התנתקויות | לרכישה באינדיבוק
התנתקויות

התנתקויות

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

בית לא מפרקיםפשוטבית לא מפרקיםנקודהוּוַאנס אתה נשוי – זה לכל החיים.   מפה אתה מתחיל לעלות בסולם עד הסוףאל תחשוב אפילו שיש לך אפשרות לעמוד ולהביט למטהלהסתכל מסביב לראות אם זה מתאים לך או לאזהו.

כך, במונולוג ההחלטי של אל"מ אודי עַם–שלום, נפתח הרומן התנתקויות. אלא שאת ההצהרה הזו יורה אודי לחללו של העולם לפני שיעל, אשתו, פוגשת את ידידיה צוקרבאום, אמן האהבה והחיזור; ולפני שהוא מגיע לגוש קטיף בראש כוח שאמור לפנות את ביתה של משפחת חנן ומגלה עד כמה הוא בודד, תלוש וכמֵהַּ לחיבור הפשוט שבין איש לאישה.

התנתקויות הוא רומן אישי הנוגע בפוליטי ועוסק בכאב העצום הכרוך בהתנתקות — אישית או לאומית — בייסורים המלווים קריעה של הרקמה השלמה. זוהי יצירה בשלה ומרגשת המורכבת מארבעה קולות של בני משפחה אחת: קולו המדוד, הנחרץ של אודי; קולה המעודן, הפואטי של יעל; צרידותו השבורה, המגומגמת של אופיר, בנם; והמילים העצובות והמתוקות של מאיה הקטנה.

תמרה אבנר שירתה בדרגת סגן–אלוף בפרקליטות הצבאית ובמערכת הביטחון. ספר שיריה להיאחז במים ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשנת 2007. זוכת פרס הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" (2009).

תמרה אבנר , ילידת קרית אונו (1967), עורכת דין בעלת תואר ראשון ושני במשפטים.

שירתה כקצינה בכירה בפרקליטות הצבאית ובמערכת הביטחון במשך עשרים שנים.

ספר שיריה להיאחז במים (2007) ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בתמיכת קרן רבינוביץ' לאומנויות, ושיריה התפרסמו בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. סיפורים קצרים פרי עטה זכו בפרס (2009) ובהמלצת חבר השופטים (2006) בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התנתקויות”

וּוַאנְס התחייבת — אתה חתום. בתים לא מפרקים. פשוט, בית לא מפרקים. נקודה. וּוַאנְס אתה נשוי — זה לכל החיים. מפה אתה מתחיל לעלות בסולם עד הסוף. אל תחשוב אפילו שיש לך אפשרות לעמוד ולהביט למטה, להסתכל מסביב לראות אם זה מתאים לך או לא. זהו.
אני לא אומר. לפעמים קשה עם יעל, אבל באמת אני חושב שקשה באימונים — קל בקרב. זה לא סתם איזו סיסמה שקַל לי לדקלם. אני בכלל לא כזה. ההון האנושי שלנו הוא במחשבה, בראש, אבל גם בדיבור ובמעשים. אתה צריך לחשוב בכיוון קדימה, תמיד גבוה ורחוק — שם המטרה שלך מוצבת — להגדיר אותה בקול ולהתחיל לחתור לכיוון שלה, להסתער לעבר המטרה. ככה אני חושב. וגם עושה.
אני לא בטוח שיעל לגמרי איתי בנושא הזה, וקשה מאוד לברר איתה כי הדיבור שלה מאוד מטפורי, ולפעמים, לא נעים, אבל לפעמים גם המעט שהיא אומרת לא ממש לעניין. אבנים ומים ובארות ועמַיאתים. אני אומר לה לדבר ברור, לא בגלל שמה שהיא אומרת לא חשוב, אבל חבל להתפזר לכל הכיוונים. צריך להיות תכליתיים גם בדיבור. מה את רוצה? שאני אעזור יותר כשאני בבית? אין בעיה, אני עוזר. שאני אהיה יותר רך, יותר קשוב עם הילדים — שַגֵר ושכח, אין בעיה. אבל אל תיתני לי רמזים, אל תפזרי פה סימנים, אל תחשבי שאני צריך להבין את הדברים מתוך הדברים, מתוך כל מיני הקשרים מוזרים שיש לך בראש. תגידי: א', ב', ג', ותאמיני לי שלא תתאכזבי. תאמיני לי שאני מספק את הסחורה, איך אומרים? לאלתר ובדיעבד.

 

***

 

ממש לפני שהתחתנו הלכנו אחר צהריים אחד לחוף הים באשדוד. השמש עוד לא שקעה, אבל באוויר כבר היתה התרחשות שמקדימה את השקיעה עם כל הפירוטכניקה של אופק ורוד ופסים בזהב. הרגשתי את ההתערסלות הזאת מבפנים, פרשתי שמיכה וישבנו לאכול בנגיסות בלתי מרוסנות אבטיח שחתכתי קודם לכן לפלחים גדולים ועסיסיים. ישבנו קרוב לקו החוף, כפות הרגליים טובלות במים המלחכים והישבנים על החול הרטוב. אחר כך הלכנו לאורך קו המים ונזהרנו מהזפת שהכתימה את החוף. עצרנו, ואודי הרים צדף בצורת קונוס. הוא אמר שבחיים לא ראה צדף כזה בחוף הים התיכון, הוא חשב שצדפים כאלה יש רק בחו"ל. אמרתי לו שהצדף הגיע לכאן במיוחד עבורנו. הצמדתי אותו לאוזן שלי, ואחר כך לשלו. אמרתי לו שחשבתי עד עכשיו שסצנות כאלה יש רק בסרטים. הוא ענה שהסצנה הזאת הגיעה לכאן במיוחד בשבילנו. אני זוכרת שהוא שאל אותי אם אני מרגישה אי־פעם שאנחנו לא גוף אחד, אם אי־פעם אני חשה שיש זרות או התבדלות בינינו. עניתי לו שעצם השאלה יוצרת את הריחוק, שזה כמו להתעורר מחלום בהקיץ ולהיות מודע לגוף ולמחשבה.
"אבל עד ששאלתי?"
"אבל עד ששאלת היינו שנינו בתוך צדף אחד קטן, שנינו היינו קול המיית הים," עניתי לו ככה, בצחוק, במין טון מאוד רציני כזה. "עד ששאלת היינו שנינו כמו הסלע הזה ליד המזח, כל אחד משקיף לים ולשמש מזווית אחרת, אבל האזוב והחלזונות גדלים עליו פרא שווה בשווה מכל צדדיו," המשכתי את המטפורות המטורללות שלי וליוויתי אותן בתנועות גדולות ומוגזמות של הזרועות והידיים.

אבל האמת — התכוונתי לכל מילה.
לכל מילה התכוונתי, אודי.

 

***

 

אני אוהבת לשחק עם הבובה היפנית שקיבלתי במתנה מסבתא בטי.
יש לה קימונו כזה. היא לבנה־לבנה, כמו שאני אוהבת, ויש לה עיניים כמו שני קווים. היא מחייכת בעיניים, רק בעיניים, כי הפה שלה קטן ואדום. יד אחת שלה יוצאת החוצה, ואי אפשר להזיז אותה. כאילו שהיא נותנת לי כל הזמן משהו במתנה. אז כל הזמן היא נותנת לי משהו ומחייכת אלי, וככה אני יודעת כל הזמן שהיא אוהבת אותי.
אני מסדרת לה יפה־יפה את השמלת קימונו שלה, שיש עליה פרחים קטנים־קטנים, ואני מלטפת לה את השיער השחור שלה ומנשקת אותה. לפעמים אני מצמידה אותה לבובה של וודי, הבובה של אח שלי, שהוא כבר לא משחק איתה, אז אני לקחתי לו, ואז הבובה של וודי שוכבת לידה, והוא מחייך. הוא תמיד מחייך בפה.

 

***

 

את אודי הכרתי כשהייתי חיילת צעירה בפיקוד צפון.
נסעתי ערב קיצי אחד באוטובוס, חזרה הביתה, לחיפה, והוא התיישב לצדי. הוא היה אז סרן בקבע וחלק את הרכב שלו שבוע־שבוע עם רס"ר הבסיס. אותו שבוע הוא נסע בתחבורה ציבורית והתיישב לצדי. ברדיו יהודית רביץ שרה "באת אלי את עיני לפקוח", התחלתי לשיר איתה. מילים שזכרתי — זכרתי, ומה שלא — הימהמתי.
אודי טען שהתאהב בי באותו הרגע. בזיוף הקל בשלהי השורה. אחר כך אמר שהתאהב גם באופן שבו אני הולכת — רגל שמאל נוטה קצת פנימה, דבר שבעיניו שיווה לכל ההליכה טוויסט מיוחד ומפתיע. "ההליכה שלך היא ממש את," כך היה אומר, "באיך שאת מושכת את הרגל השמאלית, משהו בטוח אבל מהוסס. מלא כוח, אבל גם מאוד פגיע." בדרך שלו הוא נתן שם לכל ריס וציפורן. אהבתי את זה, את השִיוּם. את תחושת הביטחון שזה נתן לי. הרי הייתי שונה. הרי ידעתי שאני שונה. והשונוּת הזאת ליוותה אותי כמו צל — פעם מתארכת ולעתים מתקצרת — מאז שזכרתי את עצמי. לא היית כמו כולן, כך הוא אמר. וכשהוא אמר כך, כאילו היה שווה לחכות כל אותן שנים ארוכות וריקות בהמתנה מתמשכת שמישהו יאהב אותך וייתן לך שם. באותה התקופה הוא אהב את העובדה שלא כולם מתפקדים לפי הכלל.
ואודי התאהב בי. במוזרות שבי. בזה שאני יכולה להקשיב לתנועת הענפים והעלים בתחילת הסתיו ולדעת לפי רשרוש העלים או לפי חבטת הסדינים בסוכה או לפי הריח העולה מהדשא ממש לפני הגשם הראשון — מה יהיה איתנו. לפעמים אני טועה, אבל גם לזה יש את הטוויסט המוזר שלו.

 

***

 

פעם רינת, שהיה לה שיער בלונדיני ארוך ויפה מאוד, ותמיד היה לה ריח כזה של פרחים בשיער, שאני הרחתי אותו כשהיא היתה מתקרבת אלי כדי שאני יעזור לה לסדר את המשחק של הכרטיסיות של הכלי עבודה או של הכלי תחבורה, אז פעם רינת אמרה לי לחזור על המילים שהיא אומרת לפי הסדר. היא אמרה לי: "אופיר, תחזור על המילים האלה: בית, סיר, פטיש, שולחן, ילד." זה נראה לי מטומטם לחזור על כל הדברים האלה, וגם בסדר הזה. כי יותר הגיוני שהילד שיושב בתוך הבית ידפוק את הפטיש בקיר בשביל לתלות תמונה. אז אמרתי לה: "ילד, בית, פטיש, תמונה." היא היתה מזיזה ככה את השיער הבלונדיני שלה וממנו היו יוצאים ריחות של פרחים, ואז היא אמרה לי לנסות שוב. קמתי מהכיסא והפכתי את כל הקופסה עם החיות. אני זוכר את זה כי זה היה ממש מעצבן, כאילו שלא הצלחתי, ואני באמת־באמת כן הצלחתי. אבל עיצבן אותי שהיא כל כך יפה ואולי היא לא תאהב אותי שאמרתי משהו נכון, והיא חשבה שזה לא נכון, אז הפכתי את החיות והתחלתי לרוץ עם הסוס על השטיח הכחול שהיה לה בחדר, שפעם אמרתי לה שהצבע של העיניים שלה הוא כמו הצבע של השטיח, וכדאי שהיא תשים אותו סביב הצוואר שלה כמו צעיף.

 

***

 

אופיר מגמגם מאז שהתחיל לדבר, וגם זה היה מאוחר מאוד.
כשהיה בן שנתיים, שנתיים וחצי, ועדיין לא הוציא מילה מהפה, הייתי מביטה בו ושואלת את עצמי אם יש לו בכלל מילים בראש. איך נראות, איך מרגישות מחשבות של פעוט, כשאין להן לבוש, איך יכולות להיות בכלל מחשבות אם אין להן מילים תואמות. האם תינוק יכול להבין בכלל "אני רעב", "אני רוצה את אמא", "אני מפחד", כשאין לו אפשרות לשַיים את המחשבות והן מסתובבות לו בין תאי המוח, יתומות, סהרוריות, במערבולת תחושתית חסרת מבנה וצורה.
אחר כך התחלנו טיפולים אצל קלינאיות תקשורת, אחת אחרי השנייה, כל אחת עם שיטת הטיפול שלה. הראשונה חשפה אותו לדיבור רך ואטי ולטכניקה של הארכה בתחילת מבע. היא היתה דתייה חמורת סבר, בעלת כובע דמוי אצבעון שהושחל כל כך בכוח על ראשה, עד שמצחה היה מקומט דרך קבע ושיווה לפניה מראה מכווץ ומוטרד. השנייה היתה בחורה צעירה ונמרצת, בעלת עור שחום ומבריק ועיניים בהירות, מופתעות מבהירותן, חצאיות הודיות מתנפנפות וארוכות וחולצות צבעוניות ארוגות מבדים ידידותיים לסביבה. היא התמקדה בעיקר בקשיי שליפה וארגון המסר. להערכתה, הגמגום נבע מקושי בהפשטה המילולית ובארגון. פעם, אחר צהריים גשום אחד, ישבתי איתם במפגש טיפולי. היא שאלה אותו במה שונים אוהל ובית. הוא ענה לה שהבית גבוה והאוהל נמוך, שאי אפשר להכניס אוהל לתוך בית, כי זה יכול לשבור משהו, ואי אפשר להרוס בית, אבל אוהל אפשר.
"ומה עוד?" היא שאלה והעבירה את הקצוות הפראיים של השיער שלה מצד אחד לצד שני.
"אם אתה דוחף משהו בכוח, אתה לא יכול לדעת אם זה יישבר, וגם אתה לא יכול לדעת מי גר שם, בבית," הוא ענה, ראשו המתולתל נח על אמת ידו, ריסי עיניו הצפופים גודרים עיניים תכולות, עיפעף במרץ, בלי להביט בה. היא שתקה, ופתאום הוא קם ופנה לעבר החלון לצהול מול טיפות הגשם ששטפו את הזגוגית. בסופו של דבר היא איבחנה את דיבורו בנטייה לאסוציאטיביות ולחוסר בהירות.
קראתי את הדוחות שלהן פעם אחר פעם וניסיתי להבין מה בעצם הן אומרות על הבן שלי. מה כל המורפולוגיה התחבירית הזאת, כל הזיכרון והעיבוד השמיעתי הזה, איך הם מבטאים את נבכי הנפש, את הסִמפונות המפיחים נשמה בילד שלי. מה בינם ובינו, איך אפשר לגשר בכלל בין האבחונים האוֹדיטוֹריים שלו למרקם העדין שעושה את אופיר לאופיר. לאופן שבו הוא צוחק פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, כשאנחנו נוסעים במכונית; לדרך שבה לעתים רחוקות הוא קרב לפתע אל אחותו הקטנה, טופח על ראשה ביד שטוחה ואומר לה, "את. מה. זה. מתוקה." הוא מפריד בין המילים, טכניקה שמסייעת לו להתגבר על הגמגום, ובאוזניה של מאיה זה נשמע בוודאי כמו מקצב שירי, ואחר כך הוא צובט אותה בעדינות בלחי ומנשק את כף ידו, כמו שעושים לפעמים במשפחה של אודי לילדים שאוהבים אותם במיוחד.
כך הייתי מעלעלת חזור ושנה באבחונים הפונולוגיים, מנסה לאתר בהם את הדנ"א שלו, וחוזרת ונותנת אותו בידיהן האמונות של קלינאיות התקשורת, ואחר כך גם לטיפול במכון "אפרכסת". כל אחד בתורו ניסה לגרום לו לזרום עם הדיבור, להוציא משפט אחד קולח מהלוע שחוזר ונסגר כמו סכר.

כשהיה בן חמש או שש, שאל אותי אם יש רופא פֶּה. עניתי לו שיש רופא אף אוזן גרון, ויש רופא שיניים. מתוק שלי. הוא רצה רופא פֶּה שייתן לו תרופה שתוציא אחת ולתמיד את כל המילים שמקננות אצלו בלוע כמו מחלה.
לפעמים הוא יושב מול הטלוויזיה, כוס קולה בידו, מוציא אחת־אחת את קוביות הקרח שנפלטו לכוס בלחיצה אחת מהקיוסק של המקרר, וכותש אותן בקול בין השיניים. צמרמורת עוברת בי מעצם הזנב ועד הצוואר, ואני מנערת אותה מהגוף בצניפה אלימה כמו סוסה לפני דהירה.
וכמה מוזר שאני "עורכת לשונית", וכמה מוזר שאודי מפקד חטיבה ומדבר תדיר לפני המג"דים והמ"פים שלו בשפה הרהוטה שלו, וכמה מוזר שאני זורמת בתוך השתיקות שלי, ושאודי נשטף בדיבור המהוקצע והברור שלו, ואיך הבן שלנו אימץ את השתיקות שלי ואת המילים הנוקשות של אודי, והוא בוחר לשתוק בין המילים, או לדבר ולחזור ולדבר לסירוגין בין השתיקות. מרסק את המילים שלו במאמץ כמו קוביות קרח.
לפעמים נדמה לי שגם אני מגמגמת. הודיתי בזה פעם בפני אחת מהקלינאיות תקשורת, והיא הביטה בי בעיניים המלוכסנות שלה בתמיהה — אופיר תמיד אמר שהיא מזכירה לו את הבובה היפנית של מאיה — ואמרה לי, "אבל את לא!" ובכל זאת. לפעמים נדמה לי, בשיחת טלפון עם המורה של אופיר או בחנות, כשהמוכרת עטה עלי ב"אפשר לעזור לך" מאיים, אני כמעט בטוחה שאני חוזרת על אותה מילה או על תחילת המילה כמה פעמים, אף על פי שאף אחד לא מרגיש בזה, אולי. שאני תקועה, שאי אפשר להבין אותי, וגם לפעמים בבית, כשאני רוצה להגיד משהו חשוב לאודי, משהו ממש חשוב, לפני השינה, או כשהמבט מצטלב פתאום, פתאום מצטלב, ואני חושבת, אני חושבת או אומרת לעצמי, "אי אפשר עוד, אודי," ובאחת — כל החלל הפנימי של הפה מצטמרר וקופא.

 

***

 

אני הולכת עם אמא לסופֶּר. מחוץ לסופר יש ילדה אחת עם קוקו ארוך ושיער חלק־חלק ושרשרת עם מגן דוד גדול וחולצה כתומה גדולה. הילדה הזאתי יושבת על המדרכה, ויש לה ביד שקיות של פטרוזיליה ונענע שהיא מנסה לתת לאמא לקחת. אמא אומרת לה שהיא לא אוכלת נענע ופטרוזיליה, וגם אנחנו לא. הילדה אומרת לה שזה חשוב, כי זה בא מהגוש. ועוד פעם היא נותנת לאמא להריח את השקיות. אמא אומרת לה שמה שהיא צריכה היא כבר קנתה בסופר, והיא לא צריכה שום דבר שבא מהגוש. הילדה אומרת לה שהיא יכולה לבוא לשרשרת, גם אם היא לא לוקחת את הפטרוזיליה, אבל אמא בדיוק קיבלה טלפון והלכה.
בלילה לפני שהלכתי לישון ראיתי בטלוויזיה הרבה מאוד אנשים שעומדים בשורה ארוכה ומושיטים ידיים אחד לשני, והולכים בדרך. גם להם יש חולצות כתומות, כמו לילדה, והם מחזיקים דגלים של מדינת ישראל עם מגן דוד. גם אנחנו הלכנו ביום העצמאות ונתנו ידיים כל אחד לבן זוג שלו, כשהלכנו לגן הירדן לראות את הטקס של יום העצמאות. והגננת גלית אמרה שחשוב שלא נעזוב את הידיים כשאנחנו הולכים על המדרכה ליד הכביש, שאף אחד לא יקפוץ לכביש ויבוא אוטו וידרוס אותו.
אני מקווה שגם האנשים האלה שסוף־סוף יוצאים מהגוש שלהם, ששם גודלת המון פטרוזיליה שאף אחד לא רוצה, אני רוצה להגיד להם שיחזיקו חזק ידיים ולא יקפצו לכביש שלא ידרסו אותם, וגם לילדה הזאת שראינו בסופר, עם השרשרת.

 

***

 

אתמול, כשקיפלתי כביסה, נזכרתי בסבא שלי.
אופיר רקח את אחד המשקאות שלו. הוא עירבב את השוקו עם החלב, עם קינמון וזרעי קימל. חששתי להרים עיניים מהשרוולים הארוכים שהנחתי זה לצד זה, ואחר כך עטפתי אותם בקיפול המרפק. ידעתי שאם ארים את המבט, אתבלבל ואצטרך להתחיל מההתחלה. בשלב ששמעתי את נקישות כפית הסוכר בצנצנת בכל זאת הרמתי עיניים לראות אותו מערבל כפית רביעית וחמישית בכוס הזכוכית. אמרתי לו שזה יהיה לו מתוק מדי. הוא לא ענה, והמשיך לערבל את הכפית השישית. מה כל כך מר לו, שהוא חייב להמתיק כל כך הרבה, ותמיד בהגזמה כזו.
בכל פעם שסבתא היתה מכינה לסבא את כוס התה הרותח, אחרי מנוחת הצהריים, בעיר התחתית בחיפה סמוך לקריית אליעזר, סבא היה מתנער מהבהייה הקבועה ששטה בלחלוחית עיניו ונזכר איך כשהיה נער ברוסיה הלבנה, פרץ משבר סוכר בעולם. רק העשירים יכלו לשתות את הצ'אי שלהם עם סוכר, כל השאר נאלצו לתכנן את מעשיהם סביב רגעי המתיקות המוקצבים להם.
הם נהגו שם בגולה לשבת סביב הסמובר הרותח — סבא וסבתא וההורים, כל האחים והאחיות רכונים על שולחן המטבח, שמעליו, ממנורת המטבח, השתלשלה קוביית סוכר חום שתלה אביו של סבא — ולמצוץ בשפתיים פשוקות את המים האדמדמים מספלי החרסינה, מבטיהם עוקבים אחר קוביית הסוכר התלויה מעליהם, משׁביעים את עצמם שהמתיקות דבקה גם בקצה לשונם, שאם יבלעו במבטיהם את כל גרגרי הסוכר, יתערבב מגע העיניים במגע השפתיים, והתמהיל המתוק הזה ישקע בגרונם.
הייתי מרימה מבט מהמשחק שבו הייתי משחקת בסלון כדי לראות את סבא ממצמץ בשפתיו באותם אחרי צהריים בהירים במרפסת הדירה הפונה לחצר המוזנחת, מערבב כפית סוכר גדושה בתה שלו, מניד את ראשו מצד לצד ופולט, "נו, באמת, באמת."
מעולם לא ירדתי לסוף דעתו. האם במרחק השנים מילדותו בחר להטיל ספק בהתנהגותם המטופשת של הוריו, אשר גררו באמונתם התמימה והילדותית את כל בני המשפחה לשתות תה כשהם תולים מבטים עגמומיים בקוביית הסוכר, או שמא היה כאן איזה צו לדורות הבאים, שמסיבה שאינה ברורה לו מעולם לא יושם על ידי צאצאיו, שמתהלכים בעולם כאילו הכול כבר נאמר, כאילו אין למה לצפות, בולעים את החיים — מתוק ומלוח וחמוץ והכול, בלי טיפת רוח, בלי שהחלום ישתלשל ויחבוט מדי פעם בקודקודיהם הדקים.

 

 

תמרה אבנר, ילידת קריית אונו (1967), אם לשלושה, מתגוררת בשוהם, ועוסקת כיום בכתיבה, הרצאות, הנחיית קבוצות-כתיבה, עריכה ספרותית ותרגום.
בעלת תואר ראשון ושני במשפטים. שירתה כקצינה בכירה בפרקליטות הצבאית ובמערכת הביטחון במשך עשרים שנים.

ספר שיריה להיאחז במים (2007) ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בתמיכת קרן רבינוביץ לאומנויות.
שיריה התפרסמו בכתבי עט ובמוספים ספרותיים וכן באסופה שירים באור מלא, הוצאת עם עובד (2002) ובקובץ עד פתח הגן, הוצאת אבן חושן (2007).
סיפורים קצרים פרי עטה זכו בפרס (2009) ובהמלצת חבר השופטים (2006) בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".

ספרה התנתקויות (2009) ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". הספר זכה במענק תרגום במסגרת פרויקט "עם הספר" מטעם משרד החינוך וקרן רבינוביץ' לאמנויות.

X