השמים לא נופלים | לרכישה באינדיבוק
השמים לא נופלים

השמים לא נופלים

שנת הוצאה: 05/2012
מס' עמודים: 220
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59

ליאור, נשוי לנועה ואב לשני ילדים מגיע לברלין ופוגש שם באקראי את תומאס, רופא בן גילו. למחרת בבוקר כאשר ליאור מתעורר במיטתו של תומאס הוא אומר לעצמו: "אני הומו. די להכחשות." האם ליאור יצא מהארון? כיצד נועה תגיב? איך יספר לילדיו שהוא האבא הכול יכול שלהם הומו? מה יהיה עתיד משפחתו?

 

ערב אחד מגיע הבן הביתה ברגליים רועדות ואומר להוריו: "אני רוצה לשוחח אתכם, זאת תהיה שיחה קשהקשה לי מאוד לומר לכם, אבל אני רוצה שתדעו שאני… הומו… ." מה עובר על ילד בעל נטייה מינית שונה עד לצאתו מן הארון בפני הוריו? כיצד מרגישים ההורים? האם ברגע שבנם או בתם יצאו מן הארון, הם מוצאים עצמם לפתע בתוכו? למה לספר ועל מה הגאווה? מהי החשיבות שבקבלה המלאה של הורים את ילדיהם? מה מקומו של בית הספר ושל הפסיכולוגים בתהליך היציאה מהארון?

 

השמים לא נופלים הוא מסע אישי המתאר את התנסותו של יעקב בר-לוי, אב לבן הומו, אשר יום אחד נקלע אל העולם החדש של בנו, זרק את הדעות הקדומות והפך פעיל למען נראותה של הקהילה הלהט"בית ולמנחה בקבוצות תמיכה להורים. הספר נפרש בשני צירים נפרדים, עלילתי ואישי.

 

יעקב בר-לוי, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים, נולד בישראל ב-1947. ב-1974 סיים לימודי הנדסה בטכניון. הספר השמים לא נופלים הוא ספרו הראשון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השמים לא נופלים”

קטע מפרק 2: בִּייר גארטן

 

מהיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני שונֶה. לא ידעתי לפרש את השׁוֹנוּת הזאת, אך הודות לחוש הישרדות של ילד הבנתי כי היא בעייתית ואסור לדבר עליה. עצמות גופי הילדותי טרם התקשו, וכבר הועמס על כתפיי הקטנות משקל שאפילו מבוגרים מתקשים לשאת. למרות מסירותם של הוריי ודאגתם לי הם לא ידעו על הנטל הרובץ עליי, ולכן גם לא היו לצדי כדי לרכך במשהו את מצוקותיי. לא היה מי שיספר לי כי השדים המפחידים שראיתי בלילות הם רק צללים על הקירות. באופן נטול חמלה נגזר עליי אפוא כבר בילדותי לשמור על סוד גדול בלי לדעת בכלל מהו, לא כל שכן להבין את פשרו. כל הזמן ידעתי כי מתקיים בי דבר אחר, אך לא ידעתי מהו. למדתי לחיות עם הצד הלא מפוענח הזה של חיי, ובכיתה י"א כבר הייתה לי חברה – נועה שמה. היינו הזוג היפה של השכבה. מיד אחרי הצבא התחתנו, וגם אז לא ידעתי עדיין.

בהיותי בן שלושים ושבע, נשוי ואב לשני ילדים, נסעתי לגרמניה בענייני עבודה. בביקור לא מתוכנן בברלין שלאחר נפילת החומה מצאתי את החלקים החסרים והשלמתי את הפאזל. יצאתי לבדי לארוחת ערב באחת מגינות הבירה של ברלין, 'בייר גארטן' כפי שהן נקראות שם, ופגשתי באקראי בחור ברלינאי ושמו תומאס. למחרת בבוקר התעוררתי במיטתו ולא במלוני. רק אז ידעתי "באופן סופי" שאני הומו, ואין דרך חזרה.

עד שהכרתי את תומאס הייתי דומה לנהג במכונית אשר תיבת ההילוכים שלה הותקנה במהופך, והוא לא צויד בהוראות הפעלה מתאימות. נהגתי בה בהתאם לכללים המקובלים, כפי שכולם נוהגים. המכונית אמנם נסעה, אך אף פעם לא הצלחתי להגיע להילוכים הגבוהים. ידעתי שהדברים אינם כשורה, שמעתי את המנוע זועק, אבל לא הבחנתי שקיים ברכבי מנגנון המצריך התייחסות שונה. לא הבנתי מה קורה לי. חייתי במעין כלוב של זכוכית. ראיתי את העולם, אך לא יכולתי לגעת בו. משהו בחיי לא זרם כראוי, ואני לא ידעתי לזהותו, ודאי שלא לפרשו. התבוננתי בחבריי הבנים והבנתי שעליי להעתיק כתוּכּי את התנהגותם הזרה בעיניי. רק לאחר שנפקחו עיניי והתחלתי להעביר הילוכים במהופך, כפי שכותבים בכתב ראי, הצלחתי לשחרר את מכוניתי מהכבלים שהיא הייתה נתונה בהם. כלוב הזכוכית שחייתי בתוכו התמוסס, ולראשונה בחיי יצאתי לאוויר החופשי ודהרתי אל מרחבי החיים.

 

הכמיהה לגופו של תומאס התפרצה בי וצמצמה אותי לכדי עניין אחד בלבד. השתוקקות אליו כפי שלא רציתי דבר מעודי. אבדתי בתוך סבך של כוחות שעשו בי כרצונם, והתמסרתי אליהם לגמרי. איני יודע להצביע על הרגע המסוים שזה קרה, אך דומה כי אפשר להצביע על המקום והסיטואציה: ספסל העץ הנוקשה, אדי הבירה באוויר, ידו המלטפת של תומאס שמדי פעם גלשה גם אל ברכיי. אז נפל הדבר, בתודעתי ובגופי. פחדתי מהלא נודע, אך השתוקקתי אליו. כל שרציתי הוא לרוץ אל דירתו של תומאס ולחבקו עד כלות, אבל הוא לא מיהר. לא ידעתי אם הוא מבין שאני לכוד מרצוני בתוך כוונות קשתו ואשפת חציו, ובקשתו היא רק למצות את הדרך עד תום; או שמא הוא חושש כמוני, ואנו זוכים בעוד זמן של חסד עד שחץ האהבה יחדור אל גופי וישנה את חיי. הודות לשרידי ההיגיון שנותר בי ידעתי שלא אשכח את הערב הזה,אך תהיתי אם אזכור אותוכברק מסנוור המותיר רושם מתמשך של אורות מנצנצים. עמדתי לממש את צו נפשי וגופי, לבי פִּרפר בחזי  ולתומאס הייתה הסבלנות למשוך את הזמן ולנסות להרשים אותי בסיור לילי להכרת ברלין שאיני זוכר ממנו דבר כמעט. זר יתקשה להבין זאת, אך באותו הלילה עמדתי לממש את האמת שלי ולקבל במתנה תאריך לידה שני. ארבעים שנה כמעט המתנתי לרגע הזה מבלי להבין שכל הזמן חייתי בבועה שקופה למחצה של חיים חסרים. עיוורוני אל עצמי היה כרחם המערסל אותי בשעת ההמתנה ללידתי השנייה. היעדר היכולת להבין מי אני במשך חיי הבוגרים היה לי כמעין ילדות שנייה בחממה תמימה אך מייסרת, מגוננת ובה בעת מעכבת, לקראת התגלית האמיתית של חיי.

נרעשתי כל כך מגילוין ומהתבהרותן של כל אותן השאלות שליוו אותי כל חיי, ולכן הייתי חייב לדחות את מועד חזרתי ארצה. בתואנת שווא נשארתי בברלין עוד כמה ימים וביליתי עם תומאס גם את כל סוף השבוע. הבטן שלי לא רעדה כך מעודה. למעשה, היה זה ירח הדבש האמיתי הראשון של חיי. באורח פלא הכול התבהר והסתדר כמו קוביות משחק באריזתן – הלבטים שעורר הצנחן מחדר הכביסה בבית הילדים בקיבוץ, המשחקים בבובות, הפנטזיות, ההסתרה של מחשבותיי ותחושותיי, העתקת התנהגויות הבנים הסובבים אותי, העמדות הפנים.

בד בבד היה זה ניצחון שכמוהו כמפלה. אושרי היה רחוק מלהיות שלם. העולם, רצוף האשליות אולי, שבניתי במשך שנים עם נועה קרס במחי יד. מעתה הייתה זו רק שאלה של זמן עד שביתנו יתפרק, ומשפחתי היקרה לי מכול תתרסק. ומה יעבור על ילדיי? כיצד אוכל לומר להם שאני, האבא הנערץ והכל-יכול שלהם, הומו? מילא הורים שנגזר עליהם לקבל את ההומוסקסואליות של ילדיהם, אבל ילדים הנאלצים להתמודד עם המשימה הכבדה של יציאת הוריהם מהארון – זה כבר סיפור שונה ובעייתי הרבה יותר. הדבר היחידי שידעתי בוודאות הוא שכל מה שיתרחש מעתה ואילך לא ידמה למה שקרה בעבר. הנחתי את ראשי על זרועו של תומאס, דומע ומחייך חליפות מהגורל המתעתע ומהמקלות והגזרים החדשים בחיי, והבנתי שמרגע זה ואילך אני נכנס בעל כורחי עמוק אל הארון. ידעתי כי לבטיי עד כה משולים למשחק ילדים בהשוואה להסתרה ולהתחבטויות המצפות לי מהיום והלאה.

"הורים שילדיהם יוצאים מהארון מרגישים שעולמם מתהפך," אמר תומאס וניסה להסתיר את חיוכו האירוני, "והילדים הגייז שלהם מתייסרים כאילו הם אחראים להומואיות של עצמם הפוגעת כל כך בהוריהם. ומה יהיה אתך?" תומאס לא הצליח לעצור את צחוקו. בעצם הוא לא עשה מאמץ כלשהו להסתירו. "לא רק הורים יש לך, אלא גם אישה וילדים. איך תצא מזה? מה, לא ידעת שהומואים לא מתחתנים עם נשים?"

תומאס התפקע מצחוק אך אני לא יכולתי לצחוק יחד אתו. הרעיון שהומו מתחתן עם אישה אכן יכול לשעשע, אך באותם הרגעים, בדירתו הנעימה אשר לא הייתה גדושה בחפצים מיותרים, התנדנדתי מעלה ומטה. ריחפתי במדרונות האלפים המושלגים ושערי התבדר ברוח, ורגע לאחר מכן כבר הייתי בפינת רחוב חשוכה יחד עם גברים רוויי אלכוהול אשר מתכופפים ופולטים את קיאם. לא יכולתי להצטרף לצחוקו משולח הרסן ולא הצלחתי לחשוב כמה צעדים קדימה, על העתיד. המשימות המידיות שעמדו בפניי היו הישרדותיות יותר – לא לקבל פיק ברכיים בעת הפגישה עם נועה והילדים ביום חזרתי ארצה, להמשיך את חיי כאילו דבר לא קרה.

יעקב בר-לוי, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשלושה נכדים, נולד בישראל ב-1947. ב-1974 סיים לימודי הנדסה בטכניון והוא בעל משרד הנדסי ליעוץ ותכנון המתמחה במיזוג אויר ובמערכות אקלים פנים חוסכות אנרגיה (בריכות שחיה מקורות למשל). פיתח "שיטה להגברת איוד" הרשומה כפטנט על שמו. מתגורר ברעננה.

בשנים 1977-1982 עזב לתקופת מה את ההנדסה וחי עם משפחתו בדרום סיני (שארם א-שייך), שם הם התפרנסו מניהול אכסניית הנוער באופירה. במהלך שהותם נחתם הסכם השלום עם מצרים ובר-לוי נבחר לתפקיד יושב-ראש ועד התושבים באופירה. ביחד עם הוועד הוא ניהל את המאבק למען פינוי הוגן והגנה על זכויות התושבים. הוא היה פעיל בניסוח הטיוטות ששימשו את הבסיס לחוק פיצוי מפוני סיני, ופגש פנים אל פנים  את הנשיא סאדאת ביוני 1981.

כאשר בנו הצעיר יצא מן הארון הוא נשאב אל  העולם הלהט"בי (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים). ההתחלה שלו בנושא הייתה נקודת האפס, אך עם הזמן למד להכירו והפך למנחה בקבוצות תמיכה להורים, ואף כתב את ספרו הראשון השמים לא נופלים, המוציא את הסוגיה הלהט"בית מחשכת הארון ומעמידה על השולחן תחת אור גדול.

X