השקר האמיתי הראשון | לרכישה באינדיבוק
השקר האמיתי הראשון

השקר האמיתי הראשון

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 140
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 63

"אמא לא התעוררה, לא נורא, אני קם. אני מתכונן לבד." לוּקָה חי עם אמו. אביו נעלם מזמן. מדי פעם היא מנסה לתת לו אבא חדש, אבל בינתיים קשה להיות חצי יתום. כמו מעיל בלי שרוול אחד. וגרוע עוד יותר להיות יתום לגמרי. ולכן, בבוקר שבו אמו לא מתעוררת, הוא מחליט לא לספר. יחד עם עוזרו האישי, החתול בְּלוּ, הוא ימצא דרך להסתדר. להשתמש בדמיון. לחייך. לעמוד במשימות. לבלות עם חברים. ללמוד. להיזכר. עד שמישהו יושיט לו יד. לוקה הנבון, התמים, המצחיק, הזועם, מספר את סיפורו בלשון משולחת, בוגרת וילדית כאחת. השקר האמיתי הראשון מאת מרינה מנדר הוא פנינה נדירה של אחד הקולות הרעננים והמפתיעים בספרות האיטלקית, ומתורגם, בין השאר, לאנגלית, צרפתית, ספרדית וגרמנית. "השקר האמיתי הראשון נקרא בבת אחת, בנשימה עצורה, ברעד ממשבי הקור, כמו גיבור הספר שעוצר את נשימתו בבית הריק שחלונותיו פתוחים תמיד. וכדרכם של ספרים טובים, מאחד החלונות האלה נשקף עולם שלם, ולא במהרה תצליחו לסגור אותו, גם לא לשכוח" לה רפובליקה

עוד על ספר זה

כה אני מסתדר היום.
אמא לא התעוררה, לא נורא, אני קם. אני מתכונן לבד.
זה בטח בגלל התרופות לפיברומיאלגיה או לנוסטלגיה, לא יודע, לפעמים אמא מגזימה וישנה יותר מהרגיל. נרקולפסיה, או משהו דומה למה שקורה במוח של החתול, אני צריך לשאול את הווטרינר.
היא אומרת שלפעמים לכדורים יש השפעה מוזרה אבל היא אומרת גם שאני לא צריך לדאוג, שהכול בסדר.
"לפעמים קשה לי לקום אבל זה נורמלי, בקור הזה למי יש חשק לצאת החוצה, זאת אומרת, מהשמיכות, בקיצור, מחוץ למיטה?"
אני בכל אופן צריך לזוז ולדאוג שהשיער יהיה במקום לפני שאני יוצא. אני יוצא על קצות האצבעות ונכנס למעלית. אני אומר שלום לשכן מהקומה למעלה.
"אתה הולך לבית ספר לבד היום?"
"כן."
לחצני המעלית הולמים כמו הלב שלי שמתחיל לפעום חזק יותר, לא יודע למה.
"כן, עכשיו כן."
אני משחק אותה גאה. אולי באמת אני גאה לעשות את הדברים לבד, אולי אני מתבייש כי הייתי רוצה להיכנס למכונית המתכתית של אבא יפה מאובזר כולו, אבל באותו זמן אני מתבייש שאני מתבייש כי אם אבא עשוי מערפל, עוד ביטוי של אמא, זאת לא אשמתנו, אולי היא צודקת, הרגשות מסובכים, בייחוד מוקדם בבוקר. אולי זה לא חשוב. אז אני מחייך ומסתלק. ככה אני לא טועה.
בבית הספר הכול כרגיל. כולם מוכנים להמשיך בשיעורים למרות סימני הכרית על הפנים, הלכלוכים בעיניים, פיהוק שבולעים בקושי. הבוקר מתנהל כרגיל, אני כרגיל מעביר את הזמן בהמצאת סיפורים ביני לבין עצמי, לקראת שתים עשרה גם הבטן שלי מתחילה להרעיש כי נמאס לה והיא לא יכולה יותר. מזל שלא נשאר עוד הרבה. כשאני יוצא אני מעמיד פנים שאני ממהר, אני שואל מישהו שעומד ומחכה שם מה השעה.
"אחת ורבע."
אני מחייך בנימוס.
"אתה מחכה למישהו?"
"כן, לבן שלי, קוראים לו ג'ובאני, אתה מכיר אותו? אולי הוא לומד איתך בכיתה."
"לא, יש לנו מתיאואים, אנדראים, דבורות וסמנתות, אבל אין אפילו ג'ובאני אחד."
"אתה רוצה טרמפ?"
"לא, סליחה, עכשיו אני חייב לרוץ."
גם להעמיד פנים שאתה ממהר יוצר רושם שאתה חשוב. אם אף אחד לא מחכה לך, מה פתאום שתמהר?
מוכרת הפרחים מגיחה מהצריפון שלה שנטוע בפינה כמו ביתן של שומר, היא מכוערת ומסריחה מגבעולי פרחים שנשארו יותר מדי זמן במים בתוך אגרטלי מתכת חלודים שדומים לאגרטלים על הקבר של סבא שלי.
"איזה יופי, אתה כבר חוזר הביתה לבד, ממש בחורון מוצלח."
למה היא לא שותקת? גם בחורון, בתור מילה, מגעילה אותי.
וגם מוכרת הפרחים.
"למה אתה כל כך שונא את מוכרת הפרחים?"
"בגלל שהיא אכלה את האווזה."
"עוד פעם האווזה הזאת? די, אל תחשוב עליה יותר."
אמא ואני זכינו באווזון בלונה פארק כשהטלנו חישוקים צבעוניים על צווארים של בקבוקים שהסתובבו על מין קרוסלה, החזקנו אותו בבית זמן קצר, אחר כך האווזון נהפך לאווזה ואמא נתנה אותה למוכרת הפרחים שתשמור אותה אצלה בבית, בכפר.
"תראה שהאווזה תרגיש הרבה יותר טוב באוויר הפתוח."
המעלית מקולקלת או אולי זה הזקן שהשאיר את הדלתות פתוחות ותקע אותה בקומה הרביעית, הוא עושה את זה לעתים קרובות, אמא אומרת שהראש שלו מבולבל, לפעמים היא אומרת:
"מסכן".
לפעמים היא אומרת:
"מטומטם".
תלוי איך יוצא לה. אם יש לה ביד שקיות של קניות או בקבוקי מים מינראליים, כרגיל, יוצא לה מטומטם.
אני עולה ברגל. שבע קומות, מאתיים חמישים וארבע מדרגות. אני סופר אותן כל פעם, במאה ששים ושש אני עוצר. אין טעם למהר, אם אף אחד לא מחכה לי. אמא בטח עוד במיטה, מעולפת. או אולי התאוששה. אני מתחיל שוב לעלות במדרגות, שתיים שתיים, מספרים זוגיים, ברגל ימין, אם אצליח לא להתבלבל ברגל אמא תהיה בטוח בסדר. אני שומע את בלו מיילל מאחורי הדלת, הוא תמיד מיילל ככה כשהוא שומע שאני מגיע, הוא שמח שאני בא.
אמא ובלו באים לקראתי.
אמא לא, רק בלו.
לדירה יש פרצוף חשוך. אני הולך ישר לאורך המסדרון שנדמה שאין לו סוף, אני שומע את הרעש העמום של צעדי על השטיח, אחרי שאני עובר את שורת הציורים הממוסגרים עם אניות עתיקות שמתנדנדות על הקיר בים של נייר מיובש, האחרונה שבהן "אנדראה דוריה", אני נכנס לחדר של אמא, שום דבר לא השתנה.
הכול בדיוק כמו בבוקר, הכול דומם.
החדר עטוף באפלולית אפורה־כחולה מלאה בחורף ובווילונות עייפים, אמא עטופה בשמיכות. היא לא שינתה תנוחה, היא התכווצה?
מה אני צריך לעשות?
אני מסדר לה את השמיכות, היא ישנה מכורבלת, אולי קר לה.
אני שואל אותה אם היא רוצה משהו.
"אמא, קר לך? קר מאוד בחוץ, תדעי לך."
היא לא עונה.
"נו, תעני, למה את לא עונה?"
אני מנסה לטלטל אותה, אבל היא לא מגיבה.
לא ציפיתי שהיא תגיב, היא נראית אבודה לגמרי בתוך עצמה בתוך חלום כל כך עמוק ורחוק עד שהיא לא מסוגלת להראות סימני חיים. אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
אולי אמא מתה.
אני אף פעם לא ראיתי מת, אני לא יודע איך זה נראה. בעצם ראיתי אחד, פעם בכביש המהיר, אבל הוא היה מכוסה בסדין אז ראיתי סדין, זה לא עשה עלי רושם גדול. כל המכוניות האטו כדי להסתכל אבל לא היה מה לראות, אמא ואני בדיוק נסענו לסוף־שבוע, גם כל האחרים מן הסתם, אותתנו וחזרנו לזרם התנועה, אמא הדליקה את הרדיו, הדי־ג'יי קשקש שטויות, השמש הכתה לנו בפנים, שמש חזקה וחצופה שלא היה לה שום קשר למת.
גם אמא מכוסה בשמיכות, עכשיו. רק הפנים שלה על הכרית, היא לא מסורקת. השערות דומות לשערות של האישה ההיא מהציור המפורסם שקשור לאביב, או אולי לקיץ, אבל שלה הן ענפים של עץ שצומח הפוך, כמו שורשים בלי אדמה. מה לעשות? אולי אני צריך לסרק אותה, תמיד כדאי שהשערות יהיו במקום. מה לעשות? לחכות עוד קצת או לבקש עזרה מיד? אני לא יכול לבקש עזרה. אם אמא מתה אני לא יכול לספר את זה לאף אחד. אם אספר ייקחו אותי לבית יתומים.
זה נורא.
אני לא רוצה ללכת לשם.
אני לא רוצה להיות יתום לגמרי.
עדיף לומר משהו אחר.
עדיף לומר שאמא נסעה.
או אפילו לא לומר כלום, ולשחק אותה אדיש.
עדיף למצוא דרך להסתדר, זה לא יהיה כל כך קשה. עדיף לנסות לשרוד.
עדיף להתחבא ולחייך.
עדיף להשתמש בדמיון, לחשוב על משהו מיוחד.
עדיף לקוות שהכול יעבור מהר.
עדיף לעשות שלושת אלפים כפיפות רצוף, שבע קומות של מדרגות על רגל אחת, תרגילי חילוק בעל פה.
עדיף לקבור את קולי הקואלה.
עדיף לחשוב על מה שעדיף.
עדיף להאמין שעוד מעט אמא תרגיש הרבה יותר טוב.
זה נכון, אמא, עוד מעט תרגישי יותר טוב?
עדיף להזכיר לעצמי שהיה יכול להיות יותר גרוע.
אבל אם אמא מתה, מה יכול להיות יותר גרוע?
אני צריך לשים לב לפרטים ולזכור לא לבכות. אם יתחשק לי לבכות אני אגיד שנכנס לי זבובון לעין, בעצם אני אגיד שהתעופף לי אייל מעופף,* ככה יחשבו שזאת בדיחה ולא ישימו לב, או אולי קרנף, זה אותו הדבר.

סופרת איטלקיה, חיה במילאנו. כותבת בעיתון Il Piccolo בענייני אמנות. כתבה מספר ספרים, חלקם תורגמו לשפות רבות.

X