התאהבויות | לרכישה באינדיבוק
התאהבויות

התאהבויות

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 316
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73.60
- 38

הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דווֶרנֶה היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לוּאיסה. עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא היתה, כאמור, אשתו, ואני, לעומת זאת, הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה.“

במילים אלו בוחרת מריה דולס לפתוח את סיפורה. מריה, עורכת זוטרה בהוצאה לאור בברצלונה, נהגה להתחיל את יום עבודתה בבית קפה שכונתי שבו נהג לשבת גם זוג: גבר נאה כבן כחמישים ואשתו הצעירה, ולעיתים גם שני ילדיהם הקטנים ומכרים נוספים.

היה נראה לה שטוב ונעים לבני הזוג ביחד. מריה אהבה להתבונן בהם. לא בגניבה, רק בצנעה. הם העניקו לה תחושה של עולם מסודר והרמוני ואמונה שאם זכתה לראותם בבוקר, מובטח לה יום מוצלח.

את שמו של הגבר לומדת מריה לימים מתמונה בעיתון, שבה הוא נראה מוטל ערום למחצה ומדמם מדקירות שעל גופו, עדיין בהכרה אך גוסס. מן הסתם, היא תוהה בינה לבין עצמה, הדבר האחרון שהוא חשב היה: “נרצחתי ללא סיבה. מישהו כאן טעה.“

בקולו הייחודי המפליא לשזור בסיפור מתח מחשבה פילוסופית ותרבותית רחבה ומעמיקה, מהרהר חוויאר מריאס בהלך הרוח של ההתאהבות ובצידוקים שאנשים מנסים למצוא בחסותה למעשים הנוראים ביותר. התאהבויות הוא גם ספר על אבל ועל התאוששות מאובדן ועל חברות והתחמקות מעונש.

התאהבויות זכה בפרס משרד התרבות הספרדי לספר הטוב ביותר לשנת 2011. חוויאר מריאס, מחברו עטור הפרסים, נחשב לאחד מגדולי סופריה של ספרד. ספריו ראו אור ב-50 מדינות והיו לרבי־מכר מצליחים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    לדעתי חובה לכלול בתיאור הספר את שם המתרגם. זה שיקול מרכזי בעד ונגד רכישת הספר.

הוסף חוות דעת

ביקורות נבחרות

אריק גלסנר, מבקר חופשי, על התאהבויות

 

הבלוג של חוויאר מריאס

הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דֶוֶורנֶה, היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לוּאיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא היתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה. אפילו לא ידעתי את שמו, למדתי מיהו כשכבר היה מאוחר, כשתמונתו הופיעה בעיתון, דקור ועירום למחצה ועומד למות, אם עדיין לא מת, שכן הכרתו כבר ניטלה ממנו ומעולם לא שבה אליו: הדבר האחרון שמן הסתם הבחין בו הוא שחותכים אותו בסכין בטעות ובלי סיבה, כלומר מתוך איוולת, פעם אחר פעם, באין מושיע, לא פעם אחת, במטרה למחוק אותו מן העולם ולהעיף אותו ללא שהות מעל פני האדמה, עכשיו ומייד. מאוחר לְמה, אני שואלת את עצמי. האמת היא שאינני יודעת. כשמישהו מת אנחנו חושבים שכבר מאוחר מדי לכל דבר, לכול – בעיקר מאוחר מכדי לחכות לו –ומסתפקים בכך שאנחנו פשוט פוטרים אותו. פוטרים גם את קרובי המשפחה שלנו, אף על פי שזה קשה לנו הרבה יותר ואנחנו מבכים אותם, ותמונתם מלווה אותנו במחשבתנו כשאנחנו מטיילים ברחובות וגם בבית, ואנחנו מאמינים במשך זמן רב שלא נתרגל לכך לעולם. אבל מההתחלה אנחנו יודעים – מהרגע שהם מתים לנו – שאנחנו כבר לא צריכים לבנות עליהם, אפילו לא בדברים הקטנים ביותר, בשיחת טלפון שולית או בשאלה מטומטמת ("השארת לי שם את המפתחות למכונית?", "באיזו שעה הילדים גומרים היום?"), בכלום. כלום זה כלום. למעשה זה בלתי נתפס, כי המשמעות היא שעלינו להניח שיש ודאות, וזה עומד בניגוד לטבענו: הוודאות שמישהו לא יבוא עוד, ולא ידבר עוד, ולא יצעד עוד לעולם – לא כדי להתקרב ולא כדי להתרחק – ולא יביט בנו, ולא יסיט את המבט. אני לא יודעת איך אנחנו מוותרים על כך, ואיך אנחנו מתאוששים. אני לא יודעת איך אנחנו שוכחים לפרקים, כשהזמן כבר חלף והרחיק אותנו מהם, הם, שנותרו שקטים.
אבל ראיתי אותם בקרים רבים וראיתי אותם מדברים וצוחקים, כמעט בכל הבקרים במשך שנים אחדות, מוקדם, לא יותר מדי, למעשה נהגתי להגיע לעבודה באיחור קל כדי להיות שעה קלה בחברת הזוג הזה, לא רק איתו – שלא תהיה אי הבנה – אלא עם שניהם. שניהם הרגיעו אותי וגרמו לי קורת רוח לפני תחילת היום. הם נהפכו כמעט למחויבות. לא, זו לא המילה המתאימה למה שמביא לנו הנאה ושלווה. אולי לאמונה תפלה, אם כי גם זה לא: לא שהאמנתי שהיום ילך לי רע אם לא אחלוק איתם את ארוחת הבוקר, אני מתכוונת מרחוק; אלא שהתחלתי את היום ברוח שפופה יותר או בפחות אופטימיות ללא המראה שהם העניקו לי מדי יום, מראה של עולם מסודר, או אם אתם מעדיפים, הרמוני. טוב, מראה של חלק זעיר של העולם שרק מעטים מאיתנו מבחינים בו, כמו שקורה עם כל החלקים או החיים בכלל, גם הציבוריים והחשופים ביותר. לא אהבתי להסתגר במשך שעות כה רבות בלי לראות אותם ולהתבונן בהם, לא בגנבה אבל בצנעה, הדבר האחרון שרציתי היה לעורר בהם תחושת אי נוחות או להציק להם. וזה היה בלתי נסלח אילו הברחתי אותם מכאן, אילו הסתלקו בגללי. שאבתי עידוד מכך שנשמתי את אותו אוויר, והייתי חלק מהנוף שלהם בבוקר – חלק בלתי נראה – לפני שייפרדו עד הארוחה הבאה שהיתה כנראה, ברוב הימים, ארוחת הערב. ביום האחרון ההוא שאשתו ואני ראינו אותו, הם לא יכלו לאכול יחד בערב. וגם לא ארוחת צהריים. היא חיכתה לו עשרים דקות ליד שולחן במסעדה, מתפלאת אבל בלי לחשוש מדבר, עד שצילצל הטלפון ועולמה בא אל קיצו, והיא לא שבה לחכות לו לעולם.

מריאס נולד ב-1951 במדריד. אביו, חוליאן מריאס, מורה ופילוסוף, נרדף על ידי השלטון בשל התנגדותו למשטרו הפשיסטי של פרנקו והמשפחה נאלצה לעבור לארה"ב.

מריאס כתב את ספרו הראשון, "הממלכות של הזאב" בהיותו בן 17, לאחר שברח לפריז. הספר יצא לאור בשנת 1970.
לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת מדריד, התרכז מריאס בתרגום מאנגלית לספרדית. בין היתר תרגם מיצירותיהם של
ג'ון אפדייק, תומס הארדי, ולדימיר נבוקוב ורוברט לואי סטיבנסון. בשנת 1979 זכה בפרס הלאומי הספרדי על תרגום ספרו של לורנס סטרן "טריסטרם שנדי".

בשנת 1997 זכה מריאס בפרס IMPAC דבלין הבינלאומי, על ספרו "לב לבן כל כך". הספר זכה בפרסים רבים נוספים ביניהם בפרס על שם נלי זק"ש לשנת 1997.

בין השנים 1983-1985 לימד מריאס תרגום וספרות ספרדית באוניברסיטת אוקספורד ובווסלי קולג'.
בין השנים 1987-1992 לימד באוניברסיטת מדריד.

כתיבתו הפובליציסטית של מריאס מתפרסמת בעיתונים נפוצים בשפה הספרדית, בהם העיתון הספרדי "אל פאיס" והעיתון המקסיקני "לטרס ליברס".

מריאס נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים הכותבים בספרדית. עם פרסום "לב לבן כל כך" בשנת 1992 הכיר בו המבקר הגרמני מרסל רייך רניצקי כאחד מגדולי הכותבים הפועלים בתקופתנו. כתיבתו הקנתה לו מעריצים ברחבי העולם, וספריו תורגמו לעשרות שפות.

 

 

 

מקור- וויקיפדיה

X