הר האושר | לרכישה באינדיבוק
הר האושר

הר האושר

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 44

הר האושר, ספרו האחרון של אמיר גוטפרוינד, הוא לא סיפור על אושר. ברגעים רבים הוא מצחיק מאוד, אבל הצחוק הזה מבעבע בתוך קלחת של עצב. הוא ספר אופטימי מאוד, אבל האופטימיות שבו ניזונה מן החומר המפחיד של הרִיק. מככבים בו אישה ישראלית צעירה שמחפשת את דרכה המקצועית ואת דרכה בכלל, וגבר שוודי באמצע חייו, אקדמאי שחוקר את המשמעות המילולית המדויקת של טקסטים היסטוריים מרכזיים, ושני אלה מוטחים זה בזה באופן שיוצר שרשרת מרתקת של תגובות.

      

הר האושר הוא ספר שנע בין חיפה לסטוקהולם, ובוחן את הקונפליקט שבין הפחד מהאחר לבין המשיכה אליו. זהו ספר שפורט על מיתרי המחשבה העמוקה, אך ככל ספריו של אמיר, מניע בראש ובראשונה את מצולות הלב.

 

בשישי בבוקר, 27 בנובמבר 2015, עוד חיכו לאמיר כמה שאלות עריכה, נגיעות אחרונות לפני שהספר יורד לדפוס. בשישי בלילה אמיר מת. המטוטלת נעה מיֵש לאֵין. איש לא יוכל עוד לשאול אותו שום דבר, אף פעם, גם לא את הזעירה שבשאלות. המטוטלת הזאת לעולם לא חוזרת לאחור.

הר האושר הוא היצירה המרכזית שעליה שקד אמיר בשנת חייו האחרונה. כפי שעשה לכל אורך דרכו האמנותית, הוא הלך בה הלאה מספריו הקודמים אל מחוזות חדשים, וברא לתוכה את דמויותיו הגוטפרוינדיות המופלאות, החיוניות להדהים, הנטועות בתוך חייהן הספרותיים באופן כה מוחשי עד שקשה להאמין שהן פרי דמיונו – שהרי אי־שם בעולם בוודאי ישנם או היו סבא לולק משואה שלנו, והדוד לוי מאחוזות החוף, וחיים אברמוביץ' מהעולם, קצת אחר כך, ומיכל מבשבילה גיבורים עפים, ושפר צור ממזל עורב, ויונה מרלין מאגדת ברונו ואדלה…

הר האושר הוא ספרו השביעי של אמיר גוטפרוינד, שמת בגיל 52, בתום שנה שבה חתר בכל כוחו אל הדברים שעוד רצה להספיק לכתוב, והותיר אחריו קהל עצום של קוראים ואוהבים.

הילה בלום

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    קראתי את הספר בעיון רב מתוך הנאה, תוך כדי קריאה נחשף רובד אחר רובד ונוצר הקשר בין הדמויות, כאוהבת נאמנה לכתיבתו של הסופר אני ממליצה מאוד על הקריאה בספר.

הוסף חוות דעת

כל עוד שהה במטוס או בטרמינל החדש של תל אביב לא קלט עד כמה חם ובוער האוויר בישראל. אבל בדקות הספורות שבהן צעד אל מגרש החנייה בעקבות נהג המונית כלאה החליפה שלו כמות לא הגיונית של חום וסירבה להיפרד ממנו גם כשביקש מהנהג, פעמיים, להגביר את עוצמת המזגן. תמיד היה פה חם כל כך? אלוהים ישמור.
או שהוא מזדקן.
בן חמישים. בן חמישים זה מזדקן.
נטליה היא חתולה צעירה ומרנינה, אבל בכל מעשיה לא תהפוך אותו צעיר יותר אפילו ביום אחד. ואולי כבר אינה שלו. והוא כנראה כבר אינו רוצה בה.
חם. מייגע. מעיק. הוא נכנע והוריד את הז'קט וחלץ את נעליו ואפילו הסיר את גרביו לרגע, ואמר לעצמו תודה לאל כשנוכח כי הנהג אינו מגלה עניין במעשיו. לרגע רצה לפשוט את חולצתו ולרוץ כמשוגע. כל כך חם. ולח.
המונית חלפה לאורך גוש דן, מגדלים שלא הכיר, צבא של בנייני זכוכית ופלדה. חצי שעה קודם לכן עוד עמד לרגע עם מזוודתו בפתח היציאה אל אולם מקבלי הפנים, ואף שהבחין מיד בנהג הממתין לו עם השלט "פרופסור נִיטֶר" באנגלית הניח לו לחכות ונותר נטוע בין האנשים שאחזו שלטים צבעוניים ובלוני הליום וצווארם מתוח בהשתוקקות למישהו, למשהו. הוא עמד ביניהם והחל לחוש את מחנק העברית. מרגע זה ועד שיעלה לטיסתו השבה לשוודיה יקיפו אותו השפה הזאת והאנשים הדוברים אותה בטבעיות.
עברית. ויהודים. כולם פה יהודים.
הוא החל מיד לקלוט מילים בעברית, כמו רסיסי מתכת שעופפו לעברו. החל להבין, להיזכר. העברית שלו… זאת לא תהיה בעיה.
הוא התמתח במושבו. הטלפון שלו צילצל. פרופסור ארנון תג בירך אותו, התנצל על שלא הגיע בעצמו לקבל את פניו. טרדות הכנס… הוא ודאי מבין…
סמואל הבין. המונית נבלעה בכביש רחב, מהיר, שלא הכיר מביקוריו הקודמים. הוא רצה לראות את הים, אבל חושי הימאי הקדמוניים של אבות אבותיו העירו בו תחושה שאינו מתקרב אל הים אלא מתרחק ממנו.
הנהג, כאילו קרא את מחשבותיו, העיר, "רוֹאְד שֵש… רוֹאְד סִיקְס. וֵרי קְוִויק."
לפי שעונו כבר חלפו שעות אחר הצהריים, בעצם ערב עכשיו, אך השמש עדיין יקדה והנוף סביבו הוצף באור, אם כי לא ואן־גוכי. אור אחר, מכביד. לרגע חלפו לאורך חומה כעורה. האם זאת חומת ההפרדה המפורסמת שלהם? בסטוקהולם הוזמן פעם להפגין נגדה. כשהסב עכשיו את ראשו להביט בה שוב נגלה לו מעט מן היישוב שמאחוריה… זה כבר פלסטין?
"דה ווֹל. דה בּוֹרְדר," התעורר שוב הנהג משתיקתו. זה היה מטריד. יכולתו של הנהג השתקן, אדום העורף הזה, לומר דבר־מה הולם בדיוק כשהשאלה עלתה בראשו של סמואל.
הם לא רחוקים מהים, הגבול המערבי, והנה כבר הגבול המזרחי. לא פלא שהם כאלה בישראל… נוירוטיים… נלחמים ונלחמים ואחר כך מצטערים. ומבטיחים להמשיך להילחם. לזכר הנופלים.
לזכר הנופלים…
הזיכרון המביך ההוא… גל חום עלה מגופו, כאילו לא די לו בחום שרבץ עמם במונית. הוא היה אז בקושי בן עשרים, וכבר שהה כמה חודשים בקיבוץ. הוא אהב כל רגע בארץ השמש והתפוזים הזאת. האנשים, הנשים, המקומות. הכול היה חיוני כל כך, זה היה בדיוק פסק הזמן שנזקק לו. אבא שלו, חסר המילים, כמו חש את מצוקתו, ובהיעדר כושר ביטוי או יכולת להניח יד מנחמת על כתפי בנו פשוט גזר למענו בקפידה, בקו מספריים ישר לגמרי, מודעה מעיתון שהזמינה צעירים לבוא להתנדב בקיבוצי ישראל. וסמואל הגיע, ומהרגע הראשון השתולל בו התענוג.
ואז, לקראת יום העצמאות הישראלי, ביקש כמה ימי חופשה בעיר הגדולה תל אביב, לראות את העיר שכל המתנדבים סיפרו עליה. הוא צעד ברחובות תל אביב מאושר, כמעט מחייך אל זרים גמורים. הוא הביט באנשים המפטפטים, הצועדים יחדיו ומצביעים בהתרגשות לפה ולשם. אושר. הוא קנה לעצמו שלגון אדום וליקק אותו בתאווה. החום האביבי לא הפריע לו, הכול היה נהדר. הוא היה היחיד ברחוב — תייר — שלא ידע כי זהו בוקר יום הזיכרון, ובעוד שניות אחדות תישמע בכל רחבי ישראל צפירה, רגע זיכרון קולקטיבי לכל הנופלים במלחמות ישראל, וכל האנשים התוזזים סביבו ייעצרו במקומם, יעמדו וירכינו ראש, וכך יישארו עד תום הצפירה.
כך זה היה. באמצע הרחוב. לפתע אזעקה נוראית. וכל מי שעד לפני רגע התנהלו בשאננות היומיום — פטפוטי בתי קפה ומבטים בחלונות ראווה וליקוקי שלגונים — לפתע נעמדו דוּמם, ואליהם הצטרפו הנהגים מתוך מכוניותיהם שנעצרו. דוֹם ענקי ומוחלט בכל סביבותיו. סמואל הבין מיד שאין זו אזעקת חירום, זאת הצפירה המפורסמת שלהם, והם עומדים כך, ידיהם לצדי גופם או מתוחות מאחורי גבם, מורכני ראש, וכל אחד מהם מהרהר בהרוגי המלחמות שלהם, שהולכים ומתרבים. והוא, עם השלגון האדום הנמס בידו, נעמד, מעט מבוהל. אי אפשר להשליך את השלגון. אי אפשר לשלב את הידיים מאחורי הגב או להניחן לצדי הגוף. הוא מתח את ידו קדימה, להרחיק מעליו את טיפות השלגון, אך הן נטפו ונזלו אדומות לאורך אצבעותיו. לבו הלם. כמה זמן נמשכת הצפירה הנוראה הזאת? דקה? חמש? נצח? התל אביבים עמדו דוממים, מיומנים, מרוכזים במחשבותיהם העצובות, ואילו הוא — חסר אונים עם השלגון לפני גופו, כאילו אחז מטריית קוקטייל קטנה, צבעונית, מתריסה. לרגע התפתה לתחוב את השלגון לפיו. רק לרגע. כמה זמן נמשך הקיפאון הישראלי הזה? עד מתי יצטרך לעמוד כך, מטופש, יוצא דופן, בולט כל כך, וכבר מבטים נמשכים אליו והוא מתרגז. מוצא חן בעיניהם… לראות אותו בטיפשותו… אבל גם לו יש מה לומר להם, האדונים המתייחדים עם זכר מתיהם… הישראלים המתנשאים החצופים האלה, במקום לחשוב איך לפעול למען עתיד עם פחות הרוגים הם מביטים בו, אחד מהם אפילו מחייך, ומבינים שזר עומד ביניהם, זר גבוה, בלונדיני, מכותר בקלקלתו. טיפוסים שחצנים ויהירים. מישהו עוד ילמד אותם לקח. איזו מלחמה קשה, אסון שיוריד אותם על הברכיים. מוטב שיתעסקו במאמציהם להשיג שלום עם שכניהם, שיסלקו את החיוכים הבוטחים שלהם. הם הרי לקחו אדמות מעם חלש, כבשו בלי להסס, הם בזים לחוק הבינלאומי ו…
הצפירה הסתיימה בגניחה מתפנקת. התל אביבים, כמה מהם עוד בטרם נדם קול היבבה, החלו לנוע, שבו לעיסוקיהם בדיוק בנקודה שבה פסקו, באותה זריזות, באותו חטף מוזר. ממנו התעלמו, לא נמשכו להביט אפילו עוד רגע בזר העומד ביניהם ופסים אדמדמים צומחים לאורך זרועותיו. הוא מיהר להיפטר מהשלגון, הטיח אותו בזעם לתוך פח קרוב. התל אביבים כבר שכחו שעמדו לרגע לחשוב ושעטו לתוך המשך שאננותם, ביזוי סביבתם הפוליטית, אבל נותר ביניהם תייר, אצבעותיו דביקות וקו אדמדם עוטר את אמתו עד מרפקו — הוא לא ישכח. לא ולא.
מאותו הרגע, מאותו היום, החריף את התנגדותו הפוליטית כלפי ישראל. נמשכו לתוכו מיני דעות ששמע בעבר בשוודיה והיו נכונות ובלתי נכונות, דעות שעופפו להן באוויר סביבו ועד כה נע ביניהן באדישות, בלתי מעורב בסכסוך הישראלי־ערבי, והנה, מצאו להן מקום. הוא אימץ אותן.
גם כשחזר אל הקיבוץ ונקלט מחדש בשגרה האהובה, הנפלאה, השמש, הפירות, הנשים, הפשטות, לא שכח את הצפירה. הוא לא שכח מעולם — עצמו, בודד כל כך. השלגון הארור. והוא כמעט בוכה.
"וָאן דֵי וִי הֵב פִּיס, דוֹנְט ווֹרִי," אמר לו לפתע הנהג.
סמואל חייך בשפתיים צרות, ביובש. "יֵס," אמר והחליט להשיב לנהג מעט מלחמה: "יום אחד יהיה לכם שלום," אמר לו בעברית צחה.

הר האושר הוא ספרו השביעי של אמיר גוטפרוינד, שמת בגיל 52, ב-27 בנובמבר 2015.

 גוּטפרוינד נולד ב-23 ביולי 1963בחיפה. הוא התגייס לצה”ל כעתודאי, לאחר שסיים תואר ראשון בטכניון במתמטיקה שימושית. בשירותו בחיל האוויר עסק במחקר מתמטי. בעת שירותו הצבאי השלים תואר שני בטכניון בחקר ביצועים ופרסם את שלושת ספריו הראשונים. השתחרר מהצבא בגיל 42 בדרגת סגן-אלוף.

ספרו הראשון “שואה שלנו” זכה בפרס בוכמן בשנת 2001, וספרו השני “אחוזות החוף” זכה בפרס ספיר בשנת 2003. בשנת 2013 זכה גוטפרוינד בפרס פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע”ש רה”מ לוי אשכול.

סגנונו המיוחד ניכר בעברית הקולחת והאמינה, בהיעדר פוזות “ספרותיות”, ובתיאור אוהב ואירוני של רגעי מבוכה מול הבלתי נמנע והבלתי-צפוי. בספריו הוא משלב חוויות מנוף ילדותו בחיפה ובקרית חיים. ספריו של גוטפרוינד תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, הולנדית, צ’כית והונגרית.

בשנת 2010 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי אבי נשר “פעם הייתי”, המספר על עלילות חבורת ילדים בחיפה של שנת 1968. התסריט לסרט נכתב בהשראת ספרו של גוטפרוינד “בשבילה גיבורים עפים”.

גוטפרוינד התגורר ביישוב יובלים. נישא לנטע שמיר, ולזוג נולדו שלושה ילדים. בשנת 2011, במהלך כתיבת הספר “מזל עורב”, נפטרה אשתו ממחלת הסרטן. ההקדשה שבתחילת הספר היא “לנטע שמיר ז”ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך”. בין היתר שימש גוטפרוינד כתסריטאי בסדרה בני ערובה.

 

ספריו:

 

שואה שלנו, זמורה ביתן, 2000. הספר קיים גם בגרסה מוקלטת.

אחוזות החוף, זמורה ביתן, 2002
העולם, קצת אחר כך, זמורה ביתן 2005
בשבילה גיבורים עפים, זמורה כנרת 2008
מזל עורב, זמורה כנרת 2013.

אגדת ברונו ואלה, כנרת זמורה ביתן, 2014

 

מקור – ויקיפדיה

 

X