התשוקה לאהוב | לרכישה באינדיבוק
התשוקה לאהוב

התשוקה לאהוב

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 363
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37

אני מנסה להרים את הרגל ולצעוד צעד נוסף אך השלג מכסה אותי בשכבה עבה ובלתי שבירה. הדמות שלפניי שוכבת ללא ניע ואני חייבת להגיע אליה. בבקשה אלוהים שהוא יהיה בחיים. בבקשה אלוהים.

המסע של אווה טרם הסתיים. היא חייבת להגיע לרוסיה כדי להציל את חייו של אנטולי, והיא חייבת לעשות זאת לבד. האם אית'ן יאפשר לה לצאת למסע? מה יעלה בגורלו של אנטולי? וכיצד תתמודד קבוצת הניצולים עם אתגר גדול שמאיים לקרוע לגזרים את האיזון השברירי שהם הצליחו להשיג בעמל רב.

ברומן ההרפתקאות הסוחף והאירוטי, חווים חברי המשפחה החדשה אתגרים מפתיעים, מפגשים לא צפויים וסערת רגשות שתלמד אותם על כוחה של אהבה.

כשמסתיים העולם כפי שהכרנו, כל שנותרה היא התשוקה לשרוד.
כשמתחיל העולם החדש, אנו חייבים להילחם על התשוקה לחיות.
וכשמתברר שהחיים חזקים מהכול, מניעה אותנו התשוקה לאהוב.

התשוקה לאהוב הוא השלישי בסדרת ספרי התשוקות של דנה לוי אלגרוד.

רב מכר באמזון!

 

ואם עוד לא קראתן: מארז 4 ספרי התשוקה של דנה לוי אלגרוד במחיר מיוחד: 129 שקלים במקום 160 שקלים, לארבעת הספרי יחד. להזמנת המארז, לחצו כאן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התשוקה לאהוב”

בקרוב…

חלק ראשון: כחול

 

1

 

אני מסיטה מעליי את הסדין וקמה מהמיטה ברגליים כושלות. החדר בעלטה מוחלטת ואני מדדה לכיוון חדר הרחצה. ליד הכיור אני מוצאת את בקבוק המים ושופכת את תוכנו לכף ידי ואז על פניי. מרגע שאית'ן עזב בטריקת דלת ניסיתי להירדם כדי שאוכל לקום בבוקר ולהתמודד עם המצב החדש. בכל פעם שנרדמתי החלום שב ותקף אותי וגרם לי דפיקות לב מואצות וסחרחורות. אני יודעת שאנטולי בסכנה ואין בליבי ספק שרק אני אחלץ אותו. אבל מה אעשה? איך אצליח להסביר לאית'ן שהוא לא יכול לפתור את זה, שאני חייבת לעשות את זה בעצמי ולעשות את זה לבד.
אני חוזרת לחדר השינה ופותחת את החלון. משב רוח נעים חודר פנימה ואני ממתינה בדריכות לזריחה. המחשבות אינן מרפות ואינן נותנות לי מנוח. איפה הוא? מה קרה לו? האם אספיק להגיע בזמן? ואיך לעזאזל מתכוננים למסע כזה? ואית'ן… אית'ן שלי, איך אצליח לשכנע אותו לאפשר לי לצאת לבד? אני חייבת להסביר לו, אני חייבת לגרום לו להבין שאני לא מפחדת. שראיתי שאצליח להגיע אליו, להציל אותו, ושלא אוכל לחיות את חיי בידיעה שהפקרתי אותו להילחם על חייו לבד ושהוא לא יחזור אלינו לעולם.
מאז פגשתי את אנטולי הוא הפך עבורי לעוגן שני, הגן עליי, שמר עליי, אהב אותי ואילץ אותי להמשיך לחיות גם כשהייתי שקועה ביגון שלי בלי יכולת לראות את האור. אני חייבת להציל אותו. אני נחושה להחזיר אותו לחיק המשפחה שלנו ולעולם לא אסלח לעצמי אם לא אעשה את זה.
אני מושכת אליי את הסדין ומנגבת בו את הדמעות שזולגות מעיניי. "אנטולי", אני לוחשת, "תחזיק מעמד, אני אגיע אליך. אמרלד שלך תחזיר אותך לכאן".
אני מתכרבלת במיטה ומאפשרת לבכי לפרוץ החוצה. בבקשה אלוהים, איבדתי כל כך הרבה. אני לא מוכנה לאבד גם אותו. לא אצליח להכיל את היגון הזה. תעזור לי להבין איך אני עושה את זה. איך אני יוצאת למסע הזה בלי לאבד את אית'ן, העוגן שלי, האהוב שלי, החיים שלי? בבקשה אלוהים, תן לי הכוונה.
האור מתחיל לחדור מבעד לווילונות העבים ואני קופצת מהמיטה. אני מתלבשת במהירות ויוצאת מהבית לרחוב השקט. אני נעצרת בכניסה לבית של אנה ומציצה דרך חלון המטבח. מיגל מפעיל את הגזייה הקטנה ומרתיח מים. אני דופקת פעם אחת על זגוגית החלון והוא מרים את ראשו ומחייך אליי. אני מסמנת בראשי לכיוון דלת הכניסה והוא ניגש לפתוח אותה.
הוא עומד מולי במבט מופתע.
"אווה, לא לישון?" הוא שואל במבטא כבד ומחייך אליי.
"לא, מיגל, אני לא מצליחה לישון, אני כל כך מוטרדת. אני יכולה להיכנס?"
הוא מפנה לי את הדרך וצועד אחריי למטבח. אני מתיישבת על כיסא ומניחה את ראשי על השולחן. מיגל לא אומר דבר וממשיך בהכנת ארוחת הבוקר. ריח הביצים והבשר גורם לבטן שלי להתהפך ואני מרימה את הראש בכבדות.
"אפשר גם?" אני שואלת ומצביעה על הגזייה. מיגל מחייך בחום ומגיש לי מנה בצלחת גדולה. אני נוגסת באוכל ונאנחת. נוגסת ונאנחת שוב. מיגל מכבה את הגזייה ומתיישב מולי.
"אווה, למה עצובה?"
אני מביטה בו ארוכות ומנסה לחשוב כיצד להסביר לו את פשר החלום. אני מכניסה את המזלג שוב ושוב לפי עד שהצלחת מתרוקנת והבטן שלי נותנת לי מנוחה. מיגל בוחן את הצלחת הריקה, מחייך וחוזר להביט בי בשקט.
"מיגל, חלמתי שאנטולי בסכנה", אני יורה את המשפט ופורצת בבכי. הוא מהנהן וממתין שאמשיך.
אני מנגבת את הדמעות בכף ידי ונושמת נשימה עמוקה, "חלמתי שהוא בסכנה ואני מצילה אותו", אני שותקת וממתינה לתגובה שלו אבל הוא לא אומר דבר. "אתה מבין?"
הוא מהנהן.
"חלמתי שאני צועדת בשלג כבד, שאני מוצאת אותו שוכב פצוע ומצליחה להגיע בזמן כדי להציל אותו. ואז… אז שמעתי ירייה וראיתי את איאן שוכב לידי ללא רוח חיים", אני משתנקת. "ואז שמעתי עוד ירייה ו…" אני לא מסוגלת להמשיך ופורצת בבכי.
מיגל קם ומלטף את הכתף שלי.
"אווה, רוצה עוד אוכל?" הוא לוקח את הצלחת שלי ומפעיל שוב את הגזייה.
"מיגל, לא שמעת מה סיפרתי לך עכשיו? למה אתה לא מגיב?"
הוא שם את יתרת האוכל בצלחת שלי, מניח אותה מולי ומתיישב.
"אווה, שמעתי. אנטולי בסכנה. את להציל אותו לבד". אני מהנהנת וגופי מתחיל לרעוד, אני בלחץ מהפשטות של הסיכום שלו. "אווה, את צריכה להציל אנטולי. את לא לפחד".
"מיגל, אתה חושב שאני אצליח?"
"אווה, את חושבת שאת להצליח?" הוא משיב לי בשאלה.
אני לא צריכה אפילו לחשוב על תשובה ומהנהנת בביטחון.
"אז אווה להצליח", הוא פוסק.
אני אוחזת במזלג וטורפת את האוכל במהירות. כשאני מסיימת אני מתרוממת ומחבקת אותו והוא טופח בעדינות על גבי.
"אני רוצה לחכות כאן עד שדניאל יתעורר, אני יכולה לנוח בינתיים על הספה?" אני לא ממתינה לתשובה שלו והולכת לחדר האורחים. אני נשכבת על הספה ועוצמת את עיניי. האוכל וחוסר השינה נותנים בי את אותותיהם. אני מרגישה שמיגל מכסה אותי בשמיכה ונרדמת.
אני שומעת את הנביחות של קטנצ'יק מהרחוב ופותחת את עיניי באי חשק. אני מותחת את ידיי ומרגישה שהגוף שלי מאובן. המתח והלחץ יושבים לי על עמוד השדרה לכל אורכו, והבטן שלי חלולה כאילו תהום נפערה בה.
אני מתיישבת על הספה ושומעת את אנה נפרדת מהתאומים ואת הצחוק של לילי. עכשיו הוא נשמע לי הצליל הטהור ביותר בעולם. פיליפ דוחק בהם לצאת החוצה ונאדיה מודה לאנה על ארוחת הבוקר שארזה להם כמדי יום. השגרה הזאת כל כך מיוחדת ולא מוערכת, ואני זקוקה לה כמו אוויר לנשימה. אבל עכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי לרצות את זה. אני צריכה לחשוב כיצד אני מגיעה אליו ואיך אני משכנעת את אית'ן לאפשר לי לעשות את הבלתי אפשרי.
אני ניגשת למטבח ורואה את אנה מסדרת את דניאל בעגלה שלו. היא מזדקפת ומחייכת אליי. אני אוחזת בה ומעניקה לה חיבוק חזק. היא מצחקקת ואני לא מסוגלת להרפות.
"אווה, הכל בסדר?" הקול שלה מודאג.
"כן, הכל בסדר", אני עונה בעייפות ומהדקת את האחיזה שלי. היא מלטפת את גבי ואני מתנחמת במגע האימהי והחם שלה.
"אווה, הכל בסדר?" היא שואלת שוב ואני משתחררת ממנה בחוסר חשק.
"כן, אנה, בערך… אל תדאגי הכול יהיה בסדר".
היא לא שואלת אותי שוב ואני אסירת תודה. אין לי כוח או רצון לדבר, אני צריכה להסדיר את המחשבות שלי לפני שאני משתפת אדם נוסף.
אני רוכנת מעל העגלה ונשאבת לכחול העמוק שמחייך אליי באושר. הפנים שלי נמתחות לחיוך גדול ואני שולחת את ידיי קדימה כדי להרים אותו. אבל אז בחילה חזקה תוקפת אותי ואני רצה לכיור ומקיאה. אנה מגישה לי בקבוק מים ואני שוטפת את פניי.
"זה שום דבר", אני אומרת מבלי להביט בה, "כנראה תקף אותי וירוס".
"את רוצה להשאיר כאן את דניאל וללכת לנוח?"
"לא, אני אקח אותו לטיול קצר, זה יעשה לי טוב".
הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להיות לבד עם עצמי. אני חייבת להעסיק את עצמי כדי לשמור על היכולת לחשוב בהגיון. אבל למה אני מרגישה שהבטן שלי מתכווצת? כאילו שלא אכלתי ארוחת בוקר רק לפני שעה.
אני אורזת פירות בשקית ודוחפת את העגלה החוצה. אנה עומדת בכניסה וממשיכה להביט בי עד שאני יוצאת מהרחוב.
אני מסיטה את העגלה שמאלה ונכנסת לשדה הפרחים. כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה רע עברתי בשדה הזה, ועדיין הוא עבורי אי של יציבות בחיים המטורפים האלה. אני פורשת את השמיכה צמוד לשלט של ג'ורג' ומניחה עליה את דניאל.
"כשתהיה גדול יותר אספר לך עליו", אני אומרת לו בעודי מנכשת את העשבים סביב מוט העץ. "יש אנשים בחיים שלי שזכיתי ליהנות מהם תקופה קצרה אבל חדרו לי ללב כאילו בילינו חיים שלמים יחד". דניאל מתחיל ליילל. אני מתיישבת ומניחה אותו עליי, מושכת מתחתית העגלה את הבקבוק שלו והוא גומע ממנו ברעבתנות. "שרה שלי הייתה אומרת שבשביל שגבר יהיה מאושר הוא צריך חזה עסיסי להניח עליו את הראש ובקבוק של משקה איכותי. בזה הרגע הפכתי אותך לגבר מאושר", אני מלטפת את ראשו וצוחקת.
הצחוק שלי דועך והופך לבכי חרישי. דניאל מפסיק לינוק ומביט בי בסקרנות. "תמשיך, תמשיך" אני דוחקת בו ומושכת באפי. הוא חוזר לינוק מפטמת הבקבוק ואני שוקעת במחשבות. הראש שלי מריץ שוב ושוב את החלום ואני מנסה לנתח אותו באופן שונה. אך פעם אחר פעם אני מגיעה למסקנה זהה. אני חייבת לצאת למסע הזה. אני חייבת להציל אותו וחייבת לעשות את זה לבד.
אולי השתגעתי? אולי כל האובדן והיגון שיבשו את היכולת שלי לחשוב בהיגיון? איך ייתכן שאני לא מפחדת לצאת למסע הזה לבד, ושאני מאמינה בכל ליבי שאצליח להחזיר אותו איתי? והשאלה הגדולה מכולן היא איך אית'ן יסכים לזה? הוא לעולם לא ייתן לי לצאת למסע כזה לבד… לעולם.
*

השמש חזקה ודניאל מתחיל לפהק. אני לא מצליחה לשער כמה זמן אני יושבת איתו ככה, אבל הגיע הזמן לחזור למציאות ולהתמודד איתה. אני אורזת את הציוד ומניחה אותו בעגלה.
רגע לפני שאני מתחילה לדחוף את העגלה לכיוון היציאה, אני מתיישבת על ברכיי ומלטפת את האדמה. "ג'ורג', אם פגשת שם למעלה את ההורים שלי, תמסור להם שאני אוהבת אותם. תגיד להם שהתברכתי בגבר מדהים שאוהב אותי ודואג לי, ואני אוהבת אותו יותר מאשר את עצמי. ותגיד להם שיש עוד גבר בחיים שלי שלא אוכל לחיות בלעדיו, וכדי שארגיש שלמה אני צריכה להחזיר אותו לכאן". אני נלחמת בגוש שמתיישב לי בגרון וממשיכה, "תספר להם עליי, תספר להם על המשפחה המיוחדת שלנו והם יבינו. אני יודעת שהם יבינו למה אני חייבת לעשות את זה".
אני מתרוממת וצועדת לכיוון הבית. הרחוב שלנו שקט. כל אחד עסוק בענייניו. אני מתפללת שאית'ן יהיה בבית כשאחזור.
אני פותחת את הדלת בזהירות ועוברת עם העגלה בין החדרים בקומה התחתונה. אני מעלה את דניאל לחדר השינה שלנו ומשכיבה אותו על שמיכה עבה על הרצפה. כעבור דקה הוא שקוע בשינה עמוקה ואני שוב לבד עם מחשבותיי.

דנה לוי אלגרוד, נשואה ואם לשניים, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ובעלת חברה לייעוץ תקשורתי.

 

התשוקה לאהוב הוא השלישי בסדרת ספרי "התשוקות" שלה, הכולל גם את התשוקה לשרוד, התשוקה לחיות והתשוקה להאמין.

 

ספרה החמישי, סחרור גורלי, רומן מתח, ראה אור ב-2016.

X