השתיקות | לרכישה באינדיבוק
השתיקות

השתיקות

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 560
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 42

"יובל ירח מצטרף למסורת של סופרים גדולים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי וגנסין – סופרים שלוקחים אחריות. הרצון לגעת בכיבשונה של הוויה אנושית ולאומית הוביל אותו למהלך ספרותי נועז, ובעשותו כן הוא מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור ושעשוע של מעבד תמלילים ושהיא יכולה לעלות שוב על דרך שממנה ירדה. בתקופות של דכדוך, הידיעה שבמקום מן המקומות יושב אדם מישראל שכותב כך – זהו דבר המעניק תקווה." חיים באר

יש ספרים שהפלא של עצם כתיבתם נוכח בכל עמוד ועמוד בהם.
השתיקות הוא ספר כזה. מחברו הוא איש צעיר שנולד וגדל בישראל, ועד אמצע שנות ה־30 של חייו אפילו לא ביקר בפולין. אבל סבתו, ניצולת מחנות העבודה, הריכוז וההשמדה של אירופה, סבתו השותקת מניה, ששתקה את ילדותה ואת נעוריה, ושתקה את נישואיה הראשונים, ושתקה את סיפורה של בתה הבכורה, הציתה את סקרנותו ואת דמיונו ושיגרה אותו למסע פרטי ארוך מאוד, שבמהלכו התהווה אט־אט הספר הזה — ספר שעל אף שנכתב ממרחק של עשרות שנים ואלפי קילומטרים מן האירועים שסביבם הוא נטווה, הוא נקרא ונחווה כאילו נכתב מטבורם ונחרך בלהבותיהם.
כבר בעמוד הראשון ביצירה הגדולה הזאת מצניח יובל ירח את קוראיו לתוך מערבולת חייה של משפחה יהודית בקרקוב של תחילת המאה ה־20, ומכאן ואילך הוא מוביל אותם בתוכה, וסביבה, והלאה ממנה, לתוך מעמקי ההיסטוריה ברגעיה האפלים ביותר, נישא על כישרונו להיטמע במסופר ובכך להפוך את טריליוני הפרטים של הימים ההם לסיפור מסחרר, מצמית ומפעים.
השתיקות הוא ספר ייחודי בחיותו ובעוצמת החוויה הטמונה בקריאתו. זהו ספר שחלקים גדולים בו דומיינו בכוחה של האהבה, ועם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, הוא מעניק לקוראיו תחושת שיתוף היסטורית משל היה יומן נדיר שהתגלה לפתע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השתיקות”

"יובל ירח מצטרף למסורת של סופרים גדולים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי וגנסין – סופרים שלוקחים אחריות. הרצון לגעת בכיבשונה של הוויה אנושית ולאומית הוביל אותו למהלך ספרותי נועז, ובעשותו כן הוא מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור ושעשוע של מעבד תמלילים ושהיא יכולה לעלות שוב על דרך שממנה ירדה. בתקופות של דכדוך, הידיעה שבמקום מן המקומות יושב אדם מישראל שכותב כך – זהו דבר המעניק תקווה".
חיים באר

16.1.1916 כבר יום ראשון. חמש בערב בערך. -6 מעלות בחוץ. בפנים, התרמומטר שעל הקיר מראה +17 מעלות

 

אילו האמין אלטר באמונות תפלות, אז מיד אחרי שראה את החייל היה עליו לירוק שלוש פעמים (חייל ענק, עדיין במדי הקרב, רזה ובלי רגל, נשען על מקל ליד דלת הכניסה לבית החולים היהודי), אבל עכשיו, בלי להסתכל ימינה או שמאלה, הוא מתיישב על ספסל באגף הקטן שהותירו ליולדות אזרחיות. בכל זאת, גם במלחמה תינוקות נולדים. אלטר חסר מנוחה. הוא מביט אל הדלת ופוכר את אצבעותיו, ושוב עיניו תרות סביב, ופתאום הוא קם והולך לשום מקום, וחוזר ומתיישב.

אין להם כסף, האחיות עייפות, רעש ומהומה, אבל אם מסתכלים למעלה ועל הקירות מרגישים כמו בארמון קטן. החזית מעוטרת עמודים, הדלת מקושתת, ומעליה העין נתפסת בחלונות העצומים. ואף על פי שכאן בית החולים הכי מודרני ויש דוקטורים מדופלמים, למרות כל הארמון הזה אולי היה עדיף להשתמש במיילדת, כמו כולם. זאת מרחוב אסתרי יודעת את המלאכה טוב יותר מהדוקטורים עם הפנים הארוכות והשקט האירופי והאחיות בחלוק לבן ובשביס שמרימות אליהם את העיניים ומדברות איתם בזהירות ובהערצה שקטה. על מה הם מתלחשים שם? בייחוד הדוקטור הצעיר, פנים של ילד, עניבה ושיער בהיר. אלטר שולח בו מבט קצר וחודר (אולי חודר מדי, אלטר חושב), ומלטף את זקנו הצרפתי ("המצחיק," לֵנָה אמרה עליו), ובזווית עינו עוקב אחר ההתרחשות בחדר החשוב שבסוף המסדרון.

כמעט שבוע היא במיטה, הרופאים אמרו שככה עדיף, שלא יסתבך עם דימום פנימי, אחרת באמת כבר היה אפשר ללדת בבית. יהודים לא הולכים בכלל לבית חולים, אמא שלו היתה אומרת, אז דווקא ללדת במקום כזה? אבל אלטר החליט שככה וזהו. לֵנָה באמת סבלה, וכל יום זה 14 קורונות, והמיילדת מאסתרי לוקחת 40 בשביל הלידה, ועד לפני שנה זה היה חינם בכלל.

"אלטר?"

קוראים בשמו, זה בשבילו.

"אלטר? אלטר שוּללוּמוֹ וולפגאנג?"

אלטר כמעט קופץ מהכיסא, ובפסיעות מהירות, חששניות, מתקדם לעבר אחות נמוכה. בזהירות הוא נד לה בראשו והיא מחייכת. "אתה יכול להיכנס." מחייכת זה סימן טוב, ופיו עומד להגות גמגום, אבל לפני שהוא שואל היא כבר עונה, "בת, בריאה. הכול בסדר." ועכשיו, כמו שאומרים, אפשר לנשום. בעזרת השם. בעזרת השם.

האחות נחמדה, חלוקה לבן ונקי, התינוקת בריאה. האחות מסמנת לו בידה שייכנס, והוא הולך אחריה, חולף על פני כיסא ותמונה של הוד מעלתו פרנץ יוזף המביט קדימה, גברי וסבאי וחביב ויכול־כול בשפמו האפור, חולף על פני אישה מיניקה מאחורי וילון, עוד מיטה, אבל לֵנָה (לאונורה וולפגאנג־אלטמן; בתעודת הזהות עדיין רשום אצלה אלטמן, כי רישום הנישואים נעשה אצל הרבי ולא אצל הפקיד מטעם מלכות אוסטריה), איפה היא שוכבת? "עוד רגע תראה," האחות אומרת, ומבעד לדלת הרחבה הוא רואה את החדר, מיטה ליד מיטה ליד מיטה מופרדות זו מזו בווילונות, והלב קופץ. אלטר חשב שלא יתרגש כמו בלידה הראשונה (אז חשב), הוא כבר לא יכול לחכות, אישוניו לימין ולשמאל, והאחות מצביעה, הנה, לאונורה, לֵנָה, לוּניש, שוכבת שקטה ובהירה ובידיה חבילה. חבילה חיה ונושמת. קרומי העיניים העצומות, אף, שתי פיסות לחיים ורודות — רק אלה גלויים מבעד לכיסוי שבו היא עטופה שכבות־שכבות: בִּתו. כבר נוקתה משאריות הדם ונוזלי הרחם והספיקה לצרוח את גירושה מגן העדן שבתוך הבטן המזינה של אמא, כי כאן, בעולם שבחוץ, מיד למדה שצריך לצרוח בשביל לקבל משהו.

אבל אלטר כבר רואה את המוגמר, עוגה חמה מהתנור בלי האש והדם ודמעות האפייה. ואחרי כל זה התינוקת התעייפה, עיניה עצומות והשפתיים הקטנות נפתחות ונסגרות כמחושי שבּלול אחרי הגשם, מבקשות דבר שכבר איננו, כמו קרפיון שהוציאו מהמים, תינוקת מהודקת בשמיכה ובמגבת ונדמית כביצה עם אף אפוּן.

לא קר בבית החולים אבל גם לא מספיק חם, לא כמו שצריך להיות, ההסקה רק חצי פועלת, אבל צריך לשמוח במה שיש, מיטה רחבה ואחות שמנמנה עם עיניים טובות, זה לא מעט בימים אלה, כשהפראים הרוסים, חייליו של הצאר הצורר, שונא היהודים, במרחק של 100 קילומטר מהעיר שלנו, מאיימים על הסדר הישן ועל קיסרות אוסטרו־הונגריה של פרנץ יוזף. שם במזרח חיילים בבוץ יורים זה בזה, ופה נשים יולדות, וככה טבעו של עולם. אשתו של אלטר שולחת בו עיניים מפייסות, ואלטר מתרכך ומחייך, והיא הוגה "אַרטֶק" בלחש עייף ומאושר, רק היא מכנה אותו כך, והתינוקת שוקלת 2.9 קילו, 2.9 קילו של בן אדם זה כלום, זה כד חלב קטן. אבל זה נורמלי, כמו בשתי הלידות הקודמות, וזה מה שחשוב. לֵנָה במיטה קצת חיוורת, מביטה באלטר ובתינוקת מרים־מניוּצ'קה הקטנה, ובעיניה זורחת שלווה. אלטר בעל טוב, בסופו של דבר, והתינוקת שלמה ובריאה. ואז התינוקת זעה פתאום, העפעפיים עולים והכחול נגלה לרגע — הפתעת שמים בהירים בחורף.

"כחולות," אלטר אומר, ולנה עונה, "כחולות." כחולות כמו של אייזק, האח של אלטר שברח מזמן (סיפור משפחתי שלא מענייננו), אפילו יותר משל אייזק, כחולות של קוזאקית. ושוב התינוקת ולנה עוצמות עיניים, וכבר הן ישנות. אלטר לובש את המעיל, מתהדק נגד הרוח ויוצא לרחוב סְקָווינסְקָה המחשיך. הוא שמח. אלטר, אלטר, אתה אבא לתינוקת חדשה, וּשמה בקהלנו מרים וולפגאנג. מניה.

למחרת בעשר בבוקר אדון אלטר וולפגאנג צועד לאורך הרחוב. ככה זה, פרנסה חייבים, אוכל להביא הביתה צריך. אלטר שמח אם כן, מחשבותיו הרעות כבר נחשבו ולעת עתה אינן. הוא הולך ברחוב ומקדים שלום מנומס מהרגיל כמעט לכל עובר ושב. לנה עדיין בבית החולים, ופרנסה חייבים. קר. קר. הוא מסובב את המפתח במנעול. על קור כלבים כזה יש רוסים וגם בּעלגולות יהודים שהתגלגלו מפולין הקונגרסאית1 שיגידו "קר יוֹפּ טְביוּ מט", אבל אלטר לא משתמש במילים כאלה, לא מעבר לגבולות השיחה הפנימית שבתוך גולגולתו, שתכף ייפול מעליה הבּרט השטוח והיהודי כל כך — הוא נושף אל בין אצבעותיו להמיסן, הופך את שלט הכניסה מ"סגור" ל"פתוח", מנקה את סוליות נעליו, נכנס, סוגר את הדלת, מבעיר את האח ומתיישב. וקם. ומביט לרחוב. ומכחכח. מן הסתם ממילא לא הגיע אף קונה בבוקר, ואין מה לעשות, ואין אפילו תיקוני תפירה. הוא משפשף את עיניו. השעה עשר וחצי והוא מפהק. בחוץ אפור וקפוא, כמעט אין אנשים, רק שני סוסים מושכים בעגלות, מתהלכים בשקט נרגז, בוטשים בפרסות בשלג הלבן — אלטר רואה ולא שומע, השלג מבליע קולות. קרקוב, שאצלנו מבטאים את שמה קרוּקי, במזג אוויר כזה היא נראית כמו סרט בסינמה, צבועה בשחור־לבן, והחורף מכסה את הרגשות, אבל אלטר עדיין מתרגש. שם צעירים פולנים עם הבריגדיר פּילסוּדסְקי והצבא של פרנץ יוזף נלחמים ברוסים בשביל האומה הפולנית הגדולה, ופה בחנות נדלקת האש באח אבל לא מצליחה לגרש את הקור. ושוב הוא קם מהכיסא, משפשף את ידיו ובוחן את ציפורניו. נקיות. הזמן אטי, ולנה עדיין בבית החולים שצריכים בו יותר הסקה (וכל יום בו מוסיף 14 קורונות לחשבון.)

הבוקר נגמר, כמעט צהריים, וזה באמת מוגזם, כלום לא קורה בחנות. בכל הזמן שעבר רק לקוחה אחת, קבועה וקמצנית, השאירה חליפה של בעלה לתיקון, והנה מחוץ לדלת עומד איש בחליפה אלגנטית ובכובע שחור בוהק — לקוח? לקוח, כן, נכנס פנימה. והוֹפּ — תראו את אלטר הסוחר קם ומזדקף, מוכן ומזומן.

החליפה של הלקוח עשויה מבד טוב. באסתרי יש חייט שעושה כאלה, בד אמיתי עם סיבים שמחזיקים אפילו 50 שנה. חליפה כזאת, לפני המלחמה, עלתה 20 קורונות לפחות, אבל עכשיו לא מעריכים בד איכותי, היום מוכרים בחנויות בגדי קונפקציה בחצי מחיר, כמו אצל בראונר, שהולך לו טוב, זה בגלל המיקום, תמיד יש לקוחות בסטרדום, ואולי גם אלטר צריך למכור כמוהו קונפקציה, למכור מן המוכן. ככה זה בימים החדשים שבאו עלינו, לאף אחד כבר לא אכפת מאיכות, וגם שלט חדש לחנות צריך, ויש עוד צרה: מוֹדָה חדשה, בתי כולבו, חנויות של בניין שלם שבגרמניה הן בכל מקום וגם בוורשה בנו אחת לפני שנתיים.

האיש עדיין מביט סביב, סוקר את החנות. גם נעליו עשויות בטוב טעם. סוחר, כנראה.

"יש לך גרביים?"

ואם לרגע הליכתו האדנותית של האדון ופניו המגולחות למשעי סימנו אותו כפולני, אם כמעט היה אפשר לטעות שמין פּריץ בא לבקר, בסופו של דבר זה רק יהודי שביידיש של עמךָ מבקש מאלטר גרביים חמים. אלטר נד בראשו בתנועה הזאת שלו, ההנהון הבטוח, המבטיח, אצלי־יש־הכול, רוכן מתחת לדלפק, מתרומם ומניח עליו קופסת קרטון שחורה, וכף ידו, כמעט בתיאטרליות, מציגה את המרכולת. ככה זה עם אלטר, קצת מניירות הוא יודע לעשות כשצריך. וזה היהודי מביט פנימה, מכניס אצבעותיו וממשש כבודק בצלים בשוק.

"כמה אלו?"

"תשעים הלר."

מצחו של הלקוח מתקמט, ואלטר שותק.

הלקוח מודה ויוצא. מודה ויוצא ולא קונה.

אלטר, למה לא הצעת להוריד את המחיר? מתוך טיפשות או יוהרה, בלי ששמת לב הלקוח ברח, ואתה צריך לפרנס אישה וילדים, תינוקת חדשה, מה יהיה?

עכשיו מלחמה, כמעט אין קונים לחליפות היוקרה שנער שליח בימים רגילים היה לוקח על אופניו אל בנקאים שגרים ברחוב סְטולָרסקה. לפני המלחמה היה אחד, בנקאי גדול, מנהל סניף, שהיה מגיע במיוחד לחנות — רק לאלטר וולפגאנג. והכי טוב זה כשיש קליינטורה נאמנה: האבות לנערים היהודים שנוסעים ללמוד באוניברסיטה בגרמניה, לכבוד זה הם קונים חליפה של וולפגאנג. "חליפה של וולפגאנג" — בקרוּקי עדיין יודעים מה זה אומר, אבל במלחמה קונים פחות. ואלטר בסופו של דבר הוא יהודי טיפש, הרי צריך להבין את השוק; החורף ייגמר עוד חודשיים ואף אחד לא ירצה את גרבי הצמר שנשארו במגירה. פילסודסקי־שמילסודסקי, אלה למעלה משחקים במלחמות, ועוד מעט, אם ככה זה יימשך, לא יהיה לו במה להאכיל את התינוקת החדשה.

כבר 13:30 כשמוישה־מוריץ, אחיו של אלטר, נכנס לחנות ותופס אותו ממש רגע לפני שאלטר תולה את השלט "סגור". זה טיפוס, מוריץ. "מה עם היולדת, רֵייבּ יהודי?" הוא מושך בסגנונו הנערי השחצני. "והתינוקת?" התינוקת בריאה. זה העיקר, זה העיקר.

לפחות וודקה ודג מלוח הביא האח הקטן, ואלטר מאלתר כיסא כשולחן והם עושים משתה קטן, בכל זאת צריך לחגוג. את הכעך עם מרגרינה וכרוב שאלטר הכין לעצמו ועטף בעיתונים ושם בתיק העור הוא כבר יאכל בערב. הם מרימים "לחיים", ואלטר מרגיש קצת את הלב שמתרחב, המשקה והאנרגיה של אחיו נכנסים פנימה לגוף לחמם קצת. מספיק כוסית וחצי של וודקה ורבע דג מלוח — וכבר יהודי מרגיש יותר טוב.

אחרי יומיים הן פה, לנה ומניה. מניה שוקלת 2.8 קילו, ירדה במשקל, אבל ככה זה, נורמלי. בעגלה היא ישֵנה, טמונה בשמיכה המקופלת. סבתא שׂוּרה, שחיכתה וטיפלה בילדים בכל הימים שאמא היתה בבית החולים, פותחת את הדלת. כל השבוע טיפלה בסאלק, שבכה הרבה ורצה לאמא, והאכילה את רוּז'ה בקושי רב — רוּז'ה לא אוהבת את הלבן הזה שסבתא מכינה במיוחד, מעדן קפיר; כל השבוע "תאכלי, תאכלי", דחפה לה בכוח, ורוּז'ה חיכתה שסבתא תעזוב כי יש לה ריח חמוץ ותנועות מהירות ולא נעימות והיא כל הזמן אומרת "תיזהרי שמה".

"תיכנסו, תיכנסו." סבתא כמעט מושכת אותם בידה פנימה ומהר סוגרת את הדלת שלא ייכנסו אחריהם הרוח והקור והמזיקים הקוזאקים והרוסים וכל מי שעומד עלינו. בנה אלטר מחייך בזווית פיו, מתקבל על ידי ריחם המוכר של פירוגלך ובצל בשמן שהשתלטו על כל הבית. רוּז'ה צועקת משמחה, קופצת ומנשקת את אמא, וכל העיניים באות להציץ בפלא — סבתא, רוּז'ה וגם סאלק־ישראל התינוק שכבר מדדה על רגליו הקטנות. רוּז'ה מכניסה את הראש לעגלה וסוקרת בסקרנות מהוססת את התינוקת החדשה שלה. התינוקת החדשה לא דומה לסאלק. היא מקומטת ומכוערת ומצחיקה. לתת נשיקה.

 

יובל ירח, בן 45, הוא מורה, מתגורר בדרום הארץ.

X