השפעת הכיבוש על החברה הישראלית | לרכישה באינדיבוק
השפעת הכיבוש על החברה הישראלית

השפעת הכיבוש על החברה הישראלית

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 485
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 77

הספר הזה הוא קובץ מאמרים מאת טובי החוקרים בארץ בתחומי מדעי החברה, הרוח והמשפט שדנים בהשפעת הכיבוש על החברה הישראלית. המסקנה העיקרית העולה ממאמרי הספר היא שהכיבוש היה לגורם מכונן בעיצובה של החברה הישראלית מחדש. השפעות אלה נוגעות להבניה מחודשת של הזהות הישראלית, של אופי המשטר בישראל, של מבנה החברה, ושל איכות החיים של האזרחים החיים בארץ. לדעת הכותבים מדובר בשינוי מהותי בלי שמתקיים סביבו שיח ציבורי רציני וכולל. כדי לפתוח את השיח הזה הכותבים מצביעים על השינויים העיקריים שחלו בחברה עקב הכיבוש והשליטה בשטחים, ועל המנגנונים המרכזיים המאפשרים את קיומם לאורך זמן.

עוד בשנת 1967 נשמעו בישראל קולות אזהרה מפני הנזקים שיגרום כיבוש מתמשך לכובשים. הספר הזה מתאר כיצד התעלמנו מן האזהרות האלה וכיצד התגשמו החששות.
דניאל כהנמן, חתן פרס נובל בכלכלה 2002

הציבור שהעמדה המוסרית של מדינת ישראל יקרה לו, והוא מאמין, כמו מייסדי המדינה, שעל ישראל להיות אור לגויים, ציפה זמן רב לספר הזה. הניתוח הכן והמפוכח חושף את ההשפעות המרעילות של הכיבוש המתמשך.
זיגמונד באומן, אוניברסיטת לידס

ספר עמוק ורציני שהוא חובה לכל מי שמבקש להבין ואולי גם לעצור את הגלישה האִטית אבל המתמדת של מדינת ישראל מכיבוש צבאי, שהיה אמור להיות זמני, אל מדינה דו-לאומית בעלת משטר אפרטהייד שגורלה הציוני נחרץ.
א"ב יהושע

אין להבין את המתרחש בחברה הישראלית בארבעים השנים האחרונות בלי לנתח את טיבו של הכיבוש הישראלי ואת השפעותיו על ישראל פנימה. למבקש ללמוד על אלה – הספר העשיר והמעמיק הזה הוא קריאת חובה.
מרדכי קרמניצר, פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטה העברית בירושלים

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השפעת הכיבוש על החברה הישראלית”

בקרוב…

הקדמה: על אודות כיבושים

מייקל וולצר

ניסוח הכותרת ברבים, אף שהספר דן בכיבוש אחד בלבד, נועד לעודד את קוראי הספר 

לחשוב באופן השוואתי לא רק על הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים, אלא גם 

על מצבי כיבוש אחרים ותוצאותיהם במרוצת ההיסטוריה ובעולמנו כיום. יש לקוות, 

שביום מן הימים נוכל גם לערוך מחקר השוואתי על אודות נסיגות: כיצד מגיעים 

כיבושים לסופם, בישראל, פלסטין ובמקומות אחרים. נסיגותיה של ישראל מסיני 

ומרצועת עזה יהיו ודאי חלק מאותה היסטוריה שתיבחן, אבל עדיין יש לסגת משטחי 

הכיבוש הישראלי. הכיבוש הזה החל, מנקודת מבטי, במלחמה צודקת. תיאורטיקנים 

ומשפטנים רבים רואים בתקיפה המקדימה של ישראל ביוני 1967 מקרה מובהק של 

פעולה מקדימה מוצדקת — מקרה שמבהיר היטב את ההבדל בין מלחמה מקדימה 

למלחמת מנע, כאשר למלחמת מנע נוטים להתייחס כאל בלתי צודקת ולא–חוקית. 

אבל צדקתה של מלחמת ששת הימים אינה מצדיקה את אשר בא בעקבותיה. ייתכן 

שהיה ניתן להגן על ההחלטה להמשיך להחזיק בשטחים שצה"ל השתלט עליהם 

במהלך המלחמה — סיני, רמת הגולן, עזה והגדה המערבית — לו היו אלה "מוחזקים" 

רק עד החלפתם של מנהיגי סירוב ערביים באנשי משא ומתן ערביים, כפי שקרה בסופו 

של דבר. אבל לא כך השתלשלו הדברים.

מאמציהם המאורגנים של קיצונים דתיים ולאומנים ימניים, שזכו לתמיכתה של 

ממשלת ישראל, כוונו לא להחזקת השטחים כפדיון לעשיית שלום, אלא ליישובם 

ולשילובם בישראל עצמה. תנועת ההתנחלות היא הרעה הגדולה של הכיבוש משום 

שהייתה כרוכה בהשתלטות בלתי חוקית על אדמות ומאגרי מים, ומשום שהחדירה 

לשטחים הכבושים מספר רב וגובר של אנשים שהצבא היה חייב "להגן" עליהם — 

מה שגרר בעקבותיו התנגדות עזה בחברה הפלסטינית ובעקבות כך דיכוי אכזרי 

שלה. ההתנגדות והדיכוי הללו יוצרים הדים רבים ומושכים ביקורת קשה. ברחבי 

העולם הערבי, וכך גם באירופה, עוולות הכיבוש מספקות ביקורת שלילית, שבחלקה 

אף הורחבה והפריזה כאשר גם הטילה בספק את הלגיטימיות של עצם קיומה של 

מדינת ישראל. להערכתי, המאפיינים הללו ייחודיים לכיבוש הישראלי. אנשים כמוני, 

שמבקרים רק את הכיבוש, נאלצים להבדיל את עצמם מהמבקרים האחרים, שמכוונים 

למטרה רחבה יותר. בעניין זה יש חשיבות להשוואות: הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, 

שנודע גם הוא במדיניות של התנחלות ארוכת שנים, משך ביקורת קשה )וצודקת(, אבל 

אף אחד ממבקריו לא קרא תיגר על הלגיטימיות של המדינה הצרפתית עצמה. השלטון 

הסיני בטיבט, שהטיבטים רואים בו כיבוש, אשר עושה גם מאמצים ליישב מספר רב 

של סינים בני האן במחוז, זוכה לביקורת צודקת ברחבי העולם, אבל איש לא חושב 

שסין אינה מדינה לגיטימית.

על כן, ישראל היא מקרה מיוחד, ומשום כך, ישראלים רבים, ללא סיבה טובה, 

מתגוננים אפילו בפני ביקורת על "הכיבוש בלבד". אבל סוג זה של ביקורת מוצדק 

והכרחי. הכיבוש היה והינו אסון לעם הפלסטיני, כאשר הוא שולל מהם אפשרות של 

התפתחות אזרחית והגדרה עצמית ומכפיף אותם למשטר אוטוקראטי, חסר חוקים 

לעתים ומשפיל בשיטתיות. המשטר הזה לא היה חדש לגמרי: לפני 1967, היו אלה 

מצרים וירדן שמנעו מהפלסטינים את התפתחותם האזרחית והגדרתם העצמית. אבל 

כל השתלשלות האירועים שהביאו למצב זה, או לפחות חלקה של ישראל בו, ידוע 

היטב. עובדה ידועה פחות, שכמעט אינה נידונה בקרב מבקרי ישראל מבחוץ, היא 

שהכיבוש היה והינו אסון גם לישראל.

ובנושא זה דווקא דן הספר שלפנינו. ולפי שכבר הסברתי את חשיבות ההשוואה 

בו, ברצוני לתאר בקצרה עוד כמה מקרים בטרם אומר משהו על הדרך שבה העורכים 

והכותבים בספר זה רואים את המקרה הישראלי. ה"הדף" של כיבוש צבאי–מדיני ניכר 

במיוחד כאשר המעצמה הכובשת היא דמוקרטיה. אם הכיבוש נידח מאוד ונטול כל 

מדיניות התנחלות, כמו למשל במקרה של הכיבוש האמריקאי בפיליפינים, ההשלכות 

עשויות להיות מועטות. ארצות–הברית אפילו הצליחה לשמר עוינות חזקה כלפי 

הקולוניאליזם מחוץ בו בזמן ששלטה בקולוניה משלה. אבל אם הכיבוש קרוב, ואם 

המעצמה הכובשת מייצרת אוכלוסיית מתנחלים, כמו במקרה של אלג'יריה הצרפתית, 

ההשלכות הן מרחיקות–לכת. בצרפת, הכיבוש הוביל לעימותים פוליטיים עזים, 

להתחזקות הימין הקיצוני, לנפילת הרפובליקה השלישית, לניסיון להפיכה צבאית, 

לטרור מדיני וטרור מהפכני ובהמשך אנטי–מהפכני, ולבסוף להחזרתם של לפחות 

מיליון מתנחלים צרפתיים מאלג'יריה כעוסים ומנוכרים. מאמץ אדיר וקשה )וטוב 

שכך( נדרש ממדינה דמוקרטית השולטת במדינה קרובה, כאשר רבים מאזרחיה גרים 

בקרב אוכלוסייה נשלטת. 

בשונה מכך, למדינות אוטוריטאריות פשוט יותר לקיים כיבוש. הכיבוש הסובייטי 

המזרח–אירופי לאחר מלחמת העולם השנייה לא הוליד למדינה הסטליניסטית בעיות 

פנימיות. בדומה לכך, גם שנים ארוכות של כיבוש ואף סיפוח המדינות הבלטיות 

ורפובליקות הקווקז לא עוררו בעיות פנימיות. לאחרונה, הדיכוי בצ'צ'ניה )מדינה 

כבושה בעיני מרבית הצ'צ'נים( כנראה אף חיזק את ידו של הנשיא ומאוחר יותר 

ראש הממשלה, פוטין. לגבי סין, הכיבוש בטיבט אינו סוגיה פלגנית פוליטית )מחוץ 

לטיבט(. מעטים הם האזרחים הסינים שטורחים למחות על מדיניות ממשלתם — 

ואפילו על מדיניות ההתנחלות המסיבית )מה שוודאי מעורר קנאה עזה בקרב ישראלים 

מהימין הקיצוני(. עם זאת, כמובן, אם עלויות הכיבוש גבוהות דיין, אפילו ממשלות 

אוטוריטאריות לא יוכלו לשמר אותו, כמו שניתן ללמוד בבירור מניסיונה של ברית–

המועצות באפגניסטן.

האם ניתן להגדיר את הנוכחות האמריקאית בעיראק או את נוכחות נאט"ו 

באפגניסטן ככיבוש? נכון לכתיבת שורות אלה, לדעתי אף אחת משתי המדינות הללו 

לא נכבשה בפועל. אכן, מאמץ מלא להשגת רמה כזו של שליטה יטיל מעמסה קשה 

על הדמוקרטיות בארצות–הברית ואירופה. מסיבה זו, לא נחזה כל מאמץ מסוג זה. שני 

המקרים הללו הם כיבושים חלקיים וזמניים ביותר שבקרוב נחזה את סופם )המבייש, 

ככל הנראה(.

הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים נמשך כבר יותר מ–45 שנה, והעלות שלו 

לישראל ולדמוקרטיה בישראל הייתה והינה גבוהה מאוד. ספר זה מתמקד בעלויות 

מבית, אבל מתבקש לציין שישנן גם עלויות בין–לאומיות. מעברם של מאות אלפי 

מתנחלים לשטחים הכבושים ועלייתם של כוחות פוליטיים שנחושים לשמר לנצח 

את השליטה בשטחים, הפכו את "תהליך השלום" למשימה קשה אף יותר משהייתה 

בלעדיהם. תהליך זה פגע פגיעה קשה במעמדה של ישראל בעולם. הטענה הישראלית, 

הלעתים מוצדקת, ש"אין פרטנר פלסטיני אמין" מהדהדת כעת בטענה פלסטינית 

דומה: לנוכח עליית כוחם של תנועת ההתנחלות ותומכיה, "אין פרטנר ישראלי אמין". 

כך, נהיה קשה אף יותר לדמיין את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, והחזון 

של פתרון בדמות מדינה אחת לשני העמים מאיים להתממש. זהו חזון מפחיד ליהודי 

ישראל, שכן מדינה כזו לא תוכל להמשיך להיות הן יהודית הן דמוקרטית.

הכיבוש מאיים על עתידה של ישראל, אבל זהו איום משוער, שהרי העתיד נוטה 

להפתיע. לעומת זאת, השפעות הכיבוש על ההווה בישראל אינן עניין להשערות 

אלא עניין לניתוח ממשי. השפעות אלה מורגשות בכל תחומי החיים הפוליטיים, 

החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. הן מבניות, והן מתבטאות במערכת המשפט, 

בהתגלמות הדמוקרטיה, ביעילות הצבא, בעלויות כלכליות, במבנה תוכניות הלימודים 

בבתי הספר ועוד. אבל הן גם אינטימיות ואישיות, שכן הן משפיעות פסיכולוגית ברמה 

האישית ועל תפיסות הזהות האישיות והקולקטיביות כאחד — וזאת משום שהמרחקים 

הגיאוגראפיים והחברתיים כה קטנים ומשום שישראלים רבים גרים עכשיו בשטחים, 

או שקרוביהם גרים בהם, או שהם משרתים בצבא הכובש, או עובדים מדי יום ביומו עם 

פועלים פלסטינים שמגיעים מהשטחים.

השפעות אלה, כולן, נבחנות בפרקי הספר. הן מנותחות בביקורתיות, שכן הכותבים, 

כולם, הם מתנגדי הכיבוש. ישנן רמות שונות של ביקורתיות; אני חושד שישנן 

מחלוקות פוליטיות בין הכותבים הללו, אך הם שייכים כולם לאותו מחנה פוליטי. זהו 

המחנה שאני אוהד, אף שגם לי יש מחלוקות אחדות עם כמה מהכותבים. אבל המחנה 

שלהם מאפשר מחלוקת ומעודד ביקורת. זוהי אות לזכותה של הדמוקרטיה הישראלית 

שהולידה את המבקרים הללו, וראוי לציין שספר זה רואה אור באנגלית ובעברית. 

אזרחי ישראל הינם הקהל הראשי של הספר, משום שעליהם לקבל את ההחלטה לפעול 

לסיום הכיבוש.

דניאל בר-טל הוא פרופסור לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב. זכה בפרסים בין-לאומיים על עבודתו המדעית, כתב וערך יותר מעשרים ספרים, ופרסם יותר ממאתיים מאמרים ופרקים בספרים. 

יצחק שנל הוא פרופסור לגֵאוגרפיה ולסביבת האדם באוניברסיטת תל-אביב. כתב וערך כעשרה ספרים ומונוגרפיות, ופרסם יותר ממאה מאמרים ופרקים בספרים בבמות הבין-לאומיות היוקרתיות ביותר.

X