הרשימה של ליזט | לרכישה באינדיבוק
הרשימה של ליזט

הרשימה של ליזט

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 424
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.10
שְׁבוּעָה מספר 2: לנסוע לפריז.
שבועה מספר 5: לתפור שמלה כחולה, בגוון הכחול של הים התיכון ביום קיץ נטול עננים.
שבועה מספר 6: ללמוד איך לחיות בתוך ציור.
שבועה מספר 11: למצוא את הציורים עוד בימי חיי!
ליזט רו הצעירה אוהבת בכל לבה את חיי האמנות הסוערים של פריז. אבל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בעלה נשלח לחזית והיא מוצאת את עצמה לבד בכפר נידח בפרובנס. כן, יפה כאן מאוד, אבל היא לא מכירה איש, וסביבה הכול שומם.
ליזט מחליטה שעליה לשקם את חייה, והיא מכינה רשימה של הבטחות לעצמה. היא קוראת לה "רשימת משאלות הלב והשבועות של ליזט", ויוצאת לדרך. במסע החיפושים שלה היא שבה לפריז כדי לאתר ציורים מפורסמים שהיו בידי המשפחה והוסתרו מפני הנאצים, ובמהלכו היא מצליחה גם לסלוח לעברה ולאנשים שנטשו אותה, לומדת לסמוך על עצמה, ובסופו של דבר מגלה מחדש את כוחה של האהבה.
"ללמוד איך לחיות בתוך ציור?
 עשיתי. ועברתי הלאה. למדתי לחיות בתוך החיים."
סוזן ורילנד היא סופרת אמריקאית מצליחה שספריה תורגמו ל-25 שפות. היא גרה בסן דייגו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרשימה של ליזט”

בקרוב.

הדרך לרוּסיוֹן

1937

בלב המוני הנוסעים המתרוצצים כה וכה בחזית תחנת הרכבת של אביניוֹן, השליחים המדוושים על אופניהם העתיקים בין ילדים לבין עגלות רתומות לסוסים, ונהגי המכוניות הלוחצים בעוז על הצופרים, עמד אנדרה שלֵו ורגוע ואכל תפוח שקנה בדוכן הפירות. ואילו אני חגתי בדריכות סביב תיקי הבד, המזוודות והארגזים המלאים בכל מה שהצלחנו לקחת איתנו מדירתנו שבפריז, בכלי העבודה מהסדנה שלו, ובחלום חיי שהוקרב.
״אתה בטוח שהגענו למקום הנכון?״ שאלתי.
״כן, ליזֶט.״ אנדרה קטף עלה רחב מעץ דולב סמוך והניח אותו על אחת מאבני הריצוף. הוא נגע באפי באצבעו המורה ואז הצביע אל העלה. ״הוא יעצור בדיוק כאן. על האבן הזאת. עוד תראי.״ הוא לחץ קלות את ידי. ״בדרום צרפת הכול קורה בקצב הנכון.״
אבל התברר שבדרום צרפת האוטובוסים לא פועלים על פי לוח זמנים כמו בפריז. וגם לָאור יש כאן השפעה אחרת. כאן, האור צורב את העיניים, חודר לתוך פינות, מַעצים צבעים, מצית את עמוד השדרה. אלמלא האור הזה, לא הייתי מזהה את החֵן שנמצא כאן בכיכר החשופה הזאת שאינה כיכר של פריז, אבל החן ניבט מכל עבר — כתם צבע מנצנץ של אבות וסבים היושבים תחת עץ הדולב, חולצותיהם הלבנות נצבעות בגון הדרדר הכחול של השמים שפילס לעצמו דרך מבעד לעלי העץ, והגברים אוכלים שקדים מתוך שקיק נייר ומעבירים אותו מקצה אחד של הספסל אל קצהו האחר ובחזרה, אולי מדברים על זמנים טובים יותר. הם נראו שבעי רצון כשישבו שם כך, ואילו אני משכתי את ידי מידו של אנדרה, יצאתי לעוד סיבוב חסר טעם סביב ערמת המיטלטלים הצנועה שלנו והרגשתי את מבטו של אנדרה עוקב אחרי.
״תראי אותם,״ אמר אנדרה בשקט. ״כל חברי 'מסדר הכבוד של חובשי הבּרֶט'.״ הוא הצטחק לנוכח שנינותו.
בסופו של דבר קרטע לעברנו אוטובוס קטן דמוי קופסה, שריד דהוי מימים עברו שתחת מעטה של חלודה ניכר בו שפעם נצבע כתום, ונעצר בפליטת עשן בעוד גלגלו הקדמי מוחץ את העלה שעל אבן הריצוף. אנדרה הטה את ראשו ושלח אלי חיוך שהיה זחוח במידה נסלחת אבל גם רך ועדין.
הנהג בעל הגוף ירד במדרגות בצעדים זריזים, כפות רגליו מופנות כלפי חוץ כפי שקורה בדרך כלל לאנשים עבי כרס המנסים לשמור על שיווי משקל. הוא נופף לעבר אנדרה ונקב בשמו, שלח את זרועו העבותה וטפח על גבו, ואמר שהוא שמח לראות אותו.
״מה שלום פַּסקָל?״ שאל אנדרה.
״רוב הזמן הוא מסתדר מצוין. לואיז מביאה לו ארוחות, או שהוא אוכל איתנו.״
הנהג קד לעברי בנימוס מופרז.
״Adieu, מאדאם. אני מוֹריס, un chevalier de Provence. אביר הדרכים. אבל שימי לב, לא מוריס שֶבָלייה, אביר הבמה.״ הוא קרץ לעבר אנדרה. ״אשתך, היא יפה יותר מאֶלֶנור מאקוויטניה.״
שטות מוחלטת. לא היה סיכוי שאשתף פעולה.
האם הוא אמר Adieu במקום Bonjour? ״Bonjour, מסייה,״ השבתי כיאות.
בגדיו שעשעו אותי — הוא לא לבש חולצה, רק גופייה שהשתפלה בחזית וחשפה את חזהו השעיר, ועליה עניבה; אבנט אדום במקום חגורה; ראשו העגול חבוש ברט שחור. שיער שחור הסתלסל מבין בתי השחי שלו, פרט שיכולתי להסתדר בלעדיו, אבל אין מה לעשות, הודות לאחות מארי פְּיֶיר, ניחנתי בחוש חד לפרטים.
הוא הניח כף יד על חזהו הבשרני. ״אני מושיע עלמות במצוקה. Enchanté, מאדאם.״
שלחתי לעבר אנדרה מבט של מצוקה. סבלתי מאוד ברגע ההוא, וכבר התגעגעתי בכל לבי אל החיים שהותרנו מאחור.
״Vite! Vite! Vite!״ הנהג נופף בזרועו סביב התיקים שלנו בשלוש תנועות זריזות, ודחק בנו לפעול מהר, מהר, מהר. ״אנחנו יוצאים עוד שתי דקות.״ ואז נעלם.
״היה אפשר להסתפק ב־vite אחד, לא?״
אנדרה עיווה את שפתיו בחיוך אירוני ואמר, ״אנשים בפרובנס אוהבים לדבר בהפרזות. הם גם חיים בהפרזה. בייחוד מוריס.״ אנדרה החל לערום את התיקים והארגזים שלנו. ״הוא חבר טוב. אני מכיר אותו מאז שהייתי ילד, כשפסקל לקח אותי לבקר ברוּסיוֹן.״
״בשביל מה האבנט האדום?״
״קוראים לזה טָאיוֹל. האבנט מסמל את העובדה שהוא נולד כאן, בן פרובנס אמיתי וגאה.״
חיכינו עשר דקות. שני גברים התיישבו באחורי האוטובוס. עד מהרה שמעתי נחירות מופרזות.
האביר־מטעם־עצמו שב לבסוף בזריזות אל האוטובוס. ״סליחה, סליחה. פגשתי חבר,״ הוא אמר, ועיווה כל שריר ותו בפניו העגולים, אפילו את נחיריו הרחבים, לכלל חיוך שכולו תום לב, כאילו העובדה שפגש חבר מצדיקה כשלעצמה את העיכוב. הוא ניפח את הצמיגים במשאבה ידנית — בתנועות מופרזות, כך הבחנתי — והתניע את האוטובוס, שבתחילה נשנק במחאה ואז זינק לפנים תחת קמרון האבן המגשר בין שני צדי הדרך והסיע אותנו מזרחה אל עבר השדות.
הדרך לרוסיון, בין שני רכסי הרים, הרי ווֹקלוּז מצפון והרי לוּבּרוֹן מדרום, הותירה אותי דבוקה אל החלון. מעולם לא הייתי בדרום צרפת.
״עצור כאן!״ הורה אנדרה. האוטובוס נעצר ברעדה ואנדרה זינק החוצה, קטף חופן פרחי לבנדר שצמחו פרא לאורך הכביש, עלה שוב לאוטובוס והגיש לי אותם. ״ברוכה הבאה לפרובנס. אני מצטער שהפרחים עדיין לא הגיעו לשיא פריחתם הסגולה. ביולי הם פשוט ידהימו אותך.״
מחווה מתוקה, מתוקה כמו הריח עצמו.
״כמה זמן עוד נשאר עד שנגיע לרוסיון הזה?״ שאלתי את הנהג כשיצאנו שוב לדרך.
״ארבעים וחמישה קילומטרים יפהפיים, מאדאם.״
״תראי. אני חושב שאלה שדות תות,״ אמרה אנדרה. ״את אוהבת תותים.״
״ומלונים,״ הוסיף מוריס באנפוף אופייני לבני האזור. ״המלונים הכי טובים בצרפת גדלים כאן בעמקים של מחוז ווקלוז. ואספרגוס, וחסה, וגזר, וכרוב, וסלרי, וארטישוק —״
״כן, כן,״ אמרתי. ״אני מבינה את העיקרון.״
אבל הוא לא היה אדם שייכנע אל מול כן־כן. ״ותרד, ואפונה, וסלק. ובמישורים הגבוהים יותר, עצי ההדר המפורסמים שלנו, הגפנים ומטעי הזיתים.״
הוא ביטא כל הברה, אפילו את ה־e שבדרך כלל נותרת שתוקה בסופן של מילים מסוימות, ושפתו לבשה בשל כך אופי נמרץ, מעוטר וקופצני, בניגוד לדיבור הפריזאי, המחליק מעדנות.
״מִשמשים. גם אותם את אוהבת,״ אמר אנדרה. ״את נכנסת לגן עדן.״
״נחָש אחד, ואני עולה מיד על הרכבת בחזרה לפריז.״
לא יכולתי שלא להודות שעצי ההדר, הכבדים מפריחות האביב, הדיפו ניחוח שמימי. הגפנים הצמיחו עלים ירקרקים־צהבהבים, פרגים אדומים עיטרו את צדי הדרך, והשמש נשאה עמה הבטחה לחום, שינוי מבורך אחרי חורף קפוא בפריז.
אבל לחיות כאן במשך אלוהים יודע כמה זמן — חששותי לא ידעו גבול. העובדה שנאלצתי לוותר על אפשרות למשרה של מתלמדת בגאלֶרי לָאפוֹרג, הזדמנות של פעם בחיים לאישה בת עשרים נטולת כל השכלה פורמלית, כבר הציפה אצלי רגשות טינה. כשאנדרה החליט, בגחמה של רגע לכאורה, לעזוב את פריז ולחיות בכפר מרוחק רק מפני שסבו הפציר בו שיארח לו לחברה בעוד בריאותו הולכת ומתרופפת, הייתי פשוט המומה. הקלות שבה הוא זנח את משרתו כחבר באגודת בוני המסגרות, משרה יוקרתית למדי לבחור בן עשרים ושלוש, פשוט נשגבה מבינתי.
פניתי אז בבכי לאחות מארי פייר ב״בנות החסד של סן־וַנסַן־דֶה־פּוֹל״, בית היתומות שבו גדלתי, והתלוננתי שהוא קצר רואי ואנוכי, אבל היא לא הזדרזה לנחם אותי. ״אל תהיי ביקורתית, ליזט. את צריכה לראות אותו באור הכי טוב שיש, לא הכי רע,״ היא אמרה. והנה מצאתי את עצמי עכשיו מקפצת בדרכים בין ענני אבק, מתאבלת על כך שאני לא בפריז, עיר הולדתי, עיר האושר והנשמה שלי.
בעקבות עצתה של האחות מארי פייר לנסות לראות את המצב באור חיובי, החלטתי לנסות לבדוק אפשרות חדשה. ״סליחה, מסייה, בעיר הזאת שלך יש גלריה לאמנות?״
״יש מה?״ הוא שאל בקול צווחני.
״מקום שבו מוכרים ציורים מקוריים?״
הוא שאג בצחוק בריא שיצא היישר מהבטן. ״לא, מאדאם. זה כפר.״
הצחוק שלו הכאיב לי קשות. הכמיהה שלי לאמנות לא הייתה שטחית, ואף לא חדשה. גם בגיל צעיר מאוד, ההשתוקקות הזאת הייתה עזה ונוכחת בכל פעם שהתגנבתי לאולם התפילה ב״בנות החסד של סן־ונסן־דה־פול״ כדי להביט בציור של המדונה והילד. למולו נמלאתי פליאה — איך ייתכן שבן אנוש, לא אֵל, מסוגל לברוא מחדש את המציאות בדייקנות שכזאת? הכחול העמוק של הגלימה שלבשה המדונה והאדום העשיר של שמלתה חיברו אותי, ילדה יתומה ונטולת פרוטה, לכל העידוּן והאצילוּת שבעולם; היופי הזה הצליח לעורר בי משהו חבוי עמוק כל כך, שהנחתי שהוא הנשמה שהאחות מארי פייר דיברה עליה.
אנדרה טלטל את זרועי והצביע על מקבץ פרחי גרניום אדומים שנשפכו מעל גדות אדנית חלון בבית חווה בנוי אבן. ״אל תדאגי. יהיה לך טוב פה, קטנה שלי.״
בגלל הגרניום?
״בטח שיהיה לה טוב,״ נהם מוריס ממקומו מאחורי ההגה. ״ברגע שהיא תתרגל ל־les quatre vérités.״
ארבע האמיתות? ״ומהן האמיתות האלה, מסייה?״
״שלוש מהן את יכולה לראות ממש עכשיו.״ הוא הסיר את כף ידו מההגה ונופף נפנוף כללי לעבר השדות שסביב, ובכך גילה יכולת מרשימה לנהוג ולהקשיב ולדבר ולהחוות בידיו והכול בו בזמן. מן הסתם הייתה זו מיומנות של מי שחי חיים מופרזים. ״ההרים, המים, השמש.״
בהחלט נכון. אור השמש צבע את השלג שבפסגת ההר שמצפון בלבן מסמא. הוא האיר את הנהר שמדרום בנקודות מרצדות של בוהק והפך את התעלות לסרטים ססגוניים בגוני כסף וירוק.
״ומה האמת הרביעית, מסייה?״
״אותה אי אפשר לראות, אבל היא נוכחת בכל מקום.״
״חידה. אתה מספר לי חידה.״
״לא, מאדאם. אני מספר לך אמת. אנדרה, הוא יודע.״
פניתי לעבר אנדרה, והוא הטה את ראשו לעבר החלון ואמר, ״תחשבי ותסתכלי. תסתכלי ותחשבי.״
בחנתי את הנוף וחיפשתי אחר נוכחות כלשהי.
״זה קשור איכשהו לחומות האבן האלה?״ הן היו למעשה רק שרידים של חומות, ערמות של אבנים שטוחות שיצרו מחסומים בעובי מטר כמעט, כמה מהם עם גומחות שנועדו, כך שיערתי, להצבת פסלונים של קדושים, אם כי לא ראיתי שום פסלון שכזה.
״לא, מאדאם. את החומות האלה בנו בימי הביניים כדי לחסום מגפות.״
״זה לא ממש פרט מרגיע, מסייה. גם החריקות האלה לא באמת מרגיעות. משהו לא בסדר בבלמים שלך?״
״לא, מאדאם. את שומעת את הרעש של ה־cigales, הציקדות. חרקים שמתחילים לצרצר כדי למשוך את בני הזוג שלהם ברגע שמזג האוויר מתחיל להתחמם.״
ללא ספק משהו שאצטרך להתרגל אליו. ברושים עבי גזע צמחו לאורך הפאות הצפוניות של שדות הירקות. צלליהם המחודדים נמתחו לעברנו כאצבעות אפורות של מכשפות.
הסתכלתי ימינה ושמאלה ושמתי לב לעוד דבר מה משונה. ״למה בבתים שמצד ימין אין חלונות שפונים לכביש, אבל לבתים שמצד שמאל יש?״
״עכשיו את מתחילה לחשוב. תסתכלי. לכולם יש חלונות בשלושה צדדים, אבל לא לכיוון צפון.״
אבל למה? האם השמש קופחת חזק מדי מבעד לחלונות הצפוניים? לא. הרי היא מאירה מכיוון דרום, ומאירה רק מחצית מהבית. המחצית השנייה ודאי נותרת אפלולית וקודרת.
כשביקשתי מאנדרה שייתן לי רמז, הוא אמר לי להביט בגגות. הם היו עשויים מרעפי טרה־קוטה מוארכים, צינוריים וחופפים באופן חלקי. אבנים שטוחות הוצבו בקצותיהם הצפוניים של הגגות.
״רוח!״ צעקתי.
האיש שנחר באחורי האוטובוס התעורר בקול נחרה.
״המיסטְרַל,״ אמר מוריס בקול עמוק ומצטלצל. ״רוח יבשה אבל קרה. הה, המיסטרל היא רוח פראית, מאדאם. היא מגיעה למשך שלושה ימים בכל חורף. לפעמים שישה ימים. לפעמים תשעה.״
״אל תשלה אותה. הרוח מגיעה גם בסתיו ובאביב.״
״זה כמעט כל השנה!״ קראתי.
מוריס הסביר שההר הגבוה ביותר מצפון הוא ההר הדרומי ביותר של האלפּים. רוחות המיסטרל מפלסות את דרכן דרומה מסיביר, מזנקות מעל האלפים עד למוֹן וַנטוּ, שאותו הוא כינה ״הענק של פרובנס״, ואז מגיעות הנה.
״באמת קוראים לו 'הר הרוחות'?״
״כן. אם תסתכלי על עצי הזית, אולי תשימי לב שהם נוטים דרומה.״
חלפנו על פני כמה שדות ירקות שעבדו בהם חקלאים. ״גם האיכרים הזקנים נוטים דרומה,״ אמרתי.
לא נורא, תמיד אוכל פשוט לא לצאת מהבית שלושה ימים, נכון? אבל מה עם תשעה? למרות כוונותי הכנות להיות רעיה צייתנית, הסיבות שבגללן המקום לא ימצא חן בעיני הלכו והתארגנו במחשבותי ברשימה סדורה:
1. רוח קרה במשך תשעה ימים רצופים.
2. מחצית מהבית נשארת תמיד חשוכה.
3. המקום הוא לא פריז.
שני הגברים שבאחורי האוטובוס ירדו בכפר קוּסטֶלֶה. קצת לאחר מכן נגמרה המדרכה, וקשישה שעמדה לצד הכביש, בקדמת בית חווה, נופפה בתזזית בשתי זרועותיה.
״אהה, הגברת־במצוקה הראשונה שלי!״ מוריס בלם את האוטובוס בלימה מטלטלת וירד במדרגות כדי לעזור לה לעלות. ״Adieu, מאדאם.״
״לא, מוריס, לא. אני לא עולה,״ היא אמרה. ״רק קח את הברווז שלי ותביא אותו למאדאם פּוֹטיֶיה בלֶז אַמבֶּר. היא תחכה ליד עץ הזית שלה.״
״איזה ברווז?״
״תצטרך קודם לתפוס אותו,״ היא אמרה.
המכלאה הייתה מכוסה ברשת תיל, ועל כן נאלץ מוריס להשתופף כדי לנסות ללכוד את היצור. מוריס ניסה כמיטב יכולתו לדלג על אזורים מלאי בוץ או לשלשת של ברווזים, זרועותיו הבשרניות פרושות לצדדים, רגליו העבות והקצרות מפושקות רחב, עקביו צמודים כמו עקבים של ליצן בקרקס. פניו האדימו והוא נופף בברט שלו כדי לדרבן את הברווז להתקדם לפינה, ובינתיים אמר בקול משדל, ״בוא לאבא.״
אנדרה ירד מהאוטובוס בזינוק כדי להושיט לו עזרה. עכשיו, כשאנדרה חסם כל ניסיון של הברווז להימלט, השליך מוריס את מלוא כובד משקלו על הברווז, ומיד נשמע גִעגוע נואש מתחת לבטנו עד שהברווז הכעוס הצליח להשתחל החוצה, היישר אל זרועותיו הפרושות של אנדרה.
האיכרה קשרה בתנועות מיומנות את כנפי הברווז אל גופו וכרכה את החבל סביב שתי כפות רגליו. אנדרה העלה את הברווז ההמום אל האוטובוס, ושם הוא קרס אפיים ארצה. אנדרה יישר אותו ואמר, ״תיהנה מהנסיעה. הנוף נהדר.״
מוריס קשר את קצה החבל אל רגלו של אחד המושבים ונקש על ראשו של הברווז האומלל באצבעו המורה. ״אתה הולך ישר לתנור, אז תשלים עם גורלך כמו גבר,״ הוא אמר לו.
הברווז גִעגע.
״העלבת אותו,״ אמרתי.
מוריס תיקן את עצמו. ״אה, כמו ברווז.״
בהמשך הדרך נופפה לנו אישה כבודה למראה, לבושה סינר ומטפחת לבנה.
״הנה, מצאת עוד גברת במצוקה,״ אמר אנדרה.
מוריס עצר את האוטובוס ופתח את הדלת. ״Adieu, מאדאם. לשירותך.״ הוא הושיט לה את הברווז מבעד לדלת הפתוחה.
היא אחזה בו בשתי ידיה. ״החבר הזה יהפוך בעוד כמה ימים לפָּטֶה דה קַנאר. אני אשמור לך קצת. אשתך עדיין רוצה את הנוצות?״
״כן. בשביל כרית. Adieu, מאדאם.״
והאוטובוס חזר לפעולה בקול קרקוש.
״למה אתה מברך אנשים ב־Adieu ולא בבּוֹנז'וּר?״ שאלתי.
הוא משך בכתפיים. ״תחשבי על המשמעות של à Dieu, מאדאם. ככה מאחלים בפרובנס לאדם שילך בדרכו של אלוהים, גם כשפוגשים אותו וגם כשנפרדים ממנו.״
תשובה מספקת, אם כי חשדתי שיש עוד דברים שבפרובנס עושים הפוך.
עצרנו וחיכינו עד שנערה שהצליפה בענף ערבה על כמה עִזים חצתה את הכביש, ואחר כך חצה אותו גם קשיש שערם ענפים שבורים על עגלתו הרתומה לחמור — תמונה ציורית, מתאימה ליצירת אמנות.
הדרך התפתלה תלולה ומזוגזגת בינות לטראסות של מטעים. מוריס ציין שהעצים הם עצי אגס. זה העלה שוב בזיכרוני את אולם התפילה בבית היתומות. אגס מוזהב הונח, לבדו, על המעקה שנראה בקדמת הציור. אינספור פעמים שאלתי את האחות מארי פייר למה הוא נמצא שם, אבל היא מעולם לא ענתה. היא רק אמרה שאני צריכה לאהוב את הבתולה מרים, ואז לא אתגעגע לאמא שבקושי זכרתי. תשובתה מעולם לא השביעה את רצוני. כשגדלתי, התרשמתי שמרים שקועה במחשבותיה שלה ואינה שועה אל הילד שבזרועותיה. ההערכה הזאת נבעה אולי מכך שאמי נטשה אותי, לאו דווקא מכוונתו המקורית של האמן.
זה היה רק העתק, אבל את הציור המקורי צייר אמן איטלקי ששמו ג'ובאני בֶּליני, מה שנסך עליו נופך אקזוטי עוד יותר. באולם התפילה היה רק ציור אחד. בשבילי זה הספיק.
קולו של מוריס, שהשמיע קללה כלשהי בעודו מעביר הילוך, העיר אותי מחלומי בהקיץ. ממש מתחת לכפר הררי שמעליו מתנשאות טירה וכנסייה הוא הפעיל את הבלם.
״רוּסיוֹן?״
״גוֹרְד,״ הוא תיקן. ״יש כאן משהו שאני צריך להעביר.״
חיפשתי סביב בתוך האוטובוס. ״מה אתה צריך להעביר?״
״פַּסטיס. מהכוס לגרון שלי. זאת השעה הראשונה של האפריטיף. בואי. אני אחנוך אותך, מאדאם.״
טיפסנו בשביל ארוך של מדרגות אבן בגדלים שונים עד לבית קפה שבכיכר המרכזית. מוריס בירך את האנשים שהכיר בעוד ברכות adieu והזמין פסטיס לכולנו. הכוסות הגבוהות והצנומות הכילו רק סנטימטרים אחדים של נוזל צלול, בהחלט אכזבה, עד שמוריס מזג מים לכוסו והפסטיס נעשה עכור.
אנדרה הכין את המשקאות שלי ושלו. ״אה,״ הוא מלמל. ״אחד מתענוגות הדרום. חיכיתי לזה.״
״Santé.״ מוריס הרים את כוסו ולגם, ואז ניגב בקפידה את שפמו המטופח ואת הקווצות הקצרות של זקן התיש הלבן שלו, שלמרבה הפליאה לא תאם את גבותיו הסמיכות והשחורות.
״יש לזה ארומה נהדרת.״ לגמתי קצת, ואז עוד קצת, ואז הרבה.
״טעים לך?״ הוא הרים את גבותיו. ״השילוב של האניס ושאר הצמחים?״
״מאוד טעים.״
״תיזהרי, ליז,״ אמר אנדרה. ״זה משקה ערמומי. תמזגי עוד מים אם את מרגישה… ״ הוא סחרר את ידו בעיגול.
״זה הולם אותך והולם את מזג האוויר,״ אמר מוריס. ״משקה אמיתי של פרובנס.״
״ואתה אביר אמיתי של פרובנס, מסייה. אבל בבקשה, תגיד לי מהו שם המשפחה שלך.״
״שֶוֶוה, מאדאם.״ הוא הציב את כף ידו באוויר כשהיא פונה למטה, בגובה של כמטר מעל הרצפה. ״Un petit chevalier,״ הוא אמר — אביר קטן — וצחק לנוכח בדיחתו שלו.
כשירדנו לאורך שביל המדרגות עד לאוטובוס, הרגשתי מין סחרחורת נעימה.
״תחזיק אותה, אנדרה. המדרגות האלה מסוכנות.״
״אני מחזיק. אני לא אעזוב אותה לעולם.״
״סבא שלך, פסקל, יכעס עלי נורא אם אביא אותה לרוסיון עם נקע בקרסול. כשהחברים שלי יגלו שהבאתי פריזאית לגור ברוסיון — אוֹ לָה לָה! — הם יהיו כל כך גאים. אבל באמת מעניין — יש סיכוי שפריזאית תצליח אי פעם להיות בת רוסיון אמיתית?״
האם יש פריזאית שבכלל תרצה בזה?
״תלוי כמה נאהב אותה,״ אמר אנדרה כשעלינו על האוטובוס.
״אני? אני אוהב אותה כבר עכשיו!״ הצהיר מוריס.
״אתה באמת מאוד חביב, מסייה. הכפר הזה שלך קרוב?״ שאלתי.
״רק יורדים כאן ושוב עולים. חפשי חרמש שתקוע בעמוד של גדר.״
קיפצנו לדרכנו לאורך כקילומטר ואז הבחנתי בקבוצה משונה של בקתות אבן בצורת כוורת דבורים. ״אני מקווה שזה לא רוסיון,״ אמרתי בצחקוק. ״או שכן?״
״לא, מאדאם. אלה רק בקתות בּוֹרי. יש כאלה בכל מחוז ווקלוז. יש כאן בקתות שאומרים עליהן שבנו אותן אלף שנים לפני ישו. יש כאלה שאומרים שאלפיים. אלה נשמרו טוב יותר משרידים במקומות אחרים, ולכן חושבים שהן חדשות יותר.״
בסופו של דבר ראיתי את החרמש המבצבץ מתוך עמוד כמו פסיק עצום ממדים. ״למה הוא תקוע כאן?״
״הוא מחכה לבעלים שלו, שהשאיר אותו כאן לפני כמה שנים.״
״חרמש מאוד סבלני. לא קצר רוח כמוני.״
זה לא היה מדויק. לא הרגשתי דווקא קוצר רוח. הרגשתי פחד. ידעתי שייתכן בהחלט שלכל היותר אצליח לפגוש כאן אמנים עממיים שמגלפים ברווזים בירידים כפריים. פניתי אל אנדרה. ״איך נשרוד במקום שאין בו גלריה?״
״אני יכול לעבוד בעבודה אחרת.״
״לא התכוונתי להישרדות במובן הזה.״
״אבל ליז, את תחיי בתוך גלריה. שבעת הציורים של פסקל.״
מעולם לא ראיתי אותם. פסקל עזב את פריז וחזר לרוסיון עוד לפני שפגשתי את אנדרה. שמעתי רק סיפורים. האם הציורים האלה יפצו ביום מן הימים על אובדן האפשרות לעבודה מהנה בגלריה בפריז? ממש הרגשתי איך החלום הזה מתכווץ לכדי חנות קטנטנה כאן בכפר: ״החנות של ליזט: נוצות ברווז ופטה״. ובינתיים, מסייה לָאפוֹרְג יכשיר מישהי אחרת להיות העוזרת שלו, ואני אתקע כאן ואיאלץ לטפל בזקן שאני אפילו לא מכירה.
אנדרה נעשה שקט וחסר מנוחה. הנחתי יד על ירכו.
״פסקל בנה לי רכבת כשהייתי ממש ילד קטן,״ מלמל אנדרה. ״מעץ, זאת הייתה רכבת מעץ. למדתי לספור בעזרת הרכבת הזאת. בכל פעם שהוא הכין לי קרון חדש, הוא לימד אותי מספר חדש. הוא גילף את המספרים על הקרונות. הוא יזכור את זה. יש לו זיכרון מצוין.״
״איזה סיפור מקסים.״
אחרי שתיקה קצרה הוא אמר, ״אני רק מקווה שהוא לא איבד את המרץ.״
אחזתי בידו. ״גם אני מקווה.״
עד מהרה ראיתי במרחק את מה שאנדרה תיאר — כפר בצבעי צהוב־אוכרה, אלמוג, אדמדם וּורוד־סלמון, נטוע בראש הר ומוקף יער אורן בצבעי ירוק עמוק, כל בתיו, בצבעים חמים והרמוניים, מתנשאים עד לפסגה כמו פירמידה של לבנים, כאילו חיים בהם סנדקים קסומים, פיות סנדקיות וילדים־שדונים. תחתיו, באותם צבעים עצמם, תמכו בו צוקים מחורצים ופסגות דמויות אצבעות מיובלות, והכול יחד נראה כמו ממלכה קסומה מאגדת ילדים, מהממת ביופייה.
״Voilà, מאדאם!״ הכריז מוריס. ״הנה הוא לפנייך — הכפר רוסיון, פנינת אזור רוסיון, פלך גוֹרד, נפת דַ'אפְּט, מחוז ווֹקלוּז, חבל פרובנס, אומת צרפת״ — וכל זאת נאמר בגאווה של פטריוט. הרגשתי שמרצו מפיח בי רוח חיים.
צחקתי. ״פסקל בהחלט בחר לו מקום שקשה להגיע אליו.״
״בגובה שלוש מאות מטר,״ אמר מוריס. ״הוא לא בחר אותו. הוא נולד כאן. בדיוק כמוני. מי היה מאמין, כשלקחנו את המכושים של האבות שלנו והלכנו לעבוד במכרה האוכרה, שיום אחד הוא יהיה חובב אמנות, אוהד מושבע של ציורים, והוא יביא איתו הביתה אוסף אמנות. מפריז, לא פחות.״ הוא הניד את ראשו בתדהמה. ״כזה הוא פסקל. אבל לא משנה כמה דברים מופלאים הוא ראה בפריז, אני עדיין יכול להשפיל אותו עד עפר במשחק בּוּל.״1
1 Boules — שם כללי למשחקי הטלת כדור כבד (הערות השוליים הן של המתרגמת).

אנדרה צחק. ״הוא אומר את אותו הדבר עליך.״
באשר לרשימת הדברים שדווקא כן ימצאו חן בעיני ברוסיון, עד כה מצאתי רק שניים שהייתי בטוחה בהם: מוריס ופסטיס.
״אה, כן, מאדאם יקרה. אני מניח שיש עוד אמת אחת מעבר לארבע האמיתות. אהבה. אנחנו חורקים שיניים, אנחנו מתלוננים, אנחנו רוטנים, אבל אנחנו אוהבים, אהבה שהיא עזה יותר מפרצי המיסטרל. עוד תראי.״

2
הכפר הזה, האיש הזה

1937

מוריס החנה את האוטובוס בחלק התחתון של רוסיון, בכיכר מוקפת עצים שהוא קרא לה פְּלאס דו פַּסְקְיֶיה, בקצהו של צוק. הוא התעקש שנחצה את הכפר ברגל לכבוד הפעם הראשונה שאני רואה אותו, ואמר שאת הארגזים הוא יביא אחר כך.
נאלצתי למצמץ לנוכח הבוהק שהשתקף מהבניינים בזמן שצעדנו במעלה התלול של הרחוב הראשי — או אולי הרחוב היחיד? — ועברנו ליד סניף צנוע של שירות הדואר, בּוּלנזֶ'רי שהדיפה ריח ביתי של לחם טרי, אֶפּיסֶרי קטנה שהציעה מבחר מצומצם של מצרכים, ובּוּשֶרי, שעל חלון הראווה שלה נתלו נתח אחורי של כבש מכוסה זבובים ועגל פרוש איברים שבעכוזו נתחב ורד אדום, מעשה קונדס. נפָּח הקיש ברעש על הסדן בנפחייה שלו, שהוקמה תחת כיפת השמים במעבר צר בין שני בתים. עצרתי את הנשימה עד שחלפנו על פניו, בתקווה שאנדרה לא יבשר שאחד הבתים האלה הוא ביתו של פסקל.
כיכר גבוהה יותר נשאה שלט שבישר ששמה פּלאס דֶה לָה מֶרי, ואכן, בין בתיה היה בניין אבן וטיח מרשים יחסית, שנראה בהחלט כמבנה רשמי, ועל המשקוף שלו אכן גולפה המילה Mairie. לצדו ישבו אנשים בחוץ, אל שולחנות בית קפה. אחרי בית הקפה, השבח לאל, הייתה מספרה. מולה ניצב ברז מים שטפטף אל תוך קערת אבן דמוית צדפה, שחוּבּרה אל אחד הבניינים. האם כאן שטף הספר את שערות לקוחותיו? בהמשך הרחוב ניצב מגדל פעמונים לצד קשת גותית מרשימה בגון הדבש.
מהקשת נמתחו שתי דרכים, למעלה ולמטה, לעבר שכונת מגורים. מה שראינו כרגע היה ככל הנראה מרכז הכפר במלואו.
אנדרה הנחה אותי לעבר צד הדרך הפונה מעלה. ״קוראים לרחוב רוּ דה לה פּוֹרְט אוֹרֶז.״
רחוב שער האושר. ״נשמע רחוב מאוד עליז,״ אמרתי, אבל חששתי שקולי מסגיר את תחושתי ההפוכה בעליל.
שורת הבתים, שטויחו יפה בצבעי האוכרה של אדמת רוסיון הבוהקת ועוטרו בכחול העז של התריסים ושל משקופי החלונות ובאדום של פרחי ההרדוף, זינקה לעברי כמו מתוך ציור של ון גוך. דלתות הבתים ניצבו ממש ברחוב, כמה מהן מכוסות קיסוס או גפנים. משקוף אחד עוטר בזר שעועית ירוקה. כמה נוח. מהזֵר אל הסיר בשתי שניות לכל היותר.
ביתו של פסקל היה בניין בן שתי קומות מכוסה טיח אוכרה ורדרד וסדוק. לא ראיתי בו שום חלון. מן הסתם היה זה הקיר הצפוני. מעל הכניסה צימחו גפנים דלילות, ובאדנית מוקפת בשוליים של עשב הכילה צמח לבנדר כמוש. הדלת לא הייתה נעולה אז פשוט נכנסנו, ואנדרה קרא, ״פסקל?״
איש לא ענה.
ציורים הקיפו אותי. שרקתי מרוב השתאות, כי ספרתי לא פחות משבעה ציורים כאן בכפר המבודד הזה!
ציור קטן ופשוט של מבנה יחיד בנוף כפרי היה תלוי בין שני חלונות מול הדלת. מאחורי, על הקיר נטול החלונות, נתלו בשורה ארבעה ציורי נוף. משמאל, פנורמה של שדות ובמרחק גשר ומעבר לו הר, אחרי כן נערה הצועדת בשביל צהוב ולצדה עֵז, אחרי כן עצי סתיו שופעי עלים אדומים־כתומים הניצבים בקדמת שורה של בתים, ובקצה הימני ערמה של סלעים גדולים שסותתו לצורת ריבוע והועמדו בתחתיתו של הר. משונה. מימין למדרגות נתלה ציור של טבע דומם — פירות — ומשמאל, אה, אלוהים! ראשים נטולי גוף שאפּיהם משוטחים הצדה, סביב העיניים פסים כהים ובמקום פיות רק חרכים שחורים. מצמרר.
״מה זה?״ קראתי.
״פסקל?״ קרא אנדרה.
״הציור הזה נראה כאילו צייר אותו ילד כועס.״
ראיתי את הציורים רק בחטף כי אנדרה משך אותי לקומה העליונה וקרא שוב, ״פסקל?״
שני חדרי השינה היו ריקים, אף שנדמה שבמיטה אחת מישהו ישן עד לא מכבר.
״לאן הוא נעלם?״ שאלתי. ציפיתי לראות אותו נאנח בכאב מתחת לשמיכת טלאים.
אנדרה פנה למטה, לעבר דלת הכניסה, כדי לצאת לחפש אחריו. עצרתי בעדו. ״אני מוכרחה להשתין.״
פניו נראו קודרים. ״אין לנו שירותים.״
״אין שירותים! מה זאת אומרת? מה אתה מצפה שאני אעשה?״
״נמצא לנו סיר לילה נחמד לחדר השינה שלנו,״ הוא אמר ועיווה את פרצופו בעצב. ״נרוקן אותו למטה לכיוון הצוק. או שאת יכולה ללכת לשירותים ציבוריים. יש שירותים משמאל לכיכר הראשית, מעבר לברז המים, ליד מגרש הבּוּל.״
״וככה אני אצטרך לחיות? את זה לא סיפרת לי!״
עכשיו אכן הייתי גברת במצוקה. התחלתי לצעוד במורד הגבעה במהירות ריצה כמעט, ואנדרה מיהר לצדי. ראשי איים להתפקע מרוב ייאוש. להיות תקועה כך בכפר שהוא במרחק יום וחצי נסיעה מפריז; להישאר כלואה בבית למשך תשעה ימים ברצף, להיות אסירה בביתי בזמן שהרוח גוזלת ממני את חירותי, מנשבת לאן שמתחשק לה, מפזרת הכול לרסיסים; לחיות במקום נחשל כל כך, שבו אומרים להתראות במקום שלום; לוותר על שוטטות בין חלונות ראווה, בין מועדוני קברט, בין גלריות אמנות; לחיות חיים של פיגור אחר האופנה, מחסור חריף בתרבות ורעב לאמנות; לדחות את חלום חיי, לבטל את שאיפותי, לכווץ את נשמתי; וכאילו לא די בכל זה, לא נותר לי אלא להביא לידיעת הציבור את המתרחש בגופי פנימה באמצעות ריצה מקרקשת במורד הגבעה במהירות מסוכנת לפני שתיפול על ראשי פורענות פומבית, וזאת כדי להגיע לשירותים ציבוריים שהוקמו למרבה הנוחות — ללא ספק, נוחותם של גברים — בסמוך למגרש בּוּל: Adieu, רבותי, אל תשימו לב אלי, באתי רק להשתין.
מהרחוב נראה ביתן השירותים נקי למדי, מכוסה טיח נחמד בצבע אוכרה־שתן, אבל בפנים מצאתי רק חור בבטון וקורה חשופה בערך בגובה הברכיים שעליה הייתי אמורה להשעין את אחורי. אפילו בבית היתומות ״בנות החסד״ היו לנו אסלות חרסינה ועליהן מושבי עץ מעוגלים, והאסלות האלה נשטפו במים שבקעו מארגז מים שהוצב על הקיר.
כשיצאתי בפנַי אל הצופים במגרש הבּוּל, נאלצתי להפנות לעברם חיוך מטופש, ואז תקעתי באנדרה מבט ששידר בבירור עד כמה כל המצב הזה בלתי אפשרי מבחינתי.
״אוי, אנדרה.״ זה הדבר היחיד שהצלחתי לומר.
״אני אבנה לך שירותים. אל תדאגי.״
הוא פנה אל מגרש הבול, שם זרק מישהו כדור ברזל בגודל אגרוף.
״פסקל!״ צעק אנדרה.
״אה, איזו הפתעה! Adieu! Adieu!״ קרא איש שחולצתו ומכנסיו המקומטים תאמו את עורו המקומט. משראה אותי הוא טפח בכף ידו על ראשו, שהיה חבוש בכובע עשוי עור יעל מצהיב ובעל שוליים צרים ומגולגלים מעלה, שניצב על ראשו כאילו היה חלק בלתי נפרד מקרקפתו.
הוא פרש את שתי זרועותיו. ״אז זאת ליזט האגדית. אנדרה, תתבייש לך. היא הרבה יותר יפה ממה שסיפרת לי.״
פסקל נישק אותי על הלחיים שלוש פעמים, פעם אחת יותר מהנהוג בפריז, ושפמו המשתפל גירד את פני.
כשהתקרב אל אנדרה, כדי להעניק לו ברכה זהה, אנדרה אחז בכתפיו וטלטל אותו. ״מה בדיוק אתה עושה כאן? השתגעת לגמרי? אתה צריך לשכב במיטה!״
״לא ידעתי מתי תבואו. או אם תבואו. אה, אבל אני כל כך שמח שאתם כאן.״
״משחק בול! אתה מספר במכתב שכבר ראיתי את המוות אורב בפינה, ואתה מתחנן שנבוא לטפל בך בימיך האחרונים, ואנחנו קמים ואורזים הכול, עוזבים את הדירה, אני מתפטר מהמשרה שלי באגודה ונוטש עסק משגשג עם תשעה ציירים קבועים, קוטף את אשתי מפריז לאיזה כפר נידח שהיא יודעת שהיא תסבול בו — וכל זה כי אתה אומר שאתה גוסס. והנה, אנחנו מוצאים אותך משחק בול!״
״אה, בבקשה, אנדרה. אל תכעס.״ הוא הצמיד את כפות ידיו זו לזו אל מול חזהו וטלטל אותן בתנועה של קבצן.
״איך אתה מצפה שאני אגיב?״
״פשוט כל כך רציתי שתהיו כאן איתי.״
הוא ביטא את המילים בנימה מייבבת ועיווה את פניו בהבעה שנועדה בעליל לעורר רחמים, וזה כמעט היה מצחיק, אבל לא, זה היה נורא ואיום. עשינו טעות איומה בכך שהשלכנו את עתידנו למען הזיה של קשיש. לא היה סיכוי רב שהאגודה תחזיר לאנדרה את מעמדו כחבר. המשרה מן הסתם כבר ניתנה למישהו אחר. וכך גם באשר להתלמדות שלי בגלריה, שעוררה בי תקוות רבות כל כך. אולי פסקל לא היה חולה, אבל אני עצמי הרגשתי שעוד רגע אקיא.
״וחוץ מזה, איך קשיש כמוני אמור להשיג לעצמו עצי הסקה לחורף? אתה רוצה שאני אקפא למוות?״
״מה שמתחשק לי זה לקום ולחזור לפריז ברגע זה. ליזט תשמח מאוד שנעזוב.״
״לא, לא, לא. אני באמת חולה. אני משחק רק פעם ביומיים.״
״ואתה גם חולה רק פעם ביומיים?״ קולו של אנדרה הרעים, קול קשוח ומאשים.
״לפעמים אני רק קצת עייף. ולפעמים אני עייף. ואז אני נשאר במיטה. בימים הקשים אני ממש עייף, ואז אני גם… ואז אני גם פוחד.״ הוא שילב את זרועותיו על חזהו ושמט את כתפיו. ״היית מעדיף למצוא אותי ביום כזה? ככה הייתי כשכתבתי לך. היום אני״ — הוא הרים את אצבעו המורה ואת אגודלו למרחק של כסנטימטר בין זו לזו — ״קצת עייף.״
״אז אתה נח פעם ביומיים,״ אמרתי.
״אתה רואה? היא מבינה. אני לא משחק בול כשאני עייף. אבל לפעמים, אחרי שאני נח יום שלם, אני יוצא מהמיטה כדי לשחק רק סיבוב אחד של בֶּלוֹט בבית הקפה. לפעמים שני סיבובים.״
״סבא, מה שעשית הוא פשוט רמאות.״
״בבקשה, בבקשה אל תכעס עלי.״ מצחו התעוות בכאב של חרטה. ״זה באמת נורא, שנכד כועס ככה על סבא שלו.״
למרות תסכולי הרב, הסכמתי איתו. אנדרה ופסקל היו שני בני המשפחה היחידים שנותרו בחיים. פסקל איבד את אשתו שנתיים לפני שפגשתי את אנדרה, שאמו מתה כשילדה אותו. בנו היחיד של פסקל, ז'יל, נהרג במלחמה הגדולה כשאנדרה היה בן שש. כך שדור אחד נעלם לגמרי, והדבר קירב את השניים מאוד. פסקל ואשתו גידלו את אנדרה בפריז, ופסקל לימד אותו את מקצועו. אמנם לא הכרתי את האיש הזה, ואמנם רתחתי עליו מרוב כעס, אבל התקשיתי לראות את אנדרה נוזף בו כך.
מבין השחקנים שעל מגרש הבול יצא איש גבוה ורזה, עם שפם רחב של פרש לוחם, והתקרב אלינו. ״סליחה, פסקל, אבל הגיע תורך.״
״עוד רגע, אֶמֶה. השניים האלה הם המשפחה שלי, והם באו מפריז לגור איתי.״ הוא הסתובב שוב אל אנדרה, והאיש התרחק. ״נדבר על זה הערב, ועוד תראה. הכול יסתדר, אה?״ הוא הושיט לי את שתי ידיו. ״ליזט, את נראית רעננה כמו חבצלת צעירה למרות הנסיעה הארוכה. את תהיי מאושרת כאן, אני מבטיח.״
״פסקל!״ צעק ראוּל, שחקן שחבש כובע איכרים עשוי קש.
״אני מוכרח לחזור,״ אמר פסקל וקד קלות לעברנו. ״רק עוד סיבוב אחד ואנחנו גומרים.״
הוא התקדם לעבר מגרש העפר בצעדים בוטחים ובמידה מפתיעה של מרץ.
״אני מצטער, ליזט. לא ציפיתי לזה.״ אנדרה שילב את זרועותיו, עשה אגרוף וחבט בו בסנטרו.
למרות כל המחשבות שהעיקו עלינו, תשומת לבו של אנדרה הופנתה אל המשחק. פסקל וחבריו לקבוצה, אֶמֶה והאיכר, ראול, הקיפו את המגרש ובחנו את מיקומם של אחד־עשר כדורי ברזל — כך ספרתי — וכדור אחד קטן יותר, עשוי שעם.
״אז מה, לכוון או לתקוף?״ שאל אמה את פסקל.
אנדרה הסביר. ״כל קבוצה מנסה לקרב את הכדורים שלה לכדור השעם כך שהם יהיו קרובים יותר מהכדור הקרוב ביותר של הקבוצה היריבה. לכוון זה אומר לגלגל כדור ישר לעבר כדור השעם. לתקוף זה אומר לזרוק כדור אל הכדור של הקבוצה היריבה כדי להרחיק אותו מהשעם. או שאפשר לתקוף את השעם עצמו, כדי להרחיק אותו מהכדור של הקבוצה היריבה, או לקרב אותו אל הכדור של הקבוצה שלך.״
״לתקוף,״ אמר פסקל. ״אין שאלה בכלל.״
״אתה טיפש!״ אמר האיכר. ״זה רחוק מדי.״
בין השחקנים והצופים פרץ ויכוח סוער בשאלת המהלך הנכון בנסיבות הקיימות. אחדים טענו שיש לכוון ואחרים היו בעד תקיפה, וכדי לחזק את טיעוניהם דיברו על אבני החצץ שעל המגרש, על שיפוע הקרקע, על נטייתו של פסקל להחמיץ קליעות, על כוחה או חולשתה של זרועו, על חוסר שיווי המשקל שבעמידתו. היו שלא בחלו בכינויי גנאי. אמה, חברו לקבוצה, העמיד פנים שהוא משליך כדור, הניף את זרועו בתנועה מקושתת מעל ראשו כדי להדגים את מהלכו של הכדור באוויר כך שיסתחרר סביב עצמו בניגוד לכיוון התקדמותו, הצביע על הקרקע לכיוון השעם. כולם צעקו בהפרזה, הסכימו שאין שום מהלך בטוח, וללא ספק התענגו על כל רגע.
ראול החל לסלק את אבני החצץ בנעליו, ומיד עלה קול שוועה של מחאה: ״זה נגד הכללים!״ חברי הקבוצה היריבה הזדרזו להשיב את האבנים למקומן, והוויכוח פרץ שוב במלוא עוזו באשר למיקומן המקורי המדויק.
״עזבו את האבנים,״ קרא פסקל. ״אני מתכוון להתקיף.״
״Bon Dieu,״ לחש לי אנדרה בקמצוץ של גועל. ״אלוהים הטוב. הוא מנסה להרשים אותך, לזכות באהדה שלנו.״
כמה מתוק, קשיש שמנסה לעשות עלי רושם במיומנות המשחק שלו.
״תגיד לו שיכוון את הכדור, אמה,״ אמר חבר בקבוצה היריבה. ״אתה יודע שהוא פוחד להתקיף.״
״אין לך מושג על מה אתה מדבר,״ רטן פסקל. הוא לעס את שפמו בשיניו התחתונות המצהיבות. ״בסדר. איך שתרצו. אני אכוון!״
״זה הרבה יותר בטוח,״ אמר לי אנדרה, ״אבל הוא ידוע בתור מי שאוהב להסתכן בתקיפות. הכול עניין של אסטרטגיה, התרברבות ודרמה.״
על כולם נפלה דממה של מתח. אני עצרתי את נשימתי וקיוויתי שהזקן יזכה בנקודה. ברכיו חרקו כשהוא התכופף לקראת ביצוע המהלך. הכדור שלו נחת בנקודה שעליה הצביע קודם לכן אמה, התגלגל לעבר השעם, אבל אז פגע באבן וסטה שמאלה, עד שנעצר במרחק מטר משם. הרגשתי שאבן חצץ אחת מעלה אישית באמוני.
הקבוצה היריבה ניצחה במשחק ובתחרות כולה. איש לא הריע ולא נשמעו שום דיונים ערים על מהלכי המשחק. מוזר, אבל חברי הקבוצה היריבה והצופים פנו כולם לעבר בית הקפה הסמוך בשקט שגבל כמעט בדממה.
״הייתי צריך לזרוק איך שרציתי,״ מלמל פסקל.
״אל תאשים עכשיו אותנו,״ אמר אמה. ״אם היית תוקף, היית מפספס בוודאות.״
״תסדר שוב את הכדורים כמו קודם,״ אמר פסקל. ״אני מתערב איתך על חפיסת סיגריות שאני יכול לעשות את זה.״
כל מצעד הגברים נעצר על עומדו וכולם פנו לעבר פסקל.
אמה הניח את הכדור שלו במקום שבו ניצב קודם לכן הכדור של ראול, והאיכר הניח את גם את כדור השעם במקומו המקורי. פסקל השליך את הכדור גבוה, וזרועו נותרה תלויה ברוב חן באוויר זמן רב אחרי שהכדור עזב את כף ידו. הכדור הסתחרר כמו כוכב לכת כסוף ונחת כמו מטאור. הוא התנגש בקול נקישה בכדור של אמה, סילק אותו הצדה והתמקם היישר לצד השעם, בדיוק כפי שפסקל טען שיקרה.
״והנה הם, צמודים ומאושרים,״ הוא אמר בחיוך זחוח, אבל איש מהצופים לא הגיב על כך, שום יד לא טפחה בברכה על שכמו, שום תשואות לא נשמעו ברקע, חוץ מכפות ידי שלי שמחאו בהפרזה.
רק אמה אמר בשקט, בכובד ראש, ״Formidable, חבר.״ מרשים ביותר.
גל מפתיע של גאווה געש בתוכי. ״בראוו, פסקל.״
״זה היה בסך הכול סיבוב קטן,״ הוא אמר בביישנות. ״אבל טוב, ma minette douce, העיקר שסוף־סוף את כאן.״ לאחר שניסה לפייס אותי בכינוי חתלתולה מקסימה הוא הציע לי את זרועו והתחלנו לשרך את דרכנו במעלה הדרך התלולה לכיוון ביתו. הוא נשם במאמץ ונשען על כתפי.
3
פריז שהכרנו

1937

״אחרי שכל זה ייגמר ניסע לים התיכון,״ לחש אנדרה לעבר הכרית בלילה הראשון ההוא ברוסיון.
אבל מה בינתיים? האם אני אמורה לקוות שפסקל ימות בקרוב כדי שנוכל לצאת לחופשה ואז לחדש את ימינו המופלאים בפריז? איזו מחשבה מכוערת. התקרבתי עוד קצת אל חזהו של אנדרה, כדי שלא יוכל לקרוא את המחשבה הזאת בהבעת פני.
״אני מצליחה לדמיין אותו,״ אמרתי. ״רחב ידיים, המים שלרגלי צלולים לגמרי, והמים שבכיוון האופק כהים ועשירים. הכחול השופע אקזוטי כמו צווארי הטווסים בז'רדן דה פּלאנט.״
הוא ידע מה אני חושבת: בכפר הנידח הזה אין שום גנים ציבוריים. אין אופרה. אין מועדוני קברט. אין מוזיקת ג'ז ב״לָה קוּפּוֹל״. אין פוֹלי בֶּרז'ר. אין תזמורות ריקודים כמו זו של ריי ונטורה. אין קולנוע. אין נגני רחוב. אין תיאטרון בובות עם הדמות של גינְיוֹל. אין בתי כלבו. אין פסלים. ואפילו לא גלריה אחת. אני פשוט אתייבש ואמות.
״ככה, עם אור הירח שנכנס מהחלון, העור שלך זוהר כמו פנינים.״ הוא ניסה בכל כוחו להפחית את ייאושי. ״ליז שלי, Fleur-de-lis de la mer, חבצלת ים, עם שיער רטוב שנצמד לשתי פטמות מכוסות מי ים. זה מה שתהיי. נימפת ים. יפהפייה כהת שיער. קליאופטרה. סירנה יוונית. את תשירי לי, ואני אוהב אותך לנצח.״
ובאמת הרגשתי אהובה ביותר, ואהבתי אותו מאוד. אבל כשהוא נרדם, ועל הכפר נפלה דממה פרט להמיית ינשוף פה ושם, חשבתי על מה שיכולתי לעשות אילו עדיין היינו בפריז.
יכולנו לטייל לאורך הרציף המוצל מתחת לקוֹנסיירזֶ'רי שעל אִיל דה לה סיטֶה, בין זוגות האוהבים המתלחשים חרש תחת עיגול צהוב של אור פנס. או לצאת לאחד הסיבובים האהובים עלינו לכיוון מונמרטר, לראות את גגות הבתים הפרושים תחתינו ממקום עומדנו במעלה מדרגות הסאקרֶה־קֶר.
פעם אחת, ממש בתחילת יחסינו, עוד לפני שאפילו החזקנו ידיים, הוא התעקש שאעלה על הקרוסלה בפּלאס דֶז אָבֶּס בחלק התחתון של מונמרטר. לאחר מכן הוא הרים אותי מהרחבה וסובב אותי עד שנתקפתי סחרחורת שאילצה אותי להיאחז בו. החיוך על פניו אישר שכך בדיוק הוא תכנן שיקרה. ואז עלינו בפוּניקוּלר עד לפּלאס דוּ טֶרְטְר, הכיכר הגבוהה במונמרטר שבה אמנים מוכרים ציורים קטנים לתיירים וברקע נשמעת תמיד נגינת אקורדיון. אנדרה שילם בנדיבות לאחד האמנים שיחתוך צללית בדמותי מנייר שחור שמונח על לבן. ״אוצר,״ אמר אז אנדרה, ״שמתאים בהחלט למסגרת הכי הדורה שלי.״
בייחוד אהבתי את סיורי הגלריות שלנו בימי שבת בבוקר, כשהלכנו לראות ציורים חדשים שנתלו במסגרותיו המגולפות של אנדרה. בכל פעם שזיהינו ציור שהוא מִסגר, הייתי גאה לא פחות ממנו. הוא הוסיף רבות ליופיים של הציורים, ובכך תרם לעושרו של עולם האמנות של פריז, ובתור רעייתו, התבשמתי גם אני מתהילתו.
בימי ראשון הלכנו לעתים קרובות ליער בולון ושטנו בסירת חתירה לזכרו של יום ראשון מסוים אחד, בשעות אחר הצהריים, בקיץ 1935. באותו יום חתרנו באגם העליון, אני הזכרתי דרך אגב שהפארק שימש פעם כשטחי הציד של המלכים, ואילו אנדרה טען שהוא שימש כגן הטיולים של המלכות.
״את מלכת הלב שלי. ליז,״ הוא אמר אז בקול משתפך בעודו חותר לאטו. ״האם תהיי המלכה שלי לנצח?״
״כן,״ אמרתי. ״כן, אני אהיה.״
אז לא ראיתי בכך הצעת נישואים רצינית, רק דרך לפלרטט, אבל אנדרה פעל ללא שהות, אמר לי שהוא אוהב אותי בקצה אִיל דה לה סיטֶה, הציע לי נישואים רשמית בפּוֹן נֶף, ובסוף השנה כבר נישאנו תחת הכיפה של כנסיית סן־ונסן־דה־פול, שאליה השתייך מוסד ״בנות החסד״, אף שאנדרה היה מעדיף טקס אזרחי צנוע שינוהל בידי שופט. הייתי בת שמונה־עשרה והייתי מאוהבת.
הוא היה רומנטיקן לא פחות ממני, וזה ניכר בהחלט בשעת טיולינו הרגליים. בפעם הראשונה שחלפנו על פני קוֹנְפיסֶרי והרחנו את ממתקי השקדים והווניל, משכתי בזרועו של אנדרה כדי לאותת לו שאני רוצה לעצור ולהתבונן בממתקי המרציפן הססגוניים שסודרו בשורות ישרות. תפוחים קטנים, ירוקים עם פסים אדומים; תותים עם נקודות בשחור; אפרסקים שקליפותיהם מסוכרות בגוונים שנעים בין צהוב־זהב לכתום ולוורוד עמוק ליד קצה הגבעול. כל ממתק היה פיסת אמנות מיניאטורית. אנדרה מכר זה עתה מסגרת יקרה מגולפת בערבסקות המשתרגות זו בזו, ועכשיו הוא ניסה לנחש איזה מהממתקים אני חומדת כדי שיֵדע מה לקנות לי. דובדבן, הוא אמר, אבל בחרתי באפרסק, רק כדי לקנטר אותו, וצחקתי כשאמרתי לו שאני סתם מהתלת בו. הוא קרא לי ליז, האפרסק המתוק שלי. ליז, תות הלב שלי. ליז, המלון העסיסי של חיי. ליז בעלת עיני הלבנדר. ליז שעורהּ כשנהב מסמיק. ליז, אהבת האמת היחידה שלי, חיי. כששמעתי אותו אומר שבחים מופלגים שכאלה, בעודנו מטיילים שלובי ידיים, הרגשתי שאני הבחורה הכי בת מזל בפריז.
זה מה שעושים בפריז. מטיילים ומסתכלים ונעמדים בגאון לעיני אחרים, וכל אחד מעמיד פנים שאינו שומע את שיחותיו של האחר, והתמונה כולה היא מופע ראווה של צבע וצחוק. ומבעד לכל הטיולים והשיטוטים האלה שמעתי את קולה של האחות מארי פייר, שקראה אחרי בשעה שעזבתי את בית היתומות, ״תשתדלי למצוא יופי בכל דבר. וציירי לי אחר כך מה ראית.״
בעודנו מכרסמים את ממתקי המרציפן המשכנו לטייל עד שרגלינו כאבו, ואז עצרנו באיזו פּטיסרי, שתינו יחד קפה־קְרֶם ואכלנו יחד פַּלְמְיֶיה, עוגייה שטוחה ומחוספסת, נוטפת קרמל. בכל רחבי פריז שוטטו זוגות אוהבים והאכילו זה את זה פיסות מאפים, בדיוק כמונו.
לעתים קרובות קבענו להיפגש עם מקסים לֶגְרַאן, חברו הטוב של אנדרה, סוחר האמנות שביקש ממעסיקו, מסייה לאפורג, לשקול להעסיק אותי כמתלמדת. בכל פעם שאנדרה ומקסים היו יחד הם נמלאו מרץ וחיוניות, החוו בזרועותיהם בקשתות רחבות, מקסים גומא שתי מדרגות בכל פעם, אנדרה ארוך הרגליים גומא שלוש. הם הזינו וליבו זה את הספונטניות של זה, קדו לעומת נשים קשישות, כינו אותן משב של רוח אביבית, רקדו ברחובות עם ילדות קטנות ושרו את ״לואיז״ או את ״ולנטין״ של מוריס שבלייה בעוד אמותיהן של הילדות קורנות מאושר.
בקיץ ישבנו שלושתנו לעתים קרובות ב״קפה דה לה רוֹטוֹנד״ וצפינו בתהלוכת האנשים. אנדרה ומקסים חבשו מגבעות קש, ומקסים קישט את לולאת כפתורו בציפורן לבן, מעל מכנסי פסים ונעליים מכוסות חותלות לבנות. אבל בחורף פגשנו אותו ב״קלוֹזרי דה לילָה״, שם היה חמים ונעים, ולשם הגיעו ציירי מונפרנס כדי לשתות קפה ולדבר זה על עבודותיו של זה.
יום אחד לפנות ערב הגיע מקסים, כולו חיוכים ולגופו מעיל שצווארונו עשוי פרוות בונה, ופיזר סביבו שפעה של קסם — את המילה שפעה למדתי מהאחות מארי פייר. היא אהבה ללמד אותי מילים, ואהבתי להפתיע בהן את אנדרה ואת מקסים, ועל כן אמרתי באותו יום, ״אני חוֹוה בנוכחותך שפעה של רוממות רוח,״ ואז הצטחקתי לנוכח ההצגה הקטנה שלי. כששמעתי את המלצרים עורמים בזרועותיהם כוסות וצלחות אמרתי, ״תקשיבו לשפעת הקרקושים הזאת.״ היא גם לימדה אותי לתאר דברים באמצעות כינויָים במילים אחרות, ולכן אמרתי להם שקולות השירה ששמעתי בקתדרלת נוטרדאם היו ״אחווה של שְׂרָפים״, וזה עינג את שניהם.
מקסים הטה קלות את ראשו לעבר צייר שישב בשולחן מרוחק ולחש, ״פֶרנאן לֶזֶ'ה״. לאחר שווידא שאיש אינו יכול לשמוע אותו, סיפר מקסים בקול צופן סוד איך קניין אמנות עשיר בא לאמוד את ציוריו של לז'ה בגאלרי לאפורג, שם למד מקסים, כבן חסותו של מסייה לאפורג, איך לשבח משיחת מכחול שיוצרת פס של אור, או זרימה אלכסונית חזקה ומאחדת, או קומפוזיציה חדשנית. מקסים הפריח מדי פעם הערות אגב על צייר זה או אחר שנחשב לכוכב עולה, ומי קונה מה, וכמה שילם הקונה, ואיך ציור אחד מסוים, שזה עתה הגיע מהסטודיו של הצייר, אולי קטן בכמה סנטימטרים מהציור שנמכר אבל עולה עליו בכמה וכמה מובנים, ויכול היה להיות קנייה טובה בהרבה מהקנבס הגדול יותר שנקנה. גמעתי את הסיפורים האלה בשקיקה של חתול מורעב.
״למה אף פעם אין לך חבֵרה?״ שאלתי.
״כי בנוכחותך הייתי נאלץ להתעלם ממנה. אני מסור לך עשרות מונים יותר מלכל אישה אחרת.״
שאפתי אוויר בקול ופרצתי בצחוק לשמע הגוזמה הזאת, ובתנועת יד ביטלתי אותה כמו שמסלקים עלה שנשר מעץ. ועם זאת, לא חדלתי לחכות למחמאה הממולמלת הבאה, וקיוויתי לאיזה מבט חשאי שיאשר שהוא אכן מתכוון למה שאמר. התנהגותו הקלילה והבוטחת הצליחה, כך חשבתי, להקסים את אנדרה לא פחות משהקסימה אותי.
״טוב מאוד שאנדרה מוציא אותך מפריז,״ אמר מקסים בפעם האחרונה שנפגשנו שלושתנו לפני נסיעתנו. ״הייתי ממשיך להציק לך, ובסוף זה כבר היה נהיה מסוכן.״
ידעתי מעבר לכל ספק שהוא לא לגמרי מתבדח.
אבל הייתי של אנדרה. מהרגע הראשון שראיתי אותו, הייתי שלו. הוא מצא אותי בשדרות סן־ז'רמן ליד רחוב דֶה סֶן בזמן שמיהרתי הביתה אחרי שעצרתי ב״בוטיק ד'אֶרבּוֹריסט״ וקניתי תרופה צמחית כלשהי לאחות מארי פייר. הייתי ספוגת מים מהגשם, והוא החזיק את המטרייה מעלי. הגנבתי מבטים הצידה אל צדודיתו — אל צווארו הארוך, לסתו הזוויתית ועיניו החומות הכהות, שאת המסתורין שבהן לא הצלחתי לפענח, אם כי גיליתי את שמו: אנדרה אוֹנוֹרה רוּ. צעדנו יחד לאורך כמה רחובות, ואז היה עליו לפנות אל רוּ דה סַן־פֶּר ואילו אני הייתי צריכה להמשיך ישר לעבר רוּ דוּ בַּק. הוא כרך את אצבעותי סביב ידית המטרייה, הפטיר בעליזות ״Enchanté, mademoiselle,״ פנה ונעלם.
למחרת החלו חיפושי ברחובות סן־ז'רמן־דה־פרה אחר הזר הגבוה.
4
המשא ומתן של פסקל

1937, 1874

למחרת בואנו התעוררנו אנדרה ואני לקול תרנגולים. זה היה הבוקר הראשון בחיי ששמעתי את תרועותיהם הרעשניות. התברר שגם תרנגולי רוסיון מבטאים את עצמם בהפרזה. השארנו את פסקל נוחר בקצב אחיד עם התרנגולים ועם קריאותיהן החורקניות של הציקדות, קריאות רמות יותר מצרצור, חוזרות ונשנות ללא הפסקה ומטריפות את הדעת.
אנדרה הסתכל אל רחוב צדדי. ״מנסרה. טוב מאוד. אני אצטרך לוחות עץ כדי לבנות חמורים למסורים ושולחן עבודה מדיקט.״
שלחתי אליו מבט שואל. מי יקנה מסגרת לציור בכפר שאין בו שום גלריה?
בבולנז'רי קידמה את פנינו הבעלים, אישה בגיל העמידה שהציגה את עצמה בשם אוֹדֶט, בשערה פרח חיננית לבן ועל עצם הלחי הימנית שלה נקודת חן שצוירה בחוד של עיפרון לעיניים, קישוט שיצא מהאופנה כבר חמש שנים קודם לכן.
״אז פסקל הכריח אתכם לבוא הנה. זאת בטח —״
״ליזט. אשתי המקסימה, הנהדרת, החכמה והמלאה —״
״אנדרה, די. אתה מביך אותי.״
״מרץ.״
היא בחנה אותי ואמרה, ״אשתך הפריזאית.״ היא צעקה לעבר המטבח, ״רֶנֶה, בוא תראה את אשתו של אנדרה.״
פשוט נהדר. מה אני, בובה בחלון ראווה?
האופה שרבב את ראשו מבעד לפתח, לחייו וידיו מלאות קמח, בירך אותנו לשלום ונעלם.
כמחווה של קבלת פנים סירבה אודט לקבל תשלום תמורת שני הבגטים שרצינו, משהו שלא היה קורה בפריז לעולם.
כשחזרנו הביתה מצאנו את פסקל יושב אל השולחן ב־salle — ששימש בו בזמן כסלון, חדר אוכל ומטבח — ומרפקיו מונחים על מפת השעוונית בתנוחה של ייאוש. הוא התנצל שוב ואמר בפעם השישית כמה הוא שמח שבאנו.
אנדרה אמר רק, ״אנחנו יודעים,״ ויצא מהבית לכיוון המנסרה.
חיפשתי מקום לשבת ושמתי לב שאין בבית כורסאות מרופדות, רק מושב עץ שמצריך ישיבה זקופה, ספסל נטול משענת שצמוד אל אחד הקירות, וליד השולחן ארבעה כיסאות עץ עם משענת פסים. יעבור זמן רב עד שאצליח להכין כריות אם איאלץ לחכות עד שמוריס יתפוס את כל ברווזי הכפר וימרוט מהם את נוצותיהם.
״בכל השנים שאתה גר כאן לא עלה על דעתו של אף אחד לשים כריות על הכיסאות?״ שאלתי.
הוא טלטל את ראשו בהבעה כמעט נעלבת. ״אצלנו ברוסיון לא מקדישים מחשבה רבה לנוחות של הישבן.״
״איפה קונים כאן דברים?״ שאלתי, כדי להסיח את דעתו מגסות הרוח שלי.
״בימי שבת יש שוק גדול באַפְּט, מרחק אחד־עשר קילומטר מכאן, ואצלנו יש שוק קטן יותר בימי חמישי.״
הוא הצביע אל שידת אורן קטנה שהוצמדה אל הקיר, ליד כיור עם פתח ניקוז אבל ללא ברז. דלתות השידה הכפולות היו מגולפות בקפידה ובמרכזן סבכה מעוטרת, שתאפשר לאוויר לחדור פנימה.
״קוראים לשידה הזאת פַּנֶטְיֶיר, לאחזקת לחם, וזה אחד הרהיטים המסורתיים בפרובנס. הדוד שלי ואני בנינו אותה לאמא שלי. אני זוכר שהיא אמרה, 'Poésie bien provençal,' והבנתי שהיא מתכוונת לומר שעבודת העץ שלנו היא שירה ממש — מחמאה נהדרת. הייתי אולי בן חמש־עשרה, אבל הרגשתי בזכות זה כמו גבר. הכנתי עוד שידות כאלה.״
״היא מקסימה.״ פתחתי את הדלתות והכנסתי את הבגט השני פנימה.
״בנינו גם את הרהיט שמתחתיה. קוראים לו pétrin, זה בשביל ללוש בצק.״
ליטפתי את העץ המחוספס, ששנים של שימוש מקביל גם כקרש חיתוך השאירו בו חריצים. כמה זמן יעבור עד שהוא יבין שלעולם לא אשתמש בזה ללישת בצק אם יש מאפייה כאן בקרבת מקום?
״אני מקווה שתיהני לגור עם הציורים.״
״מזה אני בהחלט איהנה.״
עברתי על פני שורת הציורים התלויה על הקיר הצפוני ועצרתי מול כל ציור, ממש כאילו אני משוטטת בגלריה. מקסים רק התחיל ללמד אותי איך להתבונן בציור. הייתי המומה משלל הדברים שיש ללמוד. ובכל זאת, אל מול פנורמה רחבה של שדות חרושים על רקע הר מרוחק אזרתי אומץ ושאלתי, ״סֶזאן?״
פסקל חייך והנהן.
מצב רוחי נסק לשמים. אל מול נוף כפרי בצבעים רכים, ובמרכזו נערה בכחול ועֵז, העזתי לשאול, ״מוֹנֶה?״
״פיסארו,״ הוא תיקן.
הטעות הפילה עלי דכדוך.
מול מקבץ בתים אדומי גג שנראים מבעד לעצי סתיו ניחשתי, ״מונה או סיסלי או שוב פיסארו.״
״פיסארו.״
משנעמדתי מול הציור הבא לא היה לי מושג איזה צייר מצייר שורות של סלעים שטוחים. ״מי?״ נאלצתי לשאול.
״סזאן. זאת מחצבה.״
לצד גרם המדרגות היה תלוי טבע דומם של פירות. ״אה, זה יכול להיות כל אחד. מאנה?״
הוא הניד את ראשו.
״גוגן?״
הוא הניד שוב את ראשו.
״פַנטַן־לטוּר?״ התגאיתי בכך שאני מכירה אמן ידוע פחות.
״לא.״
״רנואר.״
״שוב לא.״
״אז זה בטח סזאן.״
״נכון! זה לא יכול להיות אף אחד אחר.״
״אבל מה עם הציור הנורא הזה? מי זה מצייר פרצופים בלי גוף?״
הוא משך בכתפיו והושיט את זרועו כדי לסמן לי לבוא אליו. בקול עגמומי הוא שאל, ״את רוצה לדעת למה באמת כתבתי את המכתב הנואש ההוא לאנדרה?״
״כן, אני רוצה מאוד לדעת.״
״אני רוצה לספר לך ולאנדרה כל מה שיש לספר על הציורים האלה ועל האנשים שיצרו אותם כל עוד יש לי זמן, כל עוד אני זוכר. פחדתי שאני עלול לשכוח הכול אם אחכה״ — הוא קטע למשך כמה רגעים את המשפט ואז המשיך — ״עד הסוף. אני רוצה שתבינו כמה הם חשובים, כדי שתוכלו לטפל בהם. הציירים האלה השתמשו באוכרה שאנחנו כורים כאן.״
״היית כורה? יחד עם מוריס?״
״כשהייתי צעיר ונמרץ.״
״היית נמרץ למדי גם אתמול, כשזינקת לזרוק את הכדור ההוא.״
״מה שקשה לי זה לקום. אני לא חזק. פעם הייתי חזק. ירדתי למכרה עם עלות השחר ועבדתי עד רדת החשכה, בלי להרגיש את קרני השמש על פני, רטוב עד לשד עצמותי, משתעל בלי הפסקה — איזה מין חיים אלה? התחננתי שירשו לי לעבוד במתקני הייבוש של האוכרה בתור שוטף, כמו שעשיתי כשהייתי ילד. ילד, ליזט. בן ארבע־עשרה. אבל הבוס לא הסכים אפילו לשמוע על זה. נאלצתי להמשיך לעבוד במכרה עד שהוא העביר אותי לתנורים של המפעל. שם המצב לא היה הרבה יותר טוב. נשמנו אבק והתכסינו באבקת אוכרה עד כדי כך שהיא חדרה לנו לנקבוביות העור. כשהלכנו הביתה עם קופסאות הפח של ארוחת הצהריים נראינו כמו צוקי האוכרה בערוצים. לא יכולתי להשלים עם המחשבה שבשביל חיים כאלה באתי לאוויר העולם.״
״אז איך התחמקת מהם?״
״הייתי צעיר וחצוף ומלא רעיונות גדולים. התרברבתי שאני יכול להכפיל את מכירות הפיגמנטים שלנו בפריז אם אסע בעצמי ואבקר בחנויות לצורכי אמנות. הייתה לי איזו מחשבה מטורפת שהם יקנו כמויות גדולות יותר מבן רוסיון אמיתי, שחצב את העַפרה במו ידיו בעזרת מכוש.״ כאן עצר פסקל וצחק. ״לא הפסקתי לנדנד לבוס עד שהוא נעתר וטען שאני קוץ בישבן.
״כעבור זמן לא רב ידעתי אילו ספקי צבעים עדיין מוכרים לאמנים פיגמנטים באבקה שאפשר לערבב ולעשות מהם צבעים, ואילו חנויות מחזיקות רק שפופרות של צבעי שמן. ז'וליאן טַנְגי מכר את שניהם.״
״אבל איך נהיית בונה מסגרות?״
״זה קרה בחנות של ז'וליאן. הוא היה איש קטן ושמנמן, עם עין אחת גדולה מהאחרת, מכוער אבל משעשע. חיבבתי אותו כי גם הוא בא מהפרובינציה, מאזור בריטאני, והוא חבש כובע קש של איכרים. הערכתי את דעותיו הפוליטיות. הוא היה חבר בקומונה הפריזאית ונכלא בגלל זה. אמנים העריצו אותו. כינו אותו פֶּר טַנגי — אבא טנגי — כי בכל פעם שאשתו חדת העין לא שמה לב, הוא החליק שפופרות של צבע אל תוך תיקים של אמנים עניים שהוא האמין בכישרון שלהם. והוא תלה את הציורים שלהם על קירות החנות שלו כדי לנסות למכור אותם. עכשיו הוא כבר מת, אבל החנות שלו עדיין נקראת על שמו.״
״אני זוכרת אותה. היא ברחוב קלוֹזֶל. בצבעי כחול בוהק.״
״פעם, כשנכנסתי אל החנות שלו, הפעמון הקטן צלצל בעליזות אבל ראיתי מחזה מטלטל — איש מבוגר, בעל זקן עבות, לבוש חליפה שחורה מרופטת וממרר בבכי. הוא לא השמיע שום צליל, אבל עיניו היו מלאות דמעות של צער. הוא סיפר לטנגי איך הוא ואשתו קברו זה עתה את בתם הצעירה. שמה היה ז'אן, וכך גם קראו לאמי. לא ייאמן אילו פרטים קטנים אנחנו זוכרים לפעמים.״
״בן כמה היית?״
הוא חשב זמן מה וגירד את הקרחת שבמרכז ראשו, שהייתה עגולה כמו קרחת של נזיר. ״אני מוכרח להעלות את הדברים האלה על הכתב. יש לי כל כך הרבה דברים לספר לכם. זה היה מן הסתם בסביבות 1874 או 1875, השנה שבה הוצגה התערוכה הראשונה של האימפרסיוניסטים, אז הייתי בן עשרים ושתיים, משהו כזה. איזו תקופה מופלאה להיות בה צעיר שנמצא בפריז.״
פסקל כמו נסוג מההווה אל עולם אחר. חשבתי שהוא סיים לדבר, אז קמתי לשטוף את הכלים. ידו נשלחה מיד קדימה לאות שעלי לחזור לשבת.
״לא אשכח לעולם איך רעדו ידיו המשולבות של הצייר, עד כדי כך הוא היה במצוקה. 'איזה דבר,' מלמל האיש, 'בדיוק לפני התערוכה הגדולה הראשונה שלנו. אני זקוק למסגרות. אני לא יכול לתלות את הציורים שלי בלי מסגרות. זה יבייש את הציורים של החברים שלי.'״
ראיתי, על פי עוצמת קולו שהלכה ודעכה, שפסקל כבר חדר בשתי רגליו אל תחום העבר. הוא סיפר איך ציור שהיה שעוּן על אחד הארונות בחנות משך את תשומת לבו.
״זה היה הציור הזה.״ הוא הרים את מבטו אל אחד מארבעת הציורים התלויים בשורה. בתים, גן ירק, נערה ועז על שביל העולה בגבעה ומתעקל. ״ואז הבנתי. השביל צבוע באותו צהוב־אוכרה שחפרתי במכרה! תארי לך. אותו גוון שמכרתי בתור פיגמנט נגלה פתאום מולי על ציור ממשי! הרגשתי פתאום חשוב כמו שלא הרגשתי מימי, ושגם רוסיון חשובה. חילצתי משהו מתוך האדמה, ומישהו השתמש בו כדי ליצור דבר מה יפהפה. הייתי חלק מתהליך יצירתי. את מסוגלת להבין את זה?״
״כן,״ אמרתי, ועם ההבנה הזאת בא גם כבוד.
״את רואה איך הציור מראה את האור המקפץ על בתי האוכרה ומרכך את כל הקצוות? זה מה שהאור עושה כאן בדרום. הוא מרעיד הכול.״
הוא נעץ מבט אוהב בציור שעל הקיר, וגם אני עשיתי כמותו וראיתי לְמה הוא מתכוון. אור השמש רחש חיים.
״כן, אבל לאיש עם הזקן האפור הייתה בעיה,״ אמר פסקל. ״'אני מוכרח להשתתף בעלויות של התערוכה הקבוצתית,' אמר הצייר. 'אבל מי ישלם לרב ולחזן ולקברנים?' קולו של האומלל רעד, אני זוכר את זה בפירוש. תחשבי, ליזט. קשיש כמוני זוכר דברים כאלה.״
״יש לך זיכרון מצוין.״
רב וחזן. ראיתי יהודים ברובע המארֶה, יוצאים מבית כנסת גדול ברחוב פאבֶה — שמתי לב לגדילים שבשולי הצעיפים שעטו הגברים מתחת למעיליהם ושמעתי אותם משוחחים מתחת לכובעיהם השחורים ורחבי השוליים בשפה שאולי הייתה יידיש ואולי הייתה עברית — אבל מעולם לא ראיתי יהודי פנים אל פנים. זכרתי את הנשים בשמלותיהן ארוכות השרוולים המגיעות עד לרצפה; חייכתי אליהן, והצטערתי שאינני מכירה ולוּ מילת ברכה ידידותית אחת שאוכל לומר להן ולדעת שהן יבינו.
פסקל הוסיף לספר. ״באותו רגע נשבר לבי מרחמים על האיש שצייר את הציור הזה מחומר שכרינו מתוך האדמה הסמוכה לכפרנו. היה אפשר לחשוב שגם לבה של מאדאם טנגי יישבר, אבל היא גוננה על עצמה מרחמים באמצעות עיתון שהחזיקה היישר מול פניה.
״אמרתי לו שאני רוצה לעזור. הוא הרים גבה אחת ושאל אם אני בונה מסגרות. אמרתי לו שאני מכיר עבודות עץ ושכבר בניתי פּנטיירים, ועל כן אוכל גם לבנות מסגרות.
״'שטויות!' הוא אמר. 'בעוד תריסר שנים. זה הזמן שעובר עד שמתקבלים לאגודת בוני המסגרות. אני זקוק לחמש מסגרות בתוך שבוע,״ הוא אמר, וראשו נשמט. שאלתי אותו אם הוא יסתפק במסגרות עץ פשוטות ולא מגולפות. הוא לא השיב. שאלתי את ז'וליאן אם הוא יודע איפה אוכל לקנות עצים ולשאול כלי עבודה.
״מאדאם טנגי, שהפרצוף שלה עדיין היה תקוע מאחורי העיתון, אומרת פתאום, 'שום בונה מסגרות לא ישאיל כלים לבונה מתחיל שלא חבר באגודה.'
״'אז בואו נשאל מחמישה אנשים שונים, כלי אחד מכל בונה,' אני אומר.״
היה משעשע לשמוע את סיפורו של פסקל ולראות אותו נסער ונרגש כל כך.
״הצייר הרים את ראשו. 'יש לי פטיש נגרים.'
״'אז ארבעה אנשים,' אני אומר. 'תגיד לכל אחד שאתה צריך את הכלי כדי לתקן כיסא.'
״ואז מאדאם מורידה את העיתון ונוקבת בשמה של איזו אלמנה שאולי עדיין שומרת את קופסת הזוויות והמסור של בעלה. אז אני שואל את ז'וליאן אם אוכל להשתמש בסמטה שמאחורי החנות. הצייר מהנהן במרץ, אבל ז'וליאן אומר שלא, אסור שיראו אותי, אז הוא מציע לפנות לי מקום בחדר האחורי.
״אני שואל אותו אם יש לו דבק, ומאדאם טנגי מפטירה בכעס, 'ברור שיש לנו דבק. איזה מין חנות אתה חושב שיש לנו, אדוני הצעיר?' היא מקמטת את העיתון וחובטת בצנצנת על הדלפק. 'שישים וחמישה סנטים. עכשיו. בלי שום משא ומתן.'
״הטחתי את המטבעות בכף ידה הפרושה, והיא הפילה אותם לתוך מגירה וטרקה אותה מיד.״
״זה באמת קרה?״ שאלתי.
״קרה ועוד איך, ליזט. זאת האמת לאמיתה, אני נשבע לך. אז ככה, הצייר, העיניים שלו מתחילות להתמלא תקווה, אז הוא אומר לי שמסגרות רחבות וצבועות לבן יספיקו בהחלט, ומאדאם מורידה מאחד המדפים צנצנת של צבע גֶ'סוֹ לבן. 'פרנק אחד וארבעים.' היא מטיחה את הצנצנת על הדלפק, ואני סופר את המטבעות.״
נעצתי בפסקל מבט מלא פליאה. ״איך אתה זוכר מה בדיוק אנשים אמרו? או מה בדיוק היו המחירים?״
״כשמשהו משנה את חייך, ליזט, אתה זוכר הכול. יום אחד תראי בעצמך.״
״אז מה קרה?״
״בכל יום הצייר הגיע אל החנות כאילו העולם עומד להיחרב בקרוב והסתכל עלי בזמן שעבדתי. למדתי איך למדוד נכון זוויות ואיך לחזק את הפינות בפינים כמו שהדוד שלי ואני עשינו כשבנינו את הפנטיירים. בסוף השבוע השני כבר היו לי ארבע מסגרות, פשוטות אבל נאות למדי. הכנסתי לתוכן את ארבעת הציורים. הוא קרא להם 'המטע', 'בוקר יוני', 'הגן בפּוֹנטוּאז', ואת הרביעי אני לא זוכר. הוא היה המום, ליזט. היו לו דמעות בעיניים. ארבע מסגרות פשוטות, והוא היה המום.״
״אני בעצמי המומה, מזה שאתה זוכר את השמות שלהם.״
״בתוך הלבן הזה הצבעים שלי זורחים,' הוא אמר. 'אבל השארתי כאן חמישה ציורים. איפה החמישי? זה של לוּבַסיֶין?'
״'מאדאם מחזיקה אותו מאחורי הדלפק,' אני אומר בביישנות.
״והיא, עם הידיים על המותניים, מכריזה, 'משא ומתן. מבחינתי, ארבע מסגרות בחינם ובהתראה קצרה שוות את המחיר של הציור האחד הקטן הזה.'
״הצייר התכווץ בבהלה ושלח את עיניו אל הציור. בסופו של דבר הוא הסתובב אלי בנחישות ואמר, 'גם מבחינתי, בחור צעיר.'
״הוא לחץ את ידי, וכך נעשיתי בונה מסגרות, אספן וחבר, והכול ברגע אחד.״
״וזה היה פיסארו?״
״בכבודו ובעצמו. קאמי פיסארו.״
מחאתי לו כפיים, בפעם השנייה מאז שהגענו, כי זו הייתה התגובה ההולמת היחידה לסיפורו.
5
פסקל, פיסארו, פונטואז ותכלית החיים

1937, 1875

אחרי שכבר היינו ברוסיון כמה שבועות, אנדרה הלך לביתו של מוריס כדי לשאול אם הוא מכיר חנות מסגרות באביניון, ופסקל יצא אל החצר, שם ביקעתי פולי אפונה מתחת לסככת המחסן. הוא התיישב לצדי ונפנף בדף מקופל לשניים.
״בקרוב יתחיל משחק הבול,״ אמרתי.
״קודם זה. בקושי הצלחתי לישון אתמול בלילה מרוב פחד שאני עלול לשכוח משהו.״
״בקשר למה?״
״בקשר לפיסארו, כמובן. הוא אמר לי לבוא לפּוֹנטוּאז ביום שבת, השבתון של היהודים. שם הוא גר כשהוא לא ביקר בבתיהם של ציירים אחרים בפריז. אני זוכר שהוא אמר, 'בימי שבת ז'וּלי תמיד מזכירה לי שאסור לי לצייר, והיות שעיניה מלאות בכל צבעי הקשת, אני לא מסוגל לסרב לה. אבל לפעמים, כשהאש בוערת בתוכי, אני פשוט מוכרח לצייר, אבל אני תמיד נותן לה נשיקת התנצלות.'״
״סיפור נחמד.״
״הבית שלו ניצב על צלע גבעה לצד פלג בחלק קטן של פונטואז שנקרא אֶרמיטאז'. הוא חבש כובע לבד רחב שוליים ומוכתם, ומכנסיו המקומטים היו תחובים במגפיים מכוסי בוץ.״
שלחתי מבט אל מכנסיו המקומטים של פסקל עצמו. ״כמו שהגברים כאן לבושים?״
״תנסי לא להפריע לי, ליזט. אני מצטער, אבל זה משכיח ממני את מה שרציתי לומר.
״אז באותו יום הוא בא לקבל את פני בזרועות פתוחות, הכניס אותי פנימה והציג לי את אשתו ואת ילדיו, שכולם היו עסוקים והרעישו סביבו, אבל בתוך כל ההמולה עטה קאמי הבעה של שביעות רצון מלאה. הייתה לו יכולת מפעימה לרומם את עצמו מהעצב.״
״מה זאת אומרת? איך?״
״בבקשה. פשוט תקשיבי. התערוכה הראשונה ההיא של הקבוצה נכשלה, והם איבדו את כל הכספים שהשקיעו. הוא מכר רק ציור אחד, תמורת סכום עלוב. המבקרים בעיתונות קרעו אותם לגזרים. חשבתי שהוא ירים ידיים, אבל לא. הוא עבד במרץ ובנחישות לקראת התערוכה השנייה, כאילו נחל איזו הצלחה כבירה שדרבנה אותו להמשיך לעבוד.״
״הבאת לו מסגרת?״
״כן, הבאתי לו מסגרת, על פי הזמנה שהוא שלח בכתב לז'וליאן. בין לקוח אחד לאחר, מבין הלקוחות שקנו ממני פיגמנטים, הספקתי להכין חמש־שש מסגרות בפרק זמן של שנה, והתחלתי לגלף את העץ בדוגמאות פשוטות של עלים או ערבסקות בפינות. לימדתי את עצמי איך לעצב עיקול חלק שאוכל לגלף ביתר קלות, איך ליצור חריץ חלק ורדוד באמצעות מפסלת U, איך למנוע ממפסלת V להינעץ עמוק מדי, באמצעות לחיצה מטה וקדימה על הידית, במקום נקישה עם הפטיש. הבאתי לו את המסגרת האחרונה, המסגרת המורכבת ביותר שעשיתי, שהייתה מעוטרת כולה בערבסקות.
״הוא כל כך התפעל, ליזט, ואמר שאני מתקדם בקצב מרשים. את מסוגלת להבין מה זה עשה לי?״
הבנתי בהחלט, וזה עזר לי לראות אותו באור חדש. ראיתי את הענווה באיש הזה, שהייתי מאושרת אילו היה אבי.
״אז קאמי אומר לי, הוא אומר, בלי שום מרירות, כאילו זהו גורלם של כל הציירים, 'אין לי אפילו סוּ אחד, אבל אתה יכול לבחור את אחד הציורים כאן בשורה ולקחת אותו לעצמך.'
״רק תארי לך, ליזט. הוא נתן לי לבחור. הוא יצא החוצה, ואני נשארתי עם הציורים. איכרים זורעים, אירכים חורשים, ערמות חציר, דוברות על נהר אוּאַז, צלע הגבעה המעובדת שמאחורי ארמיטאז', כיכר הכפר ביום שוק. הבחירה הייתה פשוט מייסרת.״
״אני בטוחה,״ אמרתי. ניסיתי לשנן את הרשימה הזאת במוחי כדי שכשנחזור לפריז אוכל לזהות ציור של פיסארו בכל גלריה, אבל חששתי שזיכרוני אינו משובח כזיכרונו של פסקל.
״אחר כך שאל אותי קאמי מה דעתי על הציורים, והוא צחקק כמו נער ביישן, האיש המבוגר הזה עם הזקן הארוך הצומח פרא. הוא היה רעב לכל קמצוץ של שבח מפי מישהו שאינו משתייך לקבוצת הציירים שלו. חבורת הדחויים היקרים, כך הוא כינה אותם.
״'ומה עם תשבחות מפי כורה של עפרות אוכרה?' שאלתי אותו. 'זה שווה בעיניך משהו?״
״'תשבחות של סוחר פיגמנטים עם עין טובה לצבעים? זה שוון המון,' הוא אמר. לעולם לא אשכח את זה. עד אז חשבתי שיש לי עין טובה רק לזיהוי שבעה־עשר הגוונים שהכנו מהאוכרה. אני חושב שאמרתי לו שהצבעים שלו מסתדרים בהרמוניה, ושטפיחות המכחול הקטנות שלו, שמקרוב נדמה שאין להן שום משמעות, נראות מרחוק כמו הדבר האמיתי. הרגשתי שאני אומר דברים טיפשיים. רציתי רק לראות עוד ציורים. הוא עמד כמו בול עץ מגולף וחיכה שאמשיך לדבר. הרגשתי שהוא ממש סובל מרוב ציפייה, אז אמרתי משהו כזה: 'אתה יודע, הציור שנתת לי, ההוא עם השביל בצבע צהוב־אוכרה? בזכותו התחלתי לשים לב לטווח של גוני האוכרה בכל הציורים. בזכותו נראה לי שאני עושה משהו טוב כשאני מוכר את הפיגמנטים האלה. והעולם שאתה מצייר הוא עולם שאני מכיר. הוא לא סתם יפה. הוא אמיתי. תיאור נאמן של הנוף הכפרי. של האור.' נדמה שזה סיפק אותו. רציתי לשמח אותו, ליזט.״
״ואני בטוחה שבאמת שימחת אותו.״
״הייתי המום מכמות הציורים שלו, ואמרתי לו את זה.
״הוא השמיע מעין נחרת בוז ואמר שפעם היו לו אלף וחמש מאות ציורים. כשחזר ללובסיין אחרי המלחמה עם פרוסיה, הוא גילה שבביתו גרו חיילים פרוסים. הם עשו מהמסגרות שלו עצים להסקה והניחו את הציורים שלו על הקרקע בצורת שביל כדי לא ללכלך את נעליהם בבוץ. תארי לך, ליזט. בחורף הם הכניסו את הסוסים שלהם לתוך הבית וישנו בקומה העליונה. בסטודיו שלו הם שחטו כבשים והשתמשו בציורים שלו בתור סינרים. הוא נאלץ לעקור מהרצפה שכבה עבה של גללים ודם קרוש שכיסו ציורים אחרים. הספק של עשרים שנה, שממנו הוא הצליח להציל רק ארבעים קנבסים.״ בזעם יוקד נהם פסקל, ״הברברים האלה!״
התכווצתי במקומי והפלתי ארצה תרמיל אפונה.
״הציור ההוא של הנערה והעז?״ שאלתי. ״אמרת שהוא צייר אותו בלובסיין.״
פסקל הנהן.
״אז הוא כנראה היה אחד מארבעים הציורים האלה.״
מרגע שהבנתי בתדהמה שהציור הזה כמעט הושמד, ערכו עלה בעיני, ולצד זה גבר רצוני לחזור לפריז ולחפש את כל שאר הציורים של פיסארו שצוירו בלובסיין.
פסקל שקע לרגע בהרהורים ואז הוסיף לדבר.
״קאמי פשוט עמד שם, האיש הגדול הזה, והסתכל עלי בזמן שמלמלתי בהלם. היה לו צורך לראות אותי המום — לראות אותי, פועל פשוט שלא מבין שום דבר ורק יודע מה הוא אוהב. את מבינה, ליזט? זאת הייתה גבורה מצדו, להמשיך לצייר. גבורה עילאית. במשך שנים לאחר מכן היו עשרות נשים שלבשו את הקנבסים של ציוריו שנבזזו בתור סינרים בזמן שכיבסו את הכבסים שלהן לאורך הסֶן.״
״זה בטח היה מראה נהדר, כל הנשים האלה שלגדת הנהר, לבושות בציורים שלו.״
״את לא מבינה! זה היה פשע! הן גנבו אותם! והן הסתכלו עליו בבוז כשהוא חזר ללובסיין, כי הוא העביר את ימי המלחמה בבטחה באנגליה, שם הוא המשיך לצייר.״
אולי הן איבדו במלחמה בנים או בעלים, חשבתי, אבל זה לא הצדיק בעיני את מעשיהן. יכולתי רק לדמיין שיום אחד אולי יזדמן לי לספר את הסיפור הזה באוזני אורחים עשירים בגלריה פריזאית. רציתי שהם ירגישו את הזעם ואת העלבון שפסקל ואני הרגשנו. באותו רגע הרגשתי שאני מתחילה להבין את תכלית בואי לכאן.
סיימתי לבקע את תרמילי האפונה וקמתי כדי לשאת את הגרגרים פנימה.
״שבי. עוד לא גמרתי לספר לך הכול.״
התעלמתי מגסות הרוח שלו. היא נבעה מרצונו העז שמישהו יקשיב לסיפורו. ״יש עוד.״
״הוא סיפר לי שיש בקבוצה שלו צייר מצוין שמדרבן את כל השאר. פרדריק באזיל, זה היה שמו. טיפוס אידיאליסטי אבל עקשן, סיפר לי קאמי. בצבא לא רצו לגייס אותו מפני שהוא סירב לגלח את הזקן, אז הוא הצטרף לגדודי הזוּאַב2, שאצלם לא הייתה תקנה כזאת. הגדודים האלה עסקו בלחימה העזה ביותר. הוא נהרג בבּוֹן־לָה־רוֹלנד, בקרב שולי כלשהו. 'התאבלנו על מותו של האיש הטוב הזה,' אמר קאמי, 'אז מה הטעם להתאבל על אובדנו של ציור שצויר על בד?'״
2 Zouaves, גדודי רגלים בצבא צרפת, ששירתו בדרך כלל בצפון אפריקה לאורך המאה ה־19 ועד ל־1962.

רק המחשבה על ציוריו של פיסארו שאבדו ועל הציורים שבאזיל לא הספיק לצייר הצליחה לעורר בי תחושה של אֵבל. אך מי יודע, אולי פסקל השיג ציור של באזיל ואוכל לראות אותו תלוי כאן בין שאר הציורים.
״קאמי לקח אותי החוצה והראה לי את הנוף שנגלה מביתו. ואז הוא סיפר לי דבר מה חשוב, ולכן העליתי אותו על הכתב.״
פסקל קרא מהדף לאט, והפך בכל מחשבה ומחשבה. ״הוא אמר, 'כשאדם מוצא מקום שהוא אוהב, הוא מסוגל לשאת גם דברים שאין לתארם במילים. פונטואז כמו נבראה במיוחד למעני. התבנית האקראית של השדות המעובדים וחלקות הבר, המטעים המספקים אגסים דורות על גבי דורות, הניחוחות העשירים של האדמה, טחנות הרוח וטחנות המים והארובות, בתי האבן המסודרים יפה בשורה, אפילו היונים המטילות לשלשת על גגות הרעפים — כל מה שיש כאן נוגע בי. אני שייך לכאן לא פחות מפלג המים שלצד ביתי, שזורם אל תוך האוּאז ואחר כך אל הסֶן והלאה עד לים. הכול כאן קשור. הפלג הזה הרווה את צימאונם של הרומאים, אפילו של הקֶלטים לפניהם. כשאני מצייר אותו, הם חלק ממני. כשאני משוטט כאן באזור, מאחורי כל עיקול ופנייה יש ציור שממתין לי. האם אין זה נכון שכל בן אנוש מחפש אחר מקום בעולם שיעניק לו מטובו עד כדי כך שהוא יחוש צורך לכבד אותו ולהעניק לו בחזרה דבר מה בעל ערך?'״
פסקל השתתק וקיפל את הדף שבידו. רציתי לומר לו שאני מסכימה עם פיסארו, אבל ידעתי שאני מתכוונת לפריז, וחששתי שאם אומר זאת אפגע ברגשותיו.
״אז אני רוצה להעניק משהו בחזרה לרוסיון,״ הוא אמר.
הנהנתי לאות שאני מבינה. מה שהיה נכון לדידו באשר לרוסיון לא היה בהכרח נכון לדידי. אבל עם העיקרון הסכמתי בכל מאודי.
״ועכשיו אני רוצה לספר לך על המתנה המושלמת שקאמי נתן לי. בסטודיו שלו הסתכלתי שוב בקבוצת ציורים שהראו בית חרושת רחב ידיים ובו כמה ארובות המתנשאות על המישור שמול ארמיטאז' — החלק בפונטואז שבו הוא גר לאחר שעזב את לובסיין. הציורים האלה לא היו קשורים אלי בשום צורה.
״'מה עם זה?' שאל קאמי, והרים מאחורי הערמה ציור קטן של בית חרושת עשוי אבן. 'זה מפעל הצבע 'אֶרנֵיי' שבפונטואז,״ הוא אמר.
״ואז זיהיתי אותו! מכרתי שם פיגמנטים של אוכרה! 'זה הציור שאני רוצה!' אמרתי.
״בואי, ליזט, בואי נחזור פנימה ותסתכלי על הציור היטב, יחד איתי.״
הוא העניק לציור הזה מרחב משל עצמו בין שניים מהחלונות הדרומיים. הוא נעמד מולו מרותק, ולמשך זמן מה לא היינו בין קירות הבית. הוא היה שם, ממש מול בית החרושת.
לא תואר לו ולא הדר, חשבתי לעצמי — ביטוי שהאחות מארי פייר לימדה אותי. בציור נראה מבנה רבוע ולו גג משולש, גבוה מהבתים הסמוכים לו, הבנויים על צלע גבעה מחופה עצים. הצהוב השמנתי של אבני הארובות ושל בניין בית החרושת שיקף את האור ושיווה לסצנה כולה מראה רך. זה כל מה שהצלחתי לראות.
״מוצא חן בעיני הצבע של הבניין.״
״צהוב־עשן, כך קראנו לו. בתוך הבניין, בשורות ארוכות של שולחנות, עשרות פועלים הפכו פיגמנטים גולמיים לצבע ומילאו את השפופרות שטנגי מכר לפיסארו, לסזאן, לוון גוך, לגוגן ולאחרים — הגוונים שאנחנו ייצרנו בתנורים של 'אוּזין מַתְיֶיה', המפעל שלנו כאן ברוסיון, וכן אלה שנוצרו מחומרים אחרים. שורשים אדומים של צמח ה־garance שמגדלים כאן בווקלוז, מוהַל מעצים בטורקיה, אבקות של אבנים כחולות מגדות נהרות בסיביר ובאפגניסטן, דם מיובש של חיפושיות מדרום אמריקה שניזונות מקקטוס — כל צבעי העולם בדרכם להפוך לשפופרות צבע. ראיתי אותם, את כל הצבעים האלה.
״באחו, שם, מול בית החרושת, את רואה, ליזט? את האיש הכי גבוה? אני מדמיין שזה אני, ושבאתי לביקור אצל קניין הצבעים.״ הוא השפיל את סנטרו, כאילו היה נבוך מעט מהחשיפה הזאת.
וברגע זה הבנתי למה בחר פסקל את הציור הזה. למרות הסתמיות שלו, הוא סימל בעיניו את תכלית חייו, את החלק שהוא נוטל בעולם האמנות, את החוליה בשרשרת המחברת בין המכרה לבין יצירה רבת הוד, והדבר הזה לבדו היה סיבה מספקת להעניק לו מקום של כבוד על הקיר.
הבטתי סביב החדר בשבעת הציורים שלו. האם אחד מהם מסמל את תכלית חיי שלי? מהי בכלל התכלית הזאת? ידעתי בוודאות שהיא גדולה יותר ממלאכת הוצאת האפונים מתרמיליהם. אבל באותו היום, ובימים שעוד היו צפויים לי, שיערתי שהתכלית היא לספוג את כל מה שפסקל מספר לי, כדי שבבוא הזמן אוכל להרשים את מסייה לאפורג. מעבר לכך לא הצלחתי לראות.
״יום אחד, ליזט, העולם יאהב את הצהוב־עשן של הבניין הזה.״
״אבל הוא מפורסם כבר עכשיו, פיסארו הזה, לא כן?״
״כשקאמי הזדקן, ציוריו כבר נמכרו יפה ובמחירים גבוהים. אז כבר לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שום ציור שלו. הוא מצא בונה מסגרות מהאגודה שגילף לו מסגרות מורכבות להפליא ועיטר אותן בעלי זהב אמיתיים. הוא הרחיק לכת הרבה מעבר למה שיכולתי אני לייצר או למכור.״
״ומשום כך הציורים שלו יקרים לך כל כך?״
״לא, ליזט!״ הוא נהם. ״לא מפני שהם בעלי ערך חומרי. כל אחד מהם היה יקר ללבי כבר ביום שהוא עבר לרשותי, בגלל המשמעות שייחסתי לו.״
״אה.״
״הציור האחד הזה של בית החרושת ממלא את לבי גאווה עד היום. כל כורה שהכרתי אי פעם, כל גב דואב, כל יום שבהם איש מהם לא ראה אור יום, כל נשימה מקוטעת וכל לשון שנמלאה אבק אוכרה — מוריס, אֶמֶה בּוֹנוֹם, אבי ואני, כולנו מניפים את המכושים שלנו בקצב במשך כל שעות היום — כל זה נמצא כאן בציור הזה. והוא נמצא גם בציור של הנערה הצועדת בשביל האוכרה עם העז שלה. וההיסטוריה של רוסיון נמצאת כאן בציור הזה, של גגות הרעפים של אזור ארמיטאז' בפונטואז. הגגות האלה מוכתמים באדום־כתום שהופק מפיגמנטים של רוסיון. והקרקע האדומה ושורת השיחים היוקדת — זה האדום־אוכרה של רוסיון. עכשיו אולי זה לא אומר לך שום דבר, אבל אילו גרת כאן כל חייך וראית את הכורים האלה חוזרים הביתה מטונפים ומותשים, זה היה אומר לך הרבה מאוד.״
חשבתי שסיימנו לדבר ליום זה, אבל אז שמעתי אותו ממלמל, ״גגות אדומים, פינת כפר, חורף.״ ואז, ״Le Verger, Côtes Saint-Denis à Pontoise,״ כאילו אין די בכותרת אחת. ״שישה גגות, אוכרה אדומה. חמש ארובות, צהוב צלול. שישה שדות על צלעות הגבעה שמאחור — vert foncé, ירוק עשיר וכהה כל כך, שמן הסתם צמח בהם תרד; ocre de Ru, אוכרה בהירה כמו חיטה; ירוק כרוב בהיר; ורוד אדמה; והירוק־זית העמום יותר, vert Véronèse.״
הוא מצא עוד דף, התיישב אל שולחן הכתיבה הקטן וכתב את הצבעים.
״למה כל כך חשוב ללמוד את שמות הצבעים?״ שאלתי.
״כי אלוהים הוא שברא את הצבעים האלה, ואנחנו כרינו את האוכרה שייצרה אותם! כי יש קדוּשה בצבע. הצבע הוא מלכת האמנות.״ קולו נסדק בייאוש. ״כי אני לא רוצה לשכוח כש… כשאמשיך בדרכי.״
אוי לא, לאילו מחשבות דרדרתי אותו.
במשך זמן מה שתקנו, ואז שאלתי, ״כמה מסגרות היית צריך לבנות תמורת 'גגות אדומים'?״
ראשו נשמט לאטו עד שהוא נעץ מבט בחיקו. ״למספר לא הייתה בעיני שום משמעות.״
המאמץ שנדרש ממנו להסביר לי את הדברים התיש אותו, והוא קם ונאחז במעקה כדי לגרור את עצמו לקומה העליונה עד למיטה.
אבל באמת התחלתי להבין, לפחות קצת. זכרתי איזו חשיבות ייחסה האחות מארי פייר לצבעים. פעם היא שלחה אותי לחצות את כיכר הקונקורד, לבצע מטלה כלשהי, וכשחזרתי היא שאלה אותי מה היה צבע השקעים שבהירוגליפים שגולפו אל תוך האובליסק המצרי.
״אני לא יודעת. אפור!״
״אל תגידי סתם אפור. אפור הוא לא באמת צבע. למעשה, לצורך כל דבר ועניין, האימפרסיוניסטים מעולם לא השתמשו בו.״ היא החוותה לי בזרועה לאות שעלי לצאת שוב החוצה.
תפסתי את המעיל בזעם וצעדתי שוב עד לשם. כשחזרתי, דיווחתי, ״ירוק־אפור בצד הדרומי, צהוב־אפור בצד המערבי, סגול־אפור בצד הצפוני וכחול־אפור בצד המזרחי.״ ואז היא באה על סיפוקה, אבל אני זוכרת שבסתר לבי התענגתי על כך שהוספתי את המילה אפור לכל צבע שתיארתי.
אנדרה נעמד בפתח הדלת, זוויות שפתיו שמוטות מטה ועיניו שמוטות אף הן.
״מה? אין באביניון חנות מסגרות?״
״הוא לא מכיר שום חנות. אולי אוכל למצוא עבודה בשיפוץ רהיטים.״ הוא נשם נשימה כבדה ויגעה. ״הייתי בסניף הדואר.״ הוא הושיט מעטפה, אבל נדמה שממש התקשה להרפות ממנה.
״ממי זה יכול להיות? ממקסים!״
הוא כבר פתח אותה. שלפתי את המכתב מהמעטפה, דילגתי על הברכות, וקראתי:
אני מקווה ששלומכם טוב ושאתם נהנים משמש הדרום החמימה. בלעדיכם הלכתי ושקעתי בדכדוך עד תחילת השבוע, כשמכרתי ציור בגאלרי לאפורג. זה היה ציור של ארלקינו מרקד עם פנים עצובים, ציור של אנדרה דרַן. מסייה לאפורג נסע לכמה ימים, וכשסיפרתי לו את הבשורה הוא יצא מגדרו מרוב שמחה. יצא מגדרו עד כדי כך, שהוא שכר לעצמו מתלמדת שתקבל את פני האורחים בגלריה, צר לי לבשר. זה שיקע אותי שוב בדכדוך. כדי לחגוג את המכירה הוא לקח אותי לתיאטרון שאנז אליזה לראות את ג'וזפין בייקר רוקדת ולגופה רק חצאית עשויה בננות, אבל היות שכבר ראיתי את המופע, הרגשתי שהוא לעוס ועבש. אני משוכנע שזה רק בגלל מצב הרוח הירוד שלי. קיוויתי שהוא יחכה שתחזרי ולא יביא אף אחת במקומך. אבל אולי היא לא תישאר זמן רב כל כך. היא מתנשאת, שתלטנית ודעתנית, אבל מוכרחים להודות שיש לה עין טובה. אני כל כך מצטער, ליזט.
אני מקווה בכל לבי שפסקל ימהר להחלים ושתשובו לכאן בקרוב.
חברכם, מקסים
אנדרה כרך את זרועו סביב כתפי. ״גם אני מצטער.״
6
המתנה של אנדרה

1937

במשך ימים על גבי ימים שמעתי את אנדרה מנסר, הולם ומשייף בחצר ביתנו, עובד עד רדת החשכה. הוא ביקש ממני לא לצאת לחצר. הוא אפילו הגיף את התריסים כדי שלא אוכל להסתכל דרך החלונות הדרומיים. ובכל זאת, הניחוח הארומטי של עצי האורן המנוסרים סיפר לי מה הוא עושה; הוא בהחלט לא עסק בבניית מסגרות. פסקל, שעדיין התבייש עד מאוד בצרות שגרם לנו ועם זאת התגאה בתושייה של נכדו, ידע גם הוא.
״אנדרה אוהב אותך,״ אמר פסקל.
״אני יודעת.״ אנדרה לא נתן לי להרגיש ולו לרגע אחד לא אהובה ולא התייחס אלי כאל נוכחות מובנת מאליה.
״אנחנו כל כך רוצים שתהיי מאושרת כאן.״
״גם את זה אני יודעת.״ הנחתי על השולחן מולו צלחת של משמשים ואגסים, אבל הרגשתי שעלי להציע לו עוד דבר מה.
״כשהייתי בת שבע־עשרה, ועדיין גרתי ב'בנות החסד של סן־ונסן־דה־פול', מצאה לי אחת הנזירות משרה בפטיסרי משובחת. ביום הראשון שם שמחתי מאוד ללמוד את שמות המאפים ולהריח שקדים, וניל וקינמון, אבל היא אמרה לי אז באותו בוקר שני דברים שלא אשכח לעולם. 'לא משנה לאן יישאו אותך החיים,' היא אמרה, 'המקום שאת עומדת בו ברגע זה הוא קדוש. תאהבי הרבה, תאהבי לרוחב ותאהבי לאורך, ותמצאי את הטוב בכל מקום שתהיי בו.'״
״היא אישה חכמה. קאמי היה מסכים איתה.״
כעבור יותר משבוע הזמין אותנו אנדרה לבוא לחצר. ושם הוא ניצב, לצד קצה הצוק, בדיוק מה שצפיתי אבל לא העזתי להעלות על דל שפתיים, כדי שלא לקלקל את העונג שהוא ישאב מכך שהפתיע אותי. ביתן שירותים, ובראשו גג משולש. בדלת, שפנתה לעבר הצוק, הותקן חלון עם תריסים, ממש כמו בבית מגורים קטן. אנדרה התבונן בגאווה במעשה ידיו וסימן לי שאפתח את הדלת. בפנים היה ספסל רחב וחלק, שחובר אל הקירות הצדדיים בערך בגובה הברכיים, ובו מושב אסלה שהוחלק יפה במקצועה, שפינותיו המעוגלות צופו לכה וחוברו זו לזו בעזרת זיזים. המושב היה מרובע.
״אני מצטער, לא הצלחתי לבנות מושב אליפטי.״
״אנדרה! זה מקסים. זה כמו מסגרת של ציור!״
״כל הכבוד, אנדרה,״ אמר פסקל.
אנדרה תלה זלזל של פרחי לבנדר מיובשים מתחת לקורת הגג, למען טקס הסרת הלוט מהמבנה. כל כך מתחשב, הבעל הזה שלי.
״קדימה, תיכנסי,״ דחק בי אנדרה. ״פשוט תעמידי פנים.״
נכנסתי. מוהַל דביק נטף מבין קורות האורן שנוסרו זה לא כבר — התגלמות מוצקה של דמעות התודה שלי. ואז הסתכלתי מטה. הבור שהוא חפר לא היה עמוק מאוד.
אנדרה סגר את הדלת ואמר, ״תסתובבי. שבי.״
הוא פתח את התריסים. לנגד עיני נפרש אחד מעמקי ווקלוז, המחוז שלנו בפרובנס, מחורץ בתעלות, שבילי עפר ושורות של ברושים, גן עדן הפורה של צרפת. היו שם כרמים ומטעים על צלעות הגבעות, וחלקות ירק ושורות לבנדר בעמק. מעבר לו התנשאו הרי לוּבּרוֹן. פנורמה רחבת ידיים.
״זה כמו ציור בתוך מסגרת.״
יצאתי מהביתן. ״אבל מה עושים עם ה…?״
״מוציאים את זה עם מעדר. או שאולי אחפור תעלה, ומדי פעם נשטוף הכול למטה אל הצוק בעזרת דלי.״
״זה מה שעושים כאן אצלנו ברוסיון,״ הודה פסקל.
והאם בני רוסיון יוצאים מהבית אל ביתני השירותים גם בשעת הסופה הנוראה הקרויה מיסטרל, או סתם כך בגשם? או בלילה? זה לא היה מושלם. ידעתי ששום דבר לא יהיה כאן מושלם לעולם, אבל אנדרה עשה כמיטב יכולתו, ואהבתי אותו בשל כך.
״עוד דבר אחד.״ אנדרה חייך, שלח יד סביב הפינה והושיט לי לוח רבוע שקצהו מורם, עם פינות רבודות כמו הפינות שהכין במסגרותיו, גדול מעט יותר מהמושב ומוחלק יפה וצבוע לכה כמותו. הוא הפך אותו והציב אותו מעל המושב כמו מכסה מעל קופסה. ״Voilà! כיסוי.״
״מגולף!״
״חבצלת למען ליז שלי.״
״אה, אנדרה! כל כך יפה מצדך. זה פשוט נפלא.״ הוא גילף את העץ שסביב החבצלת כך שהפריחה הייתה מעוגלת והתרוממה מעליה.
צחקתי. ״אף פעם לא חשבתי שאומר בקול רם שאני אוהבת אסלה, אבל את האסלה הזאת, אנדרה שלי, אני באמת אוהבת.״
״לאף אחד ברוסיון אין ביתן שירותים מפואר כל כך,״ אמר פסקל. ״אתה יכול לפתוח כאן עסק.״
״אה, איך נפלו גיבורים,״ אמרתי. ״מהכנת מסגרות לציירי פריז להכנת מסגרות לישבנים של תושבי הכפר.״ שלחתי אל אנדרה מבט מלא אהדה.
״בואו נלך לאפּיסרי לפני שהיא נסגרת. אני רוצה לקנות גליל של נייר טואלט.״
כולנו יצאנו לדרך יחד. באיזו זקיפות קומה עמדתי ליד הדלפק והכרזתי בגאווה, ״גליל שמנמן של נייר טואלט, s’il vous plaît.״ זה היה נפלא, לעורר במוכר פליאה לנוכח החיוכים של כולנו. בסופו של דבר לא התאפקתי ואמרתי, ״בשביל ביתן השירותים החדש והיפה שלנו.״
״אה! Oui! מיד!״ הוא הצביע על שורת הגלילים שעל המדף, הרים כל אחד מהם והציג אותו לנגד עיני הבוחנות, ממש כאילו היו יצירות אמנות. יצאנו מהחנות בצחוק פרוע.
כשהתקרבנו לבית הקפה בדרך הביתה, אמרתי, ״בואו נחגוג בשתיית פסטיס. אולי נמצא שם את מוריס.״ גררתי את אנדרה לעבר הדלת. פסקל נראה מבועת.
חציתי את מחיצת החרוזים והסתכלתי פנימה. לא היו שם שולחנות שיש קטנים ועגולים שרגליהם עשויות ברזל מעוטר, כמו אלה שבבתי הקפה של פריז, אלא שולחנות עץ גסים ורבועים. לא הייתה שום מראה מאחורי הבר. ואמנם בית הקפה היה מלא, אבל לא הייתה בו ולו אישה אחת. אבל מוזיקה התנגנה ממכשיר רדיו, קולה העמוק של סוזי סולידוֹר השרה טנגו — הצלילים של פריז.
״ליזט, עדיף שלא,״ אמר פסקל.
כמה גברים עמדו בדממה ליד הבר. אחרים ישבו אל השולחנות וניהלו שיחות ערות, בידיהם כוסות של רוזֶה המיוצר כאן או כוסות גבוהות וצרות של הפסטיס החלבי. וכל הקבוצות גם יחד, כך שמתי לב, נעצו בנו מבטים זעופים. אנדרה משך בי במרפק, והתרחקתי מהדלת. הוא סובב אותי לעבר הבית.
״גברים בלבד,״ אמר פסקל. ״נשים לא הולכות לבית הקפה.״
״אף פעם?״
״בערבים נדירים, עם הבעלים שלהן, כשמסייה ווּאַזָן מקרין סרט, או אחר הצהריים, כדי למלא בקבוק יין לקראת ארוחת הערב.״
״זה כתוב באיזה חוק?״
״מסורת.״
״אז טוב, זה מאוד קרתני. פרימיטיבי!״ קראתי בנימה הנגעלת ביותר שהצלחתי לאמץ לעצמי. מצב רוחי המרומם התפוגג באחת.
אנדרה נראה אומלל. ״אני מצטער, ליזט. ככה זה כאן.״
7
הרשימה של פסקל

1937, 1885

התעוררתי בבהלה וגירדתי עקיצת עכביש על הקרסול.
״אל תגרדי. זה רק יחריף את הכאב,״ מלמל אנדרה.
כעבור חמש דקות התיישבתי במיטה וגירדתי שוב במרץ. ניערתי את הסדינים ואת שמיכת הטלאים כדי לנסות למצוא את הפושע ולמחוץ אותו בנקמה, אבל לשווא. היצור השחור הזה היה ערמומי והתעקש לשרוד ולעקוץ שוב.
זה היה בבוקר יום שני, כך שאנדרה עמד לנסוע באוטובוס של מוריס כדי להסתובב שוב באביניון ולחפש רהיטים לשיפוץ שיביא עמו הביתה. פרט לכמה ימי שני גשומים, הוא נסע לשם אחת לשבוע במשך כל הקיץ, ובכל פעם היה משוכנע שימצא משהו.
יום לפני כן נשאר פסקל כל היום במיטתו, אבל עכשיו הוא ירד למטה, כששמע את מוריס קורא, ״Adieu, mes chers amis!״ שלום, ידידי היקרים!
פתחתי את הדלת לרווחה. ״Adieu, מוריס.״ צחקקתי במבוכה כי עדיין התקשיתי להסתגל לברכה המשונה הזאת.
פסקל אמר, ״בוא תיכנס. אנדרה רוצה להראות לך משהו.״
״הכפר שלנו מוצא חן בעינייך, מאדאם?״
״יש לו המון אופי.״
״Oui. הכפר הזה הוא la Provence profonde.״
זה שעשע אותי. הוא לקח את הביטוי הידוע la France profonde — לב לבה של צרפת — שהתייחס למרכז הכפרי של צרפת כאל נשמתה של האומה כולה, ושינה אותו כך שיתייחס אל רוסיון כאל לב לבה של פרובנס שלו.
כולם יצאו לחצר, ואני בעקבותיהם, כי לא רציתי להחמיץ את הרמת הגבות המתפעלת של מוריס.
״יוצא מן הכלל!״ הוא קרא.
פסקל נתן לו דחיפה קלה. ״תסתכל בפנים.״
״אוֹ לָה לָה! איזה מין דבר, כאן ברוסיון. ועוד עם חלון! חדר עם נוף! והסמל של צרפת.״
״ועם הסמל של ליז,״ אמר אנדרה.
״פרובנס עוד תנצח את פריז, אתם תראו. המוני אנשים יבואו לראות אותה. אבל מאדאם, אשתי. לא, לא, לא.״ הוא טלטל את ראשו, את ידיו, את לסתו. ״אסור לנו לספר ללואיז.״
בכפר הרכלני הזה ממילא היה ברור שהיא תשמע על כך במוקדם או במאוחר.
הוא הניף את אצבעו המורה השמנמנה. ״ועכשיו אני מוכרח לחנוך אותו, נכון או לא? הנסיעה לאביניון ארוכה. חה־חה. כמו שאומרים אצלנו בפרובנס, מאדאם, כדאי שאחליף את המים של הזיתים.״ בצעדים זריזים הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״ממש כס מלכות!״
פסקל צחק. ״כס מלכות, אנדרה, שמעת? האפיפיור באביניון היה מתקנא בך.״
משיצא שוב, מוריס השמיע ״אה״ ממושך ומתנשף.
מוריס ואנדרה צחקו שניהם והחלו לרדת במורד הגבעה לעבר תחנת האוטובוס, בשריקות של הנאה.
התחלתי במבצע ניקוי יסודי של הבית כדי להיפטר מקנים או מקומות מסתור של יצורים קטנים ומרושעים. טאטאתי גללי עכברים ואבק שהביא עמו המיסטרל האחרון. נשאתי דליים על גבי דליים של מים מהברז שבכיכר הראשית והתחלתי לקרצף את רצפת האריחים האדומה. כשכרעתי על ארבע מצאתי, מתחת לשולחן הלישה, קורי עכביש עבותים של עכביש האלמנה השחורה, ובתוכם פקעת לבנה של הביצים שהטילה. בחמת זעם רדפתי אחרי המפלצת הקטנה והמכוערת עד שמחצתי אותה תחת כף רגלי, ובלבי חשבתי על בת השטן עם העין הטובה שתפסה את משרתי בגאלרי לאפורג.
נעמדתי בתנוחת ניצחון ומצאתי את פסקל כותב משהו שנראה כמו רשימה עם דברי הסבר. במצח מקומט בריכוז הוא עבד על רשימתו במשך כשעה, וכתב משני צדיו של דף שני בזמן שאני ניקיתי את הרצפה סביבו. כשסיים הוא נשען אחורה ושמט את שתי זרועותיו אל צדי גופו, מותש כולו. הוא מותש? ומה איתי?
״זהו. היום אספר לך על פול סזאן.״
״אולי אחר כך.״ סחטתי מהסמרטוט מים אפורים עכורים.
״אבל זה חייב להיות עכשיו, כל עוד זה טרי לי בראש.״ הדף רעד בין ידיו. ״בבקשה, ליזט, שבי ותקשיבי.״
״אני יכולה להקשיב בזמן שאני ממשיכה לנקות.״
״את מוכרחה לשבת בשקט כדי שאוכל להעלות במוחי את הזיכרונות שלי. הזיכרונות הם כל מה שנשאר ממני. יום אחד זה יקרה גם לך.״
נעתרתי, והאמת היא ששמחתי למדי על המנוחה הזאת. רק הצטערתי שהספסל לא נוח יותר.
״פגשתי את סזאן בחנות לצורכי אמנות של ז'וליאן טנגי. ז'וליאן היה משוכנע שסזאן יביא לעולם בשורה חדשה באמנות שלו. החנות הייתה המקום היחיד בפריז שהציג את עבודותיו. הוא אמר לי שסזאן זקוק לעידוד מפני שהוא מפקפק בעצמו. ואז אני זוכר שמאדאם טנגי אמרה משהו גועלי, משהו כמו, 'ויש לו סיבה טובה.'״
פסקל הסתובב והביט בציור הטבע הדומם של סזאן. הוא צמצם את עיניו לעברו, ולכן קמתי, הורדתי אותו מעל הקיר והצבתי אותו על כיסא קרוב יותר אליו. הציור השאיר פס מלבני של אבק על הקיר, במקום שבו היה תלוי. למעשה, כל הקיר שלאורך המדרגות, שפעם היה צח כשלג, היה עכשיו צהבהב, מוכתם בטבק ובעשן מהאח. פסקל אולי היה מתאר את הצבע בהתלהבות כצהוב־אוכרה חיוור, אבל בעיני הוא היה עכור ומדכא. זאת הייתה חרפה, לתלות ציור יפה כל כך על קיר מרופש. אצטרך לנקות כל סנטימטר וסנטימטר כאן, חשבתי לעצמי. היות שעדיין עמדתי, טבלתי את הסמרטוט בדלי מלא מי סבון טריים והרמתי אותו אל הקיר.
בינתיים המשיך פסקל לדבר. ״סזאן בא לחנות ועל גופו גלימה, ומתחתיה הוא נשא את הציור הזה שמונח כאן עכשיו. קחי לך רגע ותסתכלי על התפוחים היפים האלה שבקערה הלבנה, ובתפוזים הנשפכים מהצלחת המוטה הזאת, ובאגס האחד שעומד ככה על השולחן.״
כשהוא אמר ״האגס האחד״, הפסקתי לשפשף ובעיני רוחי ראיתי את האגס האחד שבציור המדונה והילד שבאולם התפילה של סן־ונסן־דה־פול. הוא היה מונח ממש מתחת לאצבעות רגליו השמנמנות של התינוק, שנראו כמו שורה של קלחי תירס. הקליפה הזהובה של האגס הייתה ניגוד נפלא לכחול העמוק של שמלתה של הבתולה, וחשבתי לעצמי כמה מדהים שזיכרון ישן־נושן שכזה יכול להתעורר פתאום לתחייה במידה רבה כל כך של דיוק.
פסקל הרים את עיניו מן הנייר. ״הבד הכחול עם הדוגמה הוא בצבע indienne, שמיוצר כאן בפרובנס מכותנה שגדלה כאן בשדות ומחומר צביעה בגון אינדיגו. לכל אחד כאן יש כלי חרס לזיתים שטובלים בזיגוג ירוק כזה, שמיוצר באוֹבַּנְיְיה, ממזרח למרסֵיי. אבל הקערה הרדודה ההיא בעלת הרגלית, היא שהעלתה דמעות בעיני אז בחנות של טנגי. ליזט, את מקשיבה לי?״
״כן,״ אמרתי, מחשבותי עדיין נתונות לאולם התפילה. ״אז למה בכית?״
״לאמא שלי הייתה קערה בדיוק כזאת, שהיא קנתה בנסיעה נדירה למרסיי. היא הייתה גאה בה, מפני שהיא הייתה מעודנת יותר מכלי הטרה־קוטה הגסים מאובנייה שנקראים terres vernissées, שרק החלקים העליונים בהם מצופים לכה. כשהגיעה העונה היא מילאה את הקערה בפירות. כשהייתי ילד, הפלתי אותה פעם מהשולחן והיא התנפצה לרסיסים. אמא שלי לא השיגה עוד קערה כזאת.״
״אני כל כך מצטערת,״ אמרתי, והסמרטוט הגיר מים על זרועי, שעדיין הייתה מושטת מעלה. ״ספר לי על הפגישה עם סזאן.״
״אה, סזאן. צייר קדוש.״ הוא הציץ ברשימתו כדי להחזיר את זיכרונו אל המקום שבו הפסיק קודם לכן את סיפורו.
״כשז'וליאן הכיר בינינו, סזאן אפילו לא הרים את הראש כדי להביט בי. הוא רק אמר, במבטא כבד של פרובנס, 'אני לא מושיט יד. לא התרחצתי כבר שבוע,' אבל כשעניתי, 'Eh, bieng' במבטא פרובנסלי כבד לא פחות והושטתי את ידי, הוא הרים את סנטרו והושיט לי בכל זאת את ידו.
״ואז ז'וליאן הסתכל בציור וקרא, 'נהדר!'
״'לא, הוא בהחלט לא נהדר,' קטעה אותו מאדאם. 'אגס לא יכול לעמוד בזווית כזאת. זה מגוחך. ותפוחים ותפוזים לא מבשילים באותו זמן. בצרפת אפילו לא גדלים תפוזים.' היא נופפה את זרועה בביטול. 'ובטח אין שום סיכוי שהם יישארו לעמוד ככה על הצלחת המשוגעת העקומה הזאת.'
״'תתעלם ממנה,' אמר ז'וליאן. 'תשאיר את הציור כאן אצלי, כדי שאוכל להמשיך לאהוב אותו עד שמישהו יקנה אותו.'
״'ואתה בטח תקווה שאף אחד לא יקנה אותו,' אמרה מאדאם. 'אבל בינתיים הוא לא ישלם לנו את מה שהוא חייב לנו.'
״'התפוחים, כל כך חלקים. אני רוצה ללטף אחד מהם,' אמר ז'וליאן.
״'לא!' קרא סזאן. 'מה אתה חושב שאני רוצה לשמוע — שהתפוח אמיתי, שאתה רוצה להחזיק אותו, לנגוס בו, או שהוא יפה כי מעבַר הצבעים בו, מירוק לצהוב לאדום, מבליט אותו מבין כל התפוחים שבערמה?'
״לא יכולתי לשתוק. 'שאני רוצה לנגוס בו,' אמרתי, 'כי הוא כן אמיתי.' אבל סזאן הניד את ראשו.
״'לא. אני מצייר כדי לצייר, לא כדי לתאר. תסתכל דרך העיניים, בן אדם, לא דרך המחשבות.״
״'ומה אם אני מסתכל דרך הזיכרון?' אני אומר. 'הציור הזה מדבר אלי יותר מכל תפוח. הוא מספר לי על אמא שלי ועל הקערה שלה ששברתי. והוא מספר לי על פרובנס, על צבע ה־indienne, ועל כלי חרס ירוקים. הצבעים של התפוחים והתפוזים מספרים לי על רוסיון, הכפר שממנו אני בא. פעם כריתי את הצבעים האלה.'
״‘Eh, bieng. אז אתה מבין בצבעים. אבל עדיין לא ברור אם אתה מבין בצורה.״
״'אני רוצה לקנות אותו,' אמרתי פתאום.
״'לא. אתה ממהר מדי. אתה צריך לבחון אותו עד שתשכח את אמא שלך ואת הקערה שלה. אתה צריך להסתכל עליו כמו על אליפסה. החזית ישרה יותר, והרקע האחורי מקומר. אתה רואה את זה? זה מנוגד לראייה בפרספקטיבה, אבל זה מה שנותן לציור את האופי שלו.'
״'אתה טיפש, פול,' אומרת מאדאם. 'אל תיתן לו הרצאה. תמכור את הציור מיד כדי שתוכל לשלם את החובות שלך.'
״'תתלה אותו כאן קצת, ז'וליאן, ואתה, מסייה, קפוץ לחנות מדי פעם ותסתכל עליו. אחזור לכאן בעוד חודש. אם תלמד משהו ועדיין תרצה אותו, אז — '
״'אני ארצה אותו ועוד איך, אבל אני יכול לשלם רק במסגרות, תבין. אתה זקוק למסגרות?'
״'מסגרות? צייר תמיד זקוק למסגרות.'״
פסקל זקף את כתפיו כאילו בזה הסתכם הסיפור.
״זה יופי של סיפור, פסקל,״ אמרתי.
״עוד לא גמרתי.״ הוא סימן לי שאתיישב.
״עוד רגע.״ יצאתי לחצר להביא סולם, ותהיתי אם מה שסיפר לי זה עתה הוא הזיה של קשיש, חוויה שהייתה או משהו באמצע.
פסקל, שהתרגז מפני שלא הקדשתי לו את תשומת לבי המלאה, דיבר בקול רם יותר כשחזרתי. ״בפעם הבאה שראיתי את פול סזאן, אמרתי לו שהציור שלו הביא אותי לחשוב שהתפוחים והתפוזים יודעים זה את מיקומו של זה, שהם מתאימים זה לזה להפליא, כל כך אחד מוטה בזווית משלו, כמו הסלעים בנהר קַלאבוֹן כשהוא חרֵב, ושהצבעים שלהם מיודדים גם הם — פסים אדומים על התפוחים הצהובים, פסים צהובים על התפוחים הירוקים, הגוונים הירקרקים של עלי האביב הרעננים שבכרמים שלנו, והכתום של סלעי רוסיון.
״'אל תחשוב על כרמים או על סלעים,' הוא אומר. 'תסתכל על משיחות המכחול האלכסוניות, המקבילות. תסתכל איך כל פרי מציג את הצבעים שלו בצעדים נראים לעין.'
״'בפסים?'
״כן, אם ככה אתה רוצה לקרוא לזה.'
״זה כבר סיפק אותו, אז הוא הסכים לתת לי את הציור תמורת שמונה מסגרות גדולות ומגולפות. מאדאם טנגי מכרה לי שני בקבוקי צבע זהב כדי שהמסגרות יהיו דומות ככל האפשר למסגרות היקרות שעשויות מעלי זהב אמיתיים, אבל גבתה ממני מחיר כפול מפני שהכריחה אותי לשלם לה תמורת הסברים באשר לשימוש הנכון בצבע. בסופו של דבר כולם יצאו מרוצים פרט לז'וליאן, שהזעיף את פניו כשלקחתי איתי את הציור. וככה זה התחיל, החברוּת השנייה שלי עם צייר.״
״כמה נחמד.״
״נחמד! זה מה שיש לך להגיד? שזה נחמד? רק תארי לעצמך, ליזט, מה זה היה בשבילי, לשהות במחיצתו! אדם שמצייר למחייתו, וחי למען הציור. הציור והחיים היו מבחינתו היינו הך. הוא חשב רק על ציור, אהב רק ציור. בכל דקה ודקה ביום הוא התבונן בעולם בעיניים של צייר. הוא היה אובססיבי, האומלל, וזה חצץ בינו לבין חיים נורמליים. הוא התלונן שאף אחד לא מבין אותו, אבל אמר שלפחות הוא מצליח להתקדם, וזה מפצה במידת מה על כך שכל הטיפשים לא מצליחים להבין מה הוא עושה.״
ובזאת חזרתי לקרצף, וידעתי שאני לא חיה למען הקרצוף. או שכן?
בסוף היום, קצרת נשימה מרוב עבודה מאומצת, תליתי שוב את הטבע הדומם על הקיר הלבן והנקי. הוא נראה עוד יותר נפלא. הצבעים היו עשירים יותר. החלקים הבהירים נצצו. פסקל קם לאות הערכה על מעשי וביצע סיבוב שלם על מקומו בעודו סורק בעגמומיות את שאר הקירות המוכתמים. הוא הצביע עליהם בזרועו בתנועה כללית אחת.
״כן, אני אנקה גם אותם. אבל לא היום.״
נשאתי את הדליים החוצה. ברגע ששפכתי את המים המלוכלכים מעל הצוק, פרצה מחשבה רעננה אל מוחי. יום אחד אוכל לעשות את זה אצל מסייה לאפורג. אוכל לשטוף את קירות הגלריה. בת השטן מן הסתם שחצנית מדי לעבודה כזאת. אוכל לשטוף גם קירות של גלריות אחרות. הציורים שלהן ייראו בוהקים יותר, וזה יהיה בזכותי, בדיוק כמו שבונה מסגרות תורם לצאתו של הציור לאוויר העולם. גלריות בכל רחבי פריז יהיו הלקוחות שלי! אפילו הלוּבר. ובלוּבר יש קילומטרים רבים של קירות. גם רצפות. אוכל להתבונן בציורים בזמן שאנקה. הקשתי את הדליים זה בזה בהתלהבות.
אני אכתוב למקסים. אני אכתוב למסייה לאפורג. אני אכתוב ללובר!
8
דברי תוכחה מסזאן

1937, 1897

אנדרה חזר הביתה מאביניון ובידיו אספקה של לוחות עץ והזמנה לייצור שתי מסגרות שקיבל מחנות עתיקות שמכרה מפות רומיות של פרובנס. הוא החל לעבוד מיד. פסקל בילה את הבוקר בכתיבה ליד השולחן הקטן. מפעם לפעם הוא הצמיד אגרוף אל מצחו כמו כדי לסחוט מתוכו זיכרון. הם היו שקועים כל כך בעבודתם, שיכולתי לשבת ובנחת ולכתוב ללובר.
היה עלי לחשוב היטב על הדברים שאני רוצה לומר — שאני רוצה לשרת את הלובר באמצעות ניקוי קירותיו ורצפותיו כך שהציורים ייראו יפים עוד יותר, שאני רוצה לאבק את המסגרות ואת הפסלים, שלא אכפת לי אם העבודה פחותת כבוד, שאני בסך הכול רוצה להיות מוקפת ביצירות אמנות. הרגשתי שפסקל לא עומד למות ושבקרוב נחזור לפריז, אז כתבתי שלא אוכל להתחיל בעבודה מיד, אבל אבוא לברר אם יימצא לי שם מקום עבודה בו ביום שאחזור לפריז.
המכתב שלי אולי נשמע תמים, אבל הוא בא מהלב. לפני שאספיק לשנות את דעתי הלכתי לסניף הדואר ושלחתי אותו. אם אקבל דחייה מהלובר, אכתוב למסייה לאפורג בעצמי. כשיראה כמה קשה אני עובדת, הוא יקדם אותי לדרגה גבוהה מזו של מאדאם סְנוֹבּ. יבוא יום.
כשחזרתי הביתה לחצר, ראיתי את אנדרה מתאמן בציור עלים של צמח הקוציץ על לוח הדיקט שהציב בין שני חמורים.
״פסקל סיפר לי למה הוא שלח לך את המכתב הנואש ההוא. הוא עשה את זה כדי לספר לנו על כל הציירים שהוא הכיר כל עוד הוא זוכר אותם,״ אמרתי.
״לא. הוא עשה את זה כדי שיוכל לספר לך. לי הוא כבר סיפר. תני לו לדבר. הוא איש זקן.״
״ברור שאני נותנת לו לספר. הסיפורים שלו מרתקים אותי.״
אנדרה השתתק ובינתיים שרבט כמה נתוני מדידה וקבע כמה עלים ייכנסו לכל צד של המסגרת.
״תהיי סבלנית אליו. האהבה שלו לציורים האלה עמוקה מאוד. הציורים האלה הם כל החיים שלו. הציורים, ואני, ועכשיו גם את. קשה לתת לחיים להתפוגג ולראות איך האהבה שלך מתפוררת ונעלמת. הוא רוצה שהאהבה הזאת תמשיך להתקיים, כדי להוכיח לעצמו שחייו היו שווים משהו, שרוסיון שווה משהו ותמשיך להיות שווה משהו.״
״עכשיו אני מבינה את זה.״
הוא הציב את העיפרון מאחורי אוזנו. ״הציורים האלה יהיו יום אחד שלנו. בהחלט כדאי שתלמדי עליהם.״
״אני רוצה ללמוד עליהם. וגם על ציורים אחרים.״
ידעתי, מניסיון, שמוטב לי לא להסיח את דעתו בזמן שהוא מודד ומציב את קורת עץ בקופסת הזוויות שלו. בזהירות רבה הוא החדיר את המסור ומשך אותו אחורנית, ובכך ייצר את החתך לפינת המסגרת.
כשפיסת העץ השתחררה ממקומה, אמרתי, ״כתבתי היום מכתב ללוּבר.״
הוא נעץ בי מבט של בלבול מוחלט.
״ראית איך הטבע הדומם של פסקל נראה פתאום כל כך טוב מאז שניקיתי את הקיר שמאחוריו? אני רוצה לשטוף את כל הקירות, כדי שכל הציורים שלו ייראו נפלא. ואני רוצה לעשות את זה גם בלובר.״ ידעתי שהדבר הבא שאני עומדת לומר יישמע טיפשי, אבל הייתי מוכרחה לומר אותו. ״אז כתבתי מכתב וביקשתי לעבוד אצלם בתור שוטפת קירות.״
״ליזט! את רוצה להגיד לי שאת מתכוונת לעזוב את פסקל ואותי ולנסוע מכאן כדי להגשים את השאיפה המטופשת להיות מנקה?״
״לא עכשיו. יום אחד, כשנחזור לגור בפריז.״
״אוי, מתוקה שלי, את כל כך תמימה.״ הוא הניח את פיסת העץ על השולחן ובא לחבק אותי.
״למה אתה חושב שפסקל כל כך נחוש לספר לי על החוויות שחווה עם ציירים?״ עניתי. ״רק כי חשוב לו כל כך להרגיש שהיה לו חלק במעשה האמנות. ואני רוצה להרגיש את זה לא פחות ממנו.״
״אבל לא בתור מנקה!״
״אז בתור מה? אני לא יודעת לצייר. אני לא יכולה ללמוד באוניברסיטה. אין לי שום כישורים, שום כסף. אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה לאבק מסגרות או לשטוף קירות בלובר.״
״אל תזלזלי ככה בעצמך. עוזרת למנהל גלריה, יום אחד. אולי לא ב'גאלרי לאפורג'. אבל לא, בהחלט לא. תקרעי את המכתב. או תני לי אותו. אני פשוט אשרוף אותו.״ הוא אחז בעורפי ונשק למצחי. ״אנחנו מוכרחים להיות סבלנים, ליזט. נעזור זה לזה להיות סבלנים.״
״כבר שלחתי אותו,״ אמרתי כנגד חזהו.
הוא אחז בכתפי והדף אותי אחורנית כדי להביט בפני. ״באמת?״
הנהנתי.
״אז לכי לשם ותיקחי אותו בחזרה. תגידי לפקידה בדואר שעשית טעות.״ אחת מזוויות פיו הורמה מעט. ״אני רוצה לקרוא מה המתוקה הצנועה שלי כתבה. ואז אני אשרוף אותו. קדימה, לכי.״
שמעתי בקולו והלכתי, אבל התמהמהתי במאפייה ופטפטתי עם אודט. היא ידעה הכול על כולם, והיא החליפה מתכונים עם כל עקרות הבית בכפר, רקחה תמציות מרפא מצמחים ואפילו עזרה ליילד תינוקות. חיבבתי אותה בגלל הרוח הטובה שלה ובגלל היחס האימהי שהעניקה לכל תושבי הכפר.
לא היה פרט שחמק מעיניהן של אודט ושל בתה סנדרין, הפקידה בסניף הדואר. סנדרין הכריזה בעליזות, ״כרגע באו לקחת את הדואר, והמכתב שלך כבר יצא לדרך. אבל בחיי,״ היא אמרה, וטפחה בכף יד על לוח לבה. ״לחשוב שיש לך עסקים עם הלובר!״ היא הושיטה לי מכתב. ״הנהג השאיר לך את זה.״
זה היה מכתב ממקסים. מיהרתי הביתה כדי לקרוא אותו בקול לאנדרה. אולי מסייה לאפורג פיטר את האישה ההיא.
19 בספטמבר 1937
אנדרה וליזט היקרים,
אמא ואני הצלחנו סוף־סוף להשיג כרטיסים ל״תערוכה האוניברסלית״. עמדנו בין המונים מכל רחבי העולם ונעצנו מבט בארכיטקטורה ובפסלים המגוחכים ונוטפי התעמולה של דיקטטורות — גרמניה וברית המועצות, זו מול זו, שולחות זו לזו מבטי לעג עשויים אבן. כשאמא ראתה את זה היא אחזה בזרועי ונתקפה צמרמורת.
שלושים עבודות של פיקאסו הוצגו בביתן הספרדי. הן העלו בדעתי את המחשבה שאולי הוא זה שיצר את הרישום שמציג פני אישה מזוויות שונות, זה שיש לסבא שלך. תשמור עליו טוב־טוב. יום אחד אולי הוא יהיה שווה הרבה כסף. העבודה הכי מרשימה ומטרידה של פיקאסו הוצגה על הקיר המרכזי. שמה ״גֶרניקה״ — בליל קוביסטי של גופים מיוסרים בתנוחות מעונות וסוס צורח, וכל הסצנה הכאוטית הזאת מנציחה את זכר העיירה הבאסקית שנהרסה בהפצצה של הגרמנים באפריל. המבקרים המוגבלים בעיתונות זלזלו בציור וטענו שהוא חלום של מטורף. אבל אני פשוט לא מצליח להוציא אותו מהראש.
שנינו הרגשנו נוח יותר בביתן הפיני המוקף עצים ובנוי כולו קורות עץ, עם תקרות גליות וקירות מעוגלים. אנדרה, אני משוכנע שהיית מעריך את עבודתם של בעלי המלאכה שבנו אותו. כשירד הערב, מגדל אייפל וגדות הסֶן הוארו בתאורה מרהיבה, כאילו בא מישהו וכיסה אותם ביהלומים. כל כך חבל שלא ראיתם את זה.
אני מתגעגע לשניכם ורוצה שתחזרו לפריז בקרוב.
חברכם הטוב,
מקסים
המכתב שלף אותי מתחושה מבשרת רעות אל חיזיון של הדר מנצנץ ומופלא.
״אף מילה על מסייה לאפורג,״ אמרתי.
למחרת, בזמן שאנדרה עבד בחצר, ביקשתי מפסקל שיספר לי עוד על פול סזאן. זה שימח אותו, והוא שלף את רשימותיו.
״לא סיפרתי לך על הביקור שעשיתי בעיר הולדתו, אֶקס־אַן־פרובנס, מדרום לכאן. ז'וליאן ואני לא ראינו אותו מאז שקניתי ממנו את ציור הנוף ההוא, אז נסעתי לשם כדי שז'וליאן יפסיק לדאוג לו. חיפשתי אותו בגלריות, בחנויות לצורכי אמנות, בבתי קפה ולאורך קוּר מיראבּוֹ, השדרה הראשית המוצלת שלאורכה בתי אחוזה מהודרים. את מוכרחה לבקש מאנדרה שייקח אותך לשם.״
״הוא יגיד לי שהוא צריך לעבוד. תבקש ממנו אתה.״
״עצרתי כדי לעקוב אחרי משחק בול ושאלתי את השחקנים אם הם מכירים אותו. זה היה מוזר. אף אחד לא שמע עליו — אחד הציירים הגדולים בכל צרפת כולה. האם אין לו שום חברים בעיר שהוא נולד וגדל בה?
״בסופו של דבר הלכתי לבית מועצת הכפר. אחד הפקידים שם נתן לי כתובת, ושם ראיתי אותו, צועד הביתה, כפוף ושפוף תחת כובעו השמוט ונראה כמו נווד. הוא נשא תיק בד שמתוכו השתרבבו צוואר של בקבוק ירוק וקופסת הצבעים הענקית שלו, ואל גבו היה קשור כן ועליו ציור. פניו היו צרובים משמש וזקנו היה מלוכלך בצבע. הוא זיהה אותי, ליזט. תארי לך.״
פסקל בחן את הדפים שהיו מונחים על שולחן הכתיבה שלו. ״זה לא מדויק. זה רק מה שאני זוכר. אמרתי לו שבאתי לשם כדי לשאול אם הוא זקוק לעוד מסגרות, אבל בעיקר כדי לראות את הציורים שלו.״
״'הציורים שלי? הממפ. אני בסך הכול צייר מתחיל,' הוא מלמל.
״אמרתי לו שלא יזלזל בעצמו, שכבר הייתי שלוש פעמים בתערוכה הגדולה שלו, ושאני רוצה לראות את הציורים שלו כדי שאוכל להיזכר בהם.
״'זה לא דבר מופלא כל כך, להיזכר בציורים,' הוא אמר. 'תסתכל במקום זה בטבע. הוא מתחדש כל יום. תחשוב על מי שברא אותו. את זה לא מקבלים בציור. אבל אנחנו מנסים. אנחנו מנסים. תסתכל לשם, במרווח שבין העץ ההוא לבינינו. האוויר. האווירה. אפשר להרגיש אותה, להריח אותה, אפילו לטעום אותה. אבל אלוהים, איך מציירים אווירה? היא תערובת של אוויר ושל מים, של אור ושל צל, שמשתנים כל הזמן. אני נאלץ לרדוף אחריהם.'
״'אבל הנה, העץ שם קל יותר. הוא מוצק. בצורת גליל. והעלים שמעליו, חצי עיגול. הכביש, טרפז. השיח ההוא, חרוט. אתה רואה? הצללים של האל הם שיוצרים את הצורות האלה. אבל תיזהר. אחרי הכול, אמנות היא דת.'
״'ממש כמו נשמה?' שאלתי.
״הוא ענה, 'אולי באמת אפשר לומר זאת. או שהיא נוצרת מתוך נשמה. איך שאתה מרגיש דברים — זאת הנשמה. אתה צריך להרגיש את רטט האור הזה באדומים וצהובים. גם כחולים. אי אפשר להרגיש אוויר בלי כחולים. אם זכית בחסדו של האל, אתה אמור להיות מסוגל לבטא את זה. אני עדיין מנסה להבין איך עושים זאת. אני אף פעם לא באמת שבע רצון. אני חושש שלא אחיה די זמן עד לרגע שבו אוכל לצייר בביטחון. אתה יודע, מסייה, איך זה כשאומרים עליך שאתה שרלטן? העינוי לא נפסק לרגע. וזה הופך את החיים לסבל נורא.״
״'שרלטן? מה פתאום!' אמרתי לו. 'אתה אמן גדול.'
״הוא הסתובב אלי בפתח ביתו, ועיניו היו לחות מדמעות ועמוקות. 'באמת?' הוא שאל. הוא שתק לרגע וכמו ניסה לאמוד אותי ולהבין מה רצוני. ואז הוא הזמין אותי להיכנס אל ביתו.
״הבית היה קודר ועמוס ערבוביה של חפצים. בסטודיו היו תקרות גבוהות וחלונות גבוהים ומוארכים. נדמה לי שאני זוכר תנור בישול כרסתני. לאורך מדף היו מונחות קערות לבנות עם רגליות כמו הקערה של אמי, בקבוקי יין עטופים בקש, פמוט, כדים אפורים, קנקנים, וה־toupin הירוק המזוגג שבציור שלי.״
״מה זה toupin?״
״צנצנת זיתים מחרס. הוא קרא לה עבודת קדרות מוסרית. הוא חשב שבאמצעות הציור הוא חולק כבוד לאחת המלאכות הכפריות של פרובנס. הוא אמר שקנבס וגוש שיש הם דברי מותרות, אבל בעל המלאכה שמעניק חזות אמנותית לפיסת חרס פשוטה, או לסל נצרים, או לפנטייר, או לכלי עבודה מעץ, או לרהיטי עץ אלון, מביא את בשורת האמנות לאנשים. תחשבי על זה, ליזט, בפעם הבאה שאת יושבת על ספסל האלון ההוא שם.״
״או על מושב האסלה של אנדרה.״
״הוא סיפר לי על תנועת פֶליבְּריז' של המשורר פרדריק מיסטרל, שקראה לחידוש והנצחה של המלאכות והמסורות והשפה של פרובנס, ונתן לי עותק של 'מכתבים מן הטחנה' של אלפונס דוֹדֶה, בן פרובנס בכל רמ״ח איבריו. כדאי לך לקרוא את זה.
״ובכל אותו זמן הוא לא היה מסוגל לעמוד בשקט אפילו לא לרגע. בזה אחר זה הוא שלף ציורי נוף לא ממוסגרים שצוירו בסביבותיה של אקס־אן־פרובנס והראו כרמים ומטעים ושדות חיטה בגוני ocre de Ru חיוורים, כמו גם מלבנים ירוקים, ולעתים קרובות התנשא מאחוריהם הר סנט־ויקְטוּאָר, שהזדקר לשמים כמו פירמידה. 'סלע אלף האתגרים שלי,' הוא קרא לו. 'מלך מלכי ההרים.' הוא אמר ששורשיו מגיעים עמוק אל מתחת לשכבת הציוויליזציה. הוא אפילו קרא לו הר סיני.
״היו גם ציורים של pigeonniers, המגדלים העגולים האלה שיונים מקננות בהם.״
פסקל נועץ ברשימותיו. ״'תראה! תסתכל הנה,' אומר סזאן. 'הפּיז'וֹניֶה הוא ההתגלמות של פרובנס, האדם והטבע החיים יחד בהרמוניה. הסוחרים בפריז לא מבינים. הם מעליבים אותי. למה שלא אצייר את מה שחשוב כאן? לשלשת של יונים משמשת לדישון. איזה מין נושא זה לציור, הם אומרים, אבל מהחרא של היונים צומחים תפוחים, אגסים, ענבים, הפירות והיינות המובחרים של פרובנס. ומי לא אוהב מנה טובה של סַלְמי, שכל הרטבים והתבלינים של המקום מתערבבים בה בנתח נהדר של בשר יונים, אה? הפיז'וניה הרבה יותר חשובים בפרובנס מאשר חורבות של טירות. וכמוהם גם בקתות האבן.'
״הוא הראה לי כמה ציורים ובהם בקתות צרות וסגפניות, עשויות אבן, בנויות חדר מעל חדר. ראית בקתות כאלה, פזורות בשדות ובכרי המרעה. איכרים ורועים משתמשים בהן מפעם לפעם. 'מי יחזיר לנו את בקתות האבן שלנו,' הוא אומר, 'כשיגיעו לכאן החוות הגדולות וימחו אותן מעל פני האדמה לטובת עוד שתי שורות של עצי תפוחים?'
״לצערי הוא נתקף זעם של ממש, אז ניסיתי להרגיע אותו. 'אה, bieng, אז אתה מצייר אותן כדי לשמר אותן.'
״'זה משהו שאני יכול לעשות,' הוא אומר. 'פרדריק מיסטרל יכול לחבר שיר על ציקדות. דוֹדה יכול לכתוב סיפור על הטחנה שלו. אני יכול לצייר בקתות ומגדלי יונים וצנצנות זיתים. אני רוצה למות בעודי מצייר אותם. למות בעודי מצייר. אתה מבין? אני רק עובד ועובד, אבל התוצאה, ההתגשמות בפועל, אני לא רואה אותה. אני הולך לתפילת המיסה, אני הולכת לתפילת הערבית, אבל אני לא רואה אותה.'
״קולו נעשה עצוב. הוא שלף, בזה אחר זה, ציורים של סלעי אוכרה שנראו כמו לבֵנים ושל צוקים קטומים של מחצבה.
״'מחצבת בּיבֶּמוּס, שקרובה לכאן,' הוא אומר. 'ציירתי אותה מהקומה העליונה של בקתת האבן ששכרתי. בלי להיות ממש שם, בשדה, לא יכולתי לראות את הנוף הזה. אבל סוחרי האמנות לא אוהבים מחצבות. הן לא יפות כמו הפיקניקים של האימפרסיוניסטים. הם לא מבינים למה הן חשובות.'
״'אבל ז'וליאן טנגי הבין?'
״'הוא היחיד. הוא הבין מה אני עושה, שאני מצייר את מבנה האדמה שהאדם שינה לצרכיו, ובכל זאת עשה זאת בהרמוניה.'
״ואז שאלתי אותו כמה מסגרות עלי להכין לציור של המחצבה על רקע הר סנט־ויקטואר.״
פסקל נעץ בציור מבט יציב, חזהו עולה ויורד, כאילו הוא עצמו כורה שעצר לרגע לנוח ומכושו בידו. אולי הוא שאב מהציור את ליבת נשמתו. קינאתי בו על כך שמצא ציור שיכול לתאר את נשמתו שלו.
״תחשבי כמה זה חבל, ליזט. העיר הזאת שמתחת לסטודיו שלו, אף אחד בה אפילו לא ידע כמה הוא נאבק, יום אחר יום, איך הוא עובד בטירוף ומכלה את כוחותיו במאמץ להנציח את פרובנס. הם אפילו לא ידעו שהוא נמצא שם! בן העיר! יש עוד דברים לספר עליו, אבל אני מאוד עייף. מחר. תוכלי לחכות עד מחר?״
״כן, אני יכולה לחכות.״
הוא ביקש ממני להכין לו daube ליום שבת. בקולו הייתה נימת תחינה, כמעט כמו הפצרה של ילד. נאלצתי לשאול אותו מה זה.
״נזיד מסורתי של פרובנס, מין תבשיל בשר שרתח ביין אדום. יש בו קליפות תפוזים ועגבניות וגזרים וגם הבצלים הקטנים העגולים ההם. תוסיפי גם רוזמרין. גם סזאן אכל את הנזיד הזה בימי שבת.״
כעבור כמה רגעים נעצמו עיניו, ראשו נשמט אל חזהו והוא החל לנחור קלות. לשמע נשימותיו הכבדות והיגעות יצאתי לחצר, שם עמד אנדרה והשחיז את מפסלת ה־U שלו.
״אני לא מצטערת שבאנו הנה,״ אמרתי חרש. ״הוא מעניק לי משהו שלא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. הזיכרונות שיש לו משני אמנים דגולים.״
״אז את מתחילה להרגיש בת מזל?״ שאל אנדרה.
״בהחלט. אם היינו שלושתנו גרים בפריז, הייתי עובדת, ובזמננו הפנוי היו לנו תמיד עיסוקים אחרים. אבל כאן, ברוסיון השקטה, ובכל שעות אחר הצהריים הריקות, יש לי זמן לשבת ולהקשיב.״
אנדרה הניח את כליו ולקח אותי אל בין זרועותיו לחיבוק ממושך ומתנודד, ואז לחש, ״אז עכשיו אנחנו יודעים למה באנו.״
9
חיים טובים

1939-1938

החורף לא היה קשה במידה יוצאת דופן, והיו בו רק שתי סופות מיסטרל. החלטתי שאם כך נראות סופות מיסטרל קשות, אין סיבה לדאגה, ומרגע שהגיע חודש מרץ, חודש התהפוכות, נהניתי מתחילתו של האביב ומהניחוח העשיר של התימין שעלה מהגבעה שתחת חצרנו. בשעות אחר הצהריים של אחד מימי אפריל, נכנס פסקל הביתה, כתפו האחת שמוטה ממשקל הנרתיק של כדורי הבול, וסנטרו זקור לפנים. הוא נשם נשימות מאומצות ודחוסות דרך הפה.
״זה היום הכי גרוע שהיה לי בחיים,״ הוא נהם.
״אוי, לא, לא, לא. אל תגיד את זה. אני בטוחה ש —״ התחלתי לומר.
״אני אגיד מה שמתחשק לי.״
הוא החל לעלות במדרגות לחדרו, נשען על המעקה למשך כמה רגעים, חזהו הצנום עולה ויורד, ואז הניח בזהירות את נרתיק הכדורים על המדרגה השנייה והסתובב וחזר על עקבותיו. הוא הגיע אל שולחן האוכל, קרס על כיסא, והניף את זרועו על פני מפת השעוונית כאילו הוא מנסה לסלק איזו חוויה לא נעימה.
התיישבתי לצדו. ״אתה רוצה לספר לי מה קרה?״
לאט־לאט הוא הרים את ראשו והביט בי.
״הלחיים שלך בדיוק בצבע של האפרסק של סזאן.״
הנחתי את ידי על זרועו.
״בשביל מה השום?״ הוא שאל.
״כדי להכין daube.״
״זאת לא העונה. זה תבשיל לתחילת החורף. חכי עד נובמבר.״
״בסדר, אבל עד נובמבר יש עוד הרבה זמן.״
סובבתי את ראשי כדי שהוא לא יוכל לקרוא על פני את הסיבה האמיתית — הכנתי את התבשיל הזה עכשיו רק ליתר ביטחון. אבל הייתי צריכה להבין שהתלונה של פסקל חשפה את רצונו לחיות.
הוא בחן את כפות ידיו הרועדות.
״אפילו לא כדור אחד. לא הצלחתי לזרוק או לכוון לאן שאני רוצה. הם צחקו עלי. אפילו אֶמֶה. התכופפתי כדי לכוון, והברכיים שלי קרסו. נפלתי על האדמה, ואמה נאלץ לעזור לי לקום.״
בשלב זה יצא פסקל לשחק בול רק פעם בשבוע. אמנם הוא היה עייף — מצב חמור מ״קצת עייף״ אבל עדיין לא ברמת חומרה של ״עייף מאוד״ — אבל בכל זאת, הוא רצה לצאת מדי פעם מהבית. עכשיו הוא כיסה את פניו בבושה, בתחושת השפלה, אולי אפילו בפחד, כאילו העולם כולו התרסק עליו בלי רחמים.
״לא היה שום דבר טוב היום?״
עבר זמן עד שהוא הצליח לחשוב על משהו. ״רק דבר אחד. אמה הפסיק לצחוק עלי אחרי שהוא עזר לי לקום.״
החשיבה הילדותית שלו אל מול דאגות של סוף החיים העירה אצלי תחושה אימהית חמימה.
״רדפו אחריו. סיפרתי לך את זה?״
״רדפו אחרי אמה?״
״רדפו אחרי סזאן. איזו חבורה של פרחחים זרקו עליו אבנים, עליו ועל הציורים שלו. הם צחקו עליו וקראו לו אימבציל ועוד כינויים מעליבים.״
״לא, לא יכול להיות.״
״מנין לך? לא היית שם. ראיתי את זה במו עיני.״
קמתי כדי לכתוש את שיני השום והשארתי אותו במקומו, רוחש מזעם. החלטתי שאשתמש בעגבניות, בצלים וזיתים ירוקים במקום בקליפת תפוזים ואנשובי, וביין לבן במקום באדום, ואז אוכל לקרוא לתבשיל boeuf à l’Arlésienne במקום daube.
״איזה איש אצילי,״ מלמל פסקל. ״הוא הקדיש את חייו לאמנות, ומה קיבל בתמורה? לעג, מורת רוח, אפיסת כוחות.״
נקודות של אור צצו על ריסיו הלחים, ואז זלגו דמעות גדולות ועגולות על עפעפיו התחתונים. הלכתי עד לדלת החצר וסימנתי לאנדרה שייכנס. הוא איבק את בגדיו מנסורת, שלח לעבר פסקל מבט אחד והתיישב לצד סבו. הוא הניח את ראשו על כתפו של פסקל והזכיר לו איך הוא, פסקל, הכין פעם סירת עץ קטנה והוסיף לה מפרש מממחטה וחבל כדי שאנדרה יוכל להשיט אותה בבריכה של ארמון לוקסמבורג בפריז.
״אני זוכר.״ פסקל שאף שאיפה ממושכת, נרעדת. ״עדיין לבשת אז מכנסיים קצרים. נפלת ושרטת את הברך, והרפית מהחבל. נכנסתי לתוך המים כדי להחזיר לך את הסירה.״
״במכנסי החג הטובים שלך.״
״אה, החיים.״ אנחה בקעה מאיזה מקום עמוק, פרטי, בתוכו. ״חזרתי לרוסיון כי רציתי להרגיש שוב צעיר, עם החברים הטובים שלי, ועכשיו אני מרגיש זקן. איך זה קורה, אנדרה?״
עצרתי את נשימתי בציפייה, בתהייה, בזמן שאנדרה סרק את מוחו בחיפוש אחר תשובה. ״לאט־לאט.״
האביב והקיץ של 1938 חמקו עד מהרה אל תוך הסתיו, עונת ההצטמקות. הציקדות חדלו מקריאות החיזור הצורמניות שלהן, הטילו את ביציהן מתחת לאדמה ומתו. איכרים הותירו את שדותיהם כאדמות בור. תאנים שחורות נעלמו מדוכני השוק והוחלפו בתאני מרסיי, שפסקל כינה אותן ״הביצים של האפיפיור״, וצחק כשראה את ההלם שעל פני. גשמים שנמשכו שלושה ימים ברציפות שילחו את פסקל ואת אנדרה לבית הקפה מוקדם מהרגיל, ושם הם נהמו ורטנו על כוסות אפריטיף. הם חזרו הביתה ודיברו על עניינים של גברים, דוגמת ציד חזירי הבר של הרי ווקלוז, ואילו אני, האישה, נאלצתי להניח לחיבתי לעלי כותרת להמתין חצי שנה.
אלה היו ימים קשים, ימים כבדים, ימים סוערים. הרגליו של פסקל החלו לעצבן אותי. הוא השמיע רעשים לא נעימים כשלגם את הקפה שלו, וסחרר את המשקה בתוך פיו ואז הטיח את הספל הגדול בחזרה על השולחן ושפך קפה על מפת השעוונית. פיסות אוכל נתלו על שפמו. נרתעתי מהצורך להסירן, אז הצעתי שאגזוז את השפם. זה הביא אותו להתקף של בכי. לא התכוונתי להביך אותו.
הוא לא הפסיק לכחכח בגרון במין קול עמוק, ולומר, ״אני חייב להגיד לך…״, ואז לדרוש שאפסיק לזוז גם כשהדבר שרצה לספר לי חמק מזיכרונו כמו פרפר.
מתברר שהוא התגבר על ההשפלה שחש אחרי שלא הצליח לזרוק או לכוון, כי הוא שוב החל שוב ללכת למגרש הבול, אבל חשדתי שהוא רק צופה במשחקים. שמתי לב שמסייה ווּאַזָן, הבעלים של בית הקפה, העמיד כיסא בעל שתי זרועות לצד הספסל של השחקנים כדי שיֵקל על פסקל להתרומם ממנו. אחרי הסימן הראשון להתקררות מזג האוויר התעקשתי שילבש את מעיל החורף שלו. הוא התרגז, טען שאני מלבישה אותו כבד מדי, כאילו הוא גאורגיוס הקדוש בדרכו לקטול דרקון, אבל בסופו של דבר נעתר.
פעם אחת, אחרי שהלך לבית הקפה לשחק בֶּלוֹט, הוא חזר הביתה רוטן, אוחז בזרועו הכפופה של איש שלא הכרתי. אנדרה בירך אותו לשלום כאילו הם מכירים והציג לי אותו בשם בֶּרנאר בְּלאן, השוטר האזורי, אזור שכלל את הכפר ואת בתי החווה הסמוכים לו, המטעים ושטחי המרעה. אנדרה הזמין אותו להיכנס.
״מצאתי את פסקל מתנדנד בכיכר הראשית, אז חשבתי שמוטב שאעזור לו לחזור הביתה,״ אמר לנו השוטר.
״תודה. זה יפה מאוד מצדך,״ אמר אנדרה.
פסקל, שהיה כעוס ואולי אפילו מבויש, חילץ את עצמו מאחיזתו של השוטר, קרס אל תוך כיסא ואמר, ״עכשיו, אם אתה כבר כאן, בחור צעיר, למה שלא תעיף מבט על הציורים.״
הוא עשה זאת, עמד מול כל ציור וציור, והיה גבוה כל כך שהוא נאלץ להטות את ראשו מטה כדי להתבונן בהם. הוא לא אמר דבר, ובינתיים אנדרה ופסקל נעצו בו מבטים.
״אוסף יפה מאוד. וכולם של ציירים ידועים?״
״של ציירים מפורסמים!״ נהם פסקל. ״פיסארו וסזאן!״
השוטר הנהן, כאילו הוא מכיר את השמות, אבל לי הייתה תחושה שהוא לא הכיר אותם. כעבור כמה דקות ליווה אותו אנדרה לדלת ויצא איתו החוצה, ושם הודה לו שוב.
אנדרה ומוריס העבירו את מיטתו של פסקל למטה, כי פסקל התלונן שעצמות הישיבה שלו כואבות כשהוא יושב על כיסאות העץ החשופים. דאגתי בימים שבהם הוא ישן שעות על גבי שעות, נשימתו קולנית כאבני חצץ הנשפכות מתוך צנצנת, פיו פעור, ראשו מוטה בזווית, שובל של ריר מכתים את חולצתו. בכל השעות שאנדרה עבד בחצר או נסע הלוך ושוב לאביניון, מי היה מדרבן את פסקל לאכול אילולא הייתי כאן? מי היה רוחץ ומגלח אותו, מעסה את כפות רגליו, מניח רטיות קרות על מצחו כשיש לו חום, יושב איתו ומאזין לפטפוטיו הבלתי פוסקים? טוב עשינו שבאנו. זו הייתה עבודת קודש.
פעם אחת הוא זינק אלי מקצה החדר וכמעט איבד את שיווי משקלו.
״אתם לא תחזרו לפריז לפני ש…״
״לא, פסקל. נישאר כאן איתך.״
״בפריז תהיי שוב מאושרת.״
״אני מאושרת עכשיו, כאן איתך.״
״בן כמה אני?״
״מתי נולדת?״
״ב־1852.״
״אז אתה בן שמונים ושש.״
״שמונים ושש,״ הוא אמר בפליאה. ״מי היה מאמין שאגיע לגיל מופלג שכזה?״
״ושעדיין תישאר גבר נאה.״
״בת כמה את?״
״עשרים ואחת. אהיה בת עשרים ושתיים בנובמבר.״
״אני רוצה לבקש ממך משהו, יקירתי.״
״כל מה שתרצה.״
מבט ביישני עלה על פניו והוא ליטף את לחיי. ״את מסכימה לקרוא לי פאפא?״
״כן, פאפא. אשמח מאוד לקרוא לך פאפא.״ המילה שבקעה מפי חרש נשמעה בן בזמן מוזרה והולמת. לא זכרתי שאי פעם הגיתי אותה, ודאי לא במחשבה על אב הרפאים שנטש אותי בבית היתומות כמו שק גרעינים ואז יצא לאיזו ארץ רחוקה ומת שם, ואיתו גם אמי.
ידענו שהחורף הגיע כשהדים של רובי הציידים והנביחות הקולניות של הכלבים פילחו את דממת הטבע. ריח העשן שעלה מהגפנים הנשרפות והניחוח השמנוני של הזיתים הנדרסים עלה עד למקומנו בראש הגבעה. גבישי קרח התהוו בטחב שעל הכיור הציבורי של הכפר. זה העיד על כך שעומד לפנינו חורף קשה יותר מקודמו. עוד סופות מיסטרל. קרות יותר.
בדרך כלל נהג פסקל להשאיר את חלונות הבית פתוחים גם בחורף, אבל כעת הוא התלונן שקר בבית בדיוק כפי שהיה קר במכרה בצעירותו. הוא נרדם בעודו נושם אל קרבו אוויר קר, התעורר חנוק, וטען מבעד לשפתיים נוקשות וכחולות שהמכרה קרס מעליו. כל ניסיון לסתור את דבריו הכעיס אותו או העליב אותו. ״כמה נורא! השבח לאל שלא נהרגת,״ אמרתי, ונתתי לו ליהנות מרגע הניצחון המדומיין שלו על המוות.
הוא שקע בחלום בהקיץ ונקב בשמות כל הגוונים שהופקו מהאוכרות של ״אוּזין מַתְיֶיה״, מפעל הפיגמנטים שבפאתי רוסיון. ״Rouge pompéi, fleur de guesde, cuir de Russie. מכרתי את כולם בפריז. Jaune nankin, prune de monsieur, désir amoureux.״
אמרתי לו שאני נהנית לשמוע את השמות.
״מוריס היה הרבה יותר צעיר, אז הוא נאלץ לחכות כמה שנים עד שהרשו לו לעבוד. היות שהוא ידע לאחוז במכוש ביד ימין וביד שמאל כאחת, הוא היה הכורה המוביל, כמו קפטן, זה שחופר ממש בקצה המנהרה. אנחנו, כל השאר, ניכשנו וגירדנו וחפרנו את העפרות מהקירות. המעברים שם היו בגובה חמישה־עשר מטרים. חפרנו אותם בקשת מושלמת כך שלא היה צורך בשום קורות עץ, ומי שהסתכל לאורך המנהרה ראה שכל קשת נראית קטנה יותר מהקודמת. זה נראה כמו קתדרלה, ליזט, ואנחנו בנינו את זה. אפילו חיים של כורה יכולים להיות מופלאים אם מבינים כמה יופי יש בהם.״
״אז המכרה היה אולם התצוגה של היצירה שלך,״ אמרתי.
הוא הנהן בשביעות רצון. ״היו עטלפים במנהרות ההן. הם הפחידו אותנו נורא כששעטו לנו מעל הראש.״ הוא צחק כשנזכר בכך, אבל הצחוק ארך פחות מדקה. הבעת פניו התקדרה לפתע. ״חלק מהמכרות נסגרים בימינו. ואל תגידי לי שלא. כבר לא רואים כל כך הרבה גברים חוזרים הביתה עם בגדים מכוסים אוכרה. זה בוודאי לא סימן טוב.״
בוקר אחד חבט פסקל את ספל הקפה הגדול שלו בשולחן וקם בנחישות. ״אני הולך למכרות האוכרה. הצבעים זורחים בשעה הזאת.״
״לא, פאפא. מסוכן להסתובב שם בצוקים.״
״אל תגידי לי מה לעשות. ואל תבואי אחרי.״
התחלתי לבכות.
״את רגישה מדי.״ הוא טרק את הדלת מאחוריו.
אנדרה היה באביניון, עסוק בשיפוץ שולחן האוכל המסיבי והמעוטר להפליא שבארמון האפיפיורים, והיה צפוי לשוב עם שני הכיסאות הראשונים מבין עשרים וארבעת הכיסאות המגולפים שהיה עליו לתקן ולשקם, משימה חשובה ונכבדת. הוא נסע באוטובוס של מוריס והיה אמור לחזור רק למחרת. דאגתי מאוד בגלל העזיבה הפתאומית של פסקל, וכעבור זמן מה לבשתי את המעיל ויצאתי לחפש אותו.
הוא היה יכול להיות בכל מקום בדרך — בבית הקפה, במגרש הבול, בתוך הבולנז'רי, שקוע בשיחה עם אודט ועם רנה, שלעתים קרובות נתנו לו פרוסה חמימה של לחם זיתים. מיהרתי במורד הגבעה ושרבבתי את ראשי אל כל המקומות שבהם הייתי עשויה למצוא אותו. המכרות היו מעבר לקצה התחתון של הכפר, אי שם בין ערוצי האוכרה. בתחילה עליתי בגבעה, עברתי על פני בית הקברות עד לכניסה לערוצים, ואז ירדתי לתוכם בדרך הקצרה. הבנתי למה הוא רצה לראות אותם בשעה זו. הם אכן זהרו בצבעי זהוב, כתום, ואדום־פפריקה. דאגתי שאם הוא ירחיק לכת יקשה עלי למצוא אותו, והוא יתקשה לטפס בחזרה.
החלקתי במקומות שעדיין היו רטובים מהגשם האחרון והכתמתי את נעלי בבוץ כתום. בפחד רב קראתי בשמו. לא ראיתי אותו בשום מקום. החלטתי שאני זקוקה לעזרתו של השוטר בלאן, לכן הסתובבתי על עקבותי כדי לחפש אותו בבית המועצה.
כשעברתי על פני בית הקברות תקפה אותי איזו תחושת בטן והצצתי בין שיחי ההרדוף, ואז נכנסתי מבעד לשער ברזל לצד ברוש גבוה, אחד ויחיד, שהטיל צל אפור כתכריך על פני המצבה הקרובה אליו. הרוח שרקה מבין צמרות האורנים, ועלי מטע הזיתים רשרשו מעל ומתחת למצבות. כל משפחה ומשפחה ברוסיון ידעה היכן מקום מנוחתה בבית העלמין הזה. לצד שיח הרדוף קטן, שהרוח הצליפה בענפיו, ניצב אתר הקבורה של משפחת רוּ, שטוף שמש. בשתי כפות ידיים על לוח האבן, כדי לייצב את עצמו, נשען פסקל לפנים והתנשם בכבדות.
התקרבתי אליו בזהירות. נעליו לא היו מכוסות באבק אוכרה או בבוץ כתום. הוא כנראה פחד לרדת למטה, או שפשוט דעתו הוסחה.
״לא היית צריכה לעקוב אחרי,״ הוא אמר, משחש בנוכחותי, ולא הסיר את מבטו מהמצבה. ״אבל ידעתי שתעשי את זה.״
״דאגתי לך, פאפא. אני לא חזקה מספיק לעזור לך לקום אם תיפול.״
״את לא יכולה לשלוט בכל הדברים, ליזט. לפעמים צריך גם לדעת להרפות.״
הוא טפח על מצבת האבן וצחק חרש. ״אני לא באמת מתכוון להיות בקופסה הזאת. אני מתכוון ללכת אחרי סזאן לכל מקום שילך, ולסחוב לו את הכן ואת הקנבס ואת הצבעים, כדי שיוכל לצייר ללא כל עכבה או מכשול את נפלאות השמים. שמים רחבים ואינסופיים, שאין שום אפשרות להכניסם לתוך מסגרת. בעֵבר הנגדי יש צבעים יפהפיים שאנחנו לא יכולים לדמיין מהעֵבר שלנו. זה מה שסזאן אמר. אה, צפויים לי ימים מאושרים.״
ה״עייף״ הפך ל״עייף מאוד״, והתקשיתי להוציא את פסקל מהבית אל ביתן השירותים. טיפלתי בו במקומו על המיטה, בעזרת סיר לילה.
״כל כך הרבה אהבה את מרעיפה עלי. כמו אהבה של בת. זה יעזור לי להתמודד עם הסוף.״ הוא פלט אנחה נרעדת. ״אבל יש עוד דברים שאני רוצה לספר לך. בייחוד על סזאן. את יכולה למצוא את הרשימה שלי?״
כשהבאתי לו אותה, הוא אמר, ״Eh, bieng,״ במבטא של פרובנס שאימץ לעצמו בכל פעם שדיבר על סזאן. ״הציור שנקרא 'שחקני הקלפים'. לא סיפרתי לך עליו. שני בני פרובנס משחקים בֶּלוֹׁט ליד שולחן קטן וביניהם בקבוק יין. אולי הבקבוק היה הפרס למנצח. אהבתי את המשחק, אבל איכשהו אף פעם לא הצלחתי להרים את הקלפים הנכונים מהערמה, אז לא הייתי טוב בזה.״
מוריס בא אחר הצהריים כדי להביא לנו דבש מהכוורות שלו. ״הנה. זה ישפר לך את ההרגשה. הדבורים שלי הן צאצאיות של הדבורים שמזמזמות ליד צמחי הרוזמרין שבגינה של ארמון האפיפיורים באביניון.״
״אה, דבורים קדושות. תארי לך.״ פסקל צחק.
מוריס העמיד כיסא ליד המיטה לקראת סיבוב של בלוט. הם החלו לקנטר זה את זה, מי ינצח הפעם ומי ניצח בפעם שעברה, בקולות שקטים, רגועים ומתונים.
״סיפרתי לך פעם? אני הייתי המודל של סזאן לאחד משחקני הקלפים. זה שחובש כובע מעור יעל, כמו הכובע שיש לי.״ פסקל אחז בידי בזמן שהנחתי על המיטה קערת שקדים, וראיתי שהחבּורה בת החודש שעל גב כף ידו לבשה גוון צהוב־ירקרק.
הוא אחז במפרק ידי. ״את מאמינה לי, נכון?״
״כן, פאפא.״
״אה, ליזט, איזו אישה טובה.״
פסקל לא התלונן כשהרגיש בחילה או כאב. הוא פשוט אמר, ״תביאו לי את פיסארו השלישי,״ או ״אני רוצה לראות את הטבע הדומם,״ וידעתי שהוא רוצה להשתקע בציור. שיערתי שהבחינה המעמיקה, השאיפה למצוא בכל אחד מן הציורים משהו שעד כה נסתר מעיניו, מאפשרת לו להתעלות מעל למכאובים. נאלצתי להחזיק בכל פעם את הציור, עם המסגרת והכול, לרגלי מיטתו בזמן שהוא נעץ מבט בתמונה עד שזרועותי כאבו.
כשהרמתי את הגגות האדומים של פיסארו, הציור הגדול ביותר, פסקל מלמל, ״איזה מטע יפהפה. את יודעת, גושי הצבע שמבצבצים מהקנבס, הקצוות העליונים שלהם מנצנצים בשמש ויוצרים צללים קטנים מתחתם. זה לא במקרה, ליזט. זאת גאונות.״
אפילו במצבו הוא לימד אותי להבחין בפרטים. אבל מעבר לכך, הוא נפרד לשלום מכל אחד מן הציורים.
לאחר מחשבה ממושכת הוא אמר, ״אצל פיסארו, חיפשתי אחרי סיפור כלשהו בציורים. הנערה עם העז, לאן היא הולכת? האם היא משוטטת לבדה? אבל אצל סזאן, לא היה שום סיפור בנוף הפנורמי או בפרי. תביני, התפוחים והתפוזים היו חשובים כשלעצמם. הבנתי שעלי ללמוד להעריך אותם כתוצר של האופן שבו הצייר רואה אותם. הכרחתי את עצמי לסרב לדמיין מי משחקני הקלפים ינצח במשחק. די היה בעצם המשחק.״
הוא התפתל במיטה במצוקה, בניסיון מתַסכל לקום ממנה בכוחות עצמו.
״אילו יכולתי לכרוע ברך בהערצה, הייתי עושה את זה. את תכרעי ברך במקומי, ליזט. לכי תקראי לאנדרה.״
יצאתי לחצר. ״כדאי שתבוא.״
כשאנדרה נכנס הביתה, פסקל אמר, ״תכרעו ברך מול הפירות של סזאן. אני אגיד לכם מה לומר.״
אנדרה ואני החלפנו מבטים והיינו שנינו נבוכים מהבקשה המוזרה. הוא כרע ברך. אני כרעתי ברך. הוא אחז בידי.
״אה, כן. עכשיו תגידו, 'אנחנו מתחייבים, בכל לבנו, לאהוב את הציורים האלה כמו שאנחנו אוהבים זה את זה.'״
הבעת פניו של אנדרה אמרה שהוא משועשע מהטקס של פסקל, מהשבועה המיותרת הזאת. למרות זאת, הוא החל לומר את הדברים, ברצינות גמורה ומתוך כבוד לסבו, ואני הצטרפתי אליו. ״אנחנו מתחייבים, בכל לבנו…״
פני השעווה של פאפא זרחו באושר. ״יופי. עכשיו הם שלכם. אֶלֶן הייתה שמחה אילו ידעה.״ כעבור כמה רגעים הוא הוסיף, ״ואולי היא יודעת.״
אנדרה, שלא היה מסוגל לדבר, נשק לו על הקרחת.
״דבר אחד אני מוכרח לשאול אותך, אנדרה. תסכים לתקן את הדומי התפילה בכנסייה לפני שתחזור לפריז? אלן טוענת שלעתים קרובות נשרטות לה הברכיים כשהיא כורעת עליהם.״
שאלתי את אנדרה, בתנועות שפתיים נטולות קול, מי זאת אלן? וחשבתי שאולי היא הייתה פעם אשתו. אנדרה רק אמר, בכובד ראש, ״כן, אני מבטיח.״
הוא חזר לחצר. מבעד לחלון ראיתי שבמשך דקות ארוכות הוא לא הרים שום פטיש או אזמל או אפילו עיפרון.
לאחר שעה של דכדוך שקט מלמל פסקל, ״נכשלתי היום, ליזט. במשהו שהיה אמור להופיע במקום הראשון ברשימה שלי. לא הראיתי לך היום שום אהבה. אהבתי רק את הציורים ואת הזיכרונות שלי. חילקתי לך פקודות. אני מתנצל.״
״זה בסדר, פאפא. אני יודעת שאתה אוהב אותי. ספר לי עוד על סזאן.״
״סיפרתי לך שחזרתי שוב לאֶקס? חסכתי קצת כסף ולשם שינוי רציתי לקנות ציור בכסף, בעסקה ישירה וחוקית, בפרנקים קשים. רציתי לעשות משהו טוב למען סזאן. ידעתי איזה ציור אני רוצה. 'שחקני הקלפים'. רציתי לבקש ממנו שיסביר לי מה עושה ציור ליצירת מופת.
״כשהגעתי, כל הציורים שלו כבר לא היו שם. סוכנת הבית שלו ניקתה את המקום. היא אמרה לי שהגעתי מאוחר מדי. הוא מת שבועיים קודם לכן. מתברר שהוא צייר שוב את הר סנט־ויקטואר ונקלע לסופה. הוא קרס לצד הדרך, והנהג של עגלת הכביסה מצא אותו. כעבור שבוע הוא מת.״
פסקל נד בראשו בעצב. ״שאלתי אותה לאן הלך הציור 'שחקני הקלפים'. לסוחר ווֹלָאר, כמו כל שאר הציורים, זה מה שהיא אמרה.״
פאפא שלח אלי זרוע כמעט שקופה והניע את אצבעותיו בבקשה שאשלב בהן את אצבעותי שלי. ״זה צריך להיות הלקח שלך, ליזט. תעשי קודם כול את הדברים החשובים.״
באותו ערב, בזמן שפסקל שכב ובהה בי, מעורפל כולו, ואנדרה היה בבית קפה לשעת האפריטיף של הגברים, שקעתי במחשבות לנוכח הדממה שהשתררה בבית. לקחתי דף מערמת הניירות הנוקשים של אנדרה וכתבתי בראשו, ״רשימת משׂאות הלב והשבועות של ליזט״.
1. לאהוב את פסקל כמו שאוהבים אבא.
2. לנסוע לפריז, למצוא את ״שחקני הקלפים״ של סזאן.
3. לעשות משהו טוב למען צייר כלשהו.
4. להבין מה עושה ציור ליצירת מופת.
הרמתי את מבטי אל הציור של פיסארו והבחנתי בגוון הכחול של שמלתה של הנערה, שהיה מרהיב כל כך לצד העז הלבנה.
5. לתפור שמלה כחולה, בגוון הכחול של הים התיכון ביום קיץ נטול עננים.
לאחר מכן החלה תקופה של המתנה עמומה, ואנדרה ואני נאחזנו זה בזה חזק יותר בלילות. שאלתי אותו, ״מה התכונות הכי חשובות שצריכות להיות לאדם כדי שהוא יחיה חיים טובים?״
״אהבה ואומץ.״
ידעתי שאני מרגישה אהבה ושאני זוכה לשפע של אהבה, אבל האם ניחנתי באומץ? האם הימים שבהם הייתי עדה לשקיעתו של פסקל נועדו לפתח בי אומץ לקראת משהו אחר שעומד לקרות?
בעיתון המקומי, ״לֶה פֶּטי פְּרוֹבנסל״, הופיעו ידיעות מדאיגות לאחר פלישתם של הגרמנים לצ'כוסלובקיה. לא סיפרנו על כך לפסקל, אבל הוא קרא על כך מן הסתם בעיתון. כל מכתב ממקסים דיווח על פעולות שננקטו נגד אמנות מנוונת. גם את החדשות האלה שמרנו לעצמנו. במכתב אחד כתב מקסים:
חברי היקרים,
יש לי רק כמה דקות לכתוב. האם אתם יודעים שם בדרום שיצירות האמנות שבלובר מאוחסנות כבר עכשיו בארגזים כדי שיהיה אפשר להחביאן? בזו אחר זו הולכות הגלריות ומתרוקנות, בשיטתיות. התנדבתי לעזור באריזות. קר עכשיו ועגמומי שם בגלריות המוארכות האלה, בלי שחברי הוותיקים תלויים על הקירות. אנחנו עובדים מהר, מודאגים ומותשים. הקולות היבשים שלנו מהדהדים בין הקירות הריקים. אנחנו ישנים רק שלוש שעות בלילה. זו ההזדמנות היחידה בחיי לבלות לילה שלם בלובר. בקרוב יהיו כאן שלטי ״אין כניסה״ יותר מאשר ציורים.
ה־Entartete Kunst, תערוכת ״האמנות המנוונת״ בשנה שעברה, שבה אנשים צעקו כינויי גנאי לעבר הציורים, זאת הייתה רק ההתחלה. לא מזמן דלפה ידיעה למתנדבים כאן ש־16 אלף ציורים בני זמננו סולקו ממוזיאונים גרמניים לצורך מכירה פומבית בלוצרן. אני חושש לגורלה של צרפת.
אני צריך לחזור לארוז. המשאיות של ה״קומדי פרנסז״ מחכות כמו פיות פעורים לארגזים שיועמסו עליהן. טפלו זה בזה יפה.
מקסים
לא ידענו מהי המפלצת שאורבת לנו באופק, אבל אנדרה קיווה שהיא תשמור את טלפיה לעצמה לפחות עד מותו של פסקל. פסקל ידע שצבא גרמניה צעד לתוך אוסטריה וכבש אותה באביב הקודם, וזה שיקע אותו בדיכאון מוחלט. מאז ואילך, במשך שנה שלמה לא הזכרנו באוזניו שום דבר שקשור לעולם שמחוץ לרוסיון. מוטב לתת לו ללכת לעולמו בשלווה.
בוקר אחד, בחודש מאי 1939, אחרי שהכרתי ואהבתי את פסקל במשך שנתיים, ישבנו אנדרה ואני משני צדיו בזמן שהוא התאמץ בכל מאודו להניע את לשונו. ״תנו את כדורי הבול שלי למוריס. תזכירו לו שהיו ימים שהבסתי אותו בלי בעיה.״ פיו התעוות בחיוך קלוש. אחרי דקות ארוכות של המתנה לנשימתו הבאה, הוא מלמל, ״חיים טובים. תשמרו זה על זה. ותנו לציורים לשמור עליכם.״
נדמה שהזמן עצר מלכת לרגע בעוד העפרונים משמיעים את קינתם. בשלווה גמורה, בין עבר לעתיד, שהתמזגו והיו להווה אחד נצחי, הוא הוסיף, ״אבל חלק מהם, אני חושב, שייכים לרוסיון.״
ואז, בנשימה חרישית ושבעת רצון, הוא חמק בדרכו אל העבר הנגדי.

סוזן ורילנד היא סופרת אמריקאית מצליחה שספריה תורגמו ל-25 שפות. היא גרה בסן דייגו.

X