השתקפות | לרכישה באינדיבוק
השתקפות

השתקפות

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 432
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

תום לא סובל את אפרת והחברות הצבועות שלה. מאז שעבר לחיפה הוא תקוע עם החבורה הזאת, ורק מחכה שכיתה ט' תסתיים כבר והוא ייפטר מהן סוף-סוף. אבל כשאפרת מזמינה אותו למסיבה, הוא מחליט לבוא. משהו בנערה הזאת מעורר בו סקרנות. הוא לא יודע שאותו ערב יהיה תחילתו של מסע במחוזות האפלים ביותר בנפש האדם, ושמרגע שיחצה את הגבול הבטוח, כלום לא יחזור להיות כפי שהיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השתקפות”

אפרת

בלילה מצאתי את עצמי באמצע מסדרון חשוך. הוא היה ארוך. בקצה אחד היתה דלת, ובשני גרם מדרגות. האוויר בפנים היה דחוס, רקוב. לא ידעתי איפה אני וידעתי שאני רוצה לצאת, לנשום אוויר צלול. ניגשתי אל דלת העץ הישנה. היא היתה נעולה. לחצתי בכוח על הידית. ניסיתי לדחוף. שום דבר לא קרה. מאחורי, לאורך הפרוזדור הארוך היו מאות מפתחות תלויים על ווים, וידעתי שאחד מהם יפתח את הדלת. חזרתי לאחור, לאט, בוחנת את גושי המתכת, ממששת, מחפשת את זה שיתאים לדלת הנעולה. איך אצליח למצוא את המפתח הנכון?

קולות בסלון העירו אותי. עומר הולך היום לריאיון הסופי בבית הספר החדש. מיהרתי לקום, להגיד לו בהצלחה, והספקתי לתפוס אותם ברגע האחרון.

"תעשה הכי טוב שאתה יכול, כן? שיראו כמה אתה מדהים," אמרתי לעומר.

"את לא סומכת עלי?" ענה בטון נעלב, אבל העיניים שלו נצצו בשמחה. ברור שהוא ירשים אותם. אם יש משהו שעומר טוב בו, זה בלהיות מרשים.

"הכי בעולם," חייכתי אליו וחיבקתי אותו. מאחוריו ראיתי את חיים קופץ שפתיים בחוסר חשק. "יאללה, אנחנו מאחרים," הוא היה עם המפתחות ביד וזירז אותנו בקוצר רוח. הוא פתח את הדלת, סימן לעומר לצאת אל חדר המדרגות ויצא מיד אחריו.

"אני מחזיקה לך אצבעות," אמרתי לעומר שכבר התחיל לרדת במדרגות, ופניתי לאמא רגע לפני שגם היא יצאה. "תתקשרי אלי," ביקשתי.

"בטח, ברגע שהפגישה תסתיים אני אעדכן אותך," הבטיחה וסגרה את הדלת אחריה. נשמתי עמוק ושילבתי זוג אצבעות זו בזו. הלוואי.

עקבתי אחריהם דרך החלון הרבה אחרי שנבלעו במכונית שפילסה את דרכה במעלה השכונה. בכל העיר הגדולה חיפה רק בית ספר אחד הסכים לקבל את עומר, וזה בית ספר גרוע עד כדי כך שאפילו חיים הבין שאם עד עכשיו הילד הזה עשה מה שהוא רצה, בבית הספר הזה הוא יידרדר לגמרי. הם מפחדים שהוא יגיע לסמים (אפשר לחשוב שהוא לא ניסה כבר), ובשביל אמא סמים הם בִּיג נוֹ־נוֹ. בִּיג־בִּיג נו־נו. מספיק "לא" כדי שאם אף בית ספר אחר בעיר לא יקבל אותו, היא תסכים לשלוח אותו לפנימייה רחוק מהבית. וזאת אפשרות שאסור שתקרה. אסור! עומר חייב להישאר בבית.

ליאור הגיע לסלון ונשכב על הספה, ענן שינה רובץ מעליו. התיישבתי לידו. הוא לא פינה לי מקום, רק ניצל את ההזדמנות להניח ראש על הברכיים שלי, ליטפתי אותו, מסירה בעדינות קורי שינה בלתי נראים מעיניו. שיחקתי בשלט המזגן עד שקרירות נעימה השתלטה על הבית.

הוא הפעיל את הטלוויזיה שהיתה מכוונת על ערוץ ילדים כלשהו, ועל המסך הופיעה המולה של דמויות מצוירות. בהיתי באוויר שעמד ביני לבין המסך המקשקש וחיכיתי שאמא תואיל בטובה להתקשר אלי ולהחזיר אותי למציאות. לא משנה איזו מציאות, העיקר שתהיה כבר תשובה. הנמכתי עוד את הטמפרטורה במזגן. אמא שונאת שאני מגזימה כי זה הרבה כסף, אבל לא היה אכפת לי. אם עומר יתקבל… לא! אני צריכה לחשוב על זה בזמן עבר, התקבל. עומר התקבל לבית הספר הזה… הוא באמת רוצה ללמוד שם! ואם הוא גם ישקיע, אולי הוא סוף־סוף יוכל למצוא איזה שקט נפשי ויפסיק להיות כל כך… כל כך… מעצבן.

אם עומר לא יתקבל… אטמתי את האוזניים, כאילו ככה האפשרות הזאת תיעלם. תתפוגג כלא היתה. ליאור זז לרגע, ואני נזכרתי שאני לא לבד בכלל. מיהרתי להוריד את הידיים שלי מהאוזניים, סתומה שכמותי, אבל ליאור לא שם לב בכלל. הוא המשיך לעקוב אחרי הדמויות שעל המסך, בלי לקלוט שמץ ממה שאני מרגישה.

הטלפון צילצל, ולפני שהספקתי לזוז, היד של ליאור כבר היתה על השפופרת. הרגשתי קור במקום שעד לפני רגע היה מונח עלי ראש — כאילו נפער שם בור. "בשבילך," זרק באכזבה כאילו חיכה לטלפון ממישהו, והעביר לי את המכשיר האלחוטי. זאת לא אמא. אם היא היתה מתקשרת, הוא היה מגיב אחרת.

ואולי זאת כן אמא, ולכן האכזבה. לרוץ לטלפון, לשמוע את הקול של אמא, שבמקום לחבק, להגיד "בוקר טוב, ילד שלי", אומרת בחוסר סבלנות, "תן לי את אפרת!" אין לה זמן לעצור. היא צריכה לדבר איתי. להכין אותי לקראת מאבק חדש. אני לא מסוגלת. לא רוצה. לא יכולה!

זאת היתה טובית. היא הציעה לי להיפגש איתה במרכז כדי לתכנן את מסיבת ההפתעה שאנחנו מארגנות לתמר. ממש לא היה לי כוח לעזוב את המזגן, אבל גם לא היה לי חשק לנהל סתם שיחה מטופשת, אז קבענו לאחר הצהריים, וניפנפתי אותה מהקו.

נו, שאמא תתקשר כבר.

הנחתי את השפופרת, ולא היה לי חשק להמשיך לבהות. רציתי לעשות משהו, אז קמתי להכין ארוחת בוקר. ליאור רצה להמשיך לבהות בטלוויזיה. יובל הצטרף אלי, התיישב ליד הדלפק והביט בי טורפת את הביצה.

"איפה אמא?" התעניין.

סיפרתי לו שהיא הלכה עם עומר לבית הספר החדש שלו.

"הוא הולך לפנימייה?"

"לא," אמרתי בביטחון, כאילו בכוח המחשבות שלי אוכל לגרום לדברים להיעשות כרצוני.

"אוף!" ענה יובל. היד שלי עצרה באופן מכוון, והמבט שלי נע בדרמטיות מופגנת מהנוזל הצהבהב אל עיניו החומות.

"אתה רוצה שהוא ילך לפנימייה?" לא הופתעתי למרות שהעמדתי פנים שכן, כדי שיבין שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בעולם, שיבין שאסור לשמוח לאידו של בן משפחה. הוא הינהן. "ולא יגור איתנו יותר?" הוא המשיך להנהן, ואני המשכתי לשאול בניסיון לבדוק אם הילד בן השבע מבין את משמעות הדבר. הוא הבין היטב.

"הלוואי שהוא ילך מפה לתמיד."

"אבל הוא אח שלך…"

"הלוואי שימות!" עכשיו הופתעתי באמת. ליאור זרק את זה כמה פעמים, תמיד מתריס, תמיד מתוך כעס. אבל יובל לא כעס. הוא הביע משאלה. משאלה שהוא התכוון אליה בכל לבו.

נשמתי עמוק ומשכתי בכתפיים. העברתי את הביצה למחבת, ויובל ואני הבטנו בנוזל הופך מוצק. "רוצה סלט?" עשיתי מאמצים לא להראות שאני פגועה. הוא רצה. חתכתי ירקות, תיבלתי וסימנתי לו לשבת.

"מה איתך?" שאל, ואז נזכרתי שבתכנון המקורי גם אני רציתי, אבל איבדתי את התיאבון.

"אתה רוצה גבינה?" הוא ניענע בראשו לשלילה. לקחתי פרוסת לחם ומרחתי עליה גבינה לבנה. "משפחה לא בוחרים," אמרתי בטון הכי רגוע שיצא לי.

"הוא תמיד צועק עלי," ענה בפה מלא. לא אמרתי כלום, רק הגשתי לו את הפרוסה. "אבל אני לא רוצה," התנגד. החלטתי לא להתעקש. בצעתי אותה והכנסתי אותה לפה נתח אחרי נתח.

"אני יודעת שקשה לך עם עומר, אבל במשפחה צריך ללמוד לקבל ולסלוח," המשכתי. "גם אני סולחת על הרבה דברים." בלעתי רוק, כי פתאום נזכרתי בחלום ונהייתה לי תחושת מועקה כזאת.

יובל עשה פרצוף. לא אכפת לו. "אני לא רוצה שהוא יגור איתנו."

בהיתי ביובל אוכל, ואז דלת הכניסה לבית נפתחה פתאום, ועומר נכנס. אמא לא התקשרה אלי כשהם סיימו את הפגישה. מעצבנת! ניסיתי לנחש מה קרה, מה הוחלט ומה נקבע, אבל הפנים שלו לא הסגירו כלום. הוא הציץ למטבח, וכשראה שאני יושבת עם יובל, עשה אחורה־פנה ונבלע בחדר שלו כמו בחור שחור.

חיכיתי לאמא ולחיים. הקולות שלהם גברו ככל שקרבו. העליצות של אמא היתה ברורה, ולמרות שהם דיברו על נושא אחר, הבנתי שעומר התקבל. ידעתי!

אמא נכנסה, אישרה במנוד ראש מחויך אך מותש ופנתה אל המקלחת לשטוף מעצמה את הזיעה. אני נשארתי מול חיים.

"מה היה?" ביקשתי להתעדכן לפני הכניסה לחדר של עומר.

חיים נאנח אנחה ארוכה. "את מכירה את עומר, כשהוא רוצה הוא יודע להיות מנומס ומחושב. הוא אמר שהוא למד מהטעויות שלו," חיים השתתק ועיוות את השפתיים כלפי מטה, כיודע שמדובר במילים ותו לא. "ההתרשמות שלהם ממנו היתה מאוד חיובית. הוא מאוד רהוט ויודע לדבר. אבל את יודעת בכמה שיחות כאלה כבר הייתי. הוא מדבר, ואני כבר יודע מה הוא עומד להגיד."

"הם אמרו משהו על הלימודים? על כל המעברים שלו?" הייתי חייבת לעצור את שטף הדיבור של חיים. זה השלב שבו הוא חייב להזכיר שלעומר אין סיכוי, ושהוא תמיד מבטיח ואף פעם לא מקיים, אבל הפעם לא היה לי כוח לזה. סוף־סוף יש סיכוי לאיזו התחלה חיובית חדשה. לא רוצה את הנבואות השחורות שלו.

"כן, דיברנו על זה, והם אמרו שהם יעזרו ויתגברו, ואני הבטחתי מורה פרטי, אבל את יודעת שלא זאת הבעיה. אני יודע שמבחינת לימודים, אם הוא ירצה אין סיבה שהוא לא יצליח. שכל לא חסר לו, אבל חסרים לו דברים אחרים, ואני ממש חושש שזה לא יחזיק. פשוט לא יחזיק." חיים סירב לשנות נושא, ושוב חזר אל נבואות האימה שלו. נעתי מרגל אל רגל וחיכיתי שהוא יסיים. הבנתי את הסיפור והרחתי שתכף הוא יתחיל להאשים אותי ואת אמא שאנחנו מגינות על עומר ומעודדות אותו לדברים שהוא לא מסוגל לעמוד בהם, ולזה באמת לא היה לי כוח עכשיו.

"איך הוא הגיב כשאמרו לו שהוא התקבל?"

"אמר תודה רבה והלך. זה עסק לא פשוט. ומתברר שגם לא זול בכלל, ולא היה אכפת לי להוציא כמה שצריך. אבל אני אומר לך, אפרת, אני ממש לא בטוח שזה הדבר הנכון." הוא הניח יד כבדה על כתפי להביע קרבה, ואני עצרתי את תנועת הרגליים שלי.

"למה לא?" לא התאפקתי, למרות שעכשיו כבר ממש רציתי לגשת אל עומר ולברך אותו. "הוא רוצה את זה. הוא מוכן להתאמץ. תן לו הזדמנות."

"אני נותן לו, את רואה שאני נותן," הוא עשה את עצמו נאנח, כאילו שאני מאמינה לו שהוא באמת מפרגן לעומר במשהו. ניסיתי לא להניע את הרגליים יותר מדי, עכשיו כשהיד של חיים על הכתף שלי, שיחקתי באצבעות שלי. אני חייבת לחדש את הלק שכבר מתקלף לגמרי. "עכשיו הוא מתלהב, אבל אנחנו כבר מכירים את זה אצלו. אני, בניגוד אליכן, רואה כמה צעדים קדימה, ואני מוטרד ממה שיהיה אחר כך."

כבר ניהלנו את השיחה הזאת כמה וכמה פעמים בווריאציות שונות, ותמיד הגענו לזה שאמא ועומר מבטיחים דברים בקלות רבה כשהם מתלהבים, וכשהלהט מצטנן, חיים הוא זה שצריך לקיים. את זה חיים אומר. אני סתם מהנהנת, כי אני מותשת ואין לי כוח להמשיך בדיון. אז אני נותנת לו להגיד את המילה האחרונה. ואז, כשחיים רואה את התמונה מראש ומתנגד, הוא נתפש בתור האיש הרע שלא נותן לעומר הזדמנות להוכיח את עצמו. פעם, כשעוד היתה לי סבלנות אליו, הייתי שואלת אם זאת לא נבואה שמגשימה את עצמה, והוא היה מתפתל בכל מיני צידוקים מטומטמים. הפעם לא היתה לי שום אנרגיה להיכנס לוויכוח, אז אמרתי לחיים שעם מה שיקרה אחר כך נתמודד אחר כך, ובינתיים נתפלל. הוא גיחך על התמימות שלי, ואני הלכתי סוף־סוף אל אחי.

החדר של עומר הוא באמת חור שחור. לפני שנתיים נכנס לו ג'וק לראש, והוא צבע את כל הקירות בשחור והתקין מנורה אולטרה־סגולה. לא ברור לי איך אפשר לגור בחדר כזה, אבל זה לא שונה בהרבה מהוורוד־מסטיק של החדר שלי, שנצבע כשהייתי בת שבע ולא השתנה מאז. שניהם מזעזעים ולא ראויים למגורי אדם.

"אחי, כל הכבוד לך," אמרתי כשנכנסתי. הוא ישב ליד המחשב, מחכה שתוכנת ההפעלה תעלה והוא יוכל לשקוע במשחק אלים כלשהו, אחד מאלה שהוא כל הזמן מוריד. כשנכנסתי לחדר, הוא הסתובב אלי בחזה מנופח מגאווה. הוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. אחרי כל הראיונות, המבחנים והאבחונים, התהליך הארוך הזה, שנמשך כבר חצי שנה בערך, הסתיים בתוצאה הרצויה: הוא התקבל לבית הספר לאמנויות, למגמת צילום (זאת שהוא הכי רצה), והוא ממש היה נחוש בדעתו להוכיח לנו שהוא מסוגל לפתוח דף חדש ולהצליח.

"תביאי חיבוק לאח המוכשר שלך," אמר, ואני התקרבתי אליו, נזהרת לא להיצמד קרוב מדי. "נו, אז עכשיו את שמחה?"

"בטח," אמרתי. "אתה לא מבין כמה אני שמחה," חייכתי אליו, והוא פרע את שערי בחיבה. הוא סיפר לי על השתלשלות האירועים, החל מהשיחה המשותפת, ותיאר איך חיים כל הזמן ניסה להרוס לו וללכלך עליו. "אבל הם," אמר, מושך את המילה "הם" כדי להדגיש שכוונתו אליהם, לצוות בית הספר, ולא לבני משפחתו קטני האמונה, "הם חכמים שם. בסוף הם הוציאו אותם החוצה, את שניהם, ורצו לדבר רק איתי. הבינו שהם סתומים. את מבינה, אפרת, אפילו אנשים זרים רואים שהוא מנסה בכוח להיות נגדי. אני לא מבין איך את לא רואה את זה."

"מה אני קשורה עכשיו?"

"את כל הזמן בעדו."

"והוא אומר לי שאני כל הזמן בעדך," עניתי.

"משחק כפול, הא?"

"אתה דפוק," צחקתי, והוא הצטרף אלי.

"אני דפוק, הא? אני דפוק?!" הוא קם והתיישב עלי בלי לתת לי לזוז. "תתנצלי," דרש. שנינו המשכנו לצחוק, ואני סירבתי להתנצל. "נו, קדימה," הצחוק התחיל להכאיב לי. עומר עדיין לא קלט שהוא מגזים, ושאני כבר לא צוחקת אלא נאנקת מכאבים, אז התנצלתי, והוא קם.

"אתה באמת דפוק," אמרתי לו ועכשיו בלי הצחוק. "הכאבת לי."

"באמת?" עכשיו גם הוא הרצין.

"עזוב, עזוב," אמרתי כשניגש אלי, מודאג, לראות כמה נזק הוא עשה. "עומר, תעשה לי טובה."

"מה שתגידי," הביט בי, עדיין מודאג שפגע בי ושאני לא אסלח לו על כך.

"תפסיק לצעוק על יובל," ביקשתי, הוא משך בכתפיו ומילמל שבסדר, בסדר, ומה לו ולעכברון הזה בכלל. הוא תופף על השולחן בחוסר סבלנות, ואני ידעתי שהוא לא באמת מתייחס לדברים שלי, אז המשכתי, "הוא עדיין ילד, והוא מאוד נעלב ממך, זה לא מתאים."

"בסדר, יא חופרת. את אשכרה כמו אמא נהיית," הוא קטע אותי מבודח, אבל הפעם לא הייתי שותפה לצחוק שלו. אני לא דומה לאמא בשום צורה. ואני לא חופרת.

"סומכת עליך, לא אומרת יותר כלום. אבל תזכור שהבטחת."

יצאתי מהחדר של עומר, ותחושה של מחנק ליוותה אותי כשהדברים שלו צפו שוב. זה שחיים אומר את זה, אני מבינה. אבל גם עומר? אני לא דומה לאמא. אני לא רוצה להיות דומה לה. בכלום. אני לא כמוה, וגם אם הוא יגיד את זה אלף פעם, זה לא יהפוך לנכון. לא משנה כמה כולם יגידו, וחיים יגיד — אני לא דומה לה.

צעדתי הלוך ושוב בחדר הוורדרד הקטנטן שלי, שהיה פעם מרפסת אבל חיים סגר אותה כדי שיהיה לי חדר משלי. "הילדה צריכה מקום משלה," הוא אמר לאמא. "היא לא יכולה להיות בחדר אחד עם הבנים." וזה היה עוד לפני שיובל, הבן השני שלו ושל אמא, נולד. נעצרתי מול המראה והתבוננתי בה. אני שונאת את הגוף שלי, שנראה כמו אגרטל שעיצבו אותו עקום. הסתובבתי לפרופיל, מכאן רואים טוב יותר כמה הבטן שלי עגולה במקום להיות שטוחה כמו שבטן סבירה צריכה להיות. השיער שלי, חום וסמיך, הסתיר את הגב והמשיך עד אחרי הישבן. המסיביות שלו הצליחה לטשטש קצת את המבנה המעוות של הגוף שלי. הרמתי את המבט אל הפנים. האף שלי. הוא כמו שלה. בפרופיל זה ממש בלט.

לפני שאמצא קווי דמיון נוספים, התקשרתי לטובית וביקשתי ממנה להקדים ולהיפגש כבר עכשיו.

"לאן את הולכת?" שאלה אמא כשהתארגנתי לקראת היציאה למרכז. זה הזכיר לי שרק איתה לא דיברתי, ודווקא שמחתי שהשיחה איתה נחסכה ממני. אז כשהיא עצרה אותי, ממש שמחתי שנעניתי להצעה של טובית.

אבל היא לא רצתה לדבר על עומר. הרי הוא התקבל, אז מה יש לדבר עוד? מדברים רק כשיש בעיות. לא כשדברים מסתדרים. פשוט בדרך, אמרה, היא וחיים דיברו על זה שהם רוצים לקחת אותנו למסעדה. עומר התקבל לבית הספר שרצה, יובל עולה לכיתה א', וגם ליאור ואני ראויים להתחיל את השנה ברגל ימין, אז הנה סיבה למסיבה. "אז אולי…" גימגמה אמא, "לפני שאת יוצאת, תדברי איתו?" היא לא היתה צריכה להוסיף את תנועת הראש הקטנה, הבלתי נראית כמעט, לכיוון החדר של עומר, כדי שאבין למי היא מתכוונת. משכתי בכתפיים בחוסר אכפתיות. זה היה רעיון דבילי לחלוטין, כי ברור שעומר לא יסכים להצטרף. אבל כדי לא לייאש אותה, הלכתי לדבר איתו. מי יודע, אולי באמת התחלף לו איזה פיוז במוח והוא יסכים.

"אנחנו רוצים לצאת למסעדה בערב," אמרתי מיד כשנכנסתי לחדר שלו. ככה. ישר ולעניין, לקבל את ה"לא" וללכת. טובית מחכה לי. עומר ישב ליד המחשב ושיחק כדורגל עם מתחרה בצד האחר של העולם הווירטואלי שלו.

"תיהנו," ענה בלי להסתכל עלי בכלל.

"אתה תצטרף אלינו, נכון?" עשיתי את עצמי שאני לא מבינה את התשובה, והוא אכן העביר עלי את המבט שלו כאילו אני המופרעת מבין שנינו.

"נראה לך?!" הוא שאל, לא מבין מאיפה שאבתי את הרעיון שהוא עשוי להסכים.

"אבל זה לכבוד תחילת השנה," ניסיתי. "אתה מתחיל בית ספר חדש."

"אז מה?"

"אז חיים רוצה להתחנף אליך, מה 'כפת לך?"

"אכפת לי. איתם אני לא הולך לשום מקום," הדגיש את ה"איתם" כאילו מדובר באנשים זרים ולא במשפחה שלו.

"נו, בשבילי, לא בא לי להיות שם לבד," ניסיתי להתחנף קצת. יש אנשים שזה עובד עליהם. עומר הוא לא אחד מהם. להפך. הוא מתעצבן מזה.

"את לא לבד."

"נו, אתה יודע למה אני מתכוונת."

"אז אל תלכי."

"עומר…"

"לא."

"בבקשה?"

"אם לא בא לך להיות לבד — אל תלכי, אבל אל תשכנעי אותי ללכת עם האידיוט הזה והילדים שלו לאנשהו."

"הילדים שלו" הם אחים שלנו. חצי אחים, אבל אחים. ובגלל שחיים לא אבא ביולוגי שלנו, עומר לא סובל אותם. כלומר, יש לו מיליון סיבות לא לסבול את חיים, אבל עד היום לא הצלחתי לעזור לעומר למצוא אפילו סיבה אחת קטנה לחבב אותו. וזה עובד גם לגבי הילדים שלו.

עומר חזר למשחק שלו במחשב ובכך סימן לי שמבחינתו השיחה הסתיימה.

"ואם לא נצא למסעדה ונעשה סתם ארוחה חגיגית בבית, אתה תצטרף?" שאלתי, למרות שזה לא היה כלול באפשרויות.

"בסדר," הוא עשה לי טובה.

זה היה די מעצבן, כי דווקא בא לי לצאת למסעדה, ולא בא לי שעומר יבלה לבד את הלילה שלפני תחילת הלימודים. חזרתי לחדר של אמא ומצאתי אותה מקפלת חולצות בית ספר ריחניות שכיבסה מחדש אחרי שלא לבשנו אותן כל החודשיים האחרונים.

"היי," נעמדתי לידה.

"יש לך מספיק חולצות בית ספר?"

"אני צריכה עוד איזה שתיים." אמא הלכה לתיק שלה, הוציאה מהארנק כמה שטרות ונתנה לי.

"לא נראה לי שכדאי שנצא למסעדה הערב," אמרתי.

"למה?"

"לא יודעת. אם נצא אז נחזור מאוחר, ואני רוצה לקום מוקדם וללכת רעננה לבית ספר."

"הוא לא רוצה לבוא, נכון?" היא שאלה, ואני הינהנתי. אמא נשמה עמוק, מתלבטת לרגע אם להתפרץ ולהתעצבן. בסוף היא פלטה, "אז נלך בלעדיו," וזקפה את הגב מעל הכביסה בנחישות.

"אבל אנחנו לא יכולים. הוא גם מתחיל בית ספר חדש מחר."

"לא אכפת לי," אמרה אמא וכבר לא התאפקה, ושטפה אותי בכל מה שיש לה נגד עומר: היא אמרה שלא אכפת לו מאף אחד ושהוא חושב רק על עצמו, ושנמאס לה ולכולם בבית הזה מההתנהגות שלו, ואיך הוא לא מבין שהוא מחלל את הזכר של אבא בהתנהגות האטומה שלו. החלק הזה כבר היה לי קשה, כי היא דיברה חזק כל כך שהיה ברור שעומר שומע הכול בחדר השחור שלו, והכול נכנס לו ללב ועושה אותו עוד יותר שחור, ובסוף גם לארוחה בבית הוא לא ירצה להצטרף אלינו. הוא ינעל את עצמו בחדר, והפעם אנחנו אלה שנשב ונאכל לעצמנו את הלב במקום את האוכל הטעים שאמא בטח תכין, כי לבשל היא יודעת ממש טוב. לפחות זה.

ליד הדלת שמעתי אותה מדברת עם חיים ומסבירה לו שאפרת רוצה לישון מוקדם הלילה כדי לקום רעננה וביקשה שלא נצא. "מה פתאום, זה לא בגלל עומר," הכחישה בנחרצות. כשיצאתי מהבית, שמעתי אותה אומרת, "אתה מכיר את אפרת, היא צריכה את השקט שלה."

ושנאתי אותה. כל כך שנאתי אותה.

ניצלתי את הפגישה עם טובית במרכז כדי לקנות לכל אחד מהאחים שלי מתנה קטנה, שיתחילו את השנה בכיף. לקטנים לא היתה בעיה למצוא חוברות צביעה זולות שלא גמרו לי את הדמי כיס, אבל את עומר קצת יותר קשה לרצות. בסוף טובית הציעה בשבילו מסגרת תמונה — כי הוא הולך ללמוד צילום. כשחזרתי הביתה, לפני שהתיישבנו לארוחה, דחפתי למסגרת סימן שאלה — מה תהיה התמונה הראשונה שתיכנס למסגרת שלו — וגם לאחרים צירפתי כרטיס ברכה, כתבתי "בהצלחה" והנחתי את האריזות על הכריות שלהם. כשהם ילכו לישון, הם יראו את המתנה ויירדמו עם חיוך.

לשמחתי, עומר בכל זאת הגיע לשולחן. חיים הרים כוסית מלאה בקולה וכולנו הצטרפנו אליו. חיים ואמא איחלו לנו שתהיה שנה מוצלחת, וחיים ניסה לפתח שיחה ולשאול כל אחד מאיתנו מה הוא מאחל לעצמו. עומר ניצל את ההזדמנות להיות תקשורתי ואמר שהוא צריך שיקנו לו ציוד צילום. חיים מצדו היה נדיב ולא שלל את הבקשה על הסף, אלא הבטיח לחשוב על זה. אחר כך השתררה שתיקה שליאור ויובל לא נתנו לה להתקיים, כי הם מיד פרצו באחד הוויכוחים הקולניים האינסופיים שלהם. עומר חשק שיניים והתאפק לא להתפרץ ולצרוח עליהם. נגעתי בו בקצות האצבעות, והוא הרים אלי מבט. קרצתי לו, והוא חייך בחזרה, רגוע. גם אמא חייכה, כי לראות את כל המשפחה שלה ביחד, במצב שלום, זה באמת רגע חד־פעמי שלא ידוע מתי יחזור שוב. חיים התבונן בכולנו כמו גנרל שמשקיף על הצבא שלו, נושם עמוק בזמן הפסקת האש, יודע שהיא זמנית בלבד, אבל נהנה מהרגע הזה. הוא העיף לעברי מבט וקרץ לי, מזמין אותי לצאת מהלחץ וליהנות ממה שיש.

כשהארוחה נגמרה עזרתי לאמא לפנות את הכלים מהשולחן. יובל מצא את המתנה שלו, מיהר לפתוח את העטיפה הצבעונית וגילה בפנים צבעים וחוברת צביעה של פו הדוב. הוא רץ באושר להראות אותם לכולם. אמא המופתעת פנתה אלי, "את קנית לו?" שאלה בחדות. היא שמרה על ארשת קפואה, אבל היה ברור שנעלבה שלא שיתפתי אותה ברעיון.

"כן, בקטנה," ניסיתי להפחית מחשיבות האירוע. רציתי להקריא ליובל את הברכה שכתבתי, כי אפילו שהוא יודע לכתוב את כל האותיות, הוא עדיין לא יודע לקרוא, אבל הוא לא התעניין בברכות. הוא פתח את קופסת הצבעים והתחיל לקשקש על החוברת. אמא היתה עצבנית עלי, אבל הוציאה את זה עליו. היא דרשה ממנו לסיים עם זה מיד ולהיכנס למקלחת. ליאור הבין שיש מתנות, רץ לחדר שלו וחזר גם הוא בקולות שמחה, חיבק אותי והתרפק עלי. עומר, לעומתם, לא מיהר לחדר שלו ובטח שלא מיהר להתלהב. הוא פילס את דרכו במהירות אל הטלוויזיה ואל השלט לפני שמישהו אחר יתפוס אותם. יותר מזה באמת לא עניין אותו.

בחדר לקחתי ספר, אבל לא הצלחתי להתרכז בו. חיכיתי שעומר יבוא ויגיד תודה על המתנה שקניתי לו, מרגישה את החול בשעון הולך ואוזל. הילדים כבר הלכו לישון. שמעתי גם את אמא אומרת לילה טוב. למה אני לא לומדת, לעזאזל? הרי תמיד זה ככה, אני מכינה ודואגת ואכפתית, וכשאני זקוקה לו, הוא נעלם. הפעם באמת קיוויתי שיבוא, שיגיד לי בהצלחה. הנה הוא בא. בבקשה, שזה יהיה עומר.

בבוקר עומר העיר אותי, נישק אותי על הלחי ואמר תודה. מאוחר מדי, חשבתי ואיחלתי לו הצלחה בתוספת חיבוק. למרות שעדיין היה נורא מוקדם, קמתי והתיישבתי איתו ועם אמא לשתות קפה של בוקר ראשון ללימודים.

"בהצלחה."

בכל כוחי התאמצתי לא להזכיר לו את ההבטחה שלו, כי ידעתי שזה יעצבן אותו.

אמא אפילו לא ניסתה להתאפק. "אתה תהיה בסדר, נכון?"

ניסיתי לעצור אותה והנחתי יד על המרפק שלה בניסיון למשוך את תשומת לבה לרגע. היא התעלמה מידי האוחזת בה והמשיכה, "אתה זוכר שהתחייבת בלי בלגנים השנה. אתה יודע שאין להם סב…"

"די, טחנת כבר ת'נושא," השתיק אותה עומר בגסות.

"זה בית ספר חדש, ואתה על תנאי, ואני באמת רוצה ש…"

"כמה פעמים עוד תזכירי את זה?" הוא הרים את הקול, ואמא הנעלבת שאלה אותו למה הוא מדבר אליה ככה. "אני בסך הכול רוצה שתצליח," התחננה אליו.

"תעזבי אותי כבר! אני לא תינוק," הניף לעברה את ידו, קם מהשולחן והלך למקלחת. לא רציתי לגשת אליו, כי כשעומר מעוצבן אין מה לעשות איתו.

אמא היתה הראשונה שזזה. היא קמה אל עומר, מעבר לדלת המקלחת היא התנצלה וביקשה ממנו שיסלח לה. היא מאוד מתרגשת ולא רוצה להתחיל את השנה במריבה. אני נשארתי במטבח עם ליאור ויובל שהתעוררו אל תוך הסערה, ושמתי להם קורנפלקס בתוך קערות פלסטיק צבעוניות. יובל התעלם מהצעקות של עומר וניגש מיד למלאכת האכילה. ליאור, לעומתו, הביט בעניין סביבו, מחכה להתפתחות וקשוב לכל תזוזה. עזבתי את הקפה שלי וקמתי להכין לעומר סנדוויץ' לבית ספר. אמא כנראה לא תעשה את זה היום, והוא לא חושב על זה אפילו.

"כמה אפשר לחפור לבן אדם," עומר חזר למטבח ודיבר אלי, מתעלם מאמא שעמדה בדרכו. הוא לגם שלוק אחרון מהקפה והשאיר את הספל על השולחן. עם התיק הזרוק ברישול על כתף אחת הוא דמה לבחור שמתעתד להיות אמן ובינתיים נראה כמו הומלס.

"רגע, אני מכינה לך סנדוויץ'," עצרתי אותו, אבל הוא משך בכתפיו, לא רוצה. "שלא תהיה רעב," התעקשתי. הוא נכנע ולקח את מה שהושטתי לו, אבל לא הכניס לתיק, אלא נגס ויצא מהבית. משכתי גם אני בכתפי, והמבט שלי התנגש בזה של ליאור. הוא היה מהופנט אל הדלת שנטרקה מאחורי גבו של עומר.

"ליאור, מה לשים לך?" פניתי אליו בניסיון להסב את תשומת לבו מהצעקות, אבל הוא לא הקשיב לי. אז עברתי אל יובל שידע בדיוק מה הוא רוצה.

"אוף, הוא משגע אותי," אמרה אמא במבט מחפש, "איפה הסיגריות שלי?" היא שאלה, וכשלא קיבלה מענה ולא מצאה אותן, חזרה על השאלה, הפעם בקול רם. "איפה הן יכולות להיות?" משכתי בכתפי והיא הלכה לחפש אותן ברחבי הבית. עומר לא נוהג לקחת לה קופסאות שלמות, רק כמה יחידות בכל פעם, כדי שלא תשים לב. אבל אולי הפעם הוא כן לקח לה את כל הקופסה?

סיימתי להכין לעצמי סנדוויצ׳ים כשאמא נכנסה למטבח, סיגריה בפיה וקופסה חדשה בידה. היא בחנה את המטבח ואת סלסילת הלחם לידי. "את מכינה גם להם?" שאלה וסימנה בראשה לעבר הילדים שלה, שהמשיכו לאכול את הקורנפלקס. הינהנתי. מה, היא לא רואה? "תודה," אמרה והמשיכה שהיא כבר יכולה להשתגע מהמריבות האלה על הבוקר. לא עניתי לה שהשנה רק התחילה. לא עניתי לה בכלל. אמא התיישבה, עדיין בכתונת הלילה שלה, היד שלה רעדה, וכשאיפרה היא פיספסה את המאפרה במילימטרים ספורים. שלחתי את ליאור ויובל לחדר להחליף לבגדי בית ספר. נשמתי עמוק וניגשתי אליה. לחבק אותה.

"יהיה בסדר, אמא," אמרתי בביטחון רב.

לא הייתי בטוחה בכלל שיהיה בסדר, אבל הייתי חייבת להגיד משהו כדי שהיא תירגע. נשמתי את השיער שלה, ריח של דבש, שקרים וצביעות עלה ממנו. פעם אהבתי להתרפק עליה, על השיער הזה שלה. עכשיו הבטן התהפכה לי. "הוא ילך לבית ספר החדש שלו, הוא יהיה בסדר."

היא הציתה עוד סיגריה. פתחתי חלון והתיישבתי מולה. איך אפשר לנחם אותה כשהיא כל כך טועה? המשכתי לשקר על התהליך שעומר יעבור בבית הספר שהוא רוצה ללמוד בו, ואמא העבירה את ידה בשערה והביטה בי, צמאה למילים שיסירו ממנה את האחריות לעובדה שבנה בכורה גדל להיות פרא אדם. "אל תיתני לו להרוס לך את היום. היום מתחילה שנה, יובל עולה לכיתה א', ועומר יתמודד. הוא כבר מספיק גדול."

"צודקת," אמא הינהנה בכבדות, כיבתה את הסיגריה במאפרה, ליטפה את הלחי שלי והלכה לנזוף בבנים שבמקום להתארגן השפריצו מים זה על זה והרטיבו את חולצות בית הספר החדשות שלהם. דווקא שמחתי שעומר העיר אותי איתו, כי ככה יצאתי מוקדם מהבית עם סיכוי לתפוס מקום טוב, כלומר מקום ליד החלון. היה קצת מרגש להיכנס לכיתה שעל הדלת שלה כתוב כיתה ט' ולדעת שאני כבר גדולה, כמעט בתיכון. האמת שזה היה גם קצת מפחיד.

בכיתה עדיין לא היו הרבה תלמידים, ויכולתי לבחור לעצמי איזה מקום שאני רוצה. ומכיוון שאני הכי אוהבת לשבת ליד החלון, מיהרתי לטור שצמוד אליו, רציתי את השולחן השלישי, אבל כבר היה עליו תיק, אז תפסתי את השולחן שלפניו. רק אחר כך התברר לי שזה התיק של תום ארבל, והתלבטתי אם להישאר שם או לא. תום באזור זה אומר המון רעש ודיבורים והתנצחויות, וזה אומר שאני לא אוכל להצטנף בפינה השקטה שלי ולעשות מה שבא לי, כי תשומת הלב של המורות כל הזמן תהיה לכיוון הזה. כל הזמן. אבל אני אוהבת לשבת ליד החלון, אני צריכה אוויר ואני אוהבת לראות מה קורה בחוץ. וגם הוא כבר ראה אותי יושבת שם ולא היה לי נעים לקחת את התיק ולעבור למקום אחר.

נשארתי ליד החלון וחיכיתי שחברות שלי יתחילו להגיע ואחת מהן תשב לידי. בחופש נפגשתי עם כולן, אבל זה אחרת להיפגש שוב בבית ספר, וגם יש ילדים שהם לא חברים שלי, אבל נחמד להגיד להם שלום.

שקד נכנסה ראשונה, אבל לא היתה מוכנה לשבת לפני תום. די שמחתי על הבחירה שלה, ונראה לי שגם מבחינתה תום היה קצת תירוץ לא לשבת לידי. היא שמה את התיק בשורה הראשונה, אמרה שיש לה משהו בספרייה והלכה. לא הבנתי מה יש לה לחפש בספרייה על הדקה הראשונה של הלימודים, אבל את שקד גם לא ניסיתי להבין.

אז הסתכלתי על הצמד תום ונועם ששיחקו ברובה מאולתר שיצרו מטושים, והתחרו ביניהם מי יורק רחוק ומדויק יותר מאקדח הטו־טו שלו. ממש כמו ילדים בכיתה ב'. הם כיוונו אל הפח שנמצא ממש ליד דלת הכניסה, והיה ברור שזה עניין של זמן עד שמישהו ייפגע. מכל הילדים בכיתה, דווקא נעמה היתה זאת שנפגעה כשנכנסה לכיתה בדיוק כשנועם ירה.

"איזה מגעילים אתם," למרות שנועם ותום עמדו מולה, היא פנתה ישר אל תום, וביד ימין ניגבה את כתם הרוק מידה השמאלית. תום צחק. "אתה פשוט דוחה," היא ירתה לעברו, "לא אמרו שהוא לא ילמד איתנו השנה?" היא ניגשה אלי בעצבים, והוא פזל אלינו, ממתין לתשובה שלי, למרות שהמשיך לירות לעבר הפח.

"תעזבי אותו, מה את מתייחסת בכלל?" אמרתי לה. תום הוא אידיוט ומעצבן, והוא מת על זה שמתעצבנים בגללו. אף פעם לא הצלחתי להבין את הנטייה הזאת להיכנס לקרבות, אבל לתום תמיד נדלקות העיניים כשמתחיל איזה אקשן.

אבל נעמה דווקא התייחסה והתעצבנה, ושיפשפה במרץ את המרפק השמאלי שלה. רק אחרי שסיימה להתעצבן, היא שמה לב שאני עומדת מולה וחיבקה אותי חיבוק של תחילת שנה, למרות שנפגשנו לפני יומיים. "רוצה שנשב ביחד?" היא שאלה בטבעיות שלא ניתן לסרב לה. "איפה את יושבת?" היא שאלה, ואני הצבעתי על השולחן.

"כאן?" וידאה והביטה סביבה לראות אם המקום מוצלח מספיק לטעמה.

"כן," עניתי ופיניתי את התיק מהכיסא שלידי. נעמה הציעה שאולי נעבור לצד השני של הכיתה, לשורה האחרונה, אז אמרתי לה שאני רוצה להישאר ליד החלון, אבל זה בסדר מצדי אם היא מעדיפה לשבת שם. היא עיקמה פרצוף, אבל הניחה את התיק שלה ליד שלי והתיישבה על השולחן, מסמנת לעצמה טריטוריה. התחלתי לעדכן אותה לגבי התוכנית של טובית ושלי למסיבת ההפתעה של תמר, כשתום קטע אותנו.

"נעמה, ׳בקשה לא," הוא פנה אליה וביקש ממנה בפנים רציניות להפליא שלא תשב לפניו, כדי שלא תסתיר לו את הלוח עם הגודל שלה. "השמנת בחופש, נכון?" הוא שאל.

אויש, איזה סתום הילד הזה. איזה רוע. איך בן אדם יכול להיות כזה רע? כאילו, איך אפשר להגיד לילדה שמנה שהיא שמנה ככה בפנים? מילא בכיתה א', אבל, נו, די, תתבגר, אתה כבר לא תינוק. נעמה שוב נכנסה ללופ של תום, קיללה אותו וצרחה עליו שיעוף ממנה. תום צחק, ונראה שהתלהב מהעצבים שלה עד כדי כך שהחיוך שלו כמעט חצה את גבול הפנים שלו. בסוף הוא איבד עניין, סימן לנועם עם הראש, והשניים יצאו מהכיתה. תום לא יכול ללכת רגיל, כמובן, אז הוא קפץ על משקוף הדלת, ביצע שתי כפיפות מרפקים וזינק חזרה אל רצפת הפרוזדור, ונועם בעקבותיו.

"אני שונאת אותו," סיננה נעמה לעבר הדלת בטון ארסי. "אני אמות אם הוא ימשיך להיות בכיתה שלנו גם בשנה הבאה," היא ממש התפללה, ואני יכולתי להבין אותה.

האמת היא שכל שנה אומרים לנו שהוא עוזב, ובסוף אנחנו מגלות שהוא נשאר. לא יודעת מי אחראי לשמועות האלה, נראה לי שזה הוא. את הפעם הראשונה אני יודעת בוודאות שהוא הפיץ. הוא סיפר לכולם שבחופש הגדול הוא עוזב את העיר המסריחה הזאת וחוזר לקריית שמונה. אחר כך נראה לי שהוא כל כך התלהב מהבאסה שלנו כשראינו אותו שוב בכיתה ו', עד שכל שנה הוא הפיץ מחדש את השמועות האלה סתם כדי לעצבן אותנו. בכל שנה מחדש אנחנו מאמינות ומקוות, ובסוף הוא נשאר.

לא היתה לי תשובה חכמה לתפילה שלה, אז חזרתי לדבר על המסיבה של תמר. הכיתה התחילה להתמלא, ואחרי שהבנות הניחו את התיקים, הן באו להגיד שלום, והתקהלה סביבנו חבורה קטנה. ברגע שתמר נכנסה לכיתה, כולן השתתקו בבת אחת. טוב שלא תלינו שלט "אנחנו עושים לך מסיבת הפתעה" ממש לפני העיניים שלה. למזלנו, המורה נכנסה וכולם התיישבו במקומות החדשים בכיתה החדשה עם המורה החדשה, ככה שתמר לא הספיקה להרגיש שמשהו קורה מתחת לאף שלה.

את אהובה, המחנכת החדשה שלנו, הכרנו צועקת במסדרונות, אבל היא אף פעם לא לימדה אותנו קודם. מהרגע הראשון היה ברור שהיא לא תהיה אהובה. היו לה קול גבוה וטון נוקשה — שני דברים שלא הולכים טוב ביחד. לפחות היא הודיעה לנו שהיא לא מתכוונת לשנות את מקומות הישיבה, ככה שנשארתי ליד החלון. "אתם בכיתה ט'," אמרה, "ואני סומכת עליכם שאתם יודעים לשלוט בעצמכם ולא לפטפט בזמן השיעור. אם אראה שטעיתי, לא אהסס להפריד ולהתערב גם במקומות הישיבה."

תום טען שהיא טועה ומטעה, והוכיח את זה בהתפרצות הדבילית שלו. אהובה, באופן בוגר יחסית למורים אחרים, פשוט התעלמה ממנו והתחילה לדבר על הדרישות והציפיות מילדים בכיתה ט' שהם כבר לא ילדים. על זה גם אני יכולתי להתווכח איתה. עיין ערך תום ארבל.

למרות שהצלחנו לעבור את הבוקר בשלום, ותמר לא חשדה לרגע, ההפתעה היתה בסכנה. שקד היתה הראשונה ששמה לב שתום כל הזמן שר שירי יומולדת ברגע שהוא מתקרב לתמר. "הוא הולך לגלות לה," היא אמרה.

"אני רוצחת אותו אם הוא יעשה את זה," אמרה טובית. התכנסנו בזמן ההפסקה בלי הרבה זמן לדבר. שלחנו את תמר עם נעמה להביא לנו "שלוקים" מהקפטריה, וגם אם היה ברור שיהיה תור, לא ידענו כמה ארוך הוא יהיה ולכמה זמן שיחה הוא יספיק לנו.

"אחרי שהיא תגלה, זה כבר לא ממש יעזור," ציינתי.

"אז אולי תדברי איתו," זרקה טובית.

"כן, אֶף, לך הוא יקשיב," הצטרפה יעל.

"נראה לכן?" לא הבנתי איך טובית זרקה משפט כל כך לא הגיוני וישר הוא נתפס ככה. מה לי ולתום? למה שאני אדבר איתו? אבל הבנות הצטרפו אליה בהתלהבות בלי לחשוב בכלל. "תום לא מקשיב לאף אחד," ניסיתי להסביר להן את חוסר ההיגיון שברעיון הזה, אבל הן לא הקשיבו לי.

"לך הוא מקשיב," התעקשה יעל.

"נו, אף, הוא יהרוס לנו."

"אפ־רת! אפ־רת!" הן קראו בניסיון לעודד אותי כאילו הייתי חלוץ מרכזי במשחק כדורגל, חושבות שזה מה שיעזור לשבור את ההתנגדות שלי. נכון שאני לא שונאת אותו כמו יתר הבנות בכיתה, אבל זה לא אומר שבא לי לדבר איתו.

"בבקשה," התחננה טובית. צעקות העידוד לא עזרו, אבל כן עזרה המחשבה על זה שבסוף הוא יגלה ואולי יכולתי למנוע את זה.

"בסדר," הסכמתי.

"יששש," טובית קפצה בשמחה וחיבקה אותי, "את גדולה."

 

 

 

גל אלגר היא עובדת סוציאלית וסופרת צעירה. את השתקפות, ספרה הראשון לנוער, החלה לכתוב כשהייתה בת 16. היא מתגוררת בחיפה ועוסקת בעריכה ובהנחיית סדנאות כתיבה.

X