השועל של יום שני | לרכישה באינדיבוק
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89
- 39

בעוד דוד דיין, פועל הזבל, עושה את דרכו לבסיס המילואים ושוקל לטרוף את קלפי חייו, מנסה בלה, אשתו, למצוא את בתם, סימי, שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה .

 במקביל מגשש הסַפָּר, שכולם מכנים אותו מאחורי גבו "ליכטר השטן", אחר הסיפור שמבקש להסתפר דרכו, וּונסה זהבי נאבקת להבין את הדרמה המתחוללת בביתה מאחורי דלתות סגורות וארונות נעולים .

 וסימי? איפה סימי? כאשר נוקפות השעות מתגייסת השכונה כולה לחיפוש אחר הילדה הנעדרת, חיפוש המוביל את משתתפיו למקומות אסורים, לאובדן פתאומי אך גם לחסד בלתי צפוי. זהו סיפור המתרחש במהלכו של אחר צהריים אחד, בשכונה אחת בירושלים, יום אחד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בתוכו מקופלת, כמו במניפה מצוירת, תמונה הנפרשת לאטה עד שהיא לוכדת את עצם מהותו החמקמקה של רגע פרטי והיסטורי כאחד .

שלומית אברמסון, מחברת רבי-המכר מעשה תמר ו-מחברת המילים הקשות, מעמידה בשועל של יום שני יצירה רבת-עוצמה, הנעה בין אכזריותה של הילדות לרכות שצופן בחובו הזיכרון, בין כאב החיפוש לחמלת המציאה, ובין התשוקה להשראה. בלשונה המדויקת, הבהירה והאמיתית כל כך, חודרת אברמסון אל מכמני נפשן של דמויותיה ומציבה אותן – חיות, נושמות, פועלות ומפעילות – לנגד עינינו, עד שהן מוצאות את מקומן בלבנו ולא במהרה משתכחות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השועל של יום שני”

1

 

מזמן, כשסימי היתה בת חמש ושלושת־רבעי ואמא שלה הלכה לביקור חולים ללדת את התינוק שהיה לה בבטן, גברת פרקש, השכנה מלמעלה שאין לה ילדים ובגלל זה היא משתגעת על סימי המותק שלה, שמרה עליה כמו שהיא שומרת עליה תמיד כשאמא לא בבית. בבוקר מוקדם, כשהיה עדיין חושך בחוץ, אבא הדליק לה את האור בחדר המדרגות וסימי עלתה הכי מהר שהיא יכולה, כדי להספיק להגיע לדלת של הפרקשים לפני שהאור יכבה. ביד היא החזיקה בכל הכוח שקית נייר ובתוכה קופסה בצבע תכלת של צבעי פנדה חדשה לגמרי שאבא הוריד לכבודה מהמדף של המתנות להזדמנויות מיוחדות, וזוג תחתונים נקיים להחלפה. גברת פרקש הציצה לשקית, ניענעה בראש ואמרה, מה אני אגיד לך, סימי מותק שלי, בחורים לא יודעים שום דבר על הילדות שלהם, הוא בכלל לא יודע שאת כבר מזמן יבשה. הרי את בת חמש ושלושת־רבעי, וחמש ושלושת־רבעי זה ענקית.
סימי הכי אוהבת בעולם שגברת פרקש אומרת לה שבת חמש ושלושת־רבעי זה ענקית וקוראת לה בשם סימי מותק שלי, כי זה עושה לה הרגשה טובה בכל הגוף כמו שהיא מוצצת סוכריית תרנגול אדומה על מקל. היא גם אוהבת שגברת פרקש שומרת עליה, כי תמיד כשהיא שומרת עליה היא מרשה לה לשחק עם האוזניים של רודולף, והיא מושיבה אותה ליד השולחן במטבח לגזור ולהדביק תמונות של בחורות מז'ורנלים ישנים של בורדה שהיא אוספת במיוחד בשבילה, ומקריאה לה מעמי ותמי, ומסרקת לה את השיער ואומרת אָ־שיינה שווארצע, א־שיינה שווארצע, ובלי להבין סימי יודעת שגברת פרקש אומרת עליה שהשיער שלה יפה והעיניים שלה גדולות. לפעמים יורדת על השולחן פתאום צלחת קטנטונת מזכוכית עם בלוטות ועליה עוגייה בטעם של קינמון או שגברת פרקש דוחפת לה לפה מדי פעם קצה של גזר שגמרה לקלף למרק או חתיכה מהגזע המתוק של החסה שהיא שוטפת לסלט של הצהריים.
בבוקר האחרון לפני שמיקו התינוק בא הביתה היא ישבה ליד השולחן במטבח ושמעה איך הבעל של גברת פרקש מתעורר מוקדם אפילו שהוא היה בחופש מהעבודה שלו בדואר, ואחרי שהוא הרעיש המון זמן באמבטיה הוא נכנס למטבח בראש רטוב ועם הרים קטנים של קצף יבש ליד האוזניים וחתיכות קרועות של נייר עיתון מודבקות לו על הסנטר וריח של משחת גילוח שהלך אחריו כמו ענן. הוא צבט לה את הלחיים ועשה מול הפרצוף שלה קסמים עם האצבעות. קודם האצבע שלו נחתכה, ואחרי שהיא התחברה הוא הוציא לה מאחורי האוזן חמישה גרוש ונתן לה שתשמור בכיס, והבטיח שאחרי שתאכל יפה־יפה את הסנדוויץ' של עשר, הוא ייקח אותה למכולת של מקס הצולע לקנות קרטיב לימון ושהיום יש לו תוכנית ספיישל ללכת איתה למספרה של ליכטר־השטן ממול, שיוריד לה קצת מהפוני שיראו לה את העיניים הגדולות שלה. הלחיים שלה נהיו פתאום חמות נורא, כי בחיים היא לא היתה קודם במספרה של גדולים והיא גם רצתה לשאול את אדון פרקש למה קוראים לאיש מהמספרה בשם המצחיק הזה ליכטר־השטן, אבל בדיוק אז הוא הלך מאחורי גברת פרקש שעמדה ליד הסירים עם פנים מבריקות מזיעה וצבט לה בטוסיק, וגברת פרקש הזיזה ממנו את הגוף וצחקה ונתנה לו מכה על היד הצובטת ואמרה, די, יונה, לא לפני הקטנה, ילדים רואים הכול.
אחרי שסימי גמרה לאכול את כל הסנדוויץ' של עשר ואפילו את הקשה של הלחם שהיא לא כל כך אוהבת, אדון פרקש לבש את הגרביים עד הברכיים שלו ונעל נעליים עם שרוכים ולקח אותה למספרה של ליכטר־השטן ליישר לה את הפוני. הם עלו בשלוש המדרגות העקומות של המספרה, והאיש הגבוה בחליפה ועניבת קוסמים פתח לכבודם דלת גדולה של זכוכית שהכניסה אותם ישר לתוך המספרה ואמר, מה שלומנו. באמצע המספרה מול הראי הכי גדול שהיא ראתה בחיים, עמד על רגל אחת כיסא מרופד בצבע כמו הצבע של עוגת הטורט שגברת פרקש חותכת לקוביות ומורידה ביום שישי לבית שלהם ואומרת, זה בשביל סימי המותק שלי שתגדל קצת. בצד של הכיסא היה פדאל כמו של אוטובוס, וכל הכלים והצנצנות והבקבוקים עמדו בשורה על מדף מפורמייקה עם חוטים מנצנצים של זהב, והכול חוץ מהריח היה נקי ומורתח כמו אצל דוקטור וָכְטֶל, רופא הילדים מרחוב מטודלה.
האיש הגבוה הושיב אותה על הכיסא הגבוה מול הראי ופרש עליה סדין לבן־לבן וגדול־גדול שהגיע לה עד הסנדלים, השפריץ לה מים על השיער ולחץ עם הרגל על הפדאל עוד ועוד, והכיסא עלה לאוויר. היא שתקה ועצמה את העיניים והחזיקה בידיות בכל הכוח וקיוותה שהכיסא לא יפסיק לעלות לעולם, אבל הכיסא הפסיק לעלות, וכשהיא פתחה את העיניים הכי גדול שהיא יכולה, היא ראתה בראי את כל הרחוב מאחוריה עד מגדל ימק"א. הוא סירק לה את הפוני טוב־טוב ואחרי שהפעיל מעל הראש שלה את המספריים שלוש פעמים באוויר ואדון פרקש אמר שככה הוא מחמם את המנוע של המספריים, הוא גזר את הפוני שלה בשתי גזירות, וכל האף שלה התמלא בחתיכות קטנות ודוקרות של פירורי שיער.
אדון פרקש שאל כמה, והאיש אמר, בשביל ילדה יפה כזאת — און דה האוס, ולסימי אמר לעצום את העיניים והבריש לה את הפרצוף במברשת רכה־רכה, ומרוב שהיה לה נעים היא הפסיקה לנשום, ואדון פרקש תפס אותה מתחת לבית השחי חזק עד ששרף לה והוריד אותה לארץ, אבל היא לא התלוננה.
תודה, ליכטר, אמר אדון פרקש ומשך אותה ביד אחריו. בחוץ היה חם והיד שלו הזיעה. סימי הסתובבה לאחור וראתה את האיש הגבוה עומד זקוף כמו עיפרון ליד החלון הגדול.
אחרי ששניהם ירדו ברחוב לכיוון המכולת של מקס הצולע ולא ראו יותר את המספרה, היא שאלה את אדון פרקש אם האיש הגבוה זה ליכטר־השטן ואדון פרקש אמר שכן. היא שאלה אותו למה קוראים לו ככה ואדון פרקש ירק הצידה יריקה צהובה על שיח עם קוצים שגדל מתוך סדק בקיר של בית ואמר, און דה האוס. שד משחת, לסַפָּרים היה שמה מזל יותר מכל פרופסור שגמר אוניברסיטה.

X