השיגעון החולף | לרכישה באינדיבוק
השיגעון החולף

השיגעון החולף

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

 נינה פרטל, מלצרית איומה בכפר הנופש היוקרתי של העשירים והמפונקים, פוטרה זה עתה על ידי הבוס החדש והתובעני שלה גייב סטיל, הידוע גם כזר הלוהט שזה עתה בילתה איתו את הלילה הטוב ביותר בחייה.

גייב לא מסוגל להתנגד לרגליה האינסופיות של נינה שהשמש נישקה, ולפיה המתחכם שהוא רק רוצה לנשק כל הזמן!

אבל, חרף השמש, החול והלילות הבוערים מתשוקה, הוא בטוח-זה רק רומן חולף. האמנם?

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השיגעון החולף”

בקרוב…

כשנינה פטרל פקחה את עיניה הפכה מודעת היטב לשלושה דברים.

אחת: הייתה לה בליטה על עורפה שפעמה בכאב. שתיים: קרסולה היה תקוע במין מלחציים לחים ומבוקעים. שלוש: מים קרים ומלוחים שטפו בגלים את גופה המותש… ממלאים את פיה ואת ריאותיה.

נחנקת ממי הים, נינה התעוררה לחלוטין. היא התיישבה זקופה ורגע אחר כך פלטה יבבה מסמרת שיער. היא חרקה בשיניה ותפסה את ירכה. כשהחץ האדום הלוהט שנורה במעלה עצם השוק שלה שכך בהדרגה, נינה שבה ושקעה אחורנית.

אבל היא לא תיכנע לדמעות. אין שום סיכוי. במקום, נינה חבטה בשני אגרופיה בכוח בחול.

במהלך החודשיים האחרונים היא חשה כיצד אט אט פיסות מעצמה נושרות ממנה. התחושה שהיא מפסידה בקרב המשיכה לכרסם ולנקר בכוח עמידתה עד שאחר הצהריים הזה, אחרי משמרת מהגיהינום, גמלה בלבה ההחלטה לברוח. אבל את מה שבאמת רצתה להשאיר מאחור – השאלה אתה לא רצתה להתמודד – עקב אחריה.

לאחרונה זה רדף אותה.

מי אני?

היא כבר לא ידעה.

פעם החיים האירו לה כמו שביל האבנים הצהובות. אביה היה בעליה של חברת מהנדסים מצליחה וכשגדלה לא חשבה כלל על צוותי המשרתים בבתי המשפחה השונים, גם לא על כך שתמיד ציפתה לקבל רק את הבגדים הטובים ביותר, את האוכל הטוב ביותר – את הכי טוב מהכול. מובן שכל זה היה לפני שאביה הלך לעולמו, אמה המשוגעת חיסלה את החסכונות המשפחתיים ואחותה הצעירה, האחראית בדרך כלל, נכנסה להיריון מאיזה אידיוט שלא טרח להישאר בסביבה.

בזמן שאמא נשאבה לסחרור, נינה הפשילה את שרווליה. אחרי שסיימה את התואר האוניברסיטאי שלה, היא התקבלה לעבודה בפרסום – העולם האינטנסיבי, בעל הקצב המהיר שכה אהבה. עד לאחרונה עבדה כעורכת הראשית של מגזין נוער חדש. "נוצץ".

ואז נחת הלהב הקהה.

היא פוטרה ביחד עם כמה חברי צוות אחרים. עם משכנתא לא קטנה ומחויבויות אחרות, היא הייתה זקוקה לעבודה, אבל מציאת משרה שמשלמים בה היטב הייתה משימה לא פשוטה בכלל, במיוחד בתחום שלה. כשכולם מהדקים חגורות, התעשייה הקמלה הייתה שקטה כמו כנסייה.

בוקר אחד כשארגנה את חובותיה ההולכים ותופחים, התקשרה אליה חברה ותיקה. בבעלות משפחתה של אליס שולי הייתה סוכנות נסיעות ואם נינה אמנם נואשת, יוכל אביה לסדר לה עבודה זמנית באתר נופש יוקרתי; הוא מכיר את הבעלים. שעות עבודת המלצרות שם יהיו ארוכות, אליס הזהירה אותה, אבל הכסף נהדר.

נינה התמוטטה בהקלה והסכימה ובששת השבועות האחרונים עבדה כמו חמור בחוף היהלומים, אתר הנופש היוקרתי ביותר בריף הגדול של אוסטרליה.

ולא עבר רגע אחד שבו לא ייחלה להיות בחזרה בבית.

רוב אנשי הצוות הניחו לה להבין שהם לא מרוצים מכך שהתקבלה לעבודה דרך הדלת האחורית. עבודה במקום שרוב האנשים מחשיבים למכה של הנופש האוסטרלי, הייתה אמורה להיות דבר שעובדים קשה כדי לקבל אותה, ושנתיים בחצי משרה בקפטריה של האוניברסיטה לא ממש הופכות אותה למומחית.

אבל כיוון שנזקקה לעבודה, הייתה נחושה לעשות כמיטב יכולתה. לכן זקפה את ראשה, גם אם רוב הזמן הרגישה כמו מתחזה. היא חייכה עד שכאבו לה הפנים. גם כשאדונים מפונקים האשימו אותה שטעתה בהזמנות שלהם. או ציוו עליה לעשות דברים מטופשים, כמו לעסות להם את הרקות במשך זמן בלתי הגיוני, אם הרגישו כאב ראש מתקרב. וזאת הייתה רק ההתחלה. כשהתמוטטה, מאוחר בערב, חלומותיה התערבבו בקוקטיילים שנשפכו, בצלחות שנשמטו ובמצעד אין סופי של אורחים דוחים עשירים כקורח.

זה היה הכי קשה.

פעם נינה פטרל הייתה בצד הנכון של הדברים. היא לגמה קוקטיילים קרים וצלולים, דאגתה היחידה הייתה לשיזוף המעוצב שלה, לציפורניה או לעובדה שאין לה מספיק מקום לבגדי המעצבים שלה. עכשיו, כשנמצאה בצדו האחר של קיר הזכוכית, סוג כזה של פינוק מופקר החליא אותה. היא רצתה לנער את המיליונרים המנותקים האלה וליידע אותם שיש אנשים אמיתיים בחוץ ושהם עובדים קשה.

אבל לצד הבוז שחשה אליהם, היה רגש נוסף. תשוקה, שבאישון ליל גרמה ללחייה של נינה לבעור מבושה.

קנאה.

עמוק בתוכה ייחלה להשליך את מדיה ולתת מנוחה לאבריה. היא רצתה להשתרע על אחד מכיסאות הנוח ולהתחנן, לשאול או לגנוב את הסיכוי לחזור לחייה הקודמים, הדקדנטיים ונטולי הדאגות – ולו רק ליום אחד או שניים.

היא לא  שערה שתתגעגע לחיי המותרות. מעולם לא חשבה שתרצה להיות נסיכת חברה שוב. יש לה חיים חדשים, ותענוגות מגונים פשוט כבר לא היו היא.

אבל בכל זאת, הנה היא – נקרעת בין ההתנגדות לפינוק העצמי לבין הגעגועים הנואשים.

גל מפלצתי נשבר על החוף ונינה חזרה באחת אל ההווה הנורא. כשהים שטף אותה, יבבה נמלטה מגרונה, אבל כשהמים מציפים את קנה הנשימה שלה, "הצילו!" שלה נשמע כמו שיעול חנוק.

מי ישמע אותה בכל מקרה?

אחר הצהריים, נחושה להסיט את המחשבה מצרותיה, טיילה לאורך החוף על החול המשיי עד שהגיעה לקצה הדרומי של האי שלא היה מיושב. היא אספה צדפים וקונכיות אחרות ונתקלה בעץ שנפל לרוחבו של החוף וחסם אותו. הגזע נראה יציב למדי, אבל כשקפצה מעליו, נתקעה רגלה בחתיכת עץ רקוב. היא איבדה את שיווי משקלה, נפלה לאחור ופגעה בראשה במשהו קשה.

נינה נגעה עכשיו בבליטה הצורבת הזאת והתכווצה כשעוד זיכרון חי חלף במוחה.

רגע לפני שאיבדה את הכרתה, ראתה מלאך עומד על צוק בקרבת מקום… חזון מזהיר כנגד השמים המעוננים שהמיס את לבה וגרם לו להאיץ את פעימותיו.

היא התרוממה על מרפקיה והטתה את ראשה הפועם. שמש טרופית הסתננה מבעד לעננים שחורים ואורה חזר מן הצוקים המשוננים, אבל אף קרן שמש לא הגיעה אל פסגת הצוק.

חבל. התמונה שנצרבה בראשה הייתה של גבר בעל שיער שחור כעורב, כתפיים רחבות וזוג כנפיים לבנות סחופות רוחות. בהתחשב במרחק, הפרטים המעטים והנפלאים הללו מוכרחים להיות כך. ובכל זאת נותר בה רושם עמוק יותר שלא ניתן למחותו…

תווים חזקים, מפוסלים. עיניים כחולות מהפנטות. חזה חשוף בצבע ארד כמו של עץ אלון חם. עמידתו הבטוחה שדרה לא רק סמכותיות, אלא גם…

גורל? אולי מטרה? ומה בנוגע למיניות החייתית שגאתה ממנו בגלים אדירים? מלאכים בכלל מתעסקים עם הדברים האלה? היא מעולם לא ראתה משהו עוצמתי כל כך.

יפה כל כך.

לפני שהחליקה לתוך החשיכה, נינה דמיינה שעיניהם נפגשו ושמסר עבר ביניהם. הוא אמר לה לא לדאוג, אמר שהוא מכיר אותה ויגן עליה.

היא הביטה סביב ופלטה צחוק מעט היסטרי.

איזה טירוף, הא? וכמה מתאים. בחודשים האחרונים היא הייתה זקוקה למלאך שומר ועכשיו כשגל עומק נוסף התקרב, הייתה זקוקה לו יותר מתמיד.

זרם המים הקרים שטף אותה, גבוה יותר הפעם. כשהגל נסוג, נינה ניסתה לסובב את קרסולה הלכוד, אבל נשכה את שפתיה כששבבים ננעצו בעורה. היא ניסתה להתיישב כדי לשלוף את רגלה, אבל בעוד האזור דרכו חדרה רגלה היה חלש, העץ שסביבו היה קשה כמו בטון.

היא נשענה אחורנית, כיסתה את פניה בשתי ידיים רטובות והתפללה לנס.

לפני שאביה הלך לעולמו, מת גם אחיה בנסיבות טרגיות. עכשיו אמה, אחותה ג'יל והאחיין שלה קודי היו המשפחה היחידה שנותרה לנינה. היא תיתן הכול – הכול – כדי לצאת מזה ולחזור הביתה ולראות שוב את כולם.

גל נוסף התנפץ על החול. צדפות מקציפות הסתחררו מעלה והפעם נינה בקושי החזיקה את ראשה מעל למים. ג'יל תמיד אמרה שהפגם הגדול היחיד של אחותה היה סרבנותה לקבל עזרה. כל מה שנינה רצתה היה שג'יל תהיה כאן עכשיו. לא רק שהייתה מקבלת עזרה, אלא שהייתה מתחננת אליה בשמחה. הגל שהתקרב נראה גדול מספיק כדי להטביע אותה.

היא בחנה את העלווה הירוקה-אפורה שמאחוריה והמתינה עד שהקרקור הלעגני של הקוקבורה ישכך. אז מילאה את ריאותיה ונתנה את כולה, צעקה –

"ה-צ-י-ל-ו! מישהו יכול לעזור לי? אני צריכה עזרה!"

הרבה לפני שגבריאל סטיל שמע את הקריאה הרחוקה לעזרה, היה מודע היטב לשלושה דברים:

א: אלפי הענפים שהצליפו בבשרו כשעשה את דרכו במדרון לכיוון החוף הכאיבו לו נורא.

ב: נעלי ההרים החדשות שלו היו שוות את משקלן בזהב.

ג: הזמן שלו הלך ואזל.

לבו הלם כנגד צלעותיו, גבריאל מיקד את מבטו בכל צעד כשמיהר במורד המדרון התלול. מהר זה טוב. להגיע למטה בחתיכה אחת אפילו טוב יותר. הוא יועיל לאישה הזאת כמו נמר ללא שיניים אם ישבור רגל – או את הצוואר.

ולמה, לכל השדים והרוחות, היא התרחקה כל כך מאתר הנופש?

מוקדם יותר, כשעמד במרומי הצוק, מהרהר במדרון ובסכנה הטמונה בו, ראה אותה מתקדמת לאורך החוף – הביט בה, תחילה שאנן לגמרי, כשקפצה מעל גזע העץ. כאילו היה העץ נייר, רגלה צללה ישר פנימה. היא נפלה אחורנית, וכשהראש שלה פגע בסלע הוא הרגיש את הפגיעה עד לשד עצמותיו.

ללא אזהרה.

ומפני שדברים תמיד יכולים לקבל תפנית לרעה, הגאות התקרבה.

הוא ראה שש שש, אבל אפילו עיוור היה רואה שהמצב עגום.

עכשיו, כשחולצתו מתנפנפת מאחורי גבו, גבריאל דילג מטה את אותו מסלול תלול שטיפס לפני חצי שעה. הוא כבר לא יוכל ליהנות מהזמן שנועד להתמודדות עם אתגר, שלשם שינוי לא היה קשור כלל למיסי חברות.

למען האמת, הוא שנא לקחת חופש מעבודתו כיושב הראש של משרד רואי החשבון סטיל צ'ארטר. במהלך העשור האחרון בו טיפס במעלה סולם הדרגות בחברה חסך סכום לא מבוטל של כסף, אבל נותרה לו עדיין דרך לא מעטה עד שהונו האישי ישתווה לזה של כמה מלקוחותיו העשירים. הוא עבד קשה הרבה יותר מדי בשביל להתבטל עכשיו – בייחוד אחרי שעבר על חוק מאוד יסודי.

לעולם לא להתרחב יתר על המידה.

לפני ארבעה שבועות לקח הימור רציני, השקיע כמעט את כל הונו בהרפתקה שהרגיש עד לשד עצמותיו שתשתלם. כושר הפירעון של העסק הגיע כמעט לפשיטת רגל, אבל הוא ידע שאם יעשה את כל הצעדים הנכונים יוכל לא רק להעמיד את העסק בחזרה על הרגליים, אלא גם להפוך אותו למושא הקנאה של כל טייקון באוסטרליה.

עכשיו הגיע הרגע של "להיות או לחדול". אין מקום לטעויות. ועוד פחות מקום לחוליות חלשות.

"הצילו. בבקשה. הצילו!"

גבריאל הוחזר באחת למציאות והרים את עיניו. כשענף מפתיע היכה במצחו, קללתו הפראית זעזעה את צמרות העצים. ברגע שנפטר מהכוכבים, המשיך בכל הכוח. הוא מוכרח להגיע אל האישה הזאת בזמן. הוא היה עושה זאת עבור כל אחד.

הצטער שלא עלה בידו לעשות זאת –

הוא דחק הצידה את הזיכרונות חסרי התועלת כדי להתרכז במשימתו, באישה הזאת… ובתחושה שהייתה לא בלתי נעימה ושהתערבלה בבטנו כשהביט בה מנקודת התצפית שלו מוקדם יותר.

היא נראתה מוכרת משום מה, מפלי קרמל זהובים הזורמים במורד גבה, רגליה אינסופיות, חטובות ושזופות. עוצרת לאסוף צדפה פה ושם, היא הקרינה חן שרק מבינים ידעו להעריך.

ועם זאת בגדיה היו מהוהים משהו וכפות רגליה היו יחפות. שום קבקבי מנולו בלאניק לא נראו באופק. לא שהרגליים האלה היו זקוקות לאקססוריז יקרים. הוא יכול היה להביט כל היום בשרירי שוקיה השזופים, נמתחים כשנעה על פני החול הרך ו –

גוש סלע קפץ פתאום משום מקום. גבריאל זינק מעלה ונחת בבטחה ובדיוק באותו רגע צץ במוחו רעיון.

בגלל זה היא נראתה לו כל כך מוכרת. כשהביט בה במכנסיה הגזורים, הם הזכירו לו חופשה משפחתית מהילדות ליד הים, כשהלך יחף עשרים וארבע שבע וחכת הדייג שלו לא יצאה מידו. דודה פיית' הייתה נהדרת, העניקה לאחיינה השקדן המון אוכל והרעיפה עליו אהבה. חרף הנסיבות הטרגיות שאפפו את היעלמותה של אמו, נהנה גבריאל מגיל ארבע מבית מאוזן ונטול תהפוכות.

ואז החבר הכי טוב שלו מת.

גבריאל הגיח לבסוף מסבך השיחים האחרון והפציע אל האור. ריאותיו צורבות ממחסור באוויר, גופו מכוסה זיעה, הוא זיהה את האישה במרחק עשרים מטר. הוא חפר עמוק כדי לשלות את מה שנותר מכוחו ואז פתח בריצה כשגל ענקי כיסה אותה.

מבטו נאחז באדוות המעגליות שהופיעו במקום שבו נעלמה. הוא צלל אל הקרירות הרטובה, מצא אותה והוציא את ראשה מעל למים. כשזרועותיה נורו מעלה והיא התנשמה והשתעלה, הוא סיכם את המצב העגום. קרסולה היה לכוד בזווית איומה. לא ניתן לדעת אם נשברו עצמות.

זרוע אחת תומכת בכתפיה, הסיט את השיער הרטוב מפניה בעוד היא נאבקת לנשום. לו היה לו זמן להתמהמה היה אומר שהיא יפה, מין יופי של חתולת אשפתות.

"את שומעת אותי?" שאל. "את בסדר?"

היא תפסה את קצה רגלה ומצאה חיוך מנחם. "עכשיו אני בסדר. אני רק קצת – " היא התכווצה, "קצת כואב לי."

כשהגל נסוג אחורנית, הוא הניח אותה, תחב את אצבעותיו בין הגזע לבין רגלה. נדמה שרגלה החליקה לתוך קשר; למרבה הצער, הקליפה העוטפת הייתה קשה כמו אבן. היא לא הייתה מצליחה להזיז אותה אפילו אם היה לה כוח לנסות.

אחרי כמה משיכות, ניסיונות להחליש את העץ, הפך שקט ומודאג. הוא שאף אוויר, הפגין נחישות ומשך משיכה רצינית יותר. חתיכה קטנה נשברה ואז עוד אחת. לא היו צעקות של כאב; היא רעדה מעט בהכרת תודה כששחרר את רגלה שניה לפני שמים שטפו אותם והפכו את עולמם לדממה קרה ומעורפלת.

ספוג לחלוטין, עוצר את נשימתו, סמך על חוש המישוש שלו שירים את האישה מעלה וייקח את שניהם מחוץ לבריכה המתהווה במהירות. הוא דידה הרחק מעבר לטווח הגאות והניח אותה על חלקת עשב דלילה ומוגבהת. בכל רגע פעימות האדרנלין ישככו ויפנו את מקומן לעייפות השרירים, אבל בינתיים הוא המשיך לזוז.

כמה קשה הייתה הפציעה שלה?

בעוד היא נאבקת לייצב את נשימתה, גבריאל התכופף לידה והרים את קרסולה. אין שברים מורכבים. כשהעביר שתי אצבעות על קשת כף רגלה, אצבעותיה הצבועות לק אפרסקי נמתחו מעלה. הוא חפן את עקבה ביד אחת, ידו האחרת נחה על שוקה, והפעיל מידה מבוקרת של כוח כדי לבחון את הרצועות. משלא התלוננה, הוא הפעיל עוד קצת כוח. היא התכווצה, אבל לא צעקה.

ילדה אמיצה.

היו לה שריטות מכוערות וחבלות שיבשילו לחבורות. היא צריכה  רנטגן,  ויום  או  יומיים  מנוחה,  אבל – הוא  החזיק אצבעות – בעוד חודש בערך הקרסול שלה יהיה כמו חדש.

הוא חיפש פגיעות נוספות ומבטו נדד במעלה רגלה וגבוה יותר. אבל כשהרגיש משיכה בבטנו התחתונה – זריקה של חום בוער – הסיט את מבטו וכחכח בגרונו. מזמינה ככל שהייתה – חולצתה הרטובה נדבקת אל שדיה העגולים, פטמותיה זקורות מתחת לחזייה לבנה ושקופה – זה היה כל כך לא הזמן.

הוא ערם חול לערימה קטנה ביד אחת ואז, כדי לעזור עם הנפיחות, הניח את רגלה על ה"כרית". לבסוף התיישב על אחוריו, הניח מרפק אחד על ברך מורמת, שאף פנימה נשימה מרגיעה ואז נשף אותה במהירות. לבו הלם כמו רכבת קיטור. הוא לא הרגיש כל כך ערני כבר שנים – לא מאז שעינה את עצמו והשתתף בטריאתלונים בנעוריו המאוחרים. נהדר לבניית כושר. פחות טוב בהדיפת רוחות רפאים.

הוא אמר לה, "נראה ששום דבר לא נשבר." תודה לאל.

חזה התרוקן מאוויר כשפלטה נשימה. "אתה בטוח? כי זה ממש לא היום שלי."

הוא חייך למשמע הטון הביישני שלה, למראה שפתיה החושניות. "את חבולה ו – "

"אלוהים – " עיניה התרחבו באימה. "גם אתה."

כאילו כדי להוכיח את כוונתה, טפטוף חמים זלג במורד זווית עינו. הוא העביר את אגודלו על רקתו, בחן את מריחת הדם ואז מחה את האדום על מכנסיו הספוגים.

אין כאב ראש. אין צריבה. "שום דבר רציני."

מבטה הלא משוכנע עבר הלוך ושוב על פני פלג גופו העליון החבול. "יש כאן ערימה רצינית של 'שום דבר רציני', אם אתה שואל אותי."

דאגתה הייתה ראויה להערכה, אבל הוא יחיה. תודה לאל, גם היא.

"נראה שאין שום נזק לרצועות."

"אתה רופא?"

"רואה חשבון."

היא נראתה חוששת. "אל תיעלב, אבל חשבתי שרואי חשבון אמורים להרכיב משקפיים עם מסגרת קרן שחורה ולהיראות קצת חנונים."

הוא חייך. "לא נעלבתי."

פעם הרכיב בדיוק את הסוג הזה של משקפיים – לא שהיא צריכה לדעת. הם זרים זה לזה, שנזרקו יחדיו בגלל מזל צרוף. מובן שזה לא אומר שהם לא יכולים להכיר זה את זה. אולי אלה הנסיבות יוצאות הדופן, פרץ האדרנלין, אבל משום מה היא נראתה…

שונה.

הו, הוא יצא עם נשים. קשה היה שלא כשהוא נחשב לאחד הרווקים המבוקשים בארץ, וכשחברים כל הזמן מסדרים לו "אפשרויות". ובטח, נשים הן נחמדות. לעזאזל, הוא לא היה רוצה לחיות בעולם בלעדיהן. אבל הוא היה עסוק הרבה יותר מדי מכדי לדאוג למערכות יחסים. עסוק מכדי להיות מעורב במשהו שהוא יותר מאגבי.

כאילו שהמחשבה הזאת הייתה משאלה, תמונה אלטרנטיבית של האישה הזאת עלתה בעיני רוחו. בלי חולצה, גם בלי המכנסונים, השיזוף שלה מכסה את כל הגוף, שדיה המלאים גורמים לו לרייר. ציצת הקרמל הזהובה, הוי על הגבעה שבין ירכיה זוהרת – ולמה, אלוהים אדירים, הוא נותן לדמיון שלו להתפרע ככה?

בסדר. מקלחת קרה – או אוקיאנוס – כבר לא הספיקו. עבר הרבה יותר מדי זמן. עדיין הוא יכול לשלוט ברמת הטסטוסטרון המתפרץ.

כוח רצון, בכל דבר, היה המומחיות שלו.

הוא יישר את כתפיו ואז התקרב אליה כדי לבדוק את המכה שעל ראשה. אחרי שהפריד את השיער הפרוע, אצבעותיו הקיפו את הפגיעה והיא התנשפה.

"מצטער," מלמל, ואז, "אין חתך. אבל יש לך ביצה."

"זה מרגיש כאילו יען הטיל אותה."

הוא חפן את סנטרה ובדק התרחבות לא סימטרית של האישונים. כשעיני התכשיט שלה מצמצו לעברו, מפשעתו התרחבה. הוא כחכח בגרונו, הזכיר לעצמו את הנסיבות והתרחק קמעה.

"את היית מעולפת. את זוכרת איך זה קרה? איך קוראים לך? יש לך צלצולים באוזניים?"

מה הסימנים הנוספים לזעזוע מוח?

אבל נדמה שהיא לא מקשיבה. עיני הטופז הבוהקות שלה, המוקפות בריסים שופעים ורטובים, בחנו אותו בפליאה חדשה, כמעט תמימה.

"אתה עמדת שם, נכון? על הצוק הזה."

גבותיו קפצו. "ראית אותי?"

"רק לרגע." עיניה צנחו לפני שהביטו שוב בעיניו. "זה יישמע מטורף, אבל כשהתעלפתי חשבתי שאתה… טוב, חשבתי שאתה מלאך."

הוא צחקק למשמע הטון הכמעט מעריץ שלה. "מצטער לאכזב אותך שוב." לא רופא. בהחלט לא מלאך.

כשרוח אחר צהריים מאוחרת רשרשה בין הדקלים ושחפים צרחו ממעל, עיניה בהקו וגבותיה התכווצו.

"עדיין, אתה… אתה נראה מוכר."

באמת?

אולי היו אלה יותר מאשר זיכרונות משפת הים שגרמו גם לה להיראות מוכרת. האם נפגשו בעבר? בארוחת ערב? אולי גרו באותה שכונה? פוטס פוינט, סידני, היא שכונה יוקרתית; אבל מצד שני לכל מי שנופש בחוף היהלומים יש כסף והרבה ממנו.

לפני שיכול היה לשאול, הרימה את ראשה וגנחה בחיוך מתנצל.

"אני כולי מבולבלת. הראש שלי מרגיש כאילו הוא מלא בצמר גפן."

"אני לא מופתע."

היא צריכה שמישהו מוסמך יבדוק את המכה הזאת, וגם כמה משככי כאבים ותחבושת מתאימה בשביל הרגל שלה. היא צריכה ציוויליזציה, דחוף.

"תני לי רגע," אמר, נחוש להתעלם מחריקת מיתר הברך המתהדק, "ואני אביא לך רופא."

האי נהנה מרופא במשרה מלאה, כמו גם ממטוס ימי וממסוק חירום, ששניהם, כך האמין, הגישו שמפניה. מותרות דקדנטיות במיטבן.

"זה יהיה נהדר," אמרה והזדקפה. "אתה יכול לתת לי יד. או שאני אשתמש בענף בתור מקל."

בקרוב…

X