השטן נמצא בפרטים הקטנים | לרכישה באינדיבוק
השטן נמצא בפרטים הקטנים

השטן נמצא בפרטים הקטנים

שנת הוצאה: אפריל 2015
מס' עמודים: 251
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 57.6
- 42

“זה קרה כל כך מהר. יום אחד רכבתי על האופניים למקדונלד’ס כמו ילדה נורמלית; למחרת צבעתי את המשקופים בקטשופ כדי להרחיק את מלאך המוות”.

 

ייסורי גיל ההתבגרות של הסופרת היהודייה-אמריקאית ג’ניפר טרייג מתוארים בהומור מטורף ובשנינות יוצאת דופן ב”השטן נמצא בפרטים הקטנים”. טרייג, שסבלה מהפרעה טורדנית-כפייתית בעלת גוון דתי-קיצוני, מתוודה בישירות ובאומץ על התנהגויות מטורללות במיוחד, ומתארת את תהליך ההתמודדות הארוך והמבולבל שלה – עד ההחלמה.
בסיפור נוגע ללב ומצחיק עד דמעות, טרייג מתגלה כאחת הסופרות המשעשעות של העשורים האחרונים – וללא ספק גם אחת המוזרות שבהן.

“משב רוח מרענן… סיפורה האישי של ג’ניפר טרייג מרגש, נוגע ומבדר ביותר. היכונו לדהרה פרועה!”
אנטרטיינמנט וויקלי

“ג’ניפר טרייג, כותבת בעלת הומור פנטסטי, מנתחת את סיפור חייה בתבונה ובשנינות”
           קארין ברוקס, ניוזדיי

“כל מי שחווה מצוקה כזו או אחרת בגיל ההתבגרות, יפגוש את עצמו בספר זה”
            שרה נלסון, ניו יורק פוסט

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השטן נמצא בפרטים הקטנים”

בקרוב…

אבא שלי ואני עמדנו בחדר הכביסה. היינו בעיצומו של משבר. זה היה הדבר הכי מוזר בעולם, כי לא יכולתי להפסיק לבכות. והיו עוד כמה דברים משונים. קודם כל, חבשתי כיפה ולבשתי כתונת לילה. והידיים שלי – הן היו אדומות, צורבות ועטופות שקיות ניילון. השפה שלי היתה פצועה. תחת רגליי – מגבות נייר. והמוזר מכל, נראה שכל רכושי עלי אדמות נמצא כעת במכונת הכביסה: לבנים וצבעוניים, בגדים ונעליים, סיכות ראש ותרמילי גב, כולם מעורבבים וכרוכים זה בזה. הא.
"הא", אמר אבי, בוחן את נזיד הריבוק-אספרי-הלו-קיטי מתערבל בשלב הסחיטה. "את רוצה להסביר לי מה קורה פה?"
האם לא היה זה מובן מאליו? האדים של הבייקון – קותלי החזיר – שאחותי הכינה לעצמה במיקרוגל, זיהמו את כל הדברים שלי, ועכשיו הייתי צריכה לכבס הכל. אבל הסבר הגיוני מסוג זה לא עבר חלק אצל אבא שלי בזמן האחרון. התפתלתי בניסיון למצוא הסבר אחר, מגלגלת שקרים בפי: אלה היו שיעורי בית, ניסוי מדעי; זה היה מיצג של אמנות מושגית, יצירת מחאה נגד צריכת היתר של בני הנוער בימינו. הרמתי מבט אל אבי ושוב למטה, אל מכונת הכביסה, משכתי את פרק ידי העטוף בשקית מתחת לאפי, והתנשפתי. "לא יודעת".
לא ידענו. שנים רבות מאוחר יותר נלמד שמה שקרה היה מצב מוזר המכונה "קַפֶּדֶת" (באנגלית: scrupulosity)1, סוג דתי קיצוני של הפרעה טורדנית-כפייתית, הכרוך בהקפדה מטורפת על כללי הדת. הוא תקף אותי בגיל 12, רדף אותי לסירוגין משך כל שנות העשרה שלי, והפך כל יום מחיי להרפתקה מפתיעה ומשפילה. המחלה הופיעה בצורות שונות, אבל תמיד, תמיד, מביכות. לפעמים נאלצתי ליפול על ברכיי ולהתפלל באמצע פגישות מועצת התלמידים, ולפעמים נאלצתי להסתתר מתחת לספסלי אצטדיון הספורט ולמלמל פרקי תהילים. לפעמים לא יכולתי לגעת בשום דבר ולפעמים הייתי צריכה ללטף דבר מה שוב ושוב. לפעמים הייתי צריכה לשטוף את ידיי, ולפעמים את ידיו של מישהו אחר. לפעמים הייתי צריכה לטהר את הקלסרים שלי. לפעמים הייתי צריכה להכניס את כל רכושי למכונת הכביסה.
למצב הזה, "קפדת", הענקתי שם חיבה, "קיפי", שם שהעדפתי בהרבה. כך זה נשמע כמו איזה מצב מטריד אבל לא מזיק במיוחד. משהו כמו "אתמול בערב אכלתי כמה צדפות מקולקלות והיום חטפתי קיפי". קיפי זה חמוד ושובב. "הו, את והקיפי שלך", דמיינתי את הדייט שלי אומר, צוחק למראה האופן המבויש שבו בחנתי את ארוחת הצהריים שלי כדי לגלות סימני טומאה רוחנית. קיפי נשמע כמו משהו אחר לגמרי, מין קיפוד קטן וסימפטי שהקוצים שלו אפילו לא דוקרים, אולי קצת מגושם אבל כלל לא מזיק.
אבל זה ממש לא כך. שורש המושג הלטיני הוא המילה scruple, שפירושו אבן קטנה וחדה. במקור האבן ציינה מידה או משקולת; הרעיון הוא שהסובל מן המחלה שוקל באופן תמידי את כפות המאזניים של מצפונו. אני דווקא מדמיינת אבן חצץ בנעל, אולי בגלל הדאגות המציקות התמידיות שגרמו לי לקרטע, בדיוק כמו הנעליים השטוחות והמחודדות, הקטנות עליי במידה, שנעלתי כדי להעניש את עצמי. הן לחצו ושפשפו ולא התאימו לשום פריט לבוש שהיה לי, אבל אי הנוחות שגרמו לי היתה כאין וכאפס בהשוואה לספקות שעינו אותי בכל שנייה של כל יום בחיי. הקפדת הזו נעצה בי את קוציה בחוזקה וקיפדה את שמחת חיי.
קפדת מכונה לעתים מחלת הספקות והפקפוקים משום שהיא מכריחה אותך להטיל ספק בכל דבר. כל דבר שאת עושה או אומרת או לובשת או שומעת או אוכלת או חושבת, את בוחנת באופן קפדני, מדוקדק ומייסר. האם אגיע לגיהינום אם אצפה בערוץ HBO? האם זה חילול השם לקנות במבצע? מהי עמדת התנ"ך לגבי פירות וירקות אורגניים? שאלה אחת הובילה מיד לבאה, כמו חרוזים במחרוזת תפילה, כל ספק הוא פנינה שיש למולל ולדאוג לגביה. בגדים תחתונים, משקאות, חומרי קריאה; עבור הקפדנים והפקפקנים, שמקפידים בקלה כבחמורה, אין פרט שהוא בנאלי מדי לחקירה תיאולוגית שעומקה כשל עבודת דוקטורט. הו כן, אנחנו יודעים לעשות חיים.
אבל השנה היתה 1982, ולא ידענו דבר מכל אלה. לא ידענו מה זה היה ומאיפה זה הגיע. זה הגיע משום מקום. בעצם היו סימנים. מאז גן הילדים היו לי דחפים טורדניים-כפייתיים, פזורים ואקראיים. סידרתי שוב ושוב את תחתיות הכוסות, ולא יכולתי להפסיק. הוריי חשבו אולי שזה מוזר, אבל לא סברו שזה מצריך טיפול. הכפייתיות צמחה יחד איתי, וכעת שבה והגיחה, מטילה צל ענקי ועצבני. היתה גם העובדה שהרעבתי את עצמי באופן שיטתי זה שנה, וכבר לא הייתי מסוגלת לקבל החלטה רציונלית כלשהי. לפעמים לבשתי לכיתה ז' גטקעס ונעלתי נעלי עקב פתוחות, או שילבתי מגבעת לֶבֶד עם מעיל טייסים תפוח מוויניל, חושפת את עצמי לסוג הלעג שנדרשות שנים ארוכות של טיפול נפשי ותרופות מרשם כדי להתגבר עליו. לא, לא הייתי במצב שאפשר לי לקבל החלטות רציונליות, ממש לא.
ולתוך כל הביצה הזו נכנסה ההלכה היהודית. התחלתי ללמוד לקראת בת המצווה שלי, בת 12 וכבר קצת מפוזרת ומטורללת, ופתאום גיליתי את כל החוקים הנפלאים האלה. הם היו מדהימים. היה מרשם לכל תנועה ופעולה, והם נתנו מבנה לכל אותם דחפים כפייתיים בלתי צפויים שהחלו לצרוב קעקוע, מבלבל אך כובש, על מערכת העצבים שלי. השילוב של הלכה והפרעה טורדנית-כפייתית יוצר קוקטייל נהדר, ואני הייתי שיכורה ממנו. פתאום לא סתם התרחצתי – טיהרתי את עצמי מחטאיי. לא סתם ליטפתי דברים – סמכתי עליהם את ידיי בברכה. עכשיו הטקסים שלי היו בדיוק זה: טקסים.
וזה היה כיף – חבל על הזמן. המלמול האינסופי, הטבלת הכלים הבלתי פוסקת – לא שבעתי מזה. ההתנהגות האובססיבית התפתחה במהירות מתחביב אקראי להתמכרות בולעת כל. זה קרה כל כך מהר. יום אחד רכבתי על האופניים למקדונלד'ס כמו ילדה נורמלית; למחרת צבעתי את המשקופים בקטשופ כדי להרחיק את מלאך המוות.
איני זוכרת בדיוק מה היה הביטוי הראשון, אבל נדמה לי שהיה זה אוכל. בשלב זה היו לי בעיות אכילה בעלות גוון אובססיבי, אם כי חילוני, זה שנה. התחלתי להוציא מזונות מן התפריט שלי. בתחילה סוכר ושומן, אחר כך מאכלים מבושלים, אחר כך אוכל שנגעו בו ידי אדם, ואז מזון מעובד, ואז – לא מעובד. עד ינואר הגעתי ללא הרבה יותר מפירות יבשים, וציפורניי קיבלו מרקם של גבינה קשה ומחוספסת.
אבל אז הגיעו כל אותם חוקים נחמדים ונתנו צורה למוזרויות האכילה שלי. זה היה פתאומי ובלתי צפוי, הסלידה מבשר חזיר ומפירות ים, מבשר עם חלב. לא הזמנתי את זה, זה פשוט קרה. פתאום שמרתי כשרות. בערך שמרתי כשרות. פחדתי לספר להוריי, אז הסתרתי את זה, יורקת בשר חזיר לתוך מפיות, מפרידה בזהירות את הגבינה מן ההמבורגר, את הפפרוני מן הפיצה.
"יש סיבה מיוחדת לכך שאת מחביאה את צלע החזיר מתחת לצלחת שלך?" ביקשה אמי לדעת.
"הו, אני פשוט מרככת אותה", שיקרתי, חובטת בצלע בעזרת הצלחת.
"יש בעיה עם השרימפס?" חקר אבי.
"הודיעו בחדשות, פרסמו קריאה להחזרה ליצרן. אתם יכולים לשחק ברולטת הרעלת מזון אם אתם רוצים, אבל אני את שלי נותנת לחתולה".
האוכל יכול היה להעסיק אותי לנצח, אבל אני הייתי שאפתנית יותר. אחד אחד נפסלו דברים נוספים. הייתי קמה בבוקר ויודעת: היום אין טלוויזיה. זה חילול השם. אחר כך: לא עוד מגזין סבנטין, זה לא צנוע, זה אסור. הנה רשימה חלקית של דברים שמבחינתי היו מחוץ לתחום: ניקוי פנים בגרגרים מקציפים, צביעת שיער, קלטות אוסף, ליפ-גלוס. הו, היה לי כל כך הרבה מרץ, והיו כל כך הרבה חוקים שיכולתי לקבל על עצמי, וכשהם נגמרו פשוט המצאתי עוד.
העובדה שלא היה לי מושג מה אני עושה לא הרתיעה אותי כהוא זה. למרות שביליתי שש שנים בבית ספר עברי בימי ראשון, ולמרות קורס בת מצווה מזורז, הידיעות שלי לגבי מנהגים יהודיים שאפו לאפס. הכרתי כמה שירים וכמה קללות בעברית וזהו בערך. המקורות היחידים שעמדו לרשותי היו תנ"ך באנגלית בנוסח המלך ג'יימס, אנציקלופדיה וכל כתבי חיים פוטוק והרמן ווק בכריכה רכה.
אבל זה הספיק לי. התנ"ך היה מלא וגדוש בהוראות מדוקדקות ובצווים משונים שאסרו למרוט את זה ולתחוב את ההוא. ההנחיות הקטנות והמפורטות הללו היו החביבות עליי. התעניינתי פחות בעניינים עקרוניים כמו עשרת הדיברות ויותר בהערות השוליים של הנוהג היהודי, באותיות הקטנות, בחוקים החריגים ובתקנות המוזרות. לו הדחפים שלי היו חילוניים, הייתי מן הסתם מצייתת לסעיפים המצחיקים והנשכחים בספרי החוקים שאוסרים על נושאי שפם מלאכותי ללעוס מסטיק, או על בעלי פרדות להלביש את בהמותיהם בתחפושת.
במקרה שלי, התרכזתי בחוקים התנ"כיים שעסקו בחקלאות ובבהמות. מאוחר יותר, כשגדלתי, וכך גם המופרעות שלי, התמקדתי בחוקי טומאה הנוגעים למוות ולנוזלי גוף, אך לעת עתה היו אלה צמחים וחיות בית. לא היו לנו יבולים, אך היתה לנו מדשאה, וזה היה קרוב מספיק. תחבלתי תחבולות כיצד להשאיר את שולי המדשאה בלתי מכוסחים כך שהעניים יוכלו לבוא ללקט מהם. דמיינתי נחילי איכרים מלוכלכים, מטפחות קשורות לראשיהם, נוהרים לגינתנו עם שחר לאסוף אלומות עשב. "הו תודה לך, ג'ניפר הצדקת!" הם יקראו, פניהם המוכתמים זורחים באושר, אניצי דשא מבצבצים מבין שיניהם המשחירות.
הם מעולם לא הופיעו, אך לא נתתי לזה להרתיע אותי. התנ"ך ציווה, ואני ביצעתי. בתור בהמות, היו לנו רק כלב וחתולה, אבל אני הייתי נחושה לדאוג להם כפי שאמונתי מנחה. ההלכה מצווה עלינו להאכיל את החיות לפני שאנו אוכלים בעצמנו. זה חוק טוב, שמטרתו ללמד חמלה, אך הוא לא היה ספציפי מספיק עבורי. האם צריך להאכיל אותן רק פעם אחת, לפני ארוחת הבוקר, או שמא בכל פעם שרוצים לאכול? החלטתי שעדיף לטעות לכיוון האדיקות, והאכלתי אותן לפני כל ארוחה, לפני כל חטיף, כל כוס מים. הכלב היה פעיל מספיק כדי לשרוף את הקלוריות המיותרות, אך החתולה התנפחה במהירות והגיעה למשקל עשרה קילו. אמי הזעיפה פנים בכל פעם שהתקרבתי לפותחן קופסאות השימורים.
"את לא שוב נותנת לחתולה לאכול, נכון? אני נשבעת, הבוקר היא דרכה לי על כף הרגל ואני חושבת שנשברה לי בוהן".
אלוהים יודע שרציתי להפסיק. הבטן של החתולה כבר נגררה על רצפת הלינוליאום; ידעתי שאני לא עושה לה טוב. התייראתי מלהאכיל אותה. לפתוח את הפחית ולהגיש לה מזון בשרי לח היה תהליך ארוך ומייגע שהיה כרוך בשטיפת ידיי וכלי האוכל עשרות פעמים. אם שמץ ממזון החתולים התיז עליי, תהליך הניקיון היה יכול לקחת פי שניים זמן, ואם הנתז נחת על יד פי – מה שקרה באופן קבוע, כי העפתי את המזון אל הקערית כאחוזת תזזית – אזי נפתחו שערי הגיהינום. הייתי כפויה לרחוץ את פי במים קרים, ואז חמים, ושוב קרים. אחרי ששפתיי היו פצועות ומדממות ויתרתי, והחלטתי שמזון החתולים הופך אותי לבשרית, כאילו בעצמי אכלתי את הבשר; כדי להימנע מלערבב בשר וחלב, לא נגעתי בחלב במשך שש השעות הבאות.
זה היה בסדר גמור, לא היה לי זמן לגלידה כשהיו כל כך הרבה מצוות לקיים ולחקור. הנה עוד אחת: התורה מצווה על הבעלים לשלם על חטאי בעלי החיים שלהם. הכלב שלנו ביצע חטאים רבים על מדשאת השכנים במשך שנים. האם עכשיו היה עליי להציע כפרה? איך בדיוק אני אמורה לעשות את זה?
מן הסתם לא היה זה דבר שברוב הבתים היהודיים, ואפילו שומרי המצוות, מתעסקים בו, ואני הבנתי זאת אבל לא יכולתי להתגבר על עצמי. לא ידעתי אחרת. לא ידעתי דבר. לא ידעתי, למשל, שבנות לא נדרשות לחבוש כיפה. זה היה דבר שהתייסרתי לגביו. האם אני אמורה לחבוש כיפה כל הזמן, אפילו לבית הספר? האמת היא שחשבתי שאני אמורה, אבל לא הייתי אמיצה מספיק. מגבעת לֶבֶד, כן; כיפה, זה היה יותר מדי.
אחרי כמה שבועות של התלבטות החלטתי שעליי לכסות את ראשי רק בעת תפילה. הבעיה היתה שלא יכולתי להפסיק להתפלל. ומכיוון שרק לעתים נדירות היה לי כובע, חטפתי כל מה שהיה בהישג ידי: מפיות, מגבות נייר, טישו. בעיקר השתמשתי בידיי. אצבעותיי התעופפו וריחפו מעל ראשי בעת שמלמלתי במהירות ברכה מתוצרת עצמית. העמדתי פנים שאני מנופפת, או מגרשת חרקים, או מתגרדת. זו לא היתה תחבולה מוצלחת כפי שסברתי, כי בסופו של דבר הצטיירתי לא רק כמטורפת אלא גם כשורצת כינים.
ראשי, ללא ספק, רחש וזמזם. הוא היה כוורת, מרכזיית טלפונים ובה מאות שלוחות שנדלקו בבת אחת. הדבר היחיד שהשקיט את מוחי היה תפילה. הלוואי שזה היה משהו אחר. התפילה היתה מייגעת ותבעה זמן רב. אילו רק יכולתי למצוא הקלה בפעילויות אחרות כמו צפייה בטלוויזיה או עיצוב שיער.
במקום זה, לי היו תפילות. במהרה התמלאו ימיי בישיבות ארוכות של דבקות דתית שניהלתי כל בוקר, אחר צהריים וערב. ידעתי שיהודים אמורים להתפלל שלוש פעמים ביום, אבל לא הכרתי את התפילות האמיתיות, אז חיברתי תפילות משלי. ראשית, עשר דקות של זמרה חרישית לשלומם של תריסר ילדים נעדרים שאת שמותיהם שיננתי אחרי שראיתי אותם בחדשות. אחרי כן, תחינה מורחבת עבור כל האמריקאים שהוחזקו כבני ערובה בחו"ל. לאחר מכן התנצלתי על כל דבר רע שעשיתי או שאעשה. ואז התפללתי למען בני משפחתי, מתחננת למחילה על צריכת החזיר המופרזת שלהם, וסיימתי בתפילה שלא אמות לבדי.
בשבתות התפילות הוכפלו ושולשו. מכיוון שלא היה בסביבתנו בית כנסת במרחק הליכה, קיימתי את תפילותיי לבדי. ומכיוון שלא ידעתי מה כולל טקס התפילה, המצאתי אחד משלי. משעה 9 ועד 12 וחצי בצהריים ישבתי בקפידה בחדרי, קוראת את התנ"ך ואת האנציקלופדיה היהודית לילדים, שורה אחר שורה, ולא עברתי לשורה חדשה עד שהייתי בטוחה שאני מבינה לחלוטין את הקודמת. כשסיימתי חלק זה של הטקס, קראתי את הטור "מחשבות תורה" בעיתון היהודי, ואחריו את ההודעות על חתונות. בשלב זה כרעתי על ברכיי וביצעתי תרגילי גב. הייתי די בטוחה שזה לא חלק מטקס השבת המסורתי, אך חשבתי שזה סיום נחמד. נפש בריאה בגוף בריא.
שמירת השבת הגיעה כמחשבה מאוחרת יותר. כבר שמרתי את המצוות החקלאיות של שנת היובל; הסקתי שמן הסתם כדאי שאשמור גם שבת, תהא אשר תהא משמעות הדבר. היה לי רק קצה קצהו של מושג לגבי מה מותר ומה אסור בשבת. התורה אוסרת על זרייה, דיש וקציר, ולמרות שהיו לי כמה תחביבים חדשים, הם לא כללו פעילויות אלה. השאלות שלי היו הרבה יותר פרקטיות. האם מותר ללכת לבית השימוש? האם מותר לנגב? אלה לא היו שאלות שאפשר לשאול את הרבי.
כדי ללכת על בטוח, החלטתי לעשות כמה שפחות. האם זה בסדר לקרוא מגזינים? עדיף שלא. לעלות במדרגות? נו, למה לחפש צרות? פעילות אחר פעילות נפסלה. כשלא נשאר דבר החלטתי שלא מספיק לשמור שבת; הייתי צריכה לשמור אותה בדיעבד. נחרדתי מההבנה שלא שמרתי על קדושת השבת עד כה. לפי התורה, העונש על חילול שבת היה מוות. עד גיל 12, חישבתי, חיללתי שבת אולי עשרת אלפים פעמים, ועכשיו הגיע הזמן לתקן את המעוות. עברתי על כל הדברים שלי, החלטתי מה נקנה או נוצר או כובס בשבת, ונפטרתי ממנו.
התהליך הזה היה הרבה יותר קל בזכות התנהגות כפייתית מוקדמת יותר. במהלך השנתיים הקודמות היה לי טקס חובה לפני השינה – הייתי צריכה להדפיס שורה אחת שמתארת משהו שעשיתי באותו יום, הכל באותיות דפוס גדולות, ולהוסיף 12 סימני קריאה. מסמך זה התגלה כעת כשימושי ביותר, משום שאם "הלילה צפיתי בפרק הכי שווה בסדרה 'אדם-חיה'!!!!!!!!!!" – ששודרה בשישי בלילה – יכולתי להניח שהשורה הבאה אחריה, "קניתי חולצת לקוסט מגניבה ב'מרשל'!!!!!!!!!!!!", נכתבה בשבת ולכן החולצה היתה טמאה, הולדתה בחטא, והיתה חייבת להיזרק.
כך הצטברה אצלי ערמת חפצים בגודל של ממותה. לא יכולתי לשמור אותם עם יתר חפציי, משום שתועבת חילול השבת מידבקת ועלולה לזהם את הכל. היה עליי לבודד אותם בהסגר, להגלותם. משך שנים השתמשתי בארונית שמתחת לכיור חדר האמבטיה שלי כבית קברות לניסויים שנכשלו, כמו צנצנות מעלות עובש של בועות אמבט תוצרת בית ותרכובות פרנקנשטייניות של סבון, וזו הצטיירה כמקום טוב למדי להחביא בו דברים. הפכתי את הארונית לגיא בן הנום מעופש של סרטים לשיער, גרביים, כלי כתיבה ובגדים.
אבל תוך זמן קצר זה כבר היה קטן עליי. היה כל כך הרבה להסתיר. במהרה ייסדתי כמה וכמה אתרי קבורה, נקודות מסתור ומזבלות שבהם יכולתי להיפטר מחפציי הבלתי רצויים ולכסותם בחול.
לא יכולתי להשליך את הדברים האלה; היה לי דחף לבודד אותם, אך במקביל היה לי דחף לא פחות חזק לאגור, לשמור, לצבור. הדבר הכי גרוע היו העיתונים. זו התנהגות כפייתית קלאסית, כל כך נפוצה וראשונית, שאני תוהה מה צברו כל הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית לפני המצאת הדפוס. האם הם מילאו את בתיהם ביריעות קלף? האם בני משפחתם התחננו בפניהם להשליך את המגילות, לפחות את אלה שקראו כבר?
אנו, בימינו, בני מזל; עיתונים הם די קומפקטיים. ולי היה עוד יותר מזל, משום שלא הייתי צריכה לשמור את כל העיתון, אלא רק חתיכות קטנטנות ממנו. שמתי לב שיש אנשים דתיים שמקצרים מילים מסוימות, למשל כותבים ה' או ד' במקום שמו המפורש של אלוהים, משום שהמילים המציינות את האלוהות הן קדושות ואסור לזרוק אותן. ולכן הייתי צריכה לחתוך ולגזור אותן, את כל המילים הנרדפות לאלוהים, כדי שלא ייזרקו. נותרתי עם מאות פיסות נייר קטנטנות, מאות אבות קדושים ומלכים מבורכים. כשלא ידעתי מה לעשות בהן, התחלתי לתחוב אותן לתוך ספרים, להחביאן בין דפי מילונים ואנציקלופדיות. בכל פעם שמישהו חיפש פירוש של מילה, שלכת של קונפטי קדוש נשרה עליו. "מעניין איך זה הגיע לכאן", הייתי ממלמלת, מקווה שאף אחד לא רואה אותי אוספת את פיסות הנייר ומנשקת אותן במטרה למחוק את עלבון הנפילה על הרצפה.
בערך בתקופה זו החלו בני משפחתי להבחין שאני מתנהגת מוזר. בחודשים הראשונים הצלחתי להסתיר את זה. הכשרות האקראית וישיבות התפילה הארוכות עברו איכשהו בלי יותר מדי תשומת לב. אך ממחוות היד, כובעי הנייר והנשיקות לרצפה כבר היה קשה להתעלם. הרחצה גם היא הפכה לבעיה. בהתחשב בכמויות בשר החזיר שהיו לנו בבית, אפשר היה להניח בבטחה כי כל משטח טבל בנדיבות בשומן חזיר. הרגשתי כפויה לשטוף את ידיי יותר מ-50 פעמים ביום. ההתנקות במידה מספקת כדי לאכול היתה תהליך מורכב וארוך שנאלצתי להתחיל לפחות חצי שעה לפני ארוחת הערב. הארוחה התעכבה בקביעות, אבל אם נגעתי במשהו היה עליי להתחיל הכל מהתחלה, כך שהסתובבתי בבית כשידיי מורמות לפניי כמו רופאה מנתחת עד שהגיע הזמן לשבת לאכול.
"כולך מקורצפת לקראת ניתוח הפשטידה, דוקטור טרייג?" שאלה אמי.
"אני פשוט עושה תרגילי התעמלות לידיים", שיקרתי. "כל נערה רוצה פרקי ידיים מעוצבים ואצבעות חטובות".
אך נראה שהכפפות הוסרו. בני משפחתי התעלמו בנימוס מהתנהגותי בחודשים הראשונים, אך כעת היו נחושים. הם החלו להתעמת איתי, ואני התחלתי לשקר.
"האם יש סיבה לכך שהמפית שלך מלאה כדורי בשר?" רצתה אמי לדעת.
"את יכולה להסביר מדוע יש מזבח של אצטרובלים בחצר האחורית?"
"יש לך מושג לגבי כתמי האקונומיקה על הריפוד?"
שיקרתי יותר מכפי ששיקרתי אי פעם בחיי. שיקרתי, ושיקרתי, ושיקרתי. נכון, לא לשקר הוא אחד מעשרת הדיברות, ולא לאכול כדורי בשר אינה אפילו אחת ממאתיים המצוות הראשונות, אך השקר הצטייר עדיף.
הייתי חייבת לשקר. המנהגים החדשים שלי היו סודיים. הייתי ישרה וכנה לגבי שאר הנוירוזות שלי, כמו ההיפוכונדריה שלי והפחד שמא הכלב יכול לקרוא את מחשבותיי, אבל ידעתי שהעסק החדש הזה היה צריך להישאר חבוי. זה היה מוזר בצורה בלתי נסבלת. זה לא היה איזה שיגעון אופנתי כמו, נאמר, צמחונות. זה היה משהו שבגללו יאשפזו אותך בבית משוגעים.
לא ממש הבנתי בהלכה היהודית, אבל אשפוז בבית משוגעים – על זה דווקא ידעתי. עד גיל 12 ביליתי יותר זמן במחלקה פסיכיאטרית מכפי שככל הנראה היה בריא לילדה בגילי. שלוש שנים לפני כן החלה הבייביסיטר החביבה עליי להתנהג מוזר, ועשתה דברים קטנים ומשונים כמו לסרב לאכול ולהתעלף ולאיים לפגוע בעצמה, וכעת היתה מאושפזת באופן די קבוע. בית החולים היה במרחק רחוב אחד מביתנו, ולי היה מותר לבקר אותה במחלקה הסגורה בכל פעם ששהתה שם.
זו מן הסתם לא היתה הסביבה הבריאה ביותר לילדה בגיל בית ספר יסודי. אבל אני אהבתי את זה. מבחינתי היה זה יער קסום של עישון פסיבי ושל טורזין, שקט ושלו, מקום שבו יכולתי להעביר שעה מאושרת בצפייה עם החולים באופרות סבון בטרקלין. התרופות עשו אותם מזוגגים ונרפים, אך כולם היו נחמדים עד מאד.
"רוצה סיגריה, מותק?" הם הציעו. "רוצה סוכרייה? תקשיבי לי, אני הולכת לספר לך משהו חשוב מאד, מפני שאת ילדה קטנה ונחמדה. ישו מגיע, וכשזה יקרה, הפולשים מהחלל יתחילו לאכול אנשים, אבל אל תדאגי, אני אגיד להם לא לגעת בך".
ביליתי שם כל כך הרבה זמן, חלקתי איתם חטיפים ומגזינים. אולי חטפתי שם משהו. אולי הייתי בדיוק כמותם. ואולי, אבל זה היה אפילו מפחיד יותר, אולי הייתי שפויה לחלוטין. אולי המחשבות המטרידות לא הגיעו ממוחי הדפוק אלא מן השמים. אולי הייתי נביאה, שנשלחה ללמד את תושבי כדור הארץ לרחוץ את ידיהם כהלכה. אולי זה היה השלב הבא. אולי מחר אקום בבוקר וארגיש שאני חייבת לקשור על גופי לוח מודעות דו-צדדי ולהתחיל לחלק עלונים ולצעוק תוכחות מטורפות ברמקול.
"בני אדם, השתמשו בסבון ידיים, מהסוג הנוזלי! הסבון המוצק רק מלכלך אתכם יותר!"
"בנות חוה, השתמשנה במגבות נייר כדי לסגור את הברז! אחרת תידבקנה בחיידקים המלוכלכים שניסיתן לשטוף מעליכן!"
זה היה דבר נורא מכדי לחשוב עליו. בינתיים פשוט המשכתי ללבוש מגבות נייר ולשקר. שיערתי שאמשיך לחיות כך את שארית חיי. אולי אמצא עבודה בחיטוי אוזניות, ובסופו של דבר אתמסד עם מישהו שתחביביי ייראו לו מקסימים.
אבל בני משפחתי המשיכו לשאול שאלות, ולבסוף, אחרי חודשים של רחיצת ידיים, הגיע הזמן לשתף באמת. כעת התרחשו סצנות רבות רוויות דמעות שבהן התוודיתי על הכל. המחבוא של ביכורי הפירות, הכיפות החד-פעמיות, הדחף ללקק את רצפת הפרקט – סיפרתי הכל. אך ההסברים שהצעתי, כעת אמת לאמיתה, היו לא פחות מטורפים מאשר השקרים שסיפרתי בחודשים האחרונים. בני משפחתי היו מבולבלים.
"תני לי להבין", תמה אבי, "את אומרת לי שאת מתנהגת ככה מכיוון שהתורה מצווה עלייך? זו הסיבה? את בטוחה שאת לא מסניפה דבק? את בטוחה שאת לא פשוט שיכורה?" הוריי ידעו להתמודד עם אלכוהול שמופק מתבואה. אך מה היה עליהם לעשות עם מנחת תבואה?
ועדיין, הם ניסו. הם קראו כמה מאמרים, שאלו כמה שאלות. הם ניסו ללמוד את השפה שסגנון חיי החדש דרש, מילים כמו "פרווה", "חלבי" ו"טרף". אמי למדה אותן מהר מאד אך המשיכה לקרוא ליום השבת Sabbath, מה שלא אהבתי בכלל. זה נשמע כל כך נוצרי פוריטני, לקוח ישר מן המאה ה-17, ואני חששתי שהדבר הבא יהיה שהיא תתחיל לקרוא לי "טרייג החסודה".
למעשה היא נהנתה להעמיד פנים שאני הווארד יוז. "ציפורני הרגליים שלך צומחות נהדר, הווארד יקירתי", היא סלסלה בקולה. "עוד מעט יהיו ארוכות מספיק לנקוש ברצפת הלינוליאום ונוכל לשמוע אותך מגיעה. עכשיו תישארי פה רגע. אני הולכת לנגב את הפירות המשומרים במגבונים לחים ולהכין לך חטיף".
לא אהבתי את הטון העוקצני, אבל אם זה היה המחיר, יכולתי לחיות עם זה. אם המחיר עבור התנהגות מטורפת היה שבני משפחתי יחשבו שאני באמת מטורפת, זה היה בסדר, כל עוד לא הייתי צריכה להפסיק לרחוץ את הרהיטים או לאלם אלומות. זה היה כל כך משחרר, לא להסתתר ולשקר ולהעמיד פנים. משפחתי המשיכה להציק לי ולהגביל אותי, אך כעת יכולתי להתווכח איתם באופן גלוי. זה היה כמעט כיף, כמעט מצחיק.
"למה את לא לובשת את השמלה החדשה שקנינו לך?" רצה אבי לדעת.
"בגלל שכתוב: ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך".
"הנני סבור שהבן-לא-הבינות", החזיר לי אבי. "כעת קומי לכי-לך, חזרי לחדרייך, והעטי עלייך את השלמה שאבותיך מצווים עלייך, או שתאבדי את זכויות קריאת התנ"ך שלך".
ועדיין, הם אפשרו לי הרבה דברים. זה לא שהם אישרו, או אפילו קיבלו אותם, אבל הם היו משועשעים. חבשתי כובעי נייר ודיברתי אל מדפי הספרים. זה היה עצוב ומרגיז, אבל גם מבדר למדי, והרי לא היתה לנו טלוויזיה בכבלים. אז הפכתי להיות הג'ני-שואו, קומדיית מצבים מטורללת, תכנית בידור מטורפת של 24 שעות ביממה. נכון, שידרתי בעיקר שידורים חוזרים, אבל הייתי התכנית היחידה בנמצא.
אך התכנית החלה לשוב ולחזור על עצמה בלולאה, ובמהרה דברים החלו לצאת משליטה. מוויתור על אכילת בייקון הדרך היתה קצרה להחלטה שאסור לי לכסוס ציפורניים, כי אולי החלבון שמרכיב אותן הגיע מחזיר. הרחצה הפכה להיות בלתי פוסקת; התפילות – אינסופיות. הדברים נראו סבירים למשך חודש או שניים. ואז פתאום היינו בחדר הכביסה וכל חפציי צפו בתוך נוזל כביסה. פתאום היינו בעיצומו של משבר.
אני משערת שהיו שיחות, דיונים מהוסים בין הוריי, התייעצויות עם ידידים פסיכולוגים, שיחות טלפון עם קרובי משפחה. מה הם אמורים לעשות איתי? לא היה לכך תקדים. הם לא יכלו להעניש אותי בכך שייקחו ממני את הדברים שאהבתי. כבר לקחתי אותם מעצמי. לקרקע אותי היה חסר טעם. למעשה אהבתי כששלחו אותי לחדרי.
לבסוף הציעו הוריי תכנית שהיתה מעשית ועניינית כמותם: הם ניסחו חוזה. התנאים היו ברורים ופשוטים. מותר היה לי לרחוץ את ידיי אחרי ביקור בשירותים, ולא בשום זמן אחר. מותר היה לי להתפלל עד שעה ביום, אבל בתנאי שלא אעשה את התנועה המשונה של ליטוף הראש. מותר היה לי לשמור שבת אך לא להרוס את היום לבני המשפחה. אסור היה לי לנסות להחזיר אותם בתשובה. אסור היה לי להשגיח על הבישול של אמי. אסור היה לי לחזור ולרחוץ כלים, בגדים או איברי גוף שכבר היו נקיים. יתר על כן, במטרה לתקן את הנזק שגרמתי לעצמי במירוק מופרז, הייתי מחויבת להשתמש בקרמים להרגעת העור. יכול בהחלט להיות שהייתי בת ה-12 היחידה בעולם שהיתה מחויבת בחוזה למרוח קרם לחות עשיר במיוחד ומשחה מרככת לשפתיים.
אם לא אעמוד בתנאים אלה, ציין החוזה, כל חבריי ישמעו על המוזרויות שלי. קרצוף הפה, בניית המזבחים, ריקודי ההודיה – הם ישמעו על כל אלה ויקבלו עידוד לחלוק מידע זה עם מי שירצו. אחותי ביקשה להוסיף תיקון לחוזה שמתנה שהיא תהיה זו שתספר לכולם, והוריי העניקו לה זכות זו בתמורה לכך שהיתה כה סבלנית כלפיי משך כל אותם חודשים.
אין לי מושג למה זה עבד. הדבר היחיד שהוריי איימו בו היה מבוכה, ואני הבכתי את עצמי מדי יום כבר כמעט שנה. אולי זה פשוט הספיק לי, ואולי ידעתי שאני אולי יכולה לענות את עצמי, אך בני כיתתי מסוגלים להרבה יותר. האם ילעגו לי וישפכו על ראשי דלי של חומר ניקוי אנטי-בקטריאלי בסגנון דלי הדם בסרט האימה "קארי"? לא רציתי לגלות.
וכך הפסקתי. אני בטוחה שהיו חודשים על גבי חודשים של גישושים והסתגלות, אך אינני זוכרת מזה דבר. אני לא זוכרת שהשתפרתי ואני גם לא זוכרת שנאבקתי בדחפים שלי. לא היה טיפול נפשי ולא היו תרופות. בפעם הזו, בפעם הראשונה הזו, פשוט הפסקתי. עדיין התפללתי, עדיין נמנעתי מבשר חזיר ועדיין נשארתי בבית בשבתות, אך הפיתוי לבדוק רכיבי מזון ולטהר כלים פשוט נעלם. במשך שש השנים הבאות, הקפדת שבה ורמזה לי, זוהרת ומרגשת, ואני נכנעתי להתקפים חדשים בלתי נמנעים. אך בפעם הזו פשוט הפסקתי.
ביהדות, אדם שהופך דתי מכונה בעל תשובה – בעליה של הכאה על חטא, או, באופן מילולי, בעליה של שיבה, של חזרה מעגלית למקום שממנו יצא. אהבתי את השם כי הוא נראה כל כך מתאים. הסתובבתי במעגלים. הייתי בעלת המעגלים, שוב ושוב חוזרת על עקבותיי, מעלה גירה במחשבותיי, לכודה בלולאות העצביות שלי. בשנים הבאות הייתי מסתובבת במעגל וחוזרת לקפדת, ואז שבה לשפיות, הלוך ושוב. בסופו של דבר הגעתי למצב של שפויה-אך-דתייה, בעלת תשובה במובן המקובל של הביטוי.
העובדה שהמשכתי לשמור מצוות שימשה מקור לאכזבה גדולה לבני משפחתי, שקידמו את פני העניין הראשוני שלי ביהדות באזהרה מהדהדת: "את יכולה להתפלל כמה שאת רוצה, אבל אנחנו לא נפסיק לאכול חזיר". הם היו משפחה שנבנתה על בייקון – חברים קראו לנו לפעמים משפחת טרייף – ומעולם לא הצליחו להבין איך דחיתי את מזון הדגל שלהם ואת סגנון חייהם. הם גידלו אותי לבטא את יהדותי בצפייה בסרטי וודי אלן, לא בשמירה על כשרות ועל קדושת השבת.
בתקופה שבה הייתי במצב הכי גרוע, הם שרטטו תמונה קודרת של עתידי כיהודייה דתייה: "את תתחתני עם אדם שלובש גטקעס וכובע פרווה, וכשתצאו החוצה העוברים ושבים יצחקו עליכם. הוא יכריח אותך לגלח את ראשך ולחבוש פאה כל כך מכוערת שאנשים יחשבו שעשו אותה מפרוות סנאים. המסעדות היחידות שתצאי אליהן יהיו מוסדות מדכדכים שבהם יעליבו אותך מלצרים ישראלים גסי רוח ותיאלצי לשלם מחיר מופקע עבור צלי אפור וקשה כסוליה. מכיוון שאת כל זמנך תבלי בבית הכנסת, את אף פעם, אף פעם לא תשתזפי. תלבשי חצאיות מרושלות, סנדלים וגרביים יחד, ולעולם לא תיהני מנקניקיות מצופות על מקל, פירות ים או יין ראוי לשתייה". הם היו פשוט הרוסים כאשר החלמתי ועדיין המשכתי לדבוק במנהגים הדתיים המגוחכים האלה. הם באמת קיוו שאתפכח ואצטרף אליהם לפיקניק של צדפות.
זה לא קרה, אבל הדברים הסתדרו בכל זאת. הם טעו לגבי כובעי הפרווה והאוכל הגרוע. לגבי השיזוף – ובכן, בעניין הזה הם קלעו בול.

ג’ניפר טרייג היא סופרת ייהודיה-אמריקאית המתגוררת עם משפחתה במדינת מישיגן בארה”ב. היא בעלת דוקטורט בספרות.
בין ספריה האחרים: Well Enough Alone ו-Judaikitsch. ג'ניפר טרייג היא סופרת יהודיה-אמריקאית המתגוררת עם משפחתה במדינת מישיגן בארה"ב.

היא בעלת דוקטורט בספרות. בין ספריה האחרים: Well Enough Alone ו- Judaikitsch.

'השטן נמצא בפרטים הקטנים'  הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.

 

X