השד מהסטף | לרכישה באינדיבוק
השד מהסטף

השד מהסטף

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42
- 42

ובסוף הסכימו שישלחו את הזקנים לשאול את השד מה הוא רוצה. "את כל מה שיש לכם." אמר השד. היו לו עיניים אדומות שזרחו בצהוב, אף ירוק, שיער שחור, זנב מחודד, רגלי תרנגולת, קלשון משולש וגלימה אדומה עם שולי זהב שלבש כי היא התאימה לו לעיניים. הוא היה דומה מאוד למלך השדים. והיו גם כאלו שטענו שהוא מלך השדים בכבודו ובעצמו ולא כדאי להתעסק אתו כי יש לו את כל הקשרים במקומות הנכונים.

 

"את השד מהסטף", מספר צור שיזף, "פגשתי בבריכת המעיין של הסטף. את הקרקל בערבה מתחת לשיח רותם, את היעל עם הקרן האחת במצוקי הנגב, ואת תלמה — הכלבה שנלחמה וניצחה את הצבוע — בכרם שלי שליד מצפה רמון. יש בספר אגדות ששמעתי לפני הרבה שנים. יש בספר אגדות שהמצאתי. יש אגדות שסיפרו לי חיות שונות שפגשתי בכל מיני מקומות והתפלאו שאני לא מכיר אותן. כולן אגדות מכאן, מארץ ישראל. מהארץ הקטנה, הצפופה, היפה והמשכרת הזאת שיש בה אנשים כל מיני, חיות לא מעט, צמחים הרבה ושדים שלמזלנו אנחנו יודעים להתמודד איתם. לפחות ידענו".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השד מהסטף”

האתר של צור שיזף.

השד מהסָּטָף

 

יש כפר אחד בהרי ירושלים שקוראים לו הסָּטָף. היום לא גרים אנשים בכפר ורק מטיילים עולים ויורדים בין הטראסות היפות שלו. והן יפות נורא, צומחים עליהן המון עצי פרי — תאנים ולימונים ושקדים וזיתים, וגפנים מטפסות ותעלות מים מוליכות את המים משני מעיינות הנִיקְבָּה של הכפר אל חלקות קטנות של ירקות, שמגדלת המשפחה של הפקח שגר שם ומתקן את הטרסות.
אבל פעם גרו שם הרבה אנשים והוא היה בנוי על צלע ההר והשקיף על הפיתולים העגולים של ההרים הירוקים שנחל שורק זורם ביניהם רחוק למטה, בעמק הירוק.
את שני המעיינות של הכפר חצבו האנשים שהתיישבו בו לפני שנים. זה היה כשהאנשים הבינו שאם הם רוצים לגדל המון תאנים וזיתים, הם צריכים יותר מים מהזרם הדקיק של המעיין שנבע בין הסלעים הקשים והמחורצים.
הם היו חכמים הכפריים הקדומים, והתחילו לחפור ולחפש את המקום ממנו נובעים המים. הם חצבו נִקרה לתוך הסלע וככל שהנִקרה גדלה, גדלה שפיעת המעיין והם יכלו למשוך עוד תעלה ולבנות עוד טרסה ולהפוך את צלע ההר לגן פורח.
הם הלכו עם המים. הם חצבו נִקרה בגובה אדם, שבתחתיתה תעלה, כדי שהמים יזרמו על הקרקעית, שמו נרות משמן הזית שנתנו הזיתים הראשונים שניטעו במעט המים שהיו בהתחלה, וחצבו את דרכם לבטן ההר.
כל יום זרמו יותר מים, ועל מנת לאגור את המים שהספיקו ליותר ממה שהיה צריך, וכדי שיוכלו ליהנות מהם גם בימים החמים של הקיץ, הם חצבו ברֵכה עמוקה שהמים נאגרו בתוכה וילדי הכפר החלו לקפוץ לתוכה בימים החמים בעוד החוצבים ממשיכים במלאכתם וחוצבים את הניקבה.
יום אחד, הם גילו כי המים נוזלים מלמעלה. מסדקים שמעל לניקבה. הם דפקו בפטישים ובאזמלים והראשון מביניהם, הבקיע את תקרת הנִקרה וטיפס לתוכה. הוא ביקש נר שמן מזה שהיה מאחוריו והרים אותו למעלה. מים נזלו מכל הכיוונים. הוא גילה שהוא באולם עתיק שהמים יצרו, ממיסים את הסלע במשך הרבה שנים.
השמחה היתה גדולה, ובני הכפר ערכו חגיגה גדולה והזמינו את הכפרים האחרים שהחלו לחצוב להם מעיינות נִקרה בהרי ירושלים.
אבל כל זה לא נמשך הרבה.
כי יום אחד הופיע על גדת הברֵכה השד.
והוא הודיע לאנשי הכפר שאין יותר מים חינם והמים הם בעצם שלו. לא מהמעיין הזה ולא מהמעיין השני ושיודיעו בבקשה לכל הכפרים בהרי ירושלים שהוא, השד האחראי על המים, נציב המים של השטן, לא מרשה לאף אחד להשתמש במים שלו.
ושידעו להם שהוא קיבל אישור מראש הממשלה של השדים, שהחליט להפריט את המים כדי שהזהב יצטבר אצלו, ומינה את שר התחתיות של הגיהינום, בתיאום מוחלט עם נציב המים של השטן.
הכפר התכנס.
וממתי המים שייכים לשד? אנחנו חצבנו את הנִקרה!
המים מהשמים! אמר אחד האנשים, מאלוהים! מה פתאום השד הזה תופס לנו אותם?
אולי נשאל אותו מה הוא רוצה?
כן, אמרו האנשים, אולי נשאל אותו מה הוא רוצה?
ויכוח גדול טלטל את הכפר אם לדבר עם השד או להילחם בו.
ואיך נילחם בשד?
ובסוף הסכימו שישלחו את הזקנים לשאול את השד מה הוא רוצה.
את כל מה שיש לכם. אמר השד. היו לו עיניים אדומות שזרחו בצהוב, אף ירוק, שיער שחור, זנב מחודד, רגלי תרנגולת, קלשון משולש וגלימה אדומה עם שולי זהב שלבש כי היא התאימה לו לעיניים.
הוא היה דומה מאוד למלך השדים. והיו גם כאלו שטענו שהוא מלך השדים בכבודו ובעצמו ולא כדאי להתעסק אתו כי יש לו את כל הקשרים במקומות הנכונים.
ומה יישאר לנו? שאלו הזקנים.
גם אם תעבדו קשה מאוד, לא הרבה, אמר השד. אבל מים זה מים ובלי מים אי אפשר לחיות והמים שחצבתם מהסלע הם שלי.
ואיך זה קרה שהמים שבאים מהשמים הם שלך?
זה נכון שהם באים מהשמים אמר השד, אבל הם נכנסים לתוך האדמה, והאדמה ומה שמתחתיה היא שלי ואתם לא הסתפקתם במה שאני בטוב ליבי נותן לכם — קצת פה ושם, אתם רוצים יותר, או הכול. ועל זה צריך לשלם.
ממתי האדמה היא שלך?
בוא נגיד, אמר השד ועיניו מנצנצות, שאף אחד לא אמר אף פעם שהיא לא שלי ולכן היא שלי.
כל אנשי הכפר שעמדו בטרסה מתחת, הביטו בזקנים מדברים עם השד, ויכלו לשמוע כל מילה.
השד שכב שרוע על גלימתו האדומה עם שולי הזהב על גדת הברֵכה, קטף תאנים צהובות והביט בהם בעיניו האדומות.
לשלם במה?
נתחיל עם זה שהזיתים, שמן הזית, התאנים, הדבלים, החרובים, המשמשים, האפרסקים, הענבים והיין שאתם עושים מהם — הם שלי.
ומה יישאר לנו?
אני אחשוב על זה. ועכשיו אני הולך לנוח בחדר שלי ומחר בשעה הזו תבואו ותגידו לי מה החלטתם.
הזקנים הסתובבו וחזרו למקומם והשד חזר דרך הנִיקְבָּה לתוך המערה, מגחך לעצמו.
סיפור השד מהסטף נפוץ במהירות בהרי ירושלים וכל הכפרים שמהם עלו מקושי חופרי הנקרות עצרו בחפירתם ובאו למחרת היום לשמוע את הזקנים והשד.
באנו לנהל משא ומתן. אמרו הזקנים.
על מה? שאל השד שיצא מתוך הנִקרה, קפץ לתוך ברֵכת המים הצוננים וישב מתחת לתאנה, קוטף לעצמו עוד פרי צהוב ובשל.
על החלוקה בינינו.
אין חלוקה. אמר השד. אתם עובדים — אני נהנה.
וממה נחיה?
מעמל כפכם, גיחך השד, כמו שלימדו אתכם הספרים העתיקים שלכם.
אבל מים זה לא מותרות! רטנו הזקנים.
בוודאי שלא, אמר השד, לא היה עולה על דעתי לגעת לכם במותרות.
אין לנו מותרות. אמר אחד הזקנים.
נכון, אמר השד, ולכן לא אגע בהם. מותרות יש רק לשדים כמוני שכל חייהם אורבים להזדמנויות.
אבל, מכיוון שאני רוצה שתיראו שגם לשד זקן כמוני יש לב, אני אשאיר לכם מספיק מים כדי לשתות ובחורף תוכלו להשתמש במים שירדו על פני האדמה.
השד הרים את עיניו וראה את הכפריים מהכפרים הסמוכים שהקשיבו לשיחה.
הסטף יהיה כפר לדוגמא, הוא אמר בקול שדי וחורק כדי שכולם ישמעו, אחר כך אגיע לצובא, לקובי, לסעדים, ולכל מקום שבו חצבתם לתוך המים שלי!
שקט נפל על הרי ירושלים. יותר לא באו הילדים להתרחץ בברֵכת המעיין, והנערות השואבות חיפשו פלגים זניחים. האיכרים, שכל ימיהם עבדו בשיפוץ ובניית טרסות כדי להפוך את ההר הקרח לגן מדרגות פורח, קמו בבוקר בלי חשק והזקנים ראו איך העשבים גדלים והעצים נעלמים בתוך ים הקוצים וליבם נחמץ.
התכנסה מועצת הזקנים וטקסה עצה.
ולא מצאה.
ואז הגיעה יסמין היפה ששערה שחור כעורב ועיניה הירוקות והגדולות גרמו לכל גבר מהכפרים של הרי ירושלים לקפוא במקומו ולהביט רק בה, והביטה בזקנים.
פחדנים! היא אמרה.
והזקנים, שרצו לכעוס עליה והרימו את פניהם ופערו את פיותיהם כדי לנזוף, עצרו כשהמשיכה —
שד אחד ואתם פוחדים להשתמש במים. זהו, אין כבר יותר גברים בהרי ירושלים שילחמו בשדים? בשד אחד עם רגלים של תרנגול?
את יודעת למי יש רגלים של תרנגול?
לשטן, לשטן, לחשו הזקנים האחרים שיומם הלך והתקרב והם לא רצו להסתכסך עם מי שבא מהעולם הבא. חיה ותן לחיות.
מה את מציעה? שאל זקן הזקנים שהיה כמעט בן מאה ועשרים.

את עצמי — אמרה יסמין שהיה לה ריח של יסמין ובשעה הזו של הערב, כשהשמש שוקעת מעל נחל שורק וההרים הופכים להיות מן עיגולים רכים, קיסמה היה גדול בהרבה מהפחד מהשד.
את עצמה — חייכו הזקנים כשנזכרו בנעורים הרחוקים.
ולמחרת הודיעו שמי שיעז להיכנס לנִקרת המערה ולהרוג את השד — יסמין תהיה שלו.
גם השד שמע את זה ולכן לא היה מופתע ממנו כשלמחרת לפני השקיעה הגיעה יסמין לשאוב מים מהברֵכה.
אה! צעק השד, אבל יסמין התעלמה ממנו.
אלו המים שלי! צעק השד.
יסמין התעלמה ממנו, מילאה את הכד וירדה לביתה והשד נעלם רועד מזעם בנקרת המערה. דבר כזה עוד לא קרה לו. נערה יפה עם ריח של יסמין שלא מפחדת ממנו.
בלילה הגיע ראשון הנערים שהתאהב ביסמין. הוא הדליק לפיד, חדר אל פתח המערה, אבל השד חיכה לו במפגש הנִקרה עם החדר, במקום בו יש לטפס אל האולם. שם בדיוק הוא שפך עליו מים ועיניו האדומות זרחו באפילה, מטילות אימת חשיכה על הצעיר שקפא במקום וכשהצליח לצאת מהקיפאון, נמלט בכל המהירות במורד הנִקרה, כמעט טבע בברֵכה, טיפס ממנה, דהר והתגלגל במדרון התלול עד שנבלם בפטל הקוצני של נחל שורק ולא חזר יותר להרי ירושלים.
וזה היה מוזר. כי הירושלמים ידועים באומץ ליבם ובקשי עורפם. אבל גם במהירות ריצתם.
השד ישב אחר הצהריים ואף אחד לא העז להתקרב. רק יסמין עלתה אל הברֵכה, התעלמה ממנו ושאבה מים.
הצעיר השני הגיעה מעמק המעיינות שמתחת. הוא הדליק את הלפיד בחצי הלילה ונכנס אל הנִקרה. השד נתן לו לטפס לתוך האולם ואז התגנב מאחוריו וכיבה את הלפיד בבת אחת. הנער, שהיה אמיץ לב, הסתובב באפילה ותקע את חרבו בכל כוחו מלמעלה למטה, אבל כשניסה להסתובב, לא הצליח לזוז ושמע את צחוקו של השד. הוא מת מפחד ומעולם לא יצא מפתח הנִיקְבָּה, מכיוון שבחושך תקע את חרבו בכנף בגדו ומסמר את עצמו לאדמה.
השלישי הגיע לפני עלות השחר, רגע לפני שהשד עמד ללכת לישון את שנת היום שלו במעמקי המערה והוא כל כך התרגז, שדחף את הצעיר המבוהל החוצה דרך הנִיקְבָּה והוא נפל לתוך הברֵכה העמוקה וכדרך הירושלמים ההרריים, לא ידע לשחות, וגלגל ההצלה עם הברווז הצהוב נשאר בכפר ממנו בא, ורק צעקותיו המבוהלות כשנפל למים הקרים והתחיל לטבוע, הביאו אל הברֵכה כמה אמיצי לב ששלו אותו רועד ומבוהל בעוד השד מנמנם בקרירות המערה.
וימים רבים לא היה שום צעיר שהעז להיכנס לנִיקְבָּה ולנסות להוציא משם את השד.
ויסמין תהתה לאן נעלמו כל הגברים השווים ואיך זה יכול להיות שבכל הרי ירושלים אין אפילו אחד שיש לו מספיק אומץ ותחבולות להתגבר על שד קטן אחד עם רגלי תרנגול, עיניים אדומות ואף ירוק.
וגם לאימא ואבא שלה לא היו תשובות. ולא לזקנים ממועצת הזקנים.
אבל יום אחד הגיע לכפר נער אחד שחי על גדות הירקון ונהג לתפס גלים לא רחוק מהמקום שבו נשפך הנחל לים ולדוג את דגי הבורי הקטנים שמנצנצים כשהשמש שולחת את קרניה על פני המים. שערותיו היו צהובות מהשמש ועיניו ירוקות כמו של יסמין. גופו היה שזוף והוא טיפס אל ברֵכת המעיין וקטף מהתאנים.
יסמין הביטה בו והוא הביט בה.
יש לכם פה שד. הוא אמר.
כן. אמרה יסמין, הוא לוקח לנו את המים ואנחנו צריכים לשלם לו על כל מה שהוא לא עשה.
אצלנו אין שדים. אמר הנער.
מאיפה אתה?
מהים אמר הנער. מארץ השמש. אצלנו אין להם איפה להתחבא. הם לא אוהבים שמש ומלח. ניראה לי שהגיע הזמן לסלק את השדים שלכם.
שד, אמרה יסמין. עם עיניים אדומות וזנב ירוק ורגלי תרנגולת.
מצוין, אמר הנער וירד אל ברֵכת המעיין.
באמצע היום שאלה יסמין?
ומתי, בלילה כשהשד רואה בחושך ואני לא?
מלמטה, ממורד הכפר, נפוצה השמועה על הנער שבא מהים וטיפס לאורך אפיק נחל שורק, קוטף לעצמו פטל קדוש וחרובים.
ואיך תכניס את האור פנימה? קראה יסמין ממעקה האבן של הברֵכה העמוקה כשהנער עמד להיכנס לתוך הנִקרה.
תיכף תיראי, אמר הנער. אני והשמש חברים גדולים. הוא הוציא מכנף הבגד המון בורים קטנים וכסופים איתם עשה הסכם שלא ידוג אותם יותר אם יעזרו לו להבריח את השד. הבורים הקטנים שחו על פני המים וכיוונו את קרני השמש עם קשקשיהם לפתח המערה. הנער נכנס אל תוך הנִקרה ואחרי כמה מטרים, הכניס את היד לבגדו ושלף משם מראה. הוא כיוון אותה לפנים המערה ואחרי עוד מטר הוציא עוד מראה שקלטה את קרני השמש שדגי הבורי שלחו לו ממי ברֵכת המעיין, והתיזה את הקרניים למראה שמכוונת אל תוך הנִקרה, שוטפות אותה באור גדול. הוא התקדם והציב מראה ועוד מראה, הופך את פנים הנִקרה ליום ואז הגיע לנקודה בה היה האולם מעליו והוא צריך לטפס. הוא כיוון למעלה, לאולם, את אור השמש ששלחו דגי הבורי למראות, מציף את החשיכה באור חם ונפלא, וכשטיפס למעלה, לא ראה שום שד ורק אחרי שחיפש טוב־טוב, מצא את השד שנדחק לאחת הפינות האפלות, מגן על עיניו האדומות שהצהיבו מאור השמש.
מה אתה רוצה? שאל השד.
שתלך מפה. אמר הנער.
ומי אתה שתגיד לי את זה?
אה, צחק הנער, אני לא אגיד, אני אראה לך את הדרך — והוא כיוון את אור השמש אל השד שניראה הרבה פחות מפחיד כשהאור שטף אותו.
די! צעק השד, אני שונא אור, תכבה את זה!
מהברֵכה קשקשו דגי הבורים הקטנים בקשקשיהם והאור התגבר והשתבר במראות ושיחק על הקירות ולרגע נראתה המערה כמו אולם מואר ומנצנץ, המים זורמים בעליזות על קירותיה.
הנער המשיך לכוון את אור השמש אל השד שהפך לבן באור השמש העז, והרגיש שהוא תיכף ניצלה.
ואז, בבת אחת, הפך השד לקטן מאוד, החליק לתוך פסי האפלה שבין קרני השמש, נעלם בכל המהירות דרך הסדקים, ולא חזר יותר.
הנער, הביט מסביב, ראה את הנער שתקע לעצמו את החרב בכנף בגדו בלילה ומת מפחד, שלף את החרב מסלע המערה, העמיס אותו על כתפיו ויצא אל האור.
יסמין חיכתה לו בפתח המערה.
ובני הכפר שמשקל עצום הוסר מעל כתפיהם טיפסו אל ברֵכת מעיין העמוקה.
מים בקעו מהנִקרה וזרמו לתוך הברֵכה בקול פכפוך עליז.
הנער מסר את המת וחרבו לאנשי הכפר, הוריד את בגדיו וקפץ לשחות עם להקת הבורים הקטנים שקפצו משמחה, קשקשיהם מחזירים את השמש ומרצדים כמו זהב טוב.
אם כי מים זה יותר מזהב. הרבה יותר. ולכן הם ניתנו לכולם ולא רק לעשירים.
ומייד אחריו קפצו כל ילדי הכפר.
מכל הרי ירושלים, מכל מעיינות הנִיקְבָּה, עלה קול גדול ושמח של נתזי מים, ומאז לא הרשו יותר אנשי הכפרים לשום שד להשתלט להם על המים שיורדים כמו תמיד מהשמים, נכנסים אל האדמה ומשקים את התאנים, הגפנים, הזיתים והפטל הקדוש.
ויסמין? והנער?
אה — זה סיפור אחר.

צור שיזף נולד בירושלים ב- 1959. הוא סופר, עיתונאי, צלם וטייל, שכתב ופרסם רומנים רבים וספרי מסעות.
היום הוא מתגורר בנגב.

 

מספריו:

רומנים :

אשת הטייס שנעלם, חרגול ועם עובד 2011.

האיש המאושר, חרגול ועם עובד 2007.

סערה היא מקום רגוע בשבילנו, הקיבוץ המאוחד סימן קריאה (הספריה) 2000.

אהבה על קו השבר, חרגול 1998.

בודהא האדום, הקיבוץ המאוחד 1995.

הרקדנית, עם עובד 1992.

נמר בהרים, הקיבוץ המאוחד סימן קריאה (הספריה) 1988.

 

ספרי מסע :

דאעש – מסע אל מפתנו של השטן, הקיבוץ המאוחד 2016.

סוף הדרך: מותה של מדינה, עם עובד 2007.

שאנטי שאנטי בלגן: מסע ישראלי בהודו, חרגול 2004.

הפנאמריקנה, כתר 2001.

כשפים בוונקבמבה, כתר 1997.

הדרך לאושר: מסע במדבריות, כתר 1994.

דרך המשי, הוצאת ידיעות אחרונות 1992.

ספר ים: מסע לאורך קו החוף הישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות 1991.

 

 

X