התוכנית | לרכישה באינדיבוק
התוכנית

התוכנית

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 448
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76
- 37

אפשר להימלט מכל דבר, חוץ מהעבר שלך.   שרלוט אלטון היא אשת חברה מתוחכמת. רק מעטים יודעים שהיא גם  פותרת בעיות מקצועית. אחד מהם הוא סיימון, שחוזר במפתיע לחייה ובפיו דרישה בלתי אפשרית: שתחדיר אותו לתוך הכלא השמור ביותר כדי שיוכל לחסל שם עבריין בכיר.   האתגר המקצועי ומשקעי העבר גורמים לקרלה להסכים, אלא שאז מתברר שמישהו הציב שם מלכודת. האם היא הוצבה לסיימון או שמא לקרלה עצמה?     כדי להוציא את סיימון מהכלא קרלה צריכה לחשוף את האמת. העובדה שהרוצח המרתק מעורר בה רגשות רדומים רק הופכת את המשימה למסובכת יותר.   במותחן ביכורים מתוחכם ואינטנסיבי יצרה הלן גילטרו עולם שבו כל הדמויות, פושעים ואנשי חוק, הן דו פרצופיות ולכל אחת מהן עבר סודי שעשוי להפעיל פצצה מתקתקת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התוכנית”

תמיד ידעתי שהעבר עלול לרדוף אותי, למרות כל אמצעי הזהירות, העקבות המסולפים, ההיסטוריות המזויפות וכל הדברים האחרים שעשיתי כדי להתרחק ממנו.
אבל לא ככה.
זה קורה בהפסקה בין המערכות, כשאני עומדת בבר של בית האופרה המלכותי ומאזינה בנימוס לבנקאי רחב גרם הנושא בהרחבה דברים על ההעמדה הראויה למערכה האחרונה של "דמדומי האלים". אני מרימה מבט, ובעיצומה של השנייה הזאת שני החיים שלי — החיים שהתאמצתי כל כך להותיר נפרדים — מתנגשים בקול חריקה מאומצת, כמו לוחות טקטוניים, והחדר נרעד.
הוא עומד באפס מעש בשולי קבוצת אנשים קרובה, אבל פניו פונות כדי שבריר מעלה מהם והלאה: הוא לא איתם, אף שהטעות לגמרי מובנת. החליפה הנפלאה, העניבה, כוס השמפניה האחוזה מעדנות באצבעות ידו הימנית, אפילו התספורת שלו, אפילו היציבה, כולן מעידות עליו שזה מקומו. רק אני יודעת שלא.
שנתיים. שנתיים, ויש לו רק סיבה אחת להיות פה. אני.
שבריר שנייה — אני מבליעה את ההלם — ואז פונה שוב אל בן שיחי, מחייכת ומשיבה כיאות. אלא ששדה הראייה שלי נאבק להכיל אותו. אני צריכה לפקוח עליו עין כאילו מדובר בחיה בלתי צפויה שעלולה להיות גם מסוכנת. אני רוצה להסתובב ולנעוץ בו מבט. אבל במקום הזה וברגע הזה אני שרלוט אלטון — שרלוט אלטון המנומסת, העשירה, עתירת הפנאי — והיא בשום פנים ואופן אינה מכירה את האיש שזה עתה ראיתי. אז במקום זאת אני נדרשת להתייצב בזהירות, כך שאוכל לבחון את הנוכחים מאחורי כתפו של הבנקאי. ועד שאני עושה זאת, הוא כבר נעלם.
אני סוקרת את החדר בשימת לב דיסקרטית.
כל הכרטיסים נמכרו הערב, והבר — הגדול ביותר בבית האופרה, כמו חממה ויקטוריאנית כבירה תחת גג גבוה ונטוי — מלא עד אפס מקום, השולחנות במרפסת הצפונית ובמרפסת הדרומית מלאים, אנשים מצטופפים סביב דלפק הנחושת העגול שבמרכז. יותר מדי גברים בחליפות כהות עשויים להיות הוא, אבל לא. קיר מראות גליות קמעה מכפיל את המקום, משקף את מלאכת המסגרוּת המורכבת של החלון המקושת והופך את הקהל להמון. והוא והבבואה שלו נטמעים בו ונמוגים. בראש קיר המראות נמתח החלון המוארך של מרפסת הבר העליונה, ונדמה שהוא צף מעלינו: האנשים שנראים מבעדו, סמוכים על המעקה, נראים כמו פריטים בתצוגה. אני מרימה לשם מבט. הוא אינו ביניהם.
אבל הוא כאן איפשהו, והוא מצא אותי. ברור שמצא. ובאשמת מי זה?
הפעמון מצלצל לבשר שנותרו חמש דקות. סביבי מרוקנים את הכוסות. "הנה, אם תרשי לי." הבנקאי לוקח את הכוס שלי, אבל בעודו מתרחק, אחד אחר מבני החבורה שלנו, עורך דין בכיר מן הסיטי, מניח יד על זרועי. "שרלוט, קיוויתי שנוכל להחליף כמה מילים — שנצא?" אני מתאימה את צעדי לצעדיו, ואנחנו מצטרפים לדשדוש הסבלני המתמשך לעבר האולם. אני מחייכת ומתמקדת בעוד הדופק פועם בכוח הולך וגובר בארובות עיני.
אני תרה אחריו, אבל לא מבחינה בו עד שהוא מתייצב ממש לצדי. הוא אינו מביט בי, אבל היד שלו מוצאת את שלי. אז הוא נעלם, מתמזג בהמולה סביבי.
עורך הדין ואני מתקדמים לאורך המסדרון בדרכנו אל שורת התאים הראשונה. עורך הדין חבר בוועד המנהל של עמותת צדקה, עוד מעט עורכים מכירה פומבית, ואולי אני מוכנה ל… זה נח בכף ידי הסגורה. זה דביק וחמים מן הזיעה, ואני מחליקה אותו אל הארנק שלי בעודי רוכנת להתיישב.
זה קישוט זעיר לעץ חג מולד, פריט זול, אדום וסגול, שהותיר את כף ידי נוצצת.
האורות מתעמעמים. המערכה האחרונה נפתחת. הסיפור הוואגנרי על הזהויות הבדויות, ההבטחות המופרות, הבגידה והרצח רועם לקראת סיום. אני בקושי נותנת עליו את הדעת.
הקישוט הזול הזה הוא מסר, סימן שנקבע מבעוד מועד בשפת סתרים שנוסחה בחופזה לפני שנים. סיימון יוהאנסן רוצה פגישה. אבל לא עם שרלוט אלטון נעימת ההליכות והמיוחסת. יוהאנסן רוצה לפגוש את קרלה.
התירוצים הקלים שופעים מאליהם. לא היית ליד לקוח כבר חודשים. את חלודה. תשלחי את קרייגי. הוא יטפל בזה. בשביל זה את משלמת לו.
הוויכוח עקר. אני אגיע בכל מקרה.
למחרת בבוקר, מוקדם. הקור חד וצורב בעיניים כמו חול.
ברחוב הראשי בצד זה של מזרח לונדון יש בנייני משרדים עם חזיתות זכוכית ומבנים חדשים בבנייה תעשייתית קלה. במרחק מיתמרים מגדלי דוקלנדס — ובכלל זה גם בניין הדירות שאני מתגוררת בו — והם מתנוצצים כמו באגדות, אבל מכאן אי־אפשר לראות אותם, עולם שלם מפריד בינינו: רכב מסחרי שרוף רובץ על סרניו ליד שביל גישה, הביוב גדוש אשפה.
חברה למתקני שעשועים משתמשת במקום לאחסון: מתקני ירידים שעבר זמנם, קישוטי רחוב צעקניים. חלקי מכונות שבורים זרועים ברחבי המגרש כמו שרידים מאובנים של חיות ענק פרהיסטוריות: תמנון מאובן ענקי שזרועותיו כרוכות סביב גופו, קטע מסילה שנראה כמו עמוד שדרה מעוקל של טירנוזאור. מנורות פלואורסצנט ארוכות, דלות חשמל, שופכות אור עכור על המעברים ומאירות רכב מכוניות מתנגשות קטום, שהעמוד עדיין מזדקר ממנו, ושלט מצויר ועליו המילים "ההרפתקה האולטימטיבית".
ינואר עכשיו, אני פה כבר עשרים דקות וקר לי. אולי לכן אני מתגעגעת לזה.
שום תנועה. בתנועה הייתי מבחינה. הוא פשוט שם, באפלולית, והוא מביט בי.
"מצטער," הוא אומר, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי משתנקת.
כאילו היה פה כל הזמן הזה, בין סנטה קלאוסים מגחכים מפלסטיק ודרקונים סיניים מתקפלים, ורק מיקוד שונה של המבט חשף אותו. כאילו התהווה טיפין־טיפין, כמו עשב שצומח או אבק שמצטבר: הצללים התעבו ולבשו צורת אדם.
הוא בן שלושים ושמונה. מטר שמונים, צנום, עם מאסת שריר מהודקת של רץ למרחקים ארוכים. החליפה הנהדרת נעלמה; עכשיו הוא בבגדים שקטים, אנונימיים, עם שעון יד בייצור המוני. מפרקי האגרוף שלו בולטים ומצולקים.
הדממה שלו מכה בי, כמו תמיד.
"רציתי לוודא שאנחנו לבד," הוא אומר. הקול שלו שקט ומנומס. ההגאים הצפוניים השטוחים מסגירים את מוצאו; ורק הם.
שנתיים עברו מאז נפגשנו בפעם האחרונה. פילדינג לא ידע לומר לי לאן הוא נעלם. העקבות שהשאיר התפוגגו באמסטרדם. ערבוביית שמועות שהסתכמו בלא כלום. כבר כמעט האמנתי שהוא מת. אבל הנה הוא.
אז למה עכשיו, אחרי כל הזמן שעבר? למה באת למצוא אותי עכשיו?
במקום זאת אני שואלת, "לא ניסית את המספר?" ואני נשמעת רגועה.
"לא הכרתי את האיש שענה," הוא אומר.
"הוא עובד בשבילי. הוא בסדר."
הוא מהנהן, אבל המבט שלו נודד הצידה ומתרחק ממני.
"שנתיים," אני אומרת. "חשבתי שאיבדתי אותך."
"הנמכתי פרופיל."
"היתה סיבה מיוחדת?"
הוא רק מושך בכתפיים.
מה הוא רוצה? עד לפני שנתיים פגישה כזו היה פירושה רק שהוא צריך תעודת זהות או מידע שנחוצים לאיזו עבודה. בשביל זה אנשים באו אל קרלה: כדי להשיג נתונים בלתי מורשים, באמצעות סחיטה או שוחד, האקינג או גנבה פיזית פשוטה; כדי להשמיד נתונים אחרים שיוכלו, אם ייוותרו על כנם, להועיל לרשויות האכיפה; כדי לזייף זהויות או כדי למחוק אותן.
לא ייתכן שזה הכול, לא אחרי שנתיים של שתיקה. אבל אולי גם הוא יצא מהמשחק, אולי הוא כבר לא האיש ש…
"תספרי לי על התוכנית," הוא אומר.
עוד שנייה אחת של שקט, זה הכול. הרגלתי את עצמי בהרבה זמן ומאמץ, וחוץ מזה אי־אפשר לראות עלי שום דבר.
אפשר לקרוא לזה כלא, אבל הוא לא דומה לשום כלא אחר, למעט החומה והתיל.
לפני שנתיים, כשיוהאנסן עזב, הכלא עדיין לא היה קיים. הוא הוקם רק אחרי מהומות האסירים. והן התרחשו על רקע המיתון וגל הפשע, הצפיפות בבתי הכלא והקיצוצים בתקציב… חמשת אלפים אסירים שהושלכו מתוך בתי הכלא העולים על גדותיהם והופקדו בידיה של חברת אבטחה פרטית, ששיכנה אותם — באופן זמני — במקבץ של רחובות פרווריים שרוקנו מתושביהם לצורך פיתוח מחודש רגע לפני שהכלכלה קרסה. נכון, זה רק תחליף זמני — אבל התחליף הזמני הזה יכול להחזיק כמה שנים, לכן הדביקו לו שם אמריקני קליל והקימו אתר אינטרנט שתיאר גבוהה־גבוהה את התיאוריה שמאחורי המהלך.
והציעו את הניסוי.
"ומה עם הניסוי?" יוהאנסן שואל, אף שהוא בלי ספק יודע. זה הרי באינטרנט.
"ללמד פושעים לתפקד במסגרת של חברה עם ממשל עצמי."
"חברה עם ממשל עצמי, שמורכבת אך ורק מפושעים."
"כן."
"ובתמורה להשתתפות בניסוי הם מקבלים…?"
"חירות ואחריות אישיות משופרות בתחומי הסביבה המאובטחת."
מפתחות למקומות המגורים שלהם. גישה לטלוויזיה ולעיתונים. הזדמנות לכהן במועצות הממשל העצמי ולחוקק חוקים. סיוע ברכישת השכלה, הכשרה מקצועית, יוזמות לעסקים קטנים. ביטוח בריאות, מתקני ספורט, אפילו מסעדה. לפי אתר האינטרנט.
"נשמע טוב מדי," הוא אומר.
"אז כנראה ככה זה."
"בטוח שם?"
"'סיורים סדירים של צוותי אבטחה חמושים מבטיחים את ביטחונם ואת רווחתם של כל הדיירים'." ואז, "צ'רלי רוס נכנס לשם כשהם פתחו. בדבוקה הראשונה. בתוך שלושה חודשים הוא כבר היה מת. הוא יצא משם בחתיכות."
הוא לא ממצמץ. ברור — גם את זה הוא ידע.
"אז מי יושב שם?"
"בעיקר פושעים מקצועיים. גנבים, סחטנים, סרסורים, דילרים, סוחרים בבני אדם, רוצחים… אבל בלי פדופילים ובלי טרוריסטים."
"פסיכופתים?"
"רשמית לא. אי־אפשר לסמוך עליהם שייקחו את התרופות. לא רשמית? לפחות כמה עשרות. אולי מאות. כולם לומדים להיות אזרחים טובים."
"את מכירה מישהו שם?"
"הכרתי." אני מחייכת. החיוך צונן על פני. "אנחנו כבר לא בקשר."
"מערכות מעקב בתוך המתחם?" הוא שואל.
"מצלמות."
"אמצעי תקשורת?"
"מערכת קווית לאסירים, כל השיחות מתועדות. בלי ניידים."
"אבטחה?"
שאלו אותי כל כך הרבה פעמים, שהתשובה כבר מתגלגלת לי מהר כמו מצמוץ, כמו פעימת לב.
"חומה כפולה מסביב. שנים־עשר מטר לגובה, תשעה לעומק. גדר חשמלית, תיל דוקרני, גלאי חום ותנועה. שמירה מאוישת על החומות עשרים וארבע שעות. שטח אסור לטיס מלמעלה. כל מה שמתחת לאדמה מופרד מהביוב המרכזי; את מה שזורם שם… מעבדים ביציאה מהמתחם. חולדה לא יכולה לצאת משם."
"ולהיכנס?"
"אף אחד לא רוצה להיכנס."
"ואם אני רוצה? היית יכולה להכניס אותי?"
"יש גישה מוגבלת למבקרים," אני אומרת.
"יותר מזה."
יותר מזה? "תעודת עובד? משהו שתוכל להיכנס איתו בתור סוהר — בתור שומר?"
"יותר מזה," הוא אומר ומתבונן בי…
"בתור אסיר?"
…ושוב התחלנו.
אז זאת עבודה. אנטיקליימקס עם עוקץ אירוני צורב: עבודה, זאת רק עבודה, והוא צריך תעודה מזהה בשבילה. הסוהרים — השומרים — עובדים בצוותים, בסבבים מתוזמנים היטב; הסגל האזרחי מתנהל תחת אבטחה כבדה. רק האסירים יכולים לנוע במתחם בחופשיות. בשביל מה שהוא מתכנן לעשות, הוא צריך להתחזות לאסיר…
אימה פתאומית.
"זה בלתי אפשרי," אני אומרת.
הוא שולח בי מבט. "בטוחה?"
תעצרי את זה עכשיו. פשוט תעצרי את זה. "אין לנו גישה לזכיינית התוכנית, אין לנו אפשרות לפרוץ לרשומות של מערכת הכלא. המערכת מוגנת מדי. תאמין לי, כבר ניסו."
"ניסו אנשים שרוצים לצאת. לא כאלה שרוצים להיכנס," הוא אומר.
אני רק נדה בראשי.
שתיקה מתיישבת בינינו כאילו יש עוד דבר שלא נאמר. בסופו של דבר אני מפֵרה אותה. "זה הכול?" ניד ראש זעיר. "אז בסדר. אם תצטרך אותי שוב, תשתמש בזה."
אני מושיטה לו כרטיס שאין עליו שם, רק מספר טלפון. הוא קורא אותו פעם ופעמיים, ואז מושיט לי אותו בחזרה. סיימנו. שנתיים — והנה כל מה שיש לנו לומר זה לזה.
אני מחזירה את הכרטיס לכיס המעיל שלי. "אני צריכה לזוז."
הוא לא אומר להתראות.
המכונית — לא המרצדס ששימשה את שרלוט אלטון במרוצת השנה האחרונה, אלא משפחתית עם לוחיות רישוי של חברת קש — חונה ברחוב סמוך. רובי עומד לידה ופוקח עין, זרועותיו משולבות על חזהו האדיר, נשימתו מהבילה באוויר הקר, ראשו הכבד והמאפיר נטוי הצידה, קשוב לכל צליל.
שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהתקשרתי אליו, מאז שביקשתי ממנו לעשות דבר כזה, אבל הוא עבד בשביל הרשת כבר מההתחלה והוא מכיר את הכללים. הוא פותח בפני את הדלת בלי מילה ובלי מבט.
אני מחליקה אל מושב הנוסע, והנה היא, הצביטה החטופה הזאת, החנוקה. היית צריכה להישאר, היית צריכה להגיד משהו, היית צריכה לשאול…
תמחקי את זה. תמחקי גם את התמונה של יוהאנסן שעומד שם, בצללים, ומאזין בעוד המכונית יוצאת ומתרחקת. למיטב ידיעתי הוא כבר לא שם.
אנחנו נוקטים את אמצעי הזהירות הרגילים. עד שאני חוזרת לדוקלנדס, כבר אחרי ארבע לפנות בוקר.
הבניין שאני גרה בו משקיף על שלוחה של מזח הודו המערבית, בחלק הצפוני של קנארי וורף. פעם פרקו שם מטעני סוכר, אבל כל מה שנשאר מהעבר התעשייתי הוא שני מנופים מונומנטליים על הרציף, המזח עצמו — מלבן מים מרטיט שיש לדלות ממנו מעת לעת בדלי סיגריות וכוסות נייר חד־פעמיות — וכמה מבני לבֵנים נמוכים שהיו פעם מחסנים, ועכשיו הם ברים לתיירים ולעובדי משרד. כל היתר חדש, והבניין שלי הוא מן החדשים ביותר. הוא מיועד לעשירים החוששים — חדרים גדולים מדי, אבטחה כבדה, זרוע מצלמות במעגל סגור. אפשר לאטום אותו הרמטית, להפריד אותו מן העולם החיצון; איש לא יבקר אותי בהפתעה. אפילו בשעה כזאת מפטרל בחוץ שומר במדים, ובפנים יושב שוער הלילה מאחורי מערך של מתגים ושל צגים. אנחנו נדים זה לזה כשאני חוצה את הלובי בדרכי אל המעלית.
מן הקומה הארבעים ואחת נשקפים מראות נוצצים — המשרדים בדוקלנדס, המחסנים־לשעבר לאורך הליימהאוס ריץ', קו הרקיע של הסיטי — אבל כשאני מביטה החוצה הלילה, אני בקושי מבחינה בהם.
האם פילדינג הצליח למצוא אותו באיזושהי פינת עולם נידחת? משהו צץ, בן. זה תפור עליך. אולי הוא סתם החליט לחזור ומצא את העבודה הזאת ממתינה לו? עבודה בתוך כלא. שנראית בלתי אפשרית.
שוב האימה. ברור שהוא ינסה לעשות את זה.
אני נכנסת אל החדר הקטן שמשמש אותי כמשרד. מפעילה את המחשב, מחברת כונן חיצוני. מזינה סיסמאות, מפענחת הצפנות, פותחת קובץ שלא נגעתי בו כבר שנה.
הלחיצה הראשונה מעלה מערך של חמש טבעות צבעוניות זו בתוך זו — אבטחה חיצונית, אבטחה פנימית, החומה הראשונה, התווך הצר ואחריו החומה השנייה — והכול ערוך סביב לב כהה וריק. אני לוחצת על הריק שבמרכז. על הצג עולה גריד ממוספר. אני ממקמת את הסמן על אחד הריבועים, לוחצת שוב והוא מתפשט וממלא את הצג בפרטים: רחובות ובניינים, קנטינה, מתחם של מבני הכשרה מקצועית, מגרש כדורגל. אחרי לחיצה נוספת נמתחת רשת עדינה של צינורות ביוב וכבלי חשמל מתחת לרחובות כמו עורקים מתחת לעור. עוד אחת, והסמלים נערכים ברחבי השרטוט: כה וכה זרועים יהלומים כחולים קטנים, נקודות ירוקות, ריבועים צהובים. כמה מהם הם מרכזי שליטה או עמדות תצפית; אחרים מייצגים מצלמות והתקני האזנה. יש גם כאלה שלא הצלחנו לפענח מה הם.
התחלנו לאסוף נתונים על התוכנית, להרכיב את המפה הזאת, כשהמקום עוד היה בשלב התכנון. ומאז שפתח את שעריו, אנשים באו לבקש את המפה. אבל עכשיו הם כבר לא באים אלי, הם באים אל קרייגי, ולא את המפה הם רוצים, בעצם, אלא תשובה לשאלה, אפשר לצאת משם?
התשובה נותרה בעינה מאז ראשיתה של התוכנית, והיא שלילית.
אבל לא זה מה שביקש סיימון יוהאנסן. הוא רוצה דבר אחר.
אני עדיין לא מתקשרת אל קרייגי, אף שברור לי שאני אמורה להתקשר אליו. אני מתקשרת אל פילדינג.
אני משתמשת בקו שאיש לא יוכל לאתר. האיש עונה לטלפון רק בנאקה, אבל זה הוא.
"שלום, פילדינג."
ההפוגה מתמשכת עשר שניות שלמות. ואז הוא אומר, "קרלה."
מילה אחת, אבל טוני פילדינג מצליח לגדוש אותה עד גדותיה בהתנשאות ובבוז. אף פעם לא מצאתי חן בעיניו — הוא מעדיף את הנשים שלו צעירות יותר ואסירות תודה. ואני כלבה כפוית טובה, לא ככה? זה די משחרר, בעצם.
"אז שוב התחלנו, מה?" פילדינג אומר. הקול שלו נשמע כמו חלודה. מתברר שהוא עדיין מעשן. "אני מבין שזכית לביקור." הוא נשמע מדושן עונג.
"למה אתה נותן לו לעשות את זה?"
הוא פולט נחרה. "למה לא? את מפחדת שהוא לא בכושר? אני חושב שהוא יחזור לעניינים בשניות."
"עבודה בתוך התוכנית."
"תראי," אומר פילדינג, "הוא רוצה לעבוד. כבר אמרתי לו שזה בלתי אפשרי. אבל זה מה שהוא עושה, לא? חרא בלתי אפשרי. את יכולה לשים על זה כסף, קרלה. הוא הולך לעשות את זה. השאלה היא אם גם את."
תעצרי את זה. תעצרי את זה עכשיו. שוב אותו טיעון אטום. "אתה מכיר את המערכת שם. אנחנו לא יכולים לפרוץ אליה."
"את בטוחה, קרלה? טוב, זאת הבחירה שלך. יש אנשים אחרים שיכולים לטפל בזה. הם יכניסו אותו לשם. ברור שהם לא זהירים כמוך, אבל לפעמים צריך להסתפק במה שיש."
המילים נאמרות לפני שאני מספיקה לחשוב. "אתה לא יכול להכניס אותו לשם."
"חכי ותראי."
"ג'ון קווילן מנהל את התוכנית."
"באמת, קרלה?" אומר פילדינג. "ג'ון קווילן ידידנו. אני אדאג שיוהאנסן יֵדע את זה."
כשאנחנו מסיימים, אני חוזרת אל החדר המרכזי של הדירה שלי, ניגשת אל החלון ומביטה למטה: המים השחורים של הרציף משיבים לי באדוות.
אל תיכנסי לזה. פשוט אל תיכנסי לזה. אלה כבר לא החיים שלך. את כבר לא קרלה, ואת לא חייבת לסיימון יוהאנסן שום דבר.
אבל אני לא יכולה.
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מקבלים את ההחלטות שלנו בעצמנו. אנחנו אוהבים לחשוב שהכול מודע ומתוכנן. אבל לפעמים ההחלטות פשוט מתקבלות בשבילנו, ואנחנו מגלים את זה רק כשמאוחר הרבה יותר מדי. לפעמים הגבולות אינם נראים; אנחנו חוצים אותם בחושך.
לפני שיוהאנסן סיפר לי על העבודה. לפני שנכנסתי בכלל למחסן ההוא…
ברגע ההוא בבית האופרה, כשהרמתי מבט וראיתי אותו: ברגע ההוא העתיד כבר נקבע.
באבטחה של התוכנית יש איזושהי פרצה, ואני אמצא אותה ואשתמש בה כדי להכניס אותו לשם. כי אם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יעשה, והם לא ידאגו לו.
ג'ון קווילן — פושע מקצועי, גנגסטר, רוצח — מנהל את התוכנית.
ג'ון קווילן רוצה שהוא ימות.
X