השור השישי | לרכישה באינדיבוק
השור השישי

השור השישי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 293
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 74
- 29

מסדר חשאי בין-לאומי פועל לשנות את העולם, לתקן את אשר קלקלו מנהיגיו. גבר ישראלי לא צעיר מטייל כל שבוע בהרי ירושלים, ובעודו מעפיל בהר וגולש בגיא הוא הוגה תוכניות כיצד לשפר את מצב המדינה. פגישה מקרית בוואדי מובילה לשיתוף פעולה בין המִסדר ובין המטייל, ולרקימת תוכנית שמטרתה כינון שלום באזור. חוקר מוח מבריק שותף בתוכנית וחושף אמצעים פורצי דרך בהם הוא משתמש לקידום מטרותיו.

במהלך מימוש התוכנית מתפתחים בקצב גובר מצבים עתירי דרמה, מתח והומור, השזורים בדברי הגות מקוריים ומפתיעים.

הספר נוגע בנקודות החשובות במארג חיינו בארץ ומאיר אותם מזוויות חדשות, מעניינות ומעוררות מחשבה. התרחישים המתוארים בו חלקם מציאותיים, חלקם בדיוניים, וחלקם הם בגדר פנטזיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השור השישי”

בקרוב…

פרולוג
השאלה מאין באנו אינה מקבלת תשובה אמינה בתיאור המקראי, מאחר שהוא אינו נתמך בממצאים ארכיאולוגיים או מידע היסטורי. לאחרונה פורסמו מחקרים לגבי תהליכים ואירועים שהתרחשו באזור המצביעים על קיום תהליך היווצרות שונה מהמתואר במקרא.
כתוצאה מכך נכתבו גרסאות חדשות לגבי תהליכים ואירועים שהתרחשו בתוך העם עצמו בזמן כינונו, אשר אותם הסיפור המקראי ממילא אינו מתאר באמינות רבה, מאחר והוא בנוי על נרטיבים מגמתיים שפותחו במשך אלף שנים.
גרסה חדשה, טרגי-קומית

היה היה בארץ כנען עָמַם, נינוח ושקט מטבעו, אשר כמה לאל גיבור וצודק שיקשיב למצוקותיו, יטפל בסכסוכים פנימיים ויעזור לו להילחם באויבים ובשטפונות.
יום אחד הגיעו לארץ נוודים מחרן. הם חיפשו חבל ארץ פורה להתיישב בו מבלי לנשל את המקומיים. כששמעו שדרוש במקום אל, הם אמרו לעָמַם: יש לנו אל נפלא, מתאים בדיוק עבורכם. נציג לכם אותו במועד. הם הכינו בגדי קודש מגווילים ועליהם כתבו סיפורים רבים, והציבו אותם על מחצלת באוהל. אחר כך מינו כוהנים מתוך בני שבט לוי, נוודים גם הם, שהגיעו לא מכבר מגושן שם צברו ניסיון בעבודה עם אלים. משהושלמו ההכנות כינסו הכוהנים את העָמַם והציגו לו את האל מבעד כנפות האוהל ששוליהן הופשלו לרגל המאורע. הכוהנים שהקיפו אותו הקריאו בקול רם את הסיפורים והסבירו לכולם למה האל מצפה מהם. כולם קיבלו על עצמם לקיים, ובלבד שלא יתרחשו שטפונות ואי-צדק.
החיים נכנסו לשגרה. החרנים עבדו את האדמות שקיבלו במסגרת העסקה, הכוהנים עבדו בשירות האל, והמקומיים שמחו במהגרים שהצטרפו אליהם. עם חדש בהיווצרותו.
יום אחד נכנס בחשאי ילד לאוהל המועד, שנשמר על ידי הכוהנים ואסור היה לכניסה לאיש זולתם. לאחר רגע קל הוא פרץ החוצה אחוז בעתה וצעק:
"האל ריק! יש רק את הסיפורים!"
מהומה גדולה פרצה, בוקה ומבולקה.
מיהרו הכוהנים להתכנס ולטכס עצה כיצד להגיב על חשיפת התרמית. בתום דיון סוער יצא דובר מטעמם אל העם המבוהל ואמר לו:
"הילד צודק, האל הוא בלתי נראה."
"נרגענו," אמר העם, "פחדנו שגנבו לנו אותו. ככה זה יותר בטוח. ואגב, מדוע צדיק ורע לו?"
"גם זאת רצינו לספר לכם – נסתרות דרכיו."
"אבל בסוף יהיה טוב?"
"תתנהגו בסדר, תקבלו גן עדן. בוודאות."
"הגן מהסיפורים? נשמע טוב, אבל למה שנאמין?" שאל העם.
"אה, זה פשוט. לא תאמינו – לא תקבלו."
"אהה, הבנו," אמר העם במבוכה, וחזר לענייניו.

ההמון התפזר. בצל עץ אשל עתיק ישב חכם חרני שקוע בשרעפים.
"אבא אמר לי שהאל ציווה עליו להרוג אותי, אז רציתי לבקש ממנו שלא," נשמע לפתע קול של ילד.
החכם הופתע, הוא לא הבחין בילד המתקרב.
"אל תדאג יצחק, זה לא יקרה," אמר החכם, "אני אדאג לכך."
"אז למה הוא אמר לי? פחדתי נורא. ובכלל, אם האל בלתי נראה גם אז הייתי מרגיש אותו, והוא לא היה, אז למה אתם אומרים שהוא שם?!" תבע במפגיע, בעקשנות של ילד.
החכם קם, נטל את ידו של הילד הנרגש ושניהם פסעו בשדה. לאחר שהילד נרגע אמר החכם:
"שמת לב שמאז שהוצב אוהל המועד אין יותר צעקות וכולם עסוקים בענייניהם מבלי להציק איש לרעהו?"
"כן. זה בגלל הסיפורים של הכוהנים."
"אתה צודק. אבל העם נשמע להם בגלל האל, וכלל לא חשוב אם הוא קיים או לא. אז תעזוב את העניין הזה. אמנם, מכיוון שהסיפורים קשורים אליו אי אפשר לשנות אותם, בעוד שהאנשים כן משתנים, הם כל הזמן לומדים ועושים דברים חדשים. שמת לב שאין יותר שטפונות?"
"זה בגלל הטראסות שהשכנים הקימו יחד, ולא בגלל הכוהנים. כי הגשם אותו דבר."
"נכון. אז יום אחד אנשים יבינו שצריך מנהיגים מסוג אחר במקום הכוהנים, מנהיגים שאותם הם עצמם יבחרו על פי יכולתם לתכנן ולארגן הקמת טראסות, למשל."
החכם בחן את פני הילד ואז המשיך, "אתה ילד חכם. כשתגדל אביא לך אישה טובה מחרן, כדי שיהיו לך צאצאים חכמים. נקווה שהם ינהיגו את השינויים האלה בבוא הזמן."
"איך ידעו מתי הזמן?"
"בחוכמתם הם אמורים לדעת. ואם יהיה ספק בלבם, עליהם לבצע מבחן מחשבתי פשוט אם גם קשה: עליהם להניח לרגע כי האל אינו קיים, ומנקודת מוצא זאת לבחון האם מנהיגות הכוהנים בונה להם את החיים שהיו באמת רוצים, ושביכולתם להגיע אליהם בכוחות עצמם…"
"בשבילי הם בונים מזבח ולא חיים," קטע הילד את החכם. "אמרת שזה לא יקרה לי, אני מקווה שלעולם זה לא יקרה לאף אחד מצאצאי, וגם לא לאנשים אחרים, שימותו בגלל שאל ציווה. אני מקווה שיהיו לי הרבה צאצאים, ושבגלל מה שאבא רצה לעשות לי, חלק מהם לא יאמינו בכלל לכוהנים, ושבין האחרים יהיו הרבה שיצליחו לעשות את המבחן שלך שלא כל כך הבנתי ולעזוב אותם בזמן. אני בכלל לא כל כך אוהב את הכוהנים בגלל מה שעשו לאחי."
הסיפור מסתבך, חשב החכם לאחר שנפרדו. עלי לדבר עם האב.

כעבור ימים ספורים, לאחר שנרגעו הרוחות, ביקר החכם את האב באוהלו.
"שלום אברם. הרחקת לכת עם העקדה. הייתי צריך להורות על ביטולה."
"מי כמוך יודע כי עלי להישמע לכוהנים."
"בניית העם חשובה לך מבניך!?"
"להוליד בנים זה קל, כל שנדרש הוא אישה מתאימה," אמר אברם ביובש.
"מממ… ומה שלום ישמעאל? והגר? היכן הם?"
"במדבר פארן."
"ומדוע עזבו? בעטייה של שרי?"
"לא, הכוהנים כפו עלי לגרשם באשמת כפירה."
"מעניין מה צופן להם העתיד… הם בוודאי ישובו כאשר יתפרסם הסיפור החדש שלנו על הבטחת האל את הארץ לצאצאיך. על כל פנים, עניין האל מסתבך משהפך בלתי נראה. אל גשמי אפשר לנתץ או לשרוף, אך לא כן אל הנמצא בראשיהם של אנשים. הכוהנים מאוד מרוצים, וכבר אינם קוראים לו אל. המציאו לו שם בלשון רבים, אלוהים, ואותך הם מכנים בחיבה אברהים."
מורת הרוח על פניו חמורי הסבר של אברם לא רפתה למרות המחמאה.
"ביקשתיך להציב פסל עגל בכיכר, אך העמדת אוהל סגור ובו בגדים נטולי ראש, ובכך גרמת לכל הצרה הזאת," אמר במפח נפש.
"חששתי כי סיפורי הכוהנים לא יישמעו נאמנים כמבטאים רעיונותיו של עגל. כוונתי הייתה להוסיף פסל ראש לבגדים לאחר שאברר לאיזה ראש העם מצפה, ואז גם לאפשר כניסת מבקרים לאוהל המועד. אתה ראית זאת ושתקת," השיב החכם.
"עגל הוא אל מצליח באזור זה, זאת למדנו ביחד. החוכמה המיוחסת לו אינה נופלת מזאת של הכוהנים. אני עסוק הייתי בהדרכתם וסמכתי על שיקול דעתך… עלינו לשוב ולבחון את תוכניתנו במלואה לאור תקלה זאת, על מנת לברר מה פגם נפל בה ואת מידת הנזק שנגרם. נעשה זאת עתה. אנא הצג את פרק העתיד, ואני אמשיך בעבר."
החכם החל לשחזר: "בדעתנו להשתמש באל עד אשר ייכון העם ולאחר מכן לסלקו, אנו או יורשינו, ולגרום לעם לסמוך רק על עצמו. שיתקין משאבות מים, סכרים, עגלות מהירות, גשרים, שיפתח זנים חדשים של תבואה ושל תרנגולות, שילמד להשתמש בחומרים חדשים כמו הברזל. כל הדברים המתקדמים האלה שהכוהנים לעולם לא יבינו אך יאסרו עליהם כי העיסוק בהם יקטין את תלות העם באל ובהם."
החכם השתתק, ואברם המשיך. "את כללי ההתנהגות והארגון עבור העם המתוכנן פיתחנו במהלך מסענו לארץ. ידעתי כי בהיעדר הנהגה לצדי אשר תסייע לי בהנחלת הכללים לעם, זולתך, נזדקק לסיוע חיצוני לשם כך. במסעותינו בעבר הכרנו אלים רבים, והבחנו כי כוחם בכוהניהם בעוד הם עצמם כלי ריק. הגיתי אל יחיד, כדי שקל יהיה להיפטר ממנו, ורב תחומי, אשר תביעותיו רבות ונוקשות כנדרש לבניית עם מובחר. בהגיענו לכנען הכנסתי בסודו את מנהיגי הלויים, והם לקחו על עצמם להפעילו. הם מינו את הכוהנים, ואלה טוו את סיפורי האל על בסיס הכללים, הקריאו אותם לעם ופיקחו על יישומם."
"איני מוצא כל לקות בתוכנית ובמימושה עד לנקודה זאת. ובהווה?" אמר החכם.
"הכוהנים רווים נחת ממעמדם החדש ומאמינים באל שבעטיו הגיעו אליו. מנהיגי הלויים, ביודעם כי הוא כלי ריק, החלו לחשוש לעתיד הכוהנים לאחר שיפוג בו הצורך. הם פנו אלי בדרישה כי תובטח לכוהנים משרה הולמת אם וכאשר כך יקרה. הבטחתי להם זאת, אבל הם דרשו כי אקדש את הבטחתי בדם בני, כהוראה מהאל. נעניתי לדרישתם בלית ברירה, אולם לאחר שסיפרתי עליה לבני כדי שיכין עצמו לעקדה, הם יעצו לו לבקש ישירות מהאל שיבטלה, ואפשרו לו להיכנס לאוהל בגנבה. בדיון החירום לאחר החשיפה הציג מי מהם את רעיון הבלתי-נראוּת, וגם את הרעיון השני, של 'נסתרות דרכי האל', על מנת שלעולם לא נוכל עוד להשתחרר מהכוהנים. מעשה חושב."
החכם המופתע הרהר לרגע.
"ובכן זה הפגם," אמר, "הציפייה כי לא יוטל ספק בטוהר כוונותיך… לויים אלה, תמהני מה עוד זוממים הם… ומה ניזקו?"
"מי ישורנו. הכוהנים מספרים עכשיו כי העולם נברא לפני אלף שנה, ואיתו נבראו אדם וחוה. הזכור לך שבצעירותנו ביקרנו באור-כשדים, בשרידי הארמונות שנבנו לפני אלף שנים? וזכור לך שבדרכנו מחרן עברנו בתל עובדיה, סמוך לכנרת, וראינו שרידים של אדם-קוף? וכשסיירנו בכרמל ומצאנו שרידיו של אדם קדמון שדומה גם לנו וגם לאדם-קוף? אני מקווה שממצאים אלה לא יאבדו בעתיד, ומהם יבינו צאצאינו כי אנו בראנו את אלוהים זה ולא הוא אותנו. אולם אני חרד מאוד לבאות. ומה לדעתך אתה צופן העתיד לעם?"
החכם שקע במחשבות. לאחר זמן מה כחכך בגרונו, והחל לחזות. "אני צופה שעם חלוף השנים והדורות סיפורי הכוהנים ישתנו. מהלך הדברים וסִדרם ישובשו, דמיון ומציאות ועבר ועתיד יתאבכו. שמך ייזכר מדור לדור כאבי העם. סיפורי נדודים יתוארו כמסעות מופלאים, ומריבות מקומיות כעלילות גבורה. בסבך החוקים והמוסדות שיתפתחו מהסיפורים, שיהפכו לאמת מכוננת, לא יהיה אפשר להבחין עוד בין טובת העם לטובת כוהניו. העם יפוצל למי שמתפללים למים ולמי שחופרים בארות, מי שמתפללים לניצחון ומי שנלחמים עבורו, מי שנלחמים מטעם אלוהים ומי שנלחמים מטעם הצדק. הפיצול יוביל ליריבות קשה בעם כי כולם שותים אותם מים ומאוימים על ידי אותם אויבים. אין זה העם החסון שחזינו. ככל שיירבו הקנאים לדת כך יקטן חוסנו. במקום לצמוח ולרבות כחול אשר על שפת הים הוא יישאר עם קטן, מסוכסך עם עצמו ועם שכניו. כה קטן וחסר השפעה יהיה עד כי אף את שמו יאבד."
פני אברם נתכרכמו, הסבל שניבט מהם העמיק ככל שהחכם המשיך בדבריו. משזה גמר, פרץ אברם בזעקה גדולה.
"אללי, אללי, נכוחים דבריך. מה רב סבלי… נדדנו בכל העולם, מארם נהרים לחרן ולכנען. לחמנו בחמישה מלכים. חברנו לכנענים ולבני-שם וללויים. תכלית פועלנו הייתה כינון עם שגיב היושב בארצו לבטח והנה נוכחתי כי כשלה התוכנית… לא איתני הטבע, לא כובש עז כוח, אני האשם. סומאתי בחזוני… התנכרתי לבנַי, שלחתיהם למדבר ולעקדה לכוד בקורי הכחש אשר טוויתי עם הלויים, כנגד העם ולמענו. ואילו הם חשבו: כחש זה סייג אין לו. עלינו למנוע פגיעותיו בנו ובכוהנינו. לכן הפילוני. באלוהים הפילוני. היה עלי להבין כי כל עוד אין בכוחי לכונן עם ביושר, אל לי לנסות לכוננו. אבוי לי, מה אעשה, מה אעשה, איש מוכה ואומלל אני."
ראשו נשמט, עיניו נעצמו, יגון כבד נשקף מפניו.
שניהם דממו, שקועים בכאבם לנוכח התחזית העגומה. לאחר זמן מה התעשת החכם.
"תעשה את מה שכולם עושים כאשר אין הם יודעים מהו הדבר הנכון לעשותו: מתפללים לאלוהים ומולידים ילדים. מחסורך עלי," אמר בתכליתיות.
אברם פקח את עיניו והביט בו ממושכות בעיניים טרופות, מיטלטל בין כאבו לבין משמע אוזניו.
"הטעות כבר נעשתה, את הנעשה אין להשיב," המשיך החכם. "עתה עלינו להקטין את פגעיה. אם תתכחש לאלוהים עלול לחול משבר בעם, הוא יפולג, יאבד אמון במנהיגיו, וכל מה שהשגנו בעמל רב בגיבושו יֵרד לטמיון. אתה, עליך לדבוק בו, ואילו אני, אני אפעל כמיטב יכולתי להנחיל מורשת של הוקעת כזבים ובירור אמיתות. נקווה שהיא תתרחב בנקוף הדורות ותביא להדחת הכוהנים מעמדות השפעה על גורל העם. ונקווה עוד שהדבר יתרחש לפני שיחולו אסונות."
ראשו של אברם נד בכבדות, מתוך השלמה נואשת.
"תקוות, תקוות, האם ייוותר עָם להגשימן?… הצדק עמך, נעשה כדבריך."
הוא השתתק, מנסה לאושש את מחשבותיו.
"ואת דבר ההסדר בינינו," המשיך, "עלינו לנצור… לבלתי מאמינים, בהיעדר אלוהים כמוקד רעיוני, יידרש זמן רב עד אשר יצליחו לגבש עקרונות שסביבם יתלכדו… עד אז הם יהיו מפולגים, ובמאבקיהם אלו באלו יזדקקו לתמיכת המאמינים… ההסדר שלנו, אם ייוודע, יגדיר את יחסי הגומלין בין המאמינים לבלתי מאמינים, ואז אנה בא העם, מיקח וממכר, חוסר צדק וקיפוח ישררו כדרך חיים."
"אמת ויציב," ענה החכם, "את סוד ההסדר ניטול עמנו לקבר. וגם את הסיפור החדש שלנו בדבר הבטחת האל לתיתו לך את הארץ. סכנה טמונה בו. אם הארץ שייכת לעם בתוקף הבטחה זאת אזי מי שאינם מאמינים באל לא יכירו בבעלות העם עליה. העם צריך לדעת כי רק ישיבתו כאן יוצרת בעלות, וכי עליו להתמיד בה בכל מחיר. איש אינו כופר בבעלות הכשדים והמצרים על ארצותיהם. בני העם שיעזבו את הארץ, בין אם מרצון ובין אם מאונס – הרי לעולם לא נהיה חזקים מספיק בכדי להדוף את צבאות הפולשים הפוקדים תדיר את האזור – לא ישובו אליה אלא על פי נוחיותם בלבד, בהאמינם כי בעלותם על הארץ תקפה ללא קשר לנוכחותם בה."
הוא השתתק ובחן את פני אברם. הלה הנהן, והחכם המשיך.
"דע אקע, מבחינת הכוהנים סיפור זה חשוב כי הוא מפקיד בידיהם את שטר הקניין."
החכם החווה בתנועת ראש לעבר יריעת העור שחצצה בין פינת הלינה לבין אזור הישיבה. בתגובה גחן אברם אליו ולחש באוזנו:
"קטורה, חוכמתה ברחמה, היא כלל אינה מבינה את דברינו."
"לו יהי. גם מהטעם שאיני חפץ כי שמי יצוץ לשמצה בסיפורי הכוהנים בזמן כלשהו."
שקט השתרר.
"דרכינו נפרדות אפוא," אמר לבסוף אברם בקול מלא יגון, "שלום לך, תוֹפֶל יקירי, אח היית לי, במחשבה ובמעשה, בשמחה ובעצב."
הם לחצו ידיים והחכם עזב את האוהל בחיפזון, מקצר בצער הפרידה.
"קטורה!" קרא אברם.
קטורה הגיחה מאחורי היריעה וקרבה לאברם, אגרופיה סובבים בארובות עיניה ופיה פעור בפיהוק, כאילו לאחר שינה עמוקה.
"גופי לאה, רוחי שחוחה, אנא בטובך שובבי את נפשי."
קטורה החלה ללוש את גופו במיומנות, כפי שנהגה בכל משימותיה.

אברם הוליד עם קטורה שישה בנים, כמה לאהבתם. במותו איש מהם לא ליווה אותו לקבורה, מפאת כעסם על כפירתו באלוהים בערוב ימיו. ליוו אותו ישמעאל ויצחק, אשר נולדו לפני אלוהים, וידעו כי הוא כלי ריק שנוצר על ידי אביהם בכחש, בכוונה טובה. החכם, שהיה צעיר בהרבה מאברם, חי שנים רבות אחריו, אך לא ראה ברכה בעמלו.

חיים ברודי נולד בירושלים בשנת 1941. מהנדס במקצועו.

X