הר געש סימפטי | לרכישה באינדיבוק
הר געש סימפטי

הר געש סימפטי

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 269
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64

שירת דוד אבידן היא כלשונו "מִזְרָקָה נִפְלָאָה שֶׁל אֶנֶרְגְּיָה קִינֶטִית". הר געש סימפטי, פרי מחקרו של גלעד מאירי, מנסח בבהירות את פואטיקת אבידן, ומשרטט מחדש באורח מקיף, מעמיק ומעודכן את קווי האורך והרוחב של מפת השירה הישראלית.

הספר מתאר את ראשית הפרינג' בשירה הישראלית ואת הדומיננטות והנרטיבים המרכזיים שלו, באמצעות דיון בפרודיה, בהומור, באוונגרד ובעידן החדש. עולם המושגים הרענן של המחקר מטביע בשיח הספרותי העכשווי מונחים מקוריים של המחבר כמו פופואטיקה, ננו-פואטיקה ופופיוט.

זהו ספר חובה למשתמש בשורות הקצרות של השירה ובשורות הארוכות של המחקר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הר געש סימפטי”

ביקורות נבחרות

אורי הולנד "הארץ" – העולם מצחיק אז צוחקים ספרים הארץ

פתח דבר

"נְדַבֵּר גְּלוּיוֹת

שִׁגָּעוֹן = אִבּוּד הַהוּמוֹר."

"בירור מושגים", שירים שימושיים, 1973

דוד אבידן (21.2.1934–11.5.1995) הוא אחד המשוררים החשובים והמשפיעים בשירה העברית משנות ה-60 ואילך. עם זאת, המחקר והביקורת לא הרבו לדון בו במידה שעשו כן ביחס לבני דורו, נתן זך ויהודה עמיחי. על שירתו נכתבו רק מחקרים מעטים בעלי ערך. מצב זה פוגם ביכולת להעריך את שירת אבידן כשלעצמה, למקם אותה בין שירות דורה ובשירה העברית בכלל, וכן לתאר את השפעתה על יוצרים אחרים ועל התרבות הישראלית בכלל.

לא רק המחקר מתעלם מאבידן, אלא גם הוצאות הספרים: עד למפעל ההוצאה לאור של כל שירי אבידן בקיבוץ המאוחד בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן (הכרך הראשון יצא ב-2009), כמעט ולא ניתן היה להשיג ספרים של אבידן. 15 שנים לאחר מותו של אחד מגדולי משוררי ישראל הדרך היחידה להשיג את ספריו הייתה דרך חנויות ספרים יד שנייה ובמחיר מופקע, אך גם שם בדרך כלל הספר לא היה בנמצא. ייתכן שיציאתן לאור של מהדורות חדשות של ספרי אבידן לאחר מות המשורר (ברזים ערופי שפתיים, הפסיכיאטור האלקטרוני שלי ומשהו בשביל מישהו) הביאה לידי ההכרה שאכן יש ביקוש לשירתו וקידמה בעקיפין את מפעל ההוצאה של כל שירי אבידן.

חיבור זה מבקש להציע קריאה חדשה בשירת אבידן ואולי בדרך זו לתרום עד כמה שניתן לשינוי במעמד התרבותי של שירתו. החיבור מתאר את מכלול שירת אבידן דרך הצומת הפרודי, הן כפי שהיא מתגלה בפרספקטיבה של האוונגרד וכחלק מן הפרספקטיבה המודרניסטית (בעיקר הפוטוריזם) והן כחלק מן הפרספקטיבה של הפוסטמודרניזם (בעיקר באמצעות האסטרטגיות של תרבות פופולרית), אולם גם דרך המיזוג ביניהן. תיאור מכלול שירת אבידן דרך המודל הסגנוני המשולב של פרודיה ואוונגרד מעניק, למיטב שיפוטי, פרספקטיבה פרשנית רחבה המבהירה מהלכים מרכזיים בשירת אבידן.

הפרודיה – על שירים של משוררים שקדמו לו, על שירי עצמו, על ז'אנרים פופולרים, על ממצעים[1] של תקשורת, קולנוע, טלוויזיה, פוליטיקה, מחשבים ועוד – הינה תבנית דומיננטית בשירת אבידן, בכל תקופותיה. היא מצויה בשירתו במידה רבה של היקף ואינטנסיביות והיא מקיימת זיקות עם כל רובדי הטקסט. לעתים קרובות, הפרודיה היא המסגרת המארגנת של השיר הבודד, של מחזור השירים והספר כולו. כמו כן, ישנן פרודיות נקודתיות במסגרת הבית או השורה.

תכונות הפרודיה – החיקוי (האינטרטקסטואליות), הווכחנות שלה וסוגי הצחוק[2] שהיא מעוררת – הן הן תכונותיה של שירת אבידן כולה. תכונות אלו אחראיות, כמדומה, על קשיי הקליטה המקיפים יותר ששירה זאת יוצרת. במקום שהאינטרטקסטואליות והאנליטיות היצירתית של הפרודיה בניתוח המקור יעניקו ממד אינטלקטואלי מתוחכם ויוקרתי ליצירה, היא נתפשת כחקיינית וטפילית, כי היא תלויה ביצירה אחרת (פרמינג'ר [Alex Preminger] 1993). ועוד, הפרודיה, בהיותה אינטרטקסטואלית, מקשה על הקריאה, כי היא מחד, מסבה את תשומת הלב אל השיריות המיוחדת שלה עצמה ומאידך, דורשת קריאה מיומנת באמצעות הכרת המקור. לכן הקורא המחפש מסרים אישיים ואוניברסליים יכול למצוא אותם בשירת בני דורו של אבידן, כגון אלו שצוינו לעיל, אולם מתקשה למצוא אותם בשירתו. במקום אלה הוא מוצא הרבה ויכוחים שיריים ולשוניים פנימיים, משחקי לשון, ביקורת לשון וכדומה. לשוניות זו מקשה על קליטת הקורא את שירת אבידן. לאור זאת עבור חלק מקוראיה השמרנים של שירת אבידן התחושה היא שאבידן הוא "משורר למשוררים".

קושי נוסף שהפרודיה אחראית לו, נעוץ באופייה המהתל. השיר האבידני הפרודי מציג את עצמו כמוצר בן חלוף, כמופע בידור קומי, מה שמציב אותו אצל הקוראים ובביקורת המקובלת בעמדת נחיתות היות והקומי נחשב פחות מן הטרגי או הרציני. הביקורת מחפשת בשיר אובייקט אסתטי בעל ערך קיים ואילו אצל אבידן היא נתקלת בהיתול. לכן העמדה הקומית-פרודית של אבידן הותקפה על ידי הביקורת יותר מכל תכונה אחרת בשירתו.[3] ועוד, ההומור הפרודי הוא בדרך כלל לא רק מהתל, אלא מהתל ואלים בו זמנית, ולכן יוצר רתיעה: לא ברור אם השיר פוגע בערכים וברגישויות של הקוראים ו/או שהוא רציני. בהשאלה מדברי אבידן על ברזים ערופי שפתיים, שהוא ספר סאדו-מאזו (שולמית גינגולד-גלבוע 1984), הפרודיה והאוטו-פרודיה בשירתו הן מופע בו אבידן תוקף את האחרים ואת עצמו.

הצגת הפרודיה כדומיננטה בשירת אבידן וכצומת להבנת המגמות המרכזיות של שירתו מאפשרת לעמוד ביתר בהירות על מעמדו הייחודי בין משוררי דורו. מצד אחד הוא הקצין יותר מכולם את הממד המהתל, את ההתנגדות לפתטי ולנשגב (הלל ברזל 1979) ואת הביקורת על שירת העבר, ומצד אחר הוא נמנע מהבעה רגשית ומעיצוב השקפת עולם ברורה. ויותר מכך, הפרודיה מפנה את תשומת הלב אל עיקר ייחודה של שירת אבידן – אל הוירטואוזיות הלשונית של אבידן, אל פלא שליטתו המהפכנית בלשון השירה.

מושג הפרודיה מאפשר לבחון ספרים ושירים שנותרו מחוץ לדיון המחקרי, משום שהביקורת לא ידעה כיצד להתמודד עם חריגותם ממושג השירה שלהם, כגון, תשדורות מלוויין-ריגול וספר האפשרויות – שירים וכו'. קורפוס זה נתפש כפטפטת של משורר בסוף דרכו שלא ראוי לדיון מעמיק. הודות למפתח הפרודי ניתן לקרוא את שירת אבידן בתפישה של מכלול אחד ושלם הראוי לדיון ביקורתי וערכי.

חיבור זה עוסק בספרים המהווים את מכלול שירת אבידן: ברזים ערופי שפתיים, בעיות אישיות, סיכום-ביניים, שירי לחץ, משהו בשביל מישהו, שירים בלתי-אפשריים, דו"ח אישי על מסע לסד, שירים חיצוניים, שירים שימושיים, הפסיכיאטור האלקטרוני שלי,[4] תשדורות מלוויין-ריגול, ספר האפשרויות – שירים וכו', המפרץ האחרון. לא כל הספרים נדונים באותו היקף, למשל, שירים חיצוניים והפסיכיאטור האלקטרוני שלי נדונים פחות.

בשירת אבידן יש חילופי גרסאות. הנוסח המועדף בניתוח השירים כאן הוא הנוסח המאוחר מתוך כבוד לתיקון של המשורר וזאת למעט מקרים בודדים ו/או הפנייה כללית לשיר זה או אחר (על מנת לשמור על ההקשר ההיסטורי). החיבור לא עוסק בבחינת חילופי הגרסאות והערת שוליים מפנה לגרסה המוקדמת אם יש צורך בכך. [5]

מצב המחקר

כאמור, המחקר בשירת אבידן עדיין בראשיתו.[6] עד כה נכתבו עליה ארבע עבודות דוקטור (כולל זו שלי): הראשונה עניינה מצבי יסוד בשירת אבידן (נסים קלדרון 1978) והשנייה עניינה זמן ותנועה בשירת אבידן (ויסמן 2005). קלדרון מתאר מספר מצבי יסוד בספריו המוקדמים של אבידן (1954–1962), המהווים עמדות מוצא להתמודדות עם המוות והמצוקה הקיומית: כוח טוטלי, אינדיבידואליות, נוקשות וצינה, דינמיות, גבריות והתבדחות. ויסמן ממשיכה במידת מה את הטיעון של קלדרון, אלא שהיא מדגישה בעיקר את הדינמיות בזמן, כמנגנון המרכזי במחאה נגד המוות. אחד מהביטויים של אותה דינמיות הוא פואטיקה של חיקוי (העתקה), הקיימת בעיקר בשירתו המוקדמת, וחזרה (שכפול), הקיימת בעיקר בשירתו המאוחרת, פואטיקה שהיא מכנה דיגומית, מושג של אבידן עצמו (ויסמן 2005, עמ' 214).[7] אבידן הוא "משורר משתמש", במובן של משורר העושה שימוש בתוכנה (שם, עמ' 121). דרך חיקוי וחזרה אבידן מבקש לייצר באופן פרדוקסלי נבדלות ושונות ממשוררים אחרים ובכלל מן התרבות המילולית כולה. לאור זאת, החיקוי הוא מנגנון מרכזי בשירת אבידן ואילו הפרודיה שולית (שם, עמ' 201).

טענתו המרכזית של חיבור זה סותרת את הטיעון המרכזי של ויסמן ומדגימה שהחיקוי בשירת אבידן הוא בדרך כלל מרכיב של תבנית ממוקדת יותר – הפרודיה. החיקוי בשירת אבידן איננו חיקוי לשמו, אלא הוא חיקוי מגמתי, פולמי (פולמוסי) והומוריסטי, כלומר, פרודיה. הפרודיה מעניקה לשירת אבידן את קולה הייחודי והביזרי-קונצפטואלי-ניסיוני. הפרודיה היא מקור של תנופה, רעננות וחדשנות וירטואוזית, אך גם של אנליטיות וביקורתיות, שילוב מורכב שאין בחיקוי הנעשה לשם חיקוי בלבד.

מעבר לשני מחקרים אלו של קלדרון וויסמן ניתן לציין את עבודת הדוקטור של יעקב אברבנאל (2007) שעניינה שירתו המוקדמת של אבידן (1950–1954). כמו כן, יש לציין את מאמרה של שחם העוסק בפרודיה של אבידן על אלתרמן (1992) כמחקר משמעותי. יש מספר רב של מאמרים קצרים, רצנזיות, מסות ורשימות העוסקות בשירתו. כאן יש לציין את: עבודותיו של ברזל (1977, 1979) בתחומי ההיתול והאני; מאמרה של רות קרטון-בלום (1993) על השיר הלולאתי; את חוברת עכשיו מספר 66 (1999), אשר הוקדשה כולה לשירת אבידן; הביקורות של גלדמן (1985, 1988) ובן (1994), שעוסקות בהומור של שירת אבידן; ואת מאמרה של רחל וייסבורד (2002) שעוסק בהרחבה יחסית במספר היבטים של שירת אבידן המוקדמת.

אם כן, למרות שהמחקר והביקורת על שירת אבידן החלו לאחרונה לעסוק בפרודיה, הן כתבנית מרכזית בשירתו המוקדמת (חיה שחם 1992), והן כתופעה שולית, שלא לומר – בלתי רלוונטית (ויסמן 2005), אין עדיין מחקר הבוחן את הפרודיה, כתופעה מקיפה ומרכזית לכל אורך 40 שנות יצירתו של אבידן.

מבנה החיבור

פרק המבוא דן באופן כללי בפרודיה ובמאפיינים הטיפוסיים שלה ומצביע על הזיקות העקרוניות שבינה לבין הומור ואוונגרד. הפרק מתאר את מאפייני הפרודיה בשירת אבידן ואת סוגיה: זו המתפלמסת והמבדרת לשם התוקפנות והצחוק, וזו המבקשת אחר צדק; הפרק סוקר את מושאי הפרודיה, כגון, נשיות, סנטימנטליות, חולשה, שגב ועוד. ראוי לציין שחלק משמעותי מההומור הפרודי של אבידן הוא הומור עצמי; הפרק סוקר את ההתפתחות הכרונולוגית של הפרודיה מכיסוי, איפוק והפשטה לעבר אקסהיביציוניזם, הגזמה ומוחשיות ואת התפתחות השימוש בממצעים; חלקו האחרון של הפרק בוחן את מושגי האוונגרד המודרניסטי והפוסטמודרניסטי ואת השימושים שלהם בפרודיה דרך ההיבטים של הפוטוריזם והתרבות הפופולרית.

הפרקים השני עד השמיני הם סקירה סינכרונית של פרודיות בשירת אבידן. הפרודיה מחייבת דיון סינכרוני (רוחבי) וזאת משום שהפרודיה של אבידן מתייחסת בדרך כלל לאותם נושאים שוב ושוב; יחד עם זאת, מגמת הדיון בכל נושא ותת נושא היא בדרך כלל דיאכרונית, קרי, מהמוקדם למאוחר.

הפרק השני מתאר את היחס הפרודי של אבידן למשוררים אחרים ולעצמו, כמשורר. חלקו הראשון של הפרק עוסק בשימוש המקובל, הפוליטי-ספרותי, בפרודיה: היחס הפרודי לאלתרמן ולמודרניזם. אלתרמן איננו רק משורר חזק (הרולד בלום Harold Bloom]] 1973), אלא אף מדיום דרכו אבידן תוקף באופן פרודי-אוונגרדי את מסורת השירה המודרניסטית-אסטתציסטית. חלקו השני של הפרק עוסק באופנים בהם הפרודיה מקדמת את שירת אבידן (במונחים של פרסום ויחסי ציבור) על מנת להופכו לא רק למשורר משמעותי, אלא אף לגיבור תרבות ולמותג.

הפרק השלישי עוסק באחת התופעות הפרודיות המרכזיות של שירת אבידן – הממצע. הממצע הוא מערבל (מיקסר) פרודי-אוונגרדי: השיר הופך להיות מדיום לערוץ אחר, למשל, השיר הופך להיות תשדיר, פזמון, דוח וכדומה, וכך משיל מעל עצמו את הריחוק מהמציאות. באמצעות הממצע תוקפת הפרודיה דעות ואמונות בעולם, כמו מתוך העולם, ולא ממגדל השן.

הפרק הרביעי עוסק בסינתזה מקורית של שירת אבידן בין פוטוריזם לעידן החדש. באמצעות שילוב תכונות פוטוריסטיות וניו-אייג'יות יוצרת הפרודיה תופעה ייחודית המכונה כאן, פוטוריזם ניו-אייג'י: החוויה המיסטית הניו-אייג'ית של אבידן משולבת בפרספקטיבה פוטוריסטית. לדוגמה, העתידנות האסטרולוגית של העידן החדש משולבת עם העתידנות הפוטוריסטית הטכנולוגית.

הפרקים החמישי והשישי עוסקים בפרודיות על היבטים פוליטיים ואידיאולוגיים בעולם. הפרק החמישי מתאר את יחסו הפרודי של אבידן כלפי תופעות בעלות ממד אידיאולוגי, פוליטי והיסטורי: הומניזם, מלחמה, ציונות ושואה. הפרק השישי בוחן את מערכת היחסים הפרודית בין האני השירי של אבידן לבין האחר: האישה, הומואים ולסביות, ערבים ועוד. בשני פרקים אלה מתואר יחסו המשועשע-רציני והמערער כלפי אמונות ותופעות תרבותיות והיסטוריות טעונות ומקובלות. יחסו המהפכני והפרובוקטיבי של אבידן כלפי טאבויים, כגון, אנטי מלחמתיות ושוויון בין המינים, מבטא כמיהה לפרוץ את הבנלי. פריצה זו מתבצעת על ידי ההומור הפרודי, על ידי המופע, כמו לומר: אינני מערער בהכרח על מהות הערכים האנושיים, אלא על הקיבעון המחשבתי בנוגע למערכות החשיבה המיושנות וחסרות המעוף.

הפרק השביעי מתאר את היחס של אבידן כלפי היבטים של המרחב הפנימי (הוידוי והחלום) והחיצוני (העיר וטכנולוגיה). היחס הכללי למרחב הוא פרודי-סכמטי ואיננו מימטי. המרחב הפנימי האנושי הוא מרחב אורבני-תעשייתי; העולם החיצוני הוא מרחב פרסומי-טכנולוגי-בידורי; שני המרחבים האלה מתוארים, כתופעות פרודיות, קרי, כבבואות לשוניות, ולא כתופעות ו/או בבואות של העולם הפנימי והחיצוני.

הפרק השמיני עוסק בהיבטים של זמן וקיום בשירת אבידן, כגון, מוות, שינה, זיקנה, גוף, סדר יום, משפחה ועוד. הפרק סוקר את היחס הפרודי אל אותם היבטים ומציע הייררכיה חדשה בשירת אבידן: הפרודיה ניצבת מעל למערכות חשיבה ואמונה קיומיות.

הפרק האחרון והמסכם מעריך מחדש את מעמדה של שירת אבידן בשירה העברית. לנוכח מרכזיותו של ההומור בשירת התקופה, למשל בשירת זך ועמיחי (חביבה שוחט-מאירי 1972; ברזל 1979), ולאור העובדה שאין שירה, אשר ההומור כה מרכזי ומשמעותי בה כמו שירת אבידן, מנקודת ראות זאת ניתן לראות בשירת אבידן דגם על, פורץ דרך וחריג בבוטות שלו ובעוקצנותו בשירה העברית משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד ימנו.

[1] מִמְצָע זה מדיום. המילה נגזרת ממיצוע, תיווך, למשל, השיר הוא מדיום תקשורתי בהיותו תשדיר רדיו או הינו מדיום מוסיקלי בהיותו להיט רוק וכדומה. לדיון מורחב בממצע ראו: פרק 3.

[2] הפרודיה איננה בהכרח טקסט המעורר צחוק, אולם חיבור זה מתייחס לפרודיה ההומוריסטית.

[3] לאמביוולנטיות ולדחייה של הביקורת את העמדה הליצנית של אבידן ראו: שלמה גרודזנסקי 1958; דן צלקה 1962; שלום קרמר 1976, עמ' 287; אב-קלמן בלט 1985; מרדכי גלדמן 1985, 1988; אילן שיינפלד 1985; אריאל הירשפלד 1987; אורציון ברתנא 1987, 1988; עמוס לויטן 1988; רן יגיל 1999; והרשימה עוד ארוכה. לדוגמה, גלדמן מכנה את אבידן, לץ המילים, התמלילן הלולייני ש"מגחיך כל מצוקה והוא נקי מרגש מעכב – הוא תנועה טהורה, פאלוס-מכרכר או זין-מתהולל, כוח יוצר הנע אלים ומהופנט כטיל רב שלדי במרחב אין סופי. הלץ של קלפי הטארוט, המייצג שלב רוחני גבוה מאוד, הוא עיוור וחופשי וסימנו אפס. האפס המסמן אותו מציין את חופש התנועה שלו, אך גם את התהום המצוירת באופן מסורתי, לרגליו. וכך גם ההרסנות הדיאלקטית של אבידן כנגד הסדר האסתטי והאתי מולידה איזו תהום נוראה של היעדר משמעות והעדר צורה ותבנית. הלץ מצביע אל חוכמה עליונה ואל הפוטנציאל האנושי האין סופי ממש כשם שהוא מורה על הכאוס." (גלדמן 1988). אפילו המחקר המקיף ביותר עד כה של שירת אבידן (ויסמן 2005), איננו רואה בשירת אבידן פרודיה, אלא חיקוי וחזרה, ובאני השירי מוטנט, מעין ישות תעשייתית-סטרילית, ולא מוקיון-בדרן-הומוריסטן, שהיא דמות יותר "מלוכלכת".עם זאת, היו גם מבקרים שקיבלו מוקיונות זאת באופן פחות אמביוולנטי ולעתים אף נלהב: מנחם (בראון) בן 1968, 1994; אהרן שבתאי 1973; ישראל בר כוכב 1985.

[4] גם ויסמן רואה בו ספר שירה (ויסמן 2005). לסקירה רחבה של מכלול יצירת אבידן ראו: שם, עמ' 11–43.

[5] אני מסתמך כאן על ויסמן 2005, עמ' 17. לשינויי נוסח בסיכום-ביניים ראו: גבריאל מוקד 1961.

[6] קיימות שתי סקירות גדולות של מצב המחקר על אבידן: הראשונה של קלדרון (1978, עמ' 164–187), שעסקה בשירת אבידן המוקדמת (1954–1962), והשנייה, המעודכנת לימנו, של ויסמן (2005, עמ' 44–55). מכאן, סקירת המחקר להלן מתמקדת בעיקר בהיבטים רלוונטיים לחיבור זה.

[7] הדיגום הוא העתקה ושכפול של דגם שירי, שנועד לצרכי תרגול ואף לצרכים פרודיים (ראו: דיגומים של אבידן בכתבי העת: חדרים 1, 1981 עמ' 48–53; עכשיו 66, 1999; הו! 7, 2009, עמ' 221–229).

ד"ר גלעד מאירי הוא משורר, סופר ועורך. מנהל בירושלים את מוסד הספרות "מקום לשירה". חתן פרס ירושלים לספרות יפה על שם זבולון המר עבור כתב היד של פגני אורגני, תחרות בעילום שם מטעם אגף התרבות של עיריית ירושלים (2001). חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול 2008, חתן פרס אקו"ם לעידוד היצירה ע"ש שלמה טנאי 2012 עבור כתב היד "שחרור בתנאים מגבילים".

ספריו של גלעד מאירי
2003. פגני אורגני (שירה), כרמל, ירושלים.
2006. זעזועים בג'לי (שירה), כרמל, ירושלים.
2008. כְּתֹבֶת (שירה – עם כל קבוצת כתובת), אבן חושן, רעננה.
2008. המשרד לסיפורי הציבור (סיפורים קצרים), כרמל, ירושלים.
2009 (עורך). קורה פנימית: אנתולוגיית שירי כדורגל, מדיה 41 בע"מ, תל אביב.
2010. חיפוש מתקדם (שירה), כרמל, ירושלים.
2011 (עורך שותף עם נועה שקרג'י). קרבת מקום: שירי תפילה, ידיעות ספרים.

X