הרץ במבוך | לרכישה באינדיבוק
הרץ במבוך

הרץ במבוך

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 365
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 38
- 38

כשתומס מתעורר במעלית, הדבר היחיד שהוא מצליח לזכור הוא שמו הפרטי. אין לו שום זיכרונות על הוריו או על ביתו, והוא אינו זוכר גם איך הגיע למקום שבו הוא נמצא. הזיכרון שלו ריק.

אבל הוא לא לבד. כשדלתות המעלית נפתחות, תומס מוצא את עצמו בתוך קבוצה של נערים שמקבלים את פניו ב"קרחת" – מתחם ענקי מוקף חומות אבן.

הנערים ב"קרחת", בדיוק כמו תומס, אינם יודעים למה או איך הם הגיעו לשם. הם יודעים רק שבכל בוקר עד עכשיו נפתחו בחומה דלתות אבן עצומות שמובילות אל המבוך שסובב אותם, ובכל לילה הן ננעלו; שאחת לשלושים יום נשלח במעלית עוד נער ל"קרחת"; ושאף אחד אינו רוצה להיתקע במבוך אחרי רדת הלילה.

יום אחרי תומס מגיעה במעלית נערה – הנערה הראשונה שנשלחה למקום אי פעם. מפתיע אף יותר הוא המסר שבפיה. הנערים תמיד היו משוכנעים שאם יצליחו למצוא את דרכם החוצה מן המבוך שמסביב ל"קרחת", יש להם סיכוי לחזור הביתה… גם אם אין להם מושג איפה הבית הזה נמצא. אבל עכשיו מסתמן שאולי אין מוצא מן המבוך.

משהו בבואה של הנערה מעלה בתומס זיכרון עמום. משהו אומר לו שאם רק יצליח להגיע אל הסודות האפלים שמסתתרים בתוך מוחו, יצליח לפתור את התעלומה שנקלע אליה.

 

משבחי הביקורת:

הלא יאמן הופך למציאות

סיפור שמתקדם בקצב מהיר

הרפתקה מרתקת

מתח עד השורה האחרונה

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרץ במבוך”

בקרוב…

פרק 1
ללינט. הספר הזה היה מסע בן שלוש שנים, ואת מעולם לא פקפקת.
קרקע מתכתית על מתכת; זעזוע חד טלטל את הרצפה תחתיו. הוא נפל ארצה בגלל התזוזה הפתאומית והחליק אחורה על ידיו ורגליו. טיפות זעה נקוו על מצחו למרות האוויר הצונן. גבו נחבט בקיר מתכת קשה; הוא החליק לאורכו עד שפגע בפינת החדר. שם שקע לרצפה, אסף את רגליו, הצמיד אותן לגופו וקיווה שעיניו יסתגלו בקרוב לחשכה.
עוד טלטלה, והחדר זינק מעלה כמו מעלית־מכרות עתיקה.
צלילים צורמים של שלשלאות וגלגלות, כמו מערך המכונות של מפעל פלדה ישן־נושן, הדהדו בחדר, ניתזו מן הקירות ביבבה מתכתית חלולה. המעלית החשוכה התנדנדה קדימה ואחורה כשעלתה למעלה, וגלי בחילה חמצמצים שטפו את קיבתו של הנער; ריח שהזכיר לו שמן שרוף פלש לחושיו וגרם לו להרגיש רע יותר. הוא רצה לבכות, אבל הדמעות לא באו; כל שיכול לעשות היה לשבת שם, לבד, ולחכות.
קוראים לי תומס, הוא חשב.
זה… זה היה הדבר היחיד שהצליח לזכור על חייו.
הוא לא הבין איך זה ייתכן. המוח שלו תפקד ללא דופי, ניסה לפענח את מצבו ואת הסובב אותו. יֶדע הציף את מחשבותיו, עובדות ותמונות, זיכרונות ופרטים על העולם, על איך שהוא פועל. הוא ראה בעיני רוחו שלג על עצים, ריצה לאורך דרך מכוסה עלים, אכילת המבורגר, ירח שמטיל זוהר חיוור על כר עשב, שחייה באגם, כיכר הומה אדם בלב העיר, מאות אנשים שמתרוצצים בה, עסוקים בענייניהם.
ועם כל זאת הוא לא ידע מאין בא, גם לא איך הגיע לתוך המעלית החשוכה, או מי ההורים שלו. הוא לא ידע אפילו מה שם המשפחה שלו. תמונות של אנשים הבזיקו במוחו, אבל הוא לא זיהה אף אחד. במקום פרצופים היו להם רק כתמי צבע מבעיתים. הוא לא הצליח להעלות בדעתו אדם אחד שהכיר, או להיזכר אפילו בשיחה אחת ויחידה.
החדר המשיך לעלות, כשהוא מתנדנד מצד לצד. תומס כבר התרגל לקרקוש הבלתי־פוסק של השלשלאות שמשכו אותו למעלה. זמן רב עבר. הדקות נמתחו לשעות, אם כי לא הייתה שום דרך לדעת זאת באמת כי כל שנייה הייתה כמו נצח. אבל לא – הוא ידע שזה לא נכון. בהסתמך על החושים שלו, הוא ידע שהוא בתנועה חצי שעה בערך.
למרבה הפלא, הוא חש שהפחד שלו מתנדף כמו נחיל של יבחושים שנסחפו ברוח, ואת מקומו תופסת סקרנות עצומה. הוא רצה לדעת איפה הוא ומה קורה.
בגניחה שאחריה באה חבטה עמומה, החדר המתרומם נעצר; השינוי הפתאומי עקר את תומס מתנוחתו המצונפת והשליך אותו קדימה על הרצפה הקשה. בזמן שנאבק להתייצב על רגליו הוא הרגיש איך החדר מתנדנד פחות ופחות, ולבסוף קופא על מקומו. השתררה דממה.
חלפה דקה. שתיים. הוא הביט בכל הכיוונים אבל ראה רק חושך; שוב מישש לאורך הקירות בחיפוש אחר דרך החוצה. אבל לא היה שם דבר, רק המתכת הצוננת. הוא גנח בתסכול; ההד שחזר אליו הלך והתעצם, כמו אנקת מוות רדופת שדים. אחר כך נמוג ההד והדממה חזרה. הוא צרח, קרא לעזרה, חבט בקירות באגרופיו.
שום דבר.
תומס נסוג שוב לפינה, שילב את זרועותיו ונרעד. הפחד חזר. הוא חש רעידה מדאיגה בחזהו, כאילו לבו רוצה להימלט, לברוח מגופו.
"שמישהו… יעזור… לי!" הוא צרח; כל מילה קרעה את גרונו.

נקישת מתכת רמה הצטלצלה בחוץ, מעליו, והוא שאף אוויר בבהלה והביט למעלה. פס ישר של אור הופיע לרוחבה של תקרת החדר ותומס הביט בו בשעה שהתרחב. לעיניו נגלו שתי דלתות הזזה, שנפתחו והורחקו זו מזו בחריקה כבדה ובמאמץ רב. אחרי שהייה ארוכה כל כך בחשכה, האור דקר את עיניו; הוא הסיט את מבטו וכיסה את פניו בשתי ידיו.
הוא שמע מעליו רעשים, קולות. פחד מחץ את חזהו.
"תראו ת'שפיץ הזה."
"בן כמה הוא?"
"נראה כמו קלאנק בטי־שרט."
"אתה בעצמך קלאנק, פרצוף־שיץ."
"בוא'נה, יש פה ריח של רגליים!"
"מקווה שנהנית מהטרמפ, אפוּנון, כי זאת הייתה נסיעה בכיוון אחד."
"אין כרטיס חזרה, אחי."
תומס הוצף גל של בלבול, ובהלה בעבעה בתוכו. הקולות נשמעו מוזרים ומהדהדים; חלק מהמילים היו זרות לגמרי, אחרות היו מוכרות איכשהו. הוא הכריח את עיניו להסתגל, שעה שמצמץ מול האור והקולות הדוברים. בהתחלה ראה רק צללים מתנועעים, אבל במהרה הם הפכו לצורות של גופים – אנשים שרכנו מעל החור שבתקרה, הסתכלו מטה לעברו, הצביעו עליו.
ואז, כמו דרך עדשה של מצלמה שמתמקדת ומתחדדת, הפרצופים התבהרו. כולם היו נערים, חלקם צעירים, חלקם מבוגרים יותר. תומס לא ידע למה בדיוק ציפה, אבל כשראה את הפרצופים האלה נתקף בלבול. הם היו רק בני נוער. ילדים. הפחד שלו נרגע קצת, אבל לא מספיק כדי שלבו יפסיק לדהור.
מישהו שלשל מלמעלה חבל שבקצהו נקשרה לולאה גדולה. תומס היסס, ואז הכניס לתוכה את רגלו הימנית ולפת את החבל ברגע שמשכו אותו בבת אחת אל השמים. ידיים הושטו מטה, הרבה ידיים, והן תפסו בבגדיו ומשכו אותו למעלה. נדמה היה שהעולם מסתחרר, הופך לערפל מעורבב של פרצופים, צבע ואור. סערה של רגשות סחטה את קרביו, סובבה ומשכה; הוא רצה לצרוח, לבכות, להקיא. מקהלת הקולות השתתקה, אבל מישהו דיבר בזמן ששלפו וחילצו אותו מבין שולֵיה החדים של הקופסה החשוכה. תומס ידע שלעולם לא ישכח את המילים.
"נעים להכיר, שפיץ," אמר הנער. "ברוך הבא לקרחת."

ג'יימס דשנר נולד ב-1972 בג'ורג'יה שבארה"ב, למשפחה בת חמישה ילדים. כיום הוא חי עם אשתו וארבעת ילדיו בהרי הרוקי.

מילדותו רצה דשנר להיות סופר. הוא קרא כל ספר שמצא, וחיבר סיפורים בעצמו. למרות זאת, בבגרותו בחר ללמוד ראיית חשבון, אך לבסוף החליט לנסות ולממש בכל זאת את חלום ילדותו – הכתיבה.

דשנר כותב לנוער – ספרי הרפתקאות, פנטסיה ומדע בדיוני. ספריו תורגמו לשפות רבות וזוכים להצלחה. הוא זכה בפרסים רבים.

ספרו הרץ במבוך נמצא במשך שנה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

X