השתוות | לרכישה באינדיבוק
השתוות

השתוות

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

" ללא קולות תרועה או זעקות כאב – בבהירות, באיפוק, ביְשִירוּת וביַשְרוּת – פילסה לעצמה חמוטל בר יוסף דרך משלה בשירה הישראלית (…) דרך העומדת בסימנו של שיווי משקל נפשי, רוחני והבעתי. הכוחות המושכים בכיוונים מנוגדים, אשר המשוררת עמלה על איזונם אלה מול אלה, הם גדולים ובחלקם אף אימתניים. (…) אבל המשוררת מצליחה כמעט תמיד לבלום ולאזן אותם.  היא מגיעה בשירתה לרגעים גבישיים, זכים, רוחניים של שיווי משקל שמקורו לא בחולשת הנפש אלא דווקא בכוחותיה הגדולים (…)  כוחה הגדול ניכר ביחוד בשירים קצרים, תמצתיים, מנוסחים לעתים בריכוז ובסדר הסימטרי של האמירה הפתגמית או המשלית המגובשת. בעברית טבעית ועם זאת תרבותית ותיקנית, במוסיקאליות הנעה בין חן להיסוס, בין שטף וקלות להשהייה לשם הטענת כל מילה במלוא הכובד הסמאנטי שלה. (…)
הקורא שילך הליכה שהויה לאורך י"א המדורים של הספר יעשה מסע חיים מאלף ומרתק, שתחילתו כאב וסופו תובנה וחכמה, ויגלה משוררת שהפכה על פיה את אמירתו של קוהלת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" והעמידה אותה על: יוסיף מכאוב –  ירבה דעת".

(דן מירון, אחרית דבר לספר השתוות)

הספר כולל מבחר שירים ישנים וחדשים מאת המשוררת חמוטל בר-יוסף. הספר זכה בפרס עמיחי ובפרס רמת גן לשירה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השתוות”

סבינה מסג על הספר, מתוך "הארץ" ספרים ;

 

שירתה של חמוטל בר-יוסף ממחישה, חושית וחושנית.  בלי אף מילה מיותרת ובאמצעות מטאפורות עזות מאירה המשוררת את מצבי החיים הביתיים והבינאישיים המוכרים לכולנו באור חד, מבליט פרטים, מעורר תובנות מעשירות ומייאשות על מצבו של האדם. (…) הספר רוחש שירים נוקבים על זוגיות והורות והם מהיפים שנכתבו בעברית. לעתים חשים צורך להעתיק אותם כדי להראות לחבר זה או אחר – וזה הלא מבחנה של שירה אמיתית.

 

 

עמוס לויתן על הספר, "עתון 77", אפריל 2011;

 

כשלוש מאות וארבעים שירים נפלאים מאד. אין ספק שרעדת התשוקה היא החזקה שברעידות החיים, ואיני מכיר עוד משורר/ת כחמוטל בשירה העברית אשר יודעת להעביר דרך שורות שיריה, כל שיריה, את ה"רעד" הזה בעוצמה אדירה שכזאת (…) שירתה רועדת מתשוקה לחיים. (…) היא נושאת, כמעט לבדה, את משא הדורות של השיר העברית, שאיש כבר לא רוצה לשאת, ועושה גם זאת בצורה שירית מרתקת.

 

 

רות נצר, משוררת ופסיכולוגית קלינית, על הספר

 

אני קוראת בספר "השתוות", ששירים רבים בו מוכרים לי מספרים קודמים, ומתרשמת מאד בעיקר מהאומץ לכתוב על הזדקנות, מאיכות השירים ומחשיבות הכתיבה הזו עבור כולנו, כולל שירי האפיטף, שמגייסים הומור נוכח הבלתי-הומוריסטי בעליל. אהבתי במיוחד את השירים האחרונים שיש בהם בשלות שירית ונפשית-רוחנית, ומעי ן השלמה עם החיים, שמעוררת תחושת השתאות נוכח ההשתוות הפנימית, כפי שראוי לכולנו להגיע עדיה. 


מַתָּנָה 

 

הָיִיתִי בַּת תֵּשַׁע כְּשֶׁהֶחְלַטְתִּי לַעֲשות מַתָּנָה לְאִמִּי לְיוֹם הֻלַּדְתָּהּ,

 לַעֲשׂוֹת  לְבַדִּי וְלָכֵן בַּסֵּתֶר, מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה,

מַשֶּׁהוּ שֶׁעָשִׂיתִי לְבַד, שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ הַפְתָּעָה,

שֶׁיִּהְיֶה נֶחְמָד בְּעֵינֶיהָ, שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ קְצָת שִׂמְחָה.

 

בַּסֵּתֶר תָּפַרְתִּי מִמְחָטָה, מַפִּית אֹכֶל, מַטְלִית, מַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה לְאַרְנָק. 

בַּסֵּתֶר גָּזַרְתִּי אֶת שְׂמִיכַת הַבֻּבָּה לְפִסּוֹת בַּד צִבְעוֹנִי

וְתָפַרְתִּי אוֹתָם בְּתֶפֶר מַכְלֵב וְתֶפֶר מַסְרֵק שֶׁלָּמַדְנוּ.

 

אִמִּי קִבְּלָה מֵאָבִי סִכָּה מִכֶּסֶף שֶׁל  "בְּצַלְאֵל",

עֲשׂוּיָה חוּטֵי פִילִיגְרָן, בְּצוּרַת שְׁנֵי הָרִים תְּאוֹמִים.

הִיא הִנִּיחָה אוֹתָם בֵּין שָׁדֶיהָ, עַל הַשִּׂמְלָה הַכְּחֻלָּה.

 

עַל הַמַּתָּנָה שֶׁלִּי הִיא אָמְרָה: יוֹתֵר טוֹב הָיָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד גָּדוֹל.

יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה נִשְׁאַרְתִּי הֲמוּמָה. לֹא הָיָה לִי מַה לַּעֲנוֹת.

"יוֹתֵר טוֹב הָיָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד גָּדוֹל", הֵבַנְתִּייוֹתֵר וְיוֹתֵר.

 

הִיא מֵתָה לִפְנֵי שָׁנִים לֹא רַבּוֹת בְּלִי שֶׁדִּבַּרְתִּי אִתָּהּ עַל זֶה.

אֲבָל הַיּוֹם נוֹדַע לִי פִּתְאֹם שֶׁבְּקָרוֹב אֶפְגֹּש אוֹתָהּ וְאֹמַר:

אִמָּא, זֶה מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. זֶה מַה שֶּׁיָּכֹלְתִּי.

 

מִמְחָטָה, מַפִּית, מַטְלִית וּמַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה לְאַרְנָק.

 

 

 

תִּצְעֲקִי

 

תִּצְעֲקִי, כִּבְשָׂה אַחַת

מְטֻמְטֶמֶת מַחֲשַׁכִּים. תִּצְעֲקִי

כִּבְשָׂה, קִלְקַלְתְּ אֶת הַשַּׁבָּת

בְּכָל אֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָּה הַחוֹל נָח נָקִי, נָאוֹר,

נוֹצֵץ בְּכַפְתּוֹרֵי זָהָב, מַחֲלִיף לַחֲלִיפָה בֶּז'

עִם כִּיסִים. וּלְמִי בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר וּלְשֵׁם מָה

כִּבְשָׂה אַחַת סְגוּרָה בְּנַגָּרִיָּה

לוֹחֶכֶת נְסֹרֶת מְגוֹלָלָה, מִשְׁתַּגַּעַת

מִגַּעְגּוּעִים לְמַיִם, גַּם כִּי תֵּלֵךְ

בְּכָל הַנַּגָּרִיָּה אֵין נֶפֶשׁ חַיָּה וּבְכָל אֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָה אֵין קוֹל,

אֵין כָּל קוֹל מִלְּבַדָּהּ, שֶׁמְּקַלְקֶלֶת לְךָ אֶת הַשַּׁבָּת

בִּצְעָקוֹת מְנֻסָּרוֹת.

 

 

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד

 

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֲנִי מְצוּצָה וְרוֹצָה לָמוּת,

לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה

לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה

וְלַעֲצֹם אֶת עַצְמִי בְּשֵׁנָה.

 

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד כֹּחוֹתַי נוֹזְלִים

מִכָּל פִּתְחֵי גּוּפִי אֶל הָאֲדָמָה

אוֹזְלִים אוֹתִי חֲלוּלָה, מְבֹהָלָה,

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ רְשָׁעָה כַּמּוֹץ.

 

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי

בִּכְלָל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה

וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ

וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי.

 

 

חמוטל בר-יוסף נולדה  בשנת 1940 בקיבוץ תל-יוסף, ועד 1948 גרה בבית אלפא, תל-עדשים, בית זרע, כפר ורבורג ועין ורד. הוריה עלו לארץ מאוקראינה בשנת 1936. רוב בני משפחתם נספו בשואה. ביולי 1948 נהרג בנם היחיד במלחמת השחרור.  גרה בירושלים החל משנת 1976.

 

עבדה כמורה לספרות בבי"ס תיכון ובאגף לתכניות לימודים של משרד החינוך. בשנים 2004-1987 עבדה כמורה וחוקרת באוניברסיטת בן-גוריון. בעלת דרגת פרופסור מן המניין. פרסמה 6 ספרי מחקר (מהם אחד הופיע גם בתרגום לאנגלית, ספר נוסף ברוסית)  ועשרות מאמרים בעברית ובשפות אחרות, בעיקר בתחום ההקשר הרוסי של הספרות העברית ובתחום הזיקה של הספרות העברית למיסטיקה. פרסמה גם מספר רב של רשימות ביקורת ספרותיות (קובצו בספר  טעמי הספרות, 2006) ומסות בענייני תרבות, יהדות ומוסר (קובצו בספר קריאות ושריקות, 2005).  לימדה ספרות עברית באוניברסיטאות בקייב, מוסקבה, ניו יורק, שטוקהולם, פוזנן וכן במכון הרטמן בירושלים ובמכללת הרצוג באלון שבות. פרסמה  אחד-עשר קובצי שירים:  לולי היה עלי למהר   (הוצאה עצמית  1971 ); לקחת אויר  (מסדה 1978);  רק הירוק (הקיבוץ המאוחד  1981);  מתנות קופצו    (הקיבוץ המאוחד 1984); ובצפיפות    (הקיבוץ המאוחד 1990);  הלא (כרמל 1998);  לילה, בוקר (כרמל 2000); מזון 2002; (כרמל 2002);  הבראה  (הקיבוץ המאוחד 2004);  השתוות: מבחר ושירים חדשים  (הקיבוץ המאוחד 2010); חרות באבן חתוך בעץ: 15 אפיטפים (אבן חושן 2010) וכן ספר ילדים (בקיץ זה יעבר, כתר, 1984), וכ-10 סיפורים שפורסמו בעיתונים וכתבי עת שונים. קובץ סיפורים בשם מוסיקה הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ספר (2012) ודכה בפרס אס"י (איגוד סופרים ישראלים).

 

על שירתה זכתה בפרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990), פרס ויצ"ו לאשה היוצרת (1999), פרס הנשיא (2002), פרס ברנר (2005), פרס עמיחי (2010) פרס רמת גן (2012). על קובץ סיפוריה מוסיקה  זכתה בפרס איגוד הסופרים בישראל (2011).  זכתה במלגת קרן רבינוביץ לתרגום שיריה לצרפתית ולערבית, ולתרגום סיפוריה לאנגלית.

 

תרגמה לעברית שירה ופרוזה מרוסית, צרפתית ואנגלית. תרגומיה מרוסית כוללים שירים של אולגה סדקובה מזמורים ישנים (כרמל, 1998); ארבע פואמות של יוליה וינר, על כסף, זקנה ומוות ועוד (כרמל 2003); שירים ומסות פילוסופיות של ולדימיר סולוביוב (משמעות האהבה, כרמל 2006); כל כתבי איסאק באבל (3  כרכים, 2009-2010).  

 

תרגומי שיריה הופיעו כספרים ברוסית (מזון בתרגום יוליה וינר,  פטרבורג 2004) באנגלית (  Night, Morning ניו יורק , 2008), בהונגרית (בתרגום אגס גרגיי, בודפשט 2009 )  ובערבית (בתרגום נעים עריידי, קהיר 2010), בתרגום מקביל לצרפתית ולעברית (פריס 2013). ספר שירים בתרגום לספרדית יופיע ב-2014 במקסיקו. תרגומים לשפות נוספות – 

גרמנית, אוקראינית, איטלקית, שוודית – נדפסו בכתבי עת שונים.

 

שיריה הולחנו על ידי ערן אל-בר, יעל תאי, אלון שב, שושיה בארי-דותן (עיבוד של דניאל שפי לקול פסנתר וחלילית), אלברט סופר, אורי רווח, נועה שמר, אדם הפטר ובוצעו על ידי יעלה אביטל עם שלישיית עתר, יעל תאי ומלווים, אלברט סופר הגר רווה ויפעת נץ, אורי רווח, שושיה בארי דותן ודניאל שפי. 

X