השתקפויות - מכתבים לגיבורים דמיוניים בספרי ובחיי | לרכישה באינדיבוק
השתקפויות – מכתבים לגיבורים דמיוניים בספרי ובחיי

השתקפויות – מכתבים לגיבורים דמיוניים בספרי ובחיי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

בספרה השתקפויות מתכתבת המחברת עם גיבורי יצירותיה שהתפרסמו בעבר. במכתביה אליהם היא כמו מפיחה בהם חיים מחדש, חודרת לנפשם ובד בבד חושפת את מניעי כתיבתה, ואת הקשר בינה לבין יצירי דמיונה.

בנוסף שזורים בספר שישה סיפורים קצרים שבהם מתכתבת המחברת עם דמויות אמיתיות-דמיוניות ולא מספריה- אלא הישר מתוך חייה.

זהו ספר ייחודי, ואולי הגילוי המקורי ביותר בו הוא מכתבה אל איור פרי עטה מתוך אלבומה "ביבר הדמיונות" שבו יוצאת היוצרת למסע מעמיק אל נפש האדם.

לימור שריר היא רופאה וסופרת שחיברה עד כה רומנים אחדים ( בהם אלוהים ואלווירה שתורגם וראה אור השנה באיטליה), קובץ סיפורים קצרים ( דיונות הזהב והכסף) וספר עיוני- הגותי ( מרטין בובר- מבט מקרוב). השתקפויות הוא ספרה השמיני.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השתקפויות – מכתבים לגיבורים דמיוניים בספרי ובחיי”

מונולוג ראשון

מכתב לנעים-מנואל, גיבור ספרי סודות מרקש

מדובר בסיפורו של נער מתבגר, המגלה את זהותו המינית והנפשית במרוקו של המלך חסן: ארץ פראית, מלאת קסם וסיאוב, רוחשת מיניות וכנועה לדיקטטורה מלוכנית.

מאז ביקורי במרוקו החלה להצטייר בעיני דמותך שנולדה מתוך נופה הפראי, הרבגוני והמסחרר.

מי אתה, נעים-מנואל?

אתה שב ומהרהר בחייך במחיצתי ומספר לי על אודותיהם במבט לאחור כאשר אתה חולה במחלה סופנית ומאושפז במנזר באָרקוֹס שבספרד המשמש גם בית חולים. כך אתה מתאר אותו:

"האחות הלבנה, עם המדים הצחורים, שלא כמו זו השחורה עם צלב הכסף שעל צווארה, הנזירה, הובילה אותי בזהירות בכיסא הגלגלים והותירה אותי בפטיו שבקומת הכניסה של בית החולים. דלתות העץ נפתחו אל הרחוב ורק שער הברזל היה נעול והפריד ביני לבין העולם שבחוץ. ברחובות אַרקוֹס רחשו החיים וכאן שרר השקט, יפה וערמומי. עצי תפוז קטנים עמוסי פרי בצבצו מתוך גומות שנחפרו בסמוך לעמודי השיש. מזרקת אבן מושבתת עמדה ביניהם. קירות המבנה, במקום שבו נפערו הכניסות הקמורות לבית החולים, היו משובצים אריחים שיצרו יחד מעגלים מרהיבים בגוני הכחול, הצהוב והירוק, כשדה מרגניות רוחש סביב גופי המדולדל השקוע בכיסא. נדמה היה לי שלא כל גופי חי אלא רק חלק ממנו. רגלַי כמו נעלמו כלא-היו. ראשי היה נטוי ברפיון לאחור, זקני מוטה קדימה ושׂערי הלבן והארוך השתפל מאחורי הקרקפת, צנח על כתפי והדגיש קרחת עגולה כמו זו של פרנציסקוס הקדוש.

האחות הלבנה הלכה לה, ואני נותרתי תחת כיפת השמים בדיוק במרכז הפטיו, בתוך מפגש האלכסונים שיצרו קשתות העמודים התומכים את המבנה. לאחרונה אהבתי להתבונן במבנה בית החולים ולשוות בדמיוני כיצד תכנן אותו האדריכל שהיה אחראי לבנייתו לפני מאה שנה או יותר. שמש נובמבר זרחה מעלי. את החודש ידעתי משום שהקשבתי לשיחתם של הרופאים. הם ספרו את הימים לקראת חופשת החג. אני כבר הפסקתי לספור…

הבנתי שבגופי מכרסמת מחלה חשוכת מרפא ושהרופאים לא כינו אותה בשם, זולת 'המחלה'. הם פקדו על צוות המחלקה לחלק לי בנדיבות סמי הרגעה וכמוסות לבנות גדולות, כך שרוב היום הייתי שרוי בין ערות לבין חצי הזיה ויכולתי להמשיך לחיות בעולם מיוחד, אחר, אם כי מדי פעם היו עולים במוחי שברירי זיכרונות חמקמקים שהיו מתנודדים לנגד עינַי."

בעצם, אתה משתעשע בחברתן של היונים המעופפות בפאטיו של חצר בית החולים, אני אומרת לו.

"בשעות שהוציאוני לשאוף אוויר התבוננתי ביונה לבנה גדולה שהייתה מנתרת לידי ורק רגליה האדומות הבדילו אותה מרצפת השיש. היא התקרבה אלי, תחילה בחשדנות ואחר כך בביטחון, נושאת את ראשה הנוצתי הזעיר, ועיניה הכהות העטורות הילה זהובה ננעצות בפנַי כאילו שאלה מה שלומך הבוקר. גמלתי לה בפירורי לחם, מתבונן כיצד סקרנותה גוברת והולכת מרגע שאצבעותַי הגרומות מפשפשות בתוך מפית הנייר המקומטת, שולות ממנה פירורים ומפזרות אותם סביבי. היא הרכינה את ראשה, מנקרת בפירורים, מטה את צווארה לעברי ונועצת בי את עינה האחת במבטה האנושי. היה זה בעינַי מעין ריקוד משונה שהייתי שותף לו. לפעמים הייתה היונה פורשת כנפיה ונוסקת אל השמים שנגלו מעל הפטיו, ואני הייתי מקשיב למשק כנפיה. נוצה קטנה שנשרה מגופה הייתה מרחפת מעלי וצונחת לה סחור סחור מעל ראשי. או אז הייתי עוצם את עינַי וכבחיזיון הייתה מופיעה לה יונה אחרת, זהה בגודלה של זו אך שחורה."

ואם כן, אתה מקבל בהשלמה את מותך הצפוי?

"בלילה מניחה אותי האחות הלבנה במיטתי, וכעבור זמן-מה ניגשת אלי השחורה ובוחנת את פנַי לראות אם עינַי עצומות מפני שאני ישן או, חלילה, מפני שכבר מַתִי, ואני עצמי לא הייתי בטוח אם אתעורר למחרת. לפעמים הייתי משים עצמי כמת, מציץ מבעד לעינַי העצומות למחצה בהבעת הפליאה של האחות. הייתי מבחין כיצד הייתה פוערת את עיניה הקטנות, האדמדמות, ומעווה את שפתיה המוקפות קמטוטים זעירים. המוות הוא בעל בריתם של החיים, הרהרתי. אינני חושש ממנו. החיים נראים לי מפחידים יותר."

וברגעים האלה זיכרונות ילדותך שבים ועולים בך והם ברורים מתמיד…

"מוזר היה לי, זקן דועך, שמעולם היו ימי ילדותי עולים במוחי ברורים כל כך, כאילו היא לא חלפה כלל והיא שבה וצומחת בי בכל רגע, ועם חלוף השנים הייתה התחושה הזו רק הולכת ומתעצמת."

***

עד מהרה מתברר לי כי יותר מאשר מתוך נופיה הפראיים של מרוקו נולדה דמותך דווקא מתוך הנוף העירוני של השווקים וסמטאות הערים רוחשי האדם והחמורים והסחורות והתבלינים; מתוך הקולות, הצבעים והריחות. יותר מכול עורר אותי לעצב את דמותך ריחו של העוני, שהוא מנת חלקו של האדם הפשוט, והפער העצום בינו לבין העושר האגדי המשתייך כולו לשליטים בארמונות המלך.

עם חלוף הימים הלכה דמותך ונתקבעה במוחי בצורתה ובקוויה: נער מתבגר רזה וארך איברים, ששערו שחרחר ועיניו ערניות. רבים כאלה נגלו לעיני בסמטאות מקנס. יותר מהופעתך החיצונית הלהיב אותי המבנה הנפשי שייחסתי לך; מבנה מורכב הטומן בחובו רגישות גדולה לצד עמידות וכוח המאפשרים לך להיאבק למען חופש המחשבה תוך אימוץ נורמות מוסריות. ואף על פי שלא השגת בעלילת ספרי את רוב המטרות שהצבת לעצמך, הרי עוררת את תשומת לבו של הקורא לחשיבותם של הדרך ושל המאבק עצמו.

עוד התברר לי, שמאז הירצחו של אביך, עיתונאי בכיר ב"חדשות מרוקו" שהעז לכתוב נגד המלך, קרס עליך עולמך. איבדת את אמונך במערכת השלטון במרוקו, בבני האדם ובאמך – שהחלה להתקרב אל חסן אל עבד, מפקד המשטרה במקנס שהיה מופקד על חקירת רצח אביך – ואף התחלת לפקפק בצדק האלוהי:

"במרוקו, חשבתי, הציות הנכפה עליך הינו כשלעצמו חסר משמעות וערכיות כשאי-הציות עשוי לעלות לך בחייך. אפילו העוני נראה בעינַי מזימה שלטונית. חוסר היכולת להתפרנס בכבוד שובר את רוחו של האדם. סלדתי מבית המלוכה על ארמונותיו, שומריו וחייליו. אלה נראו בעינַי ביטוי לעולם פרימיטיבי שחייב יהיה להיעלם. ברגעי התסכול האשמתי את אללה. לא ראיתי בו את אין סוף התכונות הנעלות שמייחד לו הקוראן. לעתים, אללה מתואר רחוק מכל דימוי אנושי בשל נשגבותו, ולעתים דווקא כבעל תכונות אנושיות. אם בידי האלוהים הכוח לקבוע את מעשיהם של בני-האדם, הרהרתי, הרי אלה הם ביטוי לרצונו. האם רצח אבי הוא ביטוי לצדקת האל? ואולי, שאלתי את עצמי, אלוהים צמצם את שליטתו בעולם והותיר לאדם אוטונומיה לעשות כרצונו ולבחור בין טוב לרע והאדם הוא שאחראי למעשיו."

מחשבות על עזיבת מרוקו החלו להשתלט על מחשבותיך והדירו שינה מעיניך. גם חבריך הטובים אנטוניו וסמיר רקמו תכניות לגנוב את הגבול דרך סאוטה ולעזוב את מרוקו אל ספרד באומרם: "כאן אין לנו עתיד." אנדלוסיה נראתה לך פתרון הולם, ובתמימותך חשבת שכאשר תתבסס בספרד תביא אליך את אמך ואת חבריך.

יחד עם הרצון העז לעזוב את מרוקו ולהתחיל חיים חדשים בספרד התחולל בך מאבק כפול: מאבק נפשי פנימי בגיבוש זהותך כמתבגר, בסוג האדם שבחרת להיות ובאתגר שהצבת לך בחיים; ומאבק לא פשוט בהפנמה של הזהות המינית שגיבשת לך, תחילה מתוך דחפים לא מודעים ושעם התבגרותך השלמת עמה וסיגלת לך אותה כאורח חיים קבוע.

בהיותך בן שתים-עשרה שנים אתה מתוודה בפני:

"אהבתי את חברי אנטוניו. אהבתי להתבונן בו. אהבתי את גופו. אף שקומתו לא הייתה גבוהה גופו היה מוצק ושיווה לו מראה בוגר משתים-
עשרה שנותיו. כתפיו היו רחבות וזרועותיו שריריות מאוד, אולי בשל העבודה הפיזית הקשה שהייתה מנת חלקו מדי יום – סחיבת ארגזי ירקות, ועופות בשוק שבלב העיר. ממכנסיו הבלויים בצבצו רגליים שהיו מוצקות במיוחד, והזכירו לי את עמודי הרקולס. עור גופו היה שחום וחלק ותלתלים שחורים וסבוכים השתפלו על מצחו וכיסו כמעט על עיניו. קשתיות עיניו היו שחורות ולאור השמש חשפו כתמים מנומרים כנוצותיהם של תרנגולים. כשחיבקתי אותו חשתי התרגשות חגיגית, שאת פשרהּ לא הבנתי ונדמה היה לי שמתוך גופי עלה והזדחל לו הספק."

אתה, נעים, אינך יכול להשתחרר מדמותו של אנטוניו ואתה מנסה למצוא אותו בדמויות הגברים שאתה פוגש מאז גיל ההתבגרות ולאורך חייך. לעתים אתה משייך לו תכונות תרומיות ואפילו מעלה אותו למדרגה שמימית, כמו שאדם מאוהב נוהג כלפי מושא אהבתו; וכאן, אני מהרהרת, אין הבדל אם הנאהבים הם גבר ואישה או שהם משתייכים לאותו המין. הנה עולים וצפים בך שברירי זיכרונות:

"באחד מלילות נובמבר פסעתי יחד עם אנטוניו על חוף הים שלמרגלות אסווירה. צעדנו יחפים על החול הרטוב, מתבוננים בסירות דיג קטנות שפנסיהן מרצדים כשלהבות זעירות, נבלעות במעמקי הים. לאור הירח נראו תלתלי ראשו כגלים רכים ומוכספים והוא דמה בעינַי לאחיהן של השמש והלבנה. קלסתרו עטה פקחות משונה ועגמומיות מוּלדת ובהבעתו שימשו בערבוביה ספק בטחה, ספק הגנה, ספק בוטות ויחד עם זאת נראה היה שבאותם רגעים הייתה רוחשת בו עליצות. כשדיבר אלי, היה קולו מתערבב ונבלע ברחש הגלים ונדמָה ששב ועלה אלי מתוך מעמקים."

רגשות של קרבה ותשוקה הדדיים שוררים בינך לבין אנטוניו והם מגיעים לשיאם משמצאתם את עצמכם לפתע מתעלסים על שפת הים באסווירה:

"לפתע חשתי את זרועו מלטפת את כתפי ותחושת עונג מוזר אפפה אותי. קרבתי אליו וחשתי את שפתיו לוהטות על שפתי. רעד הרטיט את איברַי וכהרף עין מצאנו עצמנו מתגוללים עירומים על החול. הוא שכב מעלי כשהוא אוחז בחוזקה בזרועותַי, נצמד לגופי ומתלכד עמו, ואני נכנעתי לו בתשוקה שלא חשתי מימי."

ומי היה סמיר? איזה חלק מילא בעולם הרגשי שלך? ובכן, סמיר היה חבר ילדות שעוניו היה רב משלך. הוא עבד לפרנסתו בבורות החומצה שבבית החרושת לעורות. ריחן החריף של החומצות היה מצמית את הריאות וגורם לחולי ולמוות בגיל צעיר:

"יותר משאהבתי את סמיר, ריחמתי עליו. גופו היה גרום, זרועותיו מדולדלות ופניו זוויתיים כלשהו. הם נחבאו בשערו הסבוך כקן של ציפורים. מבע עיניו היה תוהה ומפוחד. צחנת עורות הכבשים המומסים בלשלשת יונים שדבקה לעורו, בשל עבודתו בבית החרושת, הפכה לחלק ממנו. סמיר, בדומה לאנטוניו, היה חלק חשוב מילדותי, ונראה לי שהיחסים עם שניהם עיצבו במידה רבה את אישיותי והשפיעו על כתיבתי עד כי אינני רואה את חיי בלעדיהם."

במהלך גיבוש זהותך המינית אתה פוגש את סיהאם, נערה תועה המשרכת דרכיה בחיים הקשים שמזמן לה גורלה, בתוך עוני קשה ועליבות; והיא מצליחה לשרוד אותם בעזרת חוש הישרדות מפותח והופכת לפרוצה המשתכרת היטב ואף עוזרת לך, נעים, למלט אותך ממרוקו לאנדלוסיה. אתה מצליח לזהות את יופייה:

"לפתע, הבחנתי מזווית העין בדמות חמקמקה שנעה בקצה המסדרון ונעלמה מאחורי דלת. אישה צעירה, לבושה בכותונת ורודה, פסעה בגן פנימי שעץ תפוז גדול היה נטוע בלבו. שיחים סבוכים וענפי קיסוס טיפסו על גדר האבן הגבוהה. האישה ניצבה ליד באר מים שדלי של פח היה תלוי בחבל על פתחה והביטה לצדדים כמצפה למישהו. צווארה הענוג נשא את ראשה המעוטר בשיער כהה וממנו בקעו פנים סגלגלים זעירים כשל ילדה. צדודיתה הבהירה הבליטה עיקול מלא ועדין מהסנטר ועד לקו הענוג שבין שדיה שנחשף מבעד לכותונת. עמדתי מרותק ונעצתי בה את עינַי. היא התירה את חגורת הכותונת שנפרשה כמו כנפי ציפור והחליקה מעל גופה. לובן גופה בהק לאור השמש. שדיה היו מלאים ופטמותיהם כשני ורדים. בטנה קטנה ושטוחה וירכיה מלאות. היא הפנתה אלי את גבה ורכנה אל הבאר ובבשרה הלבן הפציעה חשיכה זעירה. היא משכה בחבל, העלתה דלי מים מתוך הבאר והניחה אותו לרגליה. אחר טבלה את ידיה במים והתיזה מהם על ראשה ועל פניה, ואני עקבתי כיצד הטיפות מחליקות על עורה. היא הפנתה את ראשה אל השמש וקווצות שׂערה השחור והארוך עטפו את גבה והגיעו עד מותניה. התאוויתי להתקרב אליה אך נותרתי נטוע במקומי. היא מתחה את ראשה לאחור, אספה את שפע שערה בשתי ידיה וגלגלה אותו מעל לראשה. זרועותיה היו לבנות וענוגות. כך עמדה דקה ארוכה, בעיניים עצומות, מתענגת על השמש. לפתע נשאה אלי את עיניה: עיניים גדולות, מנוקדות בזהב, נפערו לעומתי. האם היא הותירה במכוון את הדלת פתוחה, חלף בי הרהור."

סיהאם סיפרה לך שכבר הכרתם בשלב הילדות המוקדמת כאשר למדה בפנימייה לבנות שאמך ניהלה אותה. אז, הזכירה, נהגת להציץ דרך חרכי החומה ולעקוב אחריה מהלכת בחצר הפנימייה. ההיזכרות הזאת מעודדת ביניכם חברות עמוקה.

בהמשך אתה כותב אליה קטע שירי, אולי כהכרת טובה על עזרתה, ובו אתה כאילו נפרד באופן סופי מהתחושות והיצרים שגבר הטרוסקסואלי חש לאישה שהוא אוהב. אתה מבין שמעתה והלאה לא תוכל לאהוב אותה בצורה הזאת:

"באחד הימים כתבתי לסיהאם: 'ובחלום לפתע גֶ'מָע אל-פְנָה התרוקנה. נעלמו כולם. נעלמו בולעי האש, מוכרי המים, משביעי הנחשים ומספרי הסיפורים. נעלמו גם הרוכלים על עגלותיהם: מוכרי העוגיות המתוקות, איש התבלינים ומוכרי התפוזים עם ערימות הזהב על מגשיהם, ואפילו הבחור עם הקוף המרקד נבלע בפתח אחת הסמטאות.

'ושקט השתרר. רק רקיעות פרסותיהם של הסוסים הרתומים למרכבות השחורות עלו מתחת לשדרת עצי התמר המובילה אל הכיכר. נמוגו גם המוני האדם, הגלים האנושיים, הססגוניים, השוקקים שהתפתלו ומילאו את הכיכר והותירו רק אותך ואותי במרכזה, ליד מזרקת הפסיפס הירוקה – מֵימֶיה שרים את שירנו.

'ואנו רוקדים כצללים מכושפים לאור הירח, לקול מנגינה עלומה שרק אנו מצליחים לשמוע.

'גופך עירום מתחת לגלימת המשי ומחרוזת אבנים כחולות מן המדבר לצווארך. אני חש את ניצני שדייך על לבי ואת החום העורג שעולה אלי מגופך. ראשנו סחרחר.

'אני מביט אל תוך עינייך. צבען הירקרק כמערות סמויות, במקום שהסהרה נפגש עם הים וגליו מלחכים את החול ונסוגים, מותיר אותי עורג, נבוך וחושש, שפעם יאבד לי המבט הזה לעולמים. ולאור הירח שמעל מרקש נראים תלתלייך גלים כסופים, חוטי כסף המשתפלים על צווארך ועל כתפייך טווים ביניהם את נשמתי. את מתרפקת עלי ואנחה חרישית נפלטת מבין שפתייך, ואני מרפה את חיבוקי לרגע ושוב לופת אותך בזרועותַי, נושא אלייך את מבטי ואנו שותקים. ואני חושב: כמה עזה היא השתיקה בינינו, כמה יפה היא. פועמת כמו לב בחושך לאור הירח של מרקש.

'וקול הלמות סוסים עולה באוזנַי מעבר לחומות. הנה קרבים הבֶּרבֵּרים לכבוש את מרקש, ואני אכבוש אותך בדומייה.

'חומות הקסבה האדומות לוהבות ביום ומחווירות בלילה, ונחשים זוחלים על האדמה הלוהטת, נבלעים בין רגביה המכווצים מפני צינת הלילה. רחש טופרי לטאות אפרפרות בוקע מתוך הדממה – חיוורות בחיוורון מוות.

'ואני בוכה ללא קול חושש שוב לאבד אותך.'"

מאז פרידתך מאנטוניו ומסיהאם נראה שאתה משלים עם גיבוש אישיותך ואתה פונה באורח מקרי לגמרי לפתח לך קריירה על פי כשרונות ספרותיים שהיו חבויים בך ולא היית מודע להם. לעתים דורך מזלו של אדם בלי שכלל יכוון את עצמו אליו. החיים על תעלומותיהם ומוזרותם מובילים אותו אל דרך מסוימת, וכמו שאנו חשים לפעמים שאיתני הטבע חזקים מאיתנו ואיננו יכולים להם – כך איננו יכולים באמת להשפיע על עתידנו כמו שהיה בכוונתנו, ולא נותר לאדם אלא לאפשר לחיים לסחוף אותו עמם משל היה עלה נידף ברוח.

לאחר מסע רווי חתחתים עם סוחר סמים מושחת שהיה מופקד על הברחתך לספרד ונעלם בדרך – ובעזרתה של סיהאם, שדאגה להבריח אותך מחוף טאנג'יר באחת מספינות ה-patera, ספינות הגומי הקטנות שבבעלותו של עבדאללה, הגעת סוף סוף לאנדלוסיה.

בעזרת דמיוני ההזוי הגעת לעיירה קטנה בשם ארקוס שבאנדלוסיה, עיירה קטנה המשמרת את החן של ימי הביניים על סמטאותיה ומבצריה, לבית משפחת דיאז שאימצו אותך תחת בנם מנואל שנפטר ממחלה. בתוך זמן קצר נדמה היה לך שנמחקו חייך והוחלפו בחיים חדשים ואפילו שמך השתנה והפכת מנעים למנואל.

וכאן עולה שאלה מרתקת: האם אדם יכול באמת להתעלם מחייו הקודמים ולאמץ לעצמו דמות אחרת וחיים חדשים? בשאלה זו אדון עמך עוד מעט; בינתיים אמשיך לשוחח עמך בנושא החיים עצמם כגורם לעיצוב דמותו וכשרונו של אדם בלי שהדבר באמת תלוי בו.

נדמה לי, נעים-מנואל, כי בשלב זה בסיפור ממש פרשת לך כנפיים והתחלת לעופף לך ללא מעצורים בתוך העלילה המתרקמת כמעט בלי שתהיה לי השפעה עליך. כמובן, זו תחושה לגמרי אישית ואין היא תואמת את כתיבתי… כך או כך התחלת לעבוד בבניין יחד עם אביך המאמץ, סניור דיאז, בנאי אמן שהתמחה בריצוף ובחיפוי קירות באריחי קרמיקה, ואתה מספר:

"הבחנתי כיצד שדות של חמניות, קיסוסים ובעלי כנף נדירים כיסו את החצרות הפנימיות של הבתים, חדרי המדרגות, משרדי העירייה ואולמות הכנסייה. לעתים התערבבו בדמיוני החמניות שעל המרצפות באלה שצמחו בשדות ונראו בעיני כהמון שמשות קטנות הקדות לשמש גדולה."

רצה הגורל שהגעת לשפץ את ביתו של פרופסור דומינגז, ראש המחלקה לספרות באוניברסיטת סביליה. מכאן ואילך נגזרה דרכך המקצועית. הוא אמר לך: "גונבה שמועה לאוזני שאתה כותב שירה" וביקש לקרוא משיריך. ראה כמה החיים מפתיעים. הרי אילולא היית מגיע לעבוד בבניין דווקא אצל פרופסור לספרות, ייתכן ששיריך היו נותרים עלומים במחברתך ולא היית הופך למשורר, כל שכן למשורר מוכר ואפילו נערץ ברחבי ספרד. ואולם, הואיל וניחנת בכישרון טבעי, הצלחת לפלס לך דרך בלי שכלל התכוונת, ועל אפו וחמתו של פרופסור דומינגז; שכן, דומינגז, שהיה הומוסקסואל כמוך, נטר לך מפני שחברו לחיים איגנסיו התאהב בך. דומינגז עשה כל מאמץ להסתיר את כשרונך מעיני הקהילה הספרותית המקומית.

כאן בדיוק התערב שוב הגורל לטובתך, מפני שאיגנסיו שלח את שיריך ללא ידיעתך לכתב-עת נודע, שפרסם אותם; ולמרות הביקורת המסויגת שכתב עליהם דומינגז, השירים עוררו פולמוס – ומאותו הרגע דרך כוכבך בספרד.

כעת אני חשה צורך לדון איתך בשאלה שהעליתי קודם: האם אדם יכול באמת להתעלם מחייו הקודמים ולאמץ לעצמו דמות אחרת וחיים חדשים?

במקרה שלך המשיכו רוחות הרפאים של חייך לרדוף אותך גם לאחר שהגעת לפסגת ההצלחה. מראות ארץ מולדתך מציפים אותך, משתלטים על חלומותיך ואתה שב ומתאר בשיריך את נופה של מרוקו, הנראה לך עתה מופלא מתמיד; את מראות ה-patera שבעזרתה חצית את הים מחופי מרוקו אל ספרד; את דמותו של סמיר שטבע מול חופי ספרד בנסותו להימלט אליה:

"הנה סמיר מתבונן בי בעיניו הכבויות, מרים את ידו ומנופף אלי וחיוך אפור של מוות נסוך על פניו; ואנטוניו קורא אלי מתוך סירת המהגרים שעשתה את דרכה בחשאי מאל חוסיימה וטבעה מול חופי ספרד. אני רואה אותו בדמיוני שוקע לאט אל המצולות, כשהוא אוחז בידו את שרשרת האבנים הכחולות ששלה מקופסת האוצרות של אמו, מי הים הולכים וחודרים אל פיו אך חיוך משוך על פניו, שאין בהם ולו בדל של מרירות. הוא שט עם דגי הים המפוספּסים בין הנקיקים, שאצות ושערות הסלעים מסובכות בהם, שוקע אל הקרקעית ונעלם."

וגם את דמותה של אמך נמוכת הקומה והשברירית שהולכת ונמוגה בצל רגשות האשם שטיפחת עם השנים:

"כעסתי על עצמי שהרשיתי לה לשכנע אותי לזנוח אותה במרוקו עד שהפרדה ממנה הפכה עם השנים לפרדה סופית. כשעמדתי לחזור לבקרהּ במרוקו, נודע לי שהיא נפטרה ערירית והובאה לקבורה בבית הקברות שבמקנס הודות לעזרתם של כמה שכנים. שלחתי אליהם סכום כסף נכבד והם סירבו לקבלו. 'עשינו זאת למענה ולא למענך,' נאמר במכתב הקצר שקיבלתי מהם."

הלכה וגברה בך תחושת הבגידה במרוקו כאשר הבנת שלא תרמת במאומה לשנות אותה. שכן, בניגוד לאביך האידיאליסט, שהעז לבקר את שלטונו של המלך ושילם על כך בחייו, הרי אתה נמלטת ממרוקו ודאגת לעצמך במולדתך החדשה: הפכת למשורר נודע, חיית חיי רווחה והתנתקת כליל ממולדתך הישנה ומבעיותיה: העוני, הבערות, השחיתות הרווחת, מניעת חופש הביטוי והשלטון המלוכני המסואב.

"המילים האלה העצימו בי את תחושת הבגידה. עם הזמן הבנתי שמרוקו לא השתנתה, ולדאבוני אף לא תרמתי במאומה לשנות אותה. רציתי לברוא עולם חדש והבנתי שלא הצלחתי לברוא אלא בקושי את עצמי. בתחילת חייו, הרהרתי, אדם מנסה לתקן את העולם. אחר-כך הוא שואף לתקן את עירו, את הרחוב שבו הוא מתגורר, את ביתו ולבסוף הוא נוכח שאינו מצליח לשנות אף את עצמו."

הנה אתה כבר מבוגר, מרצה לספרות באוניברסיטת סביליה, המתגורר בבית מכובד בארקוס שם אתה ממשיך ליצור בתנאי נוחות כאשר נער צעיר וענוג העונה לשם חוזה לואיס משמש בן לוויה ומעין שוליה שלך, מקשיב בהערצה למילות השירה הבוקעות מפיך ומעלה את שיריך על הכתב:

"בימות הקיץ מגיע חוזה לבוש במכנסיו הקצרים ומבטי נודד אל רגליו, אל הסבכים השזופים ואני ניזכר בחברי אנטוניו. צורתו החיצונית ואפילו הדרך שבה הוא מניע את גופו מזכירות לי אותו."

חוזה מוזג לשניכם תה מתוך קנקן מוכסף שזרבוביתו מפותלת, ואתה מכבד אותו בעוגיות המנטקדו שמכינה למענך מנהלת משק הבית. אתה נועץ את עיניך בפירורים המתפזרים על שפתיו ונושרים על סנטרו.

גם את "שעות השתיקה היפות" שאתה מעביר בחברתו למדת להעריך:

"למדתי שבשתיקה ישנה עוצמה ולאחריה ייכתבו המילים יפות יותר, נכונות יותר."

גישה זאת מוכרת ליוצרים רבים, כאשר לפתע אוחזת בהם שתיקה שהיא מעין שיתוק והם מתענים בחוסר יכולתם ליצור. ואלי ראוי להרחיב את הגישה הזאת ליוצרים בתחומי אמנות שונים.

וכיצד נשמעות באוזניך מילות השירה שלך שאתה מכתיב לחוזה לואיס? אתה מקשיב כמו יוצרים רבים לקולן הפנימי של המילים:

"לעתים המילים נשמעות באוזני כמשק כנפיהן של ציפורים זעירות, ולעתים אני מצליח לראות את המילים צונחות לרגלי, מפרפרות כציפורים."

ואתה שואל את חוזה: "האם אתה מצליח לראות את המילים?"

והנה אתה נפנה ומסביר לחוזה לואיס ובעצם מסביר לעצמך: שבימים של דעיכת חייך, בעודך שרוי בין ערות לחצי הזיה, אתה שב ומתגעגע אל מולדתך – אל מרוקו שכל כך חפצת לעזוב, ושעזבת בידיים ריקות ולא שבת אליה מעולם:

"לא הרחק מכאן, מעבר לאוקיאנוס, נמצאת מרוקו הקסומה והמסתורית. ברגעים אלה כמו צימחו לי כנפיים ואני מרחף מעל נופי מולדתי: חולף מעל הרי הריף ופוגש בעזים שחורות ולבנות היורדות ממדרונותיהם, מרחף מעל מדבר סהרה ופוגש באנשים הפשוטים המשלימים בהכנעה עם חייהם וממשיכים לפסוע באותם שבילים כאותם גמלים הפוסעים בדרכם הארוכה והיגעה. אני חוזר למקנס ומבעד לערפילי דמיוני אני מצליח לראות את צריח המסגד, וקריאת המואזין המהדהדת באוזנַי ונמהלת בהמולת בני-האדם המהלכים בסמטאותיה ומלהגים בבליל שפות ועגות. לנגד עינַי מופיעים בצבעים עזים שווקיה הרוחשים, ובאפי עולה ניחוח תבלינים ועוגיות שקדים המעורב בריחם של גללי חמורים. לא הרחק משם אני פוגש במחלקי המים, פניהם הצמוקים מבצבצים מבעד לכובעיהם המחודדים עטורי הגדילים והם מקרקשים בכליהם."

מתברר שלעולם לא יהיה אדם שלם עם החלטותיו. גם אתה, נעים, גיבור ספרי האמיץ, נוכחת לדעת כי אמנם הגעת אל פסגת הצלחתך המקצועית באנדלוסיה בדמותך החדשה כמנואל, אך מולדתך נטועה בך עדיין יותר מאשר שיערת, ונפשך נותרה חצויה:

"סביליה, שאספה אותי באהבה אל חיקה והעניקה לי את כל מה שיש לי, לא נראית בעיני אלא כגלות."

והנה אתה שב ומתוודה בפני עצמך שבערוב ימיך חוזרת ומשתלטת עליך דמותו של הילד העני שהיית במרוקו עם כל המשתמע מכך, הילד שענה לשם נעים.

"ספרד אולי היטיבה עמי אך לא שינתה את תחושותַי. נותרתי בבדידותי כשנפשי נודדת מעולם לעולם. אני חש שמתוך מעמקי צף ועולה נעים ודמותו הולכת, מתעצמת וכובשת את נפשי."

מנערותך שאפת לעזוב את מרוקו כי תיארת לך ששם, על אדמת ספרד הניבטת אליך מחוף הים, מצפים לך חיים טובים יותר ושם תוכל להגיע אל השלווה המיוחלת.

מתברר שאדם צעיר מורד הוא מטבעו ושואף לשנות את עצמו ואת סביבת חייו. זוהי שאיפה לגיטימית לגמרי גם אם לרוב היא נותרת בלתי מושגת. אך לא מן הנמנע הוא שצעירים ימשיכו לחוש כך.

הגישה הזאת עולה תוך כדי שיחותיך עם חוזה לואיס: "מה הם חלומותיך?" אתה שואל אותו. "הרי לכל אדם צעיר צריך שיהיה חלום"…

חוזה לואיס הספרדי משיב לך בקולו המפרפר:

"סניור מנואל, הייתי רוצה להיעשות משורר כמוך. מאז בגרותי אני חולם על מרוקו – הארץ שבה זורחת השמש תמיד. על הארץ שאורותיה מנצנצים אלי מחופי ספרד. אני מקשיב לשיריך. אני שומע את המילים ורואה את חומות מרקש, אני מהלך לצד אורחות גמלים בסהרה, רגלי טובעות בחול ואני חושב לי ששם, במדבר, יש לאנשים זמן להתבונן בחיים גם אם החיים לא נטו להם חסד. כאן, בספרד, אני חש מחנק. הרודנות מעבירה אותי על דעתי. הרצון לעזוב את ספרד אל מרוקו אוחז בי ולא מרפה. מדיר שינה מעיני ומחליש את גופי."

 

ואין פלא שממש כאן, נעים-מנואל גיבורי, אתה מחייך לעצמך.

ד"ר לימור שרייבמן-שריר היא רופאה וסופרת.

עד כה פרסמה רומנים, קבצי סיפורים, אלבום איורים וספר הגותי ביוגרפי.

 

מתכננת ומרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה על שם סאקלר , אוניברסיטת תל-אביב.

X