מארז התשוקות | לרכישה באינדיבוק
מארז התשוקות

מארז התשוקות

שנת הוצאה: 2014-2106
מס' עמודים: 1,600
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 129

מארז התשוקה

 ארבעת ספרי התשוקה של דנה לוי אלגרוד במארז אחד משתלם במיוחד:

התשוקה לשרוד

התשוקה לחיות

התשוקה לאהוב

התשוקה להאמין

בואו להתמכר! 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מארז התשוקות”

בקרוב…

מתוך התשוקה לשרוד

1. מחלום למציאות
אני שוכבת על החוף. עיניי עצומות ואני מלקקת את שפתיי היבשות. אנחנו חייבות להפסיק לשתות כל כך הרבה אלכוהול בשעות הצהריים. עם כל ההנאה בדבר, זה לא יהיה מהנה לבלות את המשך הנופש שלנו בבית החולים, מחוברות לאינפוזיה בגלל התייבשות מטופשת. כנראה שהפעם הגזמנו. הכאב הזה בעורף יכול להיגרם רק מהנגאובר רציני. שרה מלטפת לי את הראש והתחושה כל כך נעימה. אמשיך לעצום את העיניים לעוד כמה דקות ואתענג על ייסורי האלכוהול.
אבל היד הזאת מרגישה לי קטנה מדי, וגם לא מתאים לשרה לחכות בסבלנות עד שאתאושש. יש לה יותר מדי תכניות לבילוי סוער היום. אני מנסה לפקוח את העיניים ומרגישה שוב את הכאב הארור בעורף. אני מצליחה לפקוח את עין ימין, אך הכול מטושטש. אני פותחת גם את עין שמאל וזוג עיני דבש קטנות מביטות בי בחמלה. המלאכית הקטנה מגישה לי לפה בקבוק מים ואני מצליחה ללגום שתי לגימות קטנות. הסחרחורת חוזרת ואני שבה ומאבדת את ההכרה. המציאות מתערבבת עם החלומות.
המלאכית הקטנה ממשיכה לשבת לצדי וללטף לי את הראש. אני שומעת ברקע עוד קולות לא מוכרים. צריך לחפש עוד מים, צריך לסדר מחסה ללילה, הבחור שהלך לחפש עוד ניצולים כבר יותר מדי זמן מתחת למים. ושקט, הרבה זמן של שקט. אני רואה את שרה רצה על החוף וקוראת לי לבוא איתה לשחייה במים. המלצר מגיע עם עוד כוס של מוחיטו ואני מחייכת אליו בהכרת תודה, ועוד פעם שקט.
אני לא יודעת בדיוק כמה זמן ישנתי או שהייתי מחוסרת הכרה, אבל אני מרגישה ידיים חזקות שמנערות אותי בעדינות. אני פוקחת באיטיות את העיניים ורואה זוג עיניים בצבע כחול עמוק. מי זה? ואיפה המלאכית הקטנה שלי? העיניים הכחולות אינן משדרות חמלה אלא רק הקלה, ולעיניים מתלווה קול חזק שמבקש ממני לנסות להתיישב. אני מרגישה שאני חייבת למלא אחר ההוראות של העיניים הכחולות שבאופן מוזר נורא מוכרות. אני מתיישבת בכבדות ונלחמת בכאב בעורף. אני מרימה את היד לכיוון אזור הכאב ומרגישה שנוזל חם שוטף אותה. כנראה שגם העיניים הכחולות רואות את זה, כי מבט ההקלה הופך לדאגה.
"לילי, תביאי לי את מטפחת הראש שלך", אומר הקול החזק למלאכית הקטנה שעכשיו אני שמה לב שעדיין יושבת לצדי. לילי מגישה לו את המטפחת והוא כורך אותה בחוזקה סביב צווארי. אני מתפתלת מכאב. "אל תאבדי את ההכרה!" הוא פוקד, ואני משאירה את עיניי פקוחות ונושכת את השפה התחתונה עד זוב דם. העיניים הכחולות ממשיכות לדבר איתי. "הקשירה חזקה מדי? את מצליחה לנשום?" אני לוקחת נשימה עמוקה ומהנהנת. אני פותחת את הפה כדי לשאול איפה שרה, אבל העיניים הכחולות אומרות לי לא לנסות לדבר ולשתות לגימות קטנות של מים. "לילי, תדאגי שהיא תישאר ערה וכל כמה דקות תני לה לשתות קצת מים".
לילי ממשיכה ללטף את ראשי. "בסדר גמור, אית'ן," אני שומעת אותה עונה, "אתה יכול לסמוך עלי". לעיניים הכחולות ולמלאכית הקטנה יש עכשיו גם שם. אבל איפה שרה?
אני יושבת בשקט, בוהה בים הכחול שהפך לשחור ומצייתת לבקשות של לילי ללגום מהמים. הסחרחורת מתחילה להיעלם. אני יושבת על החוף, אך זה אינו החוף שביליתי בו את שעות הבוקר לפני שנענתי להפצרותיה של שרה להצטרף לזוג הצוללנים שפגשנו ערב לפני כן בבר המקומי. החוף שלנו התפאר בחול זהוב ומנצנץ, מיטות שיזוף וביקתות אירוח מעץ עם בר עגול קטן הממוקם במרכזו, ומלצרים שזופים המתרוצצים בין המיטות כדי לספק לכל הנופשים את מאווייהם. החוף הזה אפור וריק מנופשים, למעט לילי שיושבת לצדי בחליפת צלילה מיניאטורית ונראית לי כל כך קטנה ושברירית. אית'ן נכנס ויוצא לסירוגין מהמים עם ציוד הצלילה שלו, ובכל פעם שהוא יוצא נשמעות עוד קריאות אכזבה מצד שני בחורים חסונים שאוספים חפצים ועורמים אותם בפינה צדדית. הבחורים נראים לי מוכרים; הם הזמינו אותנו אמש להצטרף לצלילה. אני חייבת לשאול אותם איפה שרה. מרחוק אני רואה שמתקרב אלינו נער גבוה ורזה כבן 17 שמחזיק בידו שני בקבוקי מים, על פניו חיוך ניצחון, כאילו מצא אוצר.
אני מכחכחת בגרוני ומרגישה שהקול חוזר אלי. אני פונה ללילי בחיוך ושואלת אותה איפה אנחנו. עיני הדבש שלה מתכסות דמעות.
"אנחנו בטנריף", היא אומרת. "בזמן שצללנו מתחת למים הגיע גל צונאמי ענק והחריב את כל החוף. את זוכרת את הצונאמי שהיה בתאילנד לפני כמה שנים?"
אני משיבה בחיוב.
"אית'ן אומר שהצונאמי הזה היה הרבה יותר קשה". היא מתבוננת בי. "הוא נכנס למים לחפש את ההורים שלי. הוא עדיין לא מצא אותם אבל אני בטוחה שהוא תכף ימצא".
אני מרגישה את הסחרחורת שבה ומגיעה. אני לא מצליחה לשלוט בה. אני מאבדת את ההכרה.

החלום שוב מתערבב עם המציאות. אני שומעת ברקע את לילי קוראת לי להתעורר, לשתות מים, את אית'ן מחלק הוראות. אני שומעת את הבחורים מדווחים בקול רם איזה חפצים הצליחו למצוא. בכי חרישי, כנראה של הנער. אני רואה את שרה רצה על החוף וקוראת לי להצטרף אליה ולחבר החדש שמצאה ליד הבר. היא צועקת שאני פשוט חייבת לטעום את הקוקטייל החדש שהרגע מזג לה. אני שומעת את המוזיקה הקצבית מהבילוי של אתמול בערב ואז חוזר השקט.
אל תפקחי את העיניים!
זה לא אמיתי.
הפעם באמת הגזמת עם האלכוהול.
השמש הפסיקה לחמם את גופי ומשב רוח קריר חודר מבעד לחליפת הצלילה שלי. הגוף שלי מתחיל להתעורר ואני משלימה בעצבות עם העובדה שבעוד כמה רגעים איאלץ לפקוח את עיניי ולהתמודד עם המציאות. מציאות בלי שרה, בלי חוף זהוב אבל עם הרבה שחור ואפור.
הידיים של לילי מנערות אותי בעדינות ואני פוקחת את עיניי. "היי, לילי, מתוקה. כמה זמן ישנתי?"
"אני חושבת שכמה שעות, כשנרדמת היתה שמש והיה חם ועכשיו כבר מתחיל להחשיך".
"איפה כולם?"
"כולם מסדרים את העצים כדי שיהיה לנו מחסה ללילה עד שיגיע החילוץ. כולם חוץ מאית'ן. הוא נכנס שוב למים, לחפש את ההורים שלי".
"כמה פעמים אית'ן נכנס למים לחפש את ההורים שלך?"
"הוא נכנס המון המון פעמים, אבל חוץ ממך ומג'ונתן הוא לא הצליח להוציא אף אחד".
הדמעות חונקות את גרוני. "לילי, ראית במקרה בחורה צעירה? בערך בגילי", אני מנסה את מזלי.
"לא". עונה לילי, "אף אחד לא כאן חוץ מאיתנו. אף אחד לא בא ואף אחד לא יצא מהים".
הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי. לילי מחבקת אותי ושואלת, "את מי השארת בים?"
"את בת דודתי שרה", אני עונה בגרון חנוק.
"אל תדאגי, אחרי שאית'ן ימצא את ההורים שלי, הוא יחפש גם את שרה", היא עונה לי בקול מתוק ובטוח.
הדמעות שלי הופכות ברגע לבכי בלתי ניתן לשליטה. לילי מסתכלת עלי במבוכה ואני מבינה שאני חייבת להתעשת. בעוד רגע יתברר למלאכית הקטנה שחרב עליה עולמה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר כך מולה.
אני מנגבת את הדמעות ושתינו יושבות חבוקות, מביטות בים השחור וממתינות שהעיניים הכחולות העמוקות יצאו מהמים עם האהובים שלנו.
דקות ארוכות חולפות, דקות שנראות כמו נצח. ואז הוא יוצא. קודם הראש, אחריו הכתפיים העצומות ואז גוף שמתחיל ולא נגמר. הוא צועד בכבדות. באותו הרגע אני מדמיינת בעל כורחי את שרה לוחשת לי באוזן, מי זה האליל הזה? ואיך הוא עדיין לא הזמין אותי למשקה… חיוך קטן עולה בזווית פי אך מתחלף במהירות בתחושת מחנק ובהלה.
לילי רצה אליו, "אית'ן, מצאת אותם? איפה הם?"
אית'ן מסיר מעליו את המשקפת ואת ציוד הצלילה וזורק אותם בתסכול על החול האפור. הוא מרים את לילי, מחבק אותה ואומר, "מצטער, נסיכה. חיפשתי בכל מקום, לא הצלחתי למצוא אותם".
לילי שותקת ומסתכלת עליו בתמיהה. "אבל אמרת לי שתמצא אותם. אמרת לי שתמצא אותם!"
"אני מאוד מצטער, נסיכה. חיפשתי בכל מקום ולא הצלחתי למצוא אותם".
אני בוחנת את הסיטואציה בבעתה ומרגישה שהכאב מסחרר אותי ומתפשט במהירות בכל חלקי גופי. הלב שלי מתחיל לפעום במהירות ואני בטוחה שהוא פורץ לי מהחזה.
זעקת שבר נוראית פורצת מהמלאכית הקטנה, ואז מתחיל הבכי. בכי מצמרר של ילדה קטנה שגילתה שהיא איבדה את החשוב לה מכל.
הבכי שלה חודר לי לנשמה ומציף את שברון הלב שלי. אני רוצה לנחם אותה, ולנחם את עצמי. אני מתעלמת מהכאב העז שמפלח לי את העורף ורצה אליהם במהירות. אני חוטפת את לילי מהידיים של אית'ן. אני מחבקת אותה בכוח ומנשקת אותה בעיניים, בלחיים, בצוואר ובכל מקום שבו הדמעות נוגעות. אני בוכה יחד איתה, בוכה, מנשקת ומחבקת. ואז, ברגע אחד אני מפסיקה לבכות. אני אוחזת בראשה הקטן הממוסגר בתלתלים חומים ומביטה לתוך עיניי הדבש המתוקות שלה. "תסתכלי עלי, לילי, את לא לבד! אני כאן איתך ואני אשמור עלייך עד שנמצא את ההורים שלך ועד שנמצא את שרה שלי. הכול יהיה בסדר. בדיוק כמו שאית'ן הציל אותנו, אנחנו חייבות להאמין שמישהו הציל אותם. כנראה שהם פשוט הגיעו לחוף אחר והם עכשיו מחפשים אותך בדיוק כמו שאת מחפשת אותם. הם לא עצובים כי הם יודעים שאת כאן איתנו ושאנחנו נשמור עלייך".
לילי מפסיקה לבכות, מביטה בי ארוכות ואומרת, "נכון! אנחנו נמצא אותם ואני לא לבד. אני עם אית'ן, ג'ונתן, מייקל ואלכס וגם איתך. אבל איך קוראים לך?"
אני מחייכת אליה בהקלה ועונה, "נעים מאוד, לילי, קוראים לי אווה".
"נעים מאוד, אווה", אומרת לילי ומחייכת. אני מסיטה את מבטי מלילי ורואה שכולם התקבצו סביבנו.
ג'ונתן ומייקל מושיטים את ידם כל אחד בתורו, ולמרות שכבר נפגשתי עם מייקל רק אתמול, שניהם אומרים, "נעים מאוד, אווה, אנחנו שמחים שאת איתנו".
אלכס בוחן אותי במשך דקה ארוכה ונעצר כשעיניו מצטלבות עם עיניי. הוא מגיש את ידו ואומר, "אווה? נפגשנו אתמול בבר והיום היינו על היאכטה ביחד. נעים מאוד, אני אלכס. בבית אני חוקר ציפורים ואני חייב להודות שהעיניים הירוקות שלך בגוון נדיר כמו צבעה של המדגסקר, ציפור האהבה".
משתררת שתיקה מביכה, וקולו החזק של אית'ן קוטע אותה, "בואו נלך למחסה לפני שיהיה חשוך מדי".
אני ממשיכה להרים את לילי שחובקת את צווארי ומתעלמת מהכאב שמתגבר עם כל נשימה. אני מבינה שבזה הרגע לקחתי על עצמי תפקיד רציני ומחייב שמנוגד לכל ההוויה החופשית שלי. אני תוהה איך ייתכן שאני אפילו לא מרגישה חרדה מהמחויבות הזאת.
ג'ונתן עוצר לידי ואומר, "אווה אני שמח שאת איתנו, אני מקווה שכשנמצא את ההורים של לילי נמצא גם את אחי הגדול".
אני מחייכת אליו בביטחון. "אין לי ספק שכך יקרה". באותו הרגע באמת האמנתי בזה.
"בואי", הוא אומר, "סידרנו לנו מחסה חמישה כוכבים דלוקס. אין מלצרים במלון החדש אבל אם תצטרכי משהו אל תהססי לבקש". אני מחייכת אליו בשנית וחושבת לעצמי שאם כבר להיקלע לסיטואציה קשה כזאת אז אין ספק שיש מידת נחמה כשזה קורה עם נער חביב כזה.
ג'ונתן עוקף אותי ומתחיל בהליכה מהירה למחסה שלנו. לפתע הוא מסתובב ואומר, "אווה, אם לא הייתי יודע הייתי בטוח שאתן אחיות. חוץ מהעיניים הירוקות האלה שלך אתן ממש נראות כמו אחיות".
"לילי", אני קוראת לה. "שמעת את ג'ונתן? הנה מצאנו אחת את השנייה. אולי אנחנו באמת אחיות".
לילי מחבקת אותי ועונה בנימה רצינית, "זה לא משנה אם לא היית אחותי עד עכשיו כי מעכשיו את באמת אחות שלי. ככה אני החלטתי. אף פעם לא היתה לי אחות והגיע הזמן שתהיה לי".
"לילי, מלאכית קטנה, אני אהיה גאה להיות אחותך". אני נאנחת ודקירות קטנות מפלחות לי את הלב. אני מסתובבת לבדוק היכן המציל שלי. שם, במרחק פסיעה אחת הוא נמצא. כמו שומר ראש עם עיניים כחולות עמוקות ומוטרדות.

בעודי צועדת למחסה בפסיעות קטנות באדמה הבוצית, כשלילי בזרועותיי, מתחוורים לי ממדי האסון. בקתות העץ שהיו פרוסות לאורך החוף נעלמו כלא היו. בתי המלון הקטנים שהקיפו את החוף הפכו לשלדי מבנים וחלקם לגושי סלעים ענקיים. העצים האיתנים שהגיחו בכל כמה מטרים נעלמו כליל, ובמקומם מבצבצים כעת שיחים קטנים ורפויים. צבעי החוף העזים הפכו לשחור ואפור קודרים. אני מרגישה כאילו הלכתי לישון בגן עדן והתעוררתי בגיהנום. עם כל צעד נוסף שלי, לילי, שכבר טמנה את ראשה בצווארי ונרדמה, הופכת יותר ויותר כבדה. הנשימות שלי מתחילות להישמע כגניחות והכאב בעורף לא מרפה. הגוף שלי בוער ממאמץ וכאב. בעודי מנסה להרים את רגל ימין כדי להתחמק מקורת עץ אני מרגישה שפספסתי את הקורה ואני מחליקה. בשנייה האחרונה לפני ההתרסקות, היד הזאת אוחזת בי שוב, הפעם במותניים. ההתרסקות נמנעה ואני יציבה. אני מסדירה את הנשימה ומסתובבת אליו במבט חסר אונים.
"שבי, תנוחי קצת", הוא אומר. "תני לי להסתכל בחתך שמציק לך בעורף". הוא לוקח ממני את לילי ומניח אותה בעדינות לצדו על מה שרק הבוקר היה חול רך ונעים. אני מתיישבת בהקלה והוא מתחיל לפרום את הקשר מהמטפחת המקיפה את צווארי.
"החתך עמוק, אך לא עמוק מדי", הוא פוסק. "צריך לדאוג לשמור עליו נקי ולוודא כי לא מתפתח זיהום. עד שיגיע החילוץ אנחנו צריכים לשטוף אותו כל כמה שעות. אני מאוד מקווה שנצליח למצוא גם קצת אלכוהול".
"לא נראה לי שארצה לשתות עוד אלכוהול עם הסחרחורות האלה", אני עונה בחוסר הבנה.
הוא מחייך, זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך והחיוך שלו גורם לי להסמיק עד שנדמה לי שצבע עורי נעשה אדום כהה. "לצערי זה לא בשביל שתשתי". הוא מנסה לכבוש את החיוך שלו. "אלא בשביל שנוכל לחטא את החתך שלך ולמנוע זיהומים". אני בולעת את הרוק, ומחייכת במבוכה.
אני מסובבת את הראש כדי לחפש את לילי שתחלץ אותי מהמצב הזה, אך היא כבר שקעה בשינה עמוקה. טוב, כנראה שגם בסוף העולם אני אצטרך להתמודד עם חוסר הביטחון שלי. ועד עכשיו אני לא עושה את זה בהצלחה רבה.
"תשתי קצת ובואי נמשיך". הקול שלו גורם לי להתעשת. "תכף נתקשה למצוא את הדרך". הוא מושיט לי בקבוק מים ומבקש שאקח לגימות קטנות. "אין לנו הרבה מים ואנחנו לא יודעים כמה זמן יקח עד שיגיע החילוץ, אנחנו חייבים לשמור על המים". אני לוקחת לגימה קטנה, ולאחר מכן אית'ן שופך קצת מים על העורף שלי וגורם לי לשחרר זעקת כאב שמעירה את לילי. הוא משגר לעברי התנצלות רפה וקושר שוב את המטפחת מסביב לצווארי. הוא עוזר לי לקום ושואל אם אני מסוגלת ללכת בכוחות עצמי.
אני משיבה בחיוב, למרות שאני רק רוצה לשכב על הקרקע ולהתמסר לכאבים ולרחמים עצמיים. אנחנו ממשיכים לצעוד כשאני מקדימה ואית'ן מאחור, מרים את לילי ביד אחת ובידו השנייה אוחז בארגז שאליו קשורים כל מיני חפצים.
לאחר כמה דקות נוספות של צעידה שמרגישה לי כנצח, אני רואה את המחסה. כמה קורות עץ המשמשות כגג ומחצלת מאולתרת מענפים רכים על הקרקע. העייפות שלי כל כך רבה שזה נראה לי באותו הרגע כמו מלון חמישה כוכבים. אני מסתובבת אל אית'ן, "יש לי כל כך הרבה שאלות", אני אומרת. "מה קרה לנו מתחת למים? ממה קיבלתי את המכה? מה קרה מעל המים? ראית עוד ניצולים? מתי לדעתך יבואו לחלץ אותנו?"
העיניים שלו מביטות בי בעייפות. "עכשיו תתארגני לשינה, מחר יהיה מספיק זמן לדבר על הכול". התשובה שלו חד משמעית ואני כל כך עייפה. מה שאני באמת רוצה זה שיגיע כבר הבוקר ואיתו כוחות החילוץ, שיתנו לי משהו חזק נגד הכאבים האלה, אני מעודדת את עצמי.
אני נשכבת על המחצלת ומנסה לפשוט את חליפת הצלילה מגופי. נדמה לי כאילו היא דבוקה לגוף שלי ולא רוצה להרפות. אבל רגע, מה יש לי מתחת לחליפה? אני נזכרת בביקיני הירוק הקטן… עכשיו קריר מכדי לישון רק עם שתי רצועות הבד האלה.
אית'ן נכנס ומניח את לילי לצדי. "אל תורידי את חליפת הצלילה", הוא אומר כאילו קרא את המחשבות שלי. "הלילה יהיה קר מאוד והבגדים האלה ישמרו על חום הגוף שלך. תשני צמודה ללילי, אני אכסה אתכן בכמה ענפים וזה יספיק לכן כדי לעבור את הלילה בשלום". הוא ממליץ או פוקד? לי זאת נשמעת יותר כמו פקודה ומתחשק לי להוריד את חליפת הצלילה רק כדי להראות לו שאני מחליטה על עצמי ולא מקבלת פקודות מאף אחד. אני נאנחת ומשלימה עם העובדה שבמקום הזה אין לי שליטה. אני מקרבת את לילי אלי ומחבקת אותה. אית'ן חוזר עם כמה ענפים ומניח אותם עלינו. אני עוצמת את העיניים והמחשבות מתחילות להציף אותי. מחשבות ארורות. אני נזכרת כמה פעמים השתוקקתי למתג קטן שיאפשר לי לכבות את המחשבות בלחיצה אחת קטנה. אבל המחשבות כאן ואת המתג הזה עדיין לא המציאו. התחלתי את הבוקר עם ביקיני ירוק קטן, שרועה על מיטת שיזוף עם כוס מוחיטו ביד אחת ומגזין אופנה בשנייה. שרה יושבת בקצה המיטה שלשמאלי, מאזינה למוזיקה רועשת באוזניות, ומזיזה את גופה בהתאם לקצב. היא אף פעם לא היתה מסוגלת לשכב יותר משתי דקות רצופות בחוסר מעש. בצהריים הצטרפנו לקבוצה של צוללנים להפלגה ביאכטה קטנה. לאחר רבע שעה היאכטה שלנו עגנה ולידנו התמקמה יאכטה נוספת עם קבוצה רועשת של נשים, גברים וילדים.
"למה עצרנו דווקא לידם?" שאלתי את הבחור שעמד לידי. "כמה רעש קבוצה קטנה של משפחות יכולה לעשות?"
"עזבי אותם, תזרמי", הוא אמר בנימה משועשעת, וכך עשיתי.
היינו יותר מדי עסוקות בהנאה מהמוזיקה, מהחברה ומהאלכוהול שלא הפסיק לזרום כך שלא ממש התעמקנו בדמויות שנמצאות על היאכטה לידינו. האם בקבוצה הרועשת היו לילי, ג'ונתן ואית'ן? אבל אית'ן לא נראה מספיק מבוגר בשביל להחזיק משפחה,  אך אולי אני טועה. עם מי הוא היה שם? את מי הוא איבד? המחשבות שלי חוזרות ליאכטה. המדריכים עזרו לנו ללבוש את חליפת הצלילה ולהדק את הציוד הנלווה. לאחר כמה הוראות פשוטות קפצנו למים. החזקתי חזק את היד של שרה, זו היתה בסך הכול הפעם השנייה שצללתי ולא הרגשתי מספיק בטוחה. שרה היתה כבר צוללנית מנוסה והבטיחה לי שלא תעזוב אותי לרגע. כשהיינו עמוק בתוך המים אני זוכרת שסימנה לי עם האצבע שהכול בסדר ושאני סימנתי לה בחזרה.
בנקודה הזאת המחשבות נעצרות, מה קרה אחר כך? אני נלחמת עם הזיכרון שלי אך לא מצליחה לדלות ממנו כלום. האם כאן הכול השחיר? מה קרה שם מתחת למים? למה עזבתי לה את היד? אם לא הייתי עוזבת לה את היד, האם היתה שוכבת כאן איתי עכשיו? הדמעות מתחילות לזלוג מהעיניים שלי ואני מרגישה כיצד העייפות מתפשטת בגוף ומכריעה את המחשבות. נרדמתי.

דנה לוי אלגרוד, נשואה ואם לשניים, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ובעלת חברה לייעוץ תקשורתי.

 

התשוקה להאמין הוא הרביעי והאחרון בסדרת ספרי "התשוקות" שלה, הכולל גם את התשוקה לשרוד, התשוקה לחיות והתשוקה לאהוב.

 

ספרה החמישי, סחרור גורלי, רומן מתח, ראה אור ב-2016.

X