו בביטול וכעבור כמה דקות שוקע בשינה עמוקה. איך כל זה קרה? ולמה אני תקועה כאן דווקא איתו? דווקא איתם? למה לא נסחפתי לחוף עם הצוללנים מהיאכטה שלנו, עם אווה? ומה לעזאזל קורה איתה עכשיו? היא הרי לא מסוגלת להתמודד עם תנאי שטח ובטח שלא בחברת אנשים זרים. מי שומר עליה עכשיו? היא מפוחדת? היא קוראת לי? כל כך הרבה שאלות צפות לי בראש.
הזרוע שלי כבר כואבת מזריקת האבנים, אך אני ממשיכה עד שאני מרגישה שהעיניים שלי שורפות ומאפשרת לעצמי לעצום אותן. כשאני מתעוררת עדיין חשוך, וראיין לצידי שקוע בשינה. אני מתרוממת, צועדת קדימה על הסלעים ומותחת את זרועותיי כלפי מעלה. לאחר מכן אני מותחת את רגליי, וממשיכה כך במשך דקות ארוכות עד שהמחזה שכל כך ציפיתי לראות מופיע. אני בוהה נפעמת בשמש, שעולה באיטיות וצובעת את ההריסות מולי בגוונים מרהיבים של צהוב וכתום. "הגיע הזמן שתגיעי כבר", אני לוחשת ומסתובבת בהתרגשות לכיוון המבנה. ראיין עומד שם ומשפשף את עיניו.
"בוא נלך", אני צועקת לעברו והוא מסמן לי להמתין. אני צועדת יחפה על האבנים הלוך ושוב, מחכה בחוסר סבלנות עד שהוא יורד עם כל השאר. הנערה רואה אותי ורצה לכיווני. היא מועדת על אחד הסלעים, לא מוציאה הגה, מתרוממת ואוחזת בזרועי בחיוך מבויש.
דניאל ודיוויד מברכים אותי לשלום, ואני רק מהנהנת ומתחילה לצעוד במהירות לכיוון החוף. ההליכה ברגליים יחפות על הררי האבנים לא קלה, אבל אם הנערה הזו הייתה משחררת לי את היד כבר הייתי פותחת בריצה. אנחנו צועדים בשקט, ואני מנסה בכל כוחי שלא לבהות בגופות המבצבצות מכל מקום. בעוד כמה דקות נגיע לרצועת החוף. אני מחישה את צעדיי ונעצרת כשדניאל מושך בזרועי בחוזקה. אני מביטה בו בחוסר הבנה, והוא מסמן בראשו לכיוון שתי דמויות גדולות המתקדמות לעברנו. אני מכווצת את עיניי. "אלוהים!" אני צועקת, משתחררת מהאחיזה שלו ומאחיזתה של הנערה ורצה לעברם. "אלוהים אדירים, אני מכירה אותם!"

 

 

 

דנה לוי אלגרוד, נשואה ואם לשניים, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ובעלת חברה לייעוץ תקשורתי.

 

התשוקה להאמין הוא הרביעי והאחרון בסדרת ספרי "התשוקות" שלה, הכולל גם את התשוקה לשרוד, התשוקה לחיות והתשוקה לאהוב.

 

ספרה החמישי, סחרור גורלי, רומן מתח, ראה אור ב-2016.

X