הרי הפחם | לרכישה באינדיבוק
הרי הפחם

הרי הפחם

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: ---
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 38

בגיל 29 סמנתה קוֹפר נמצאת בדיוק במקום שבו רצתה להיות: פרקליטה במשרד עורכי הדין הגדול בעולם, עם משכורת נאה ולופט מעוצב. היא אמנם עובדת מאה שעות בשבוע ומוותרת על חיי האהבה שלה, אבל מבחינתה זה בהחלט משתלם… עד שמתברר לה שהמשבר הכלכלי של 2008 הוא מציאות כואבת, והיא מוצאת עצמה ברחוב, עם ארגז קרטון בידיה. בצר לה היא מחליטה לקבל את המלצת מנהליה ולחפש ארגון ללא כוונת רווח, שבו תוכל להתנדב כעורכת־דין למשך שנה ולשמור על זכויותיה במשרד בעתיד.

כך מגיעה סמנתה אל ´הקליניקה לסיוע משפטי´ בעיירה בריידי, וירג´יניה. שם, בעומק הרי האפלצ´ים, שוכן עולם המרוחק שנות־אור מחייה: הרים עצומים, בתים קטנים ואנשים עניים שעובדים במכרות הפחם.
בעזרתה של מתי ואייט, מנהלת ‘הקליניקה´, מתמודדת סמנתה עם עריכת דין מסוג שלא הכירה. כשהיא פוגשת את דונובן, עורך־דין לוחמני, היא מבינה מהי המשמעות האמיתית של חיים בצל מכרות הפחם: סכנות בריאותיות, אסון סביבתי, כסף גדול ובריונות. וכשהאלימות מגיעה קרוב מדי, היא מוצאת את עצמה מעורבת מקצועית ורגשית במאבק שלא חלמה עליו, אשר מעמיד בסכנה את כל מה ששאפה אליו.

 

ג´ון גרישם הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ´שדרת השקמים´, ´הסחטן´, ´הערעור´, ´הלקוח´, ´הפירמה´ ו´חף מפשע´ – כולם יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרי הפחם”

"עבודתו של גרישם מתפתחת למשהו רציני יותר, חזק יותר וראוי יותר לכישרונו יוצא הדופן" וושינגטון פוסט

האימה נבעה מעצם ההמתנה – מן הלא־נודע, המחסור בשינה, הכיבים. חברים לעבודה התעלמו זה מזה והסתתרו מאחורי דלתות נעולות. מזכירות ועוזרים משפטיים העבירו את השמועות ונמנעו מקשר עין. כולם היו מתוחים ותהו בליבם: "מי הבא בתור?" השותפים הבכירים נראו הלומי־קרב ולא רצו בשום קשר עם הכפופים להם. הם יכלו לקבל בקרוב הוראה להרוג אותם.
הרכילות היתה אכזרית – עשרה עורכי דין ממחלקת הליטיגציה חוסלו –
אבל נכונה בחלקה – רק שבעה פוטרו. מחלקת העיזבונות כולה נסגרה, על בכיריה; זה היה נכון. שמונה שותפים ממחלקת ההגבלים העסקיים עברו לחברה אחרת; לא נכון, לפי שעה.
בגלל האווירה הקשה כל כך יצאה סמנתה מן הבניין בכל הזדמנות ועבדה עם המחשב הנייד שלה בבתי־קפה באזור דרום מנהטן. ביום נעים אחד היא ישבה על ספסל בפארק – עשרה ימים אחרי נפילת 'ליהמן בְּרָאדֶרס' – והסתכלה על הבניין הגבוה בהמשך הרחוב. הוא נקרא בְּרוֹאד 110, וחציו העליון הושכר ל'סְקָאלי את פֶּרשינג', משרד עורכי הדין הגדול ביותר שראה העולם מימיו. המשרד שלה, לפי שעה, אם כי העתיד היה לגמרי לא בטוח. אלפיים עורכי דין בעשרים מדינות, מחציתם בעיר ניו־יורק עצמה, ארוזים יחד בקומות שלושים עד שישים וחמש. כמה מהם רצו לקפוץ? היא לא היתה מסוגלת לנחש, אבל היא לא היתה היחידה. משרד עורכי הדין הגדול בעולם התכווץ מיום ליום, כמו מתחריו. המשרדים הגדולים של עורכי הדין היו מבוהלים לא פחות מקרנות הגידור, מהבנקים להשקעות, מהבנקים הרגילים ומחברות הביטוח הענקיות. החל בוושינגטון, והלאה משם, לאורכה של שרשרת המזון עד הסוחרים ברחוב מיין.
היום העשירי חלף בלי שפיכות דמים, וכמוהו גם זה שאחריו. ביום השנים־עשר ניכרה אופטימיות קלה, כשבֶּן, אחד מעמיתיה של סמנתה, סיפר על שמועה שאמרה כי שוקי האשראי בלונדון משתחררים קצת. הלווים עשויים בכל זאת לקבל קצת כסף מזומן. אלא שאחר הצהריים נגמר האוויר לשמועה. לא היה בה שמץ אמת. והם המשיכו לחכות.
שני שותפים ניהלו את מחלקת הנכסים המסחריים בחברת 'סקאלי את פרשינג'. אחד התקרב לגיל הפרישה וכבר נדחק החוצה. האחר היה אֶנדי גְרוּבּמן, טיפוס משעמם כבן ארבעים שמעולם לא נראה בבית־משפט. כיאה לשותף, היה לו משרד נאה שממנו נשקף מרחוק ההדסון, נוף שכבר שנים הוא לא שם לב אליו. על מדף מאחורי שולחנו, ובמרכז "קיר האגו" שלו, היה אוסף של גורדי שחקים מיניאטוריים. "הבניינים שלי", כך הוא אהב לקרוא להם. כשהושלמה בנייתו של אחד מבנייניו, הוא הזמין פַּסָל שישחזר אותו בקנה מידה קטן, וחילק בנדיבות דגם קטן עוד יותר לכל אחד מחברי "הצוות שלו". בשלוש שנותיה בחברה צברה סמנתה שישה בניינים, ובזה הסתכם האוסף שלה.
"שבי," הוא הורה לה כשסגר את הדלת. סמנתה התיישבה בכיסא ליד בן, שישב ליד איזבל. שלושת עורכי הדין נעצו עיניים ברגליהם והמתינו. סמנתה הרגישה צורך לאחוז בידו של בן, כאסירה מבוהלת העומדת מול כיתת יורים. אנדי צנח לכיסאו, ובלי ליצור קשר עין, אך להוט לסיים, סיכם את מצבם העגום.
"כידוע לכם, 'ליהמן בראדרס' קרסה לפני שבועיים."
ברצינות, אנדי! בגלל המשבר הפיננסי והתמוססות האשראי היה העולם על סף קטסטרופה, וכל אחד ידע זאת. אבל אנדי, כידוע, מעולם לא הצטיין בחשיבה מקורית.
"יש לנו חמישה פרויקטים לא גמורים, שכולם מומנו על ידי 'ליהמן'. דיברתי ארוכות עם הבעלים, וכל החמישה נפסקים. היו לנו עוד שלושה עתידיים, שניים עם 'ליהמן' ואחד עם 'לוידס', ועכשיו כל האשראי הוקפא. הבנקאים מתחפרים בבונקרים שלהם, פוחדים להלוות אגורה."
כן, אנדי, גם את זה אנחנו יודעים. זה מופיע בכל הכותרות הראשיות. גמור עם זה כבר, לפני שאנחנו קופצים.
"ההנהלה התכנסה אתמול והחליטה על כמה קיצוצים. שלושים עמיתים בשנה ראשונה מפוטרים; חלקם באופן סופי, וחלקם מושעים זמנית. כל הגיוסים החדשים נדחו עד להודעה חדשה. אין יותר אישורי צוואות. ו… אין דרך קלה לומר את זה, אבל כל המחלקה שלנו עומדת למכירה. מחוסלת. גמורה. מי יודע מתי הבעלים יחזרו שוב לבנות, אם בכלל. החברה לא מוכנה להמשיך לשלם לכם משכורת בשעה שהעולם מחכה לאשראי בר־השגה. יכול מאוד להיות שאנחנו בדרך למיתון גדול. זה מן הסתם רק הסבב הראשון של הקיצוצים בחברה. מצטער, חברים. אני באמת מצטער."
בן דיבר ראשון. "זה אומר שאנחנו מפוטרים מייד?"
"לא. נלחמתי למענכם, חבר'ה. קודם הם תיכננו להודיע על פיטורים. אני לא צריך להזכיר לכם שמחלקת הנכסים העסקיים היא המחלקה הכי קטנה בחברה, וכנראה הכי פגועה כרגע. שיכנעתי אותם להשעות אתכם באופן זמני. אתם עוזבים עכשיו, ואולי חוזרים אחר כך."
"אולי?" שאלה סמנתה. איזבל מחתה דמעה אבל שלטה ברוחה.
"כן, יש כאן בהחלט ספק גדול. שום דבר לא ברור כרגע, סמנתה, אוקיי? כולנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. בתוך שישה חודשים ייתכן שכולנו נזדקק לבתי־תמחוי. אתם מכירים את התמונות משנת 1929."
בחייך, אנדי, בית־תמחוי? בתור שותף הרווחת בשנה שעברה 2.8 מיליון דולר, שכר ממוצע בחברת 'סקאלי את פרשינג', שדרך אגב, דורגה רביעית ברשימת הרווחים לשותפים. מקום רביעי לא היה מספיק, לפחות עד ש'ליהמן' קרסה ו'בֶּר סְטֶרנס' כשלה, ובועת משכנתאות הסאב־פריים התפוצצה. עכשיו נראה המקום הרביעי ממש טוב, לפחות בעיני אחדים.
"מה זה אומר השעיה?" שאל בן.
"זה אומר שהחברה לא מבטלת את החוזה שיש לה איתכם לשנה הקרובה, אבל אתם לא מקבלים משכורת."
"יופי," מילמלה איזבל.
אנדי התעלם ממנה והמשיך. "נשאר לכם ביטוח הבריאות שלכם, אבל רק אם תעבדו במלכ"ר מוכר. המחלקה למשאבי אנוש עורכת רשימה של ארגונים כאלה. אתם תלכו מכאן, תעשו קצת למען הכלל, תצילו את העולם, ותקוו בכל ליבכם שהכלכלה תתחזק, ואז, אחרי שנה בערך תחזרו לחברה ולא תפסידו את הוותק שלכם. לא תעבדו במחלקת הנכסים העסקיים, אבל החברה תמצא לכם מקום."
"מובטח לנו מקום עבודה אחרי שתסתיים ההשעיה?" שאלה סמנתה.
"לא, שום דבר לא מובטח. האמת היא שאף אחד לא יכול לנבא איפה נהיה בשנה הבאה. אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות, אירופה הולכת לעזאזל, הסינים משתוללים, הבנקים קורסים, השווקים מתרסקים, ואף אחד לא בונה ולא קונה. זה סוף העולם."
הם ישבו רגע בדממה העגומה ששררה במשרדו של אנדי, ארבעתם המומים מן המציאות של סוף העולם. לבסוף שאל בן: "גם אתה, אנדי?"
"לא, מעבירים אותי למחלקת המיסים. הייתם מאמינים? אני שונא מיסים, אבל האפשרות האחרת היתה לנהוג מונית. יש לי תואר שני במיסוי, ככה שהם תיארו לעצמם שיוכלו להשאיר אותי."
"מזל טוב," אמר בן.
"אני מצטער, חבר'ה."
"לא, ברצינות. אני שמח בשבילך."
"אני יכול לעוף תוך חודש. מי יודע?"
"מתי אנחנו עוזבים?" שאלה איזבל.
"מייד. אתם צריכים קודם לחתום על הסכם השעיה, לארוז את החפצים שלכם, לנקות את השולחן, וללכת. מחלקת משאבי אנוש תשלח לכם אי־מייל עם רשימה של מלכ"רים וכל הניירת. מצטער, חבר'ה."
"תפסיק בבקשה להגיד את זה," אמרה סמנתה. "אתה לא יכול לומר שום דבר שישפר את המצב פה."
"נכון, אבל יכול להיות יותר גרוע. רוב האנשים במצבכם לא מקבלים השעיה. הם מפוטרים במקום."
"אני מצטערת, אנדי," אמרה סמנתה. "מעורבים כאן עכשיו הרבה רגשות."
"זה בסדר. אני מבין. זכותכם לכעוס ולהיות נסערים. תראו אתכם –
לשלושתכם יש תואר במשפטים מאוניברסיטאות נבחרות, ואתם מסולקים מן הבניין כמו גנבים. מפוטרים כמו פועלים של בית־חרושת. זה איום ונורא, פשוט איום ונורא. חלק מהשותפים הציעו לוותר על מחצית המשכורת שלהם כדי למנוע את זה."
"אני מוכן להתערב שזה היה חלק קטן," אמר בן.
"כן, נכון. קטן מאוד, לצערי. אבל ההחלטה כבר התקבלה."

אישה בחליפה שחורה ועניבה תואמת עמדה ליד החדר שאותו חלקה סמנתה עם שלושה אחרים, וביניהם איזבל. בן ישב בהמשך המסדרון. האישה ניסתה לחייך כשאמרה: "אני כרמן. אפשר לעזור לך?" היא החזיקה תיבת קרטון ריקה, בלי שום סימון על דופנותיה, כדי שאיש לא יידע שזו האריזה הרשמית של 'סקאלי את פרשינג' לפסולת המשרד של אלה שהושעו או שפוטרו או מה שזה לא יהיה.
"לא, תודה," אמרה סמנתה, והצליחה לעשות זאת בנימוס. היא יכלה לענות לה בקוצר רוח ובגסות, אבל כרמן רק מילאה את תפקידה. סמנתה החלה לפתוח מגירות ולהוציא את כל חפציה האישיים. במגירה אחת היו כמה תיקים של 'סקאלי את פרשינג' והיא שאלה: "מה עם אלה?"
"הם נשארים פה," אמרה כרמן ועקבה אחרי כל תנועה, כאילו עלולה סמנתה לגנוב כמה חפצים בעלי ערך. למען האמת, כל דבר בעל ערך אוחסן במחשבים – המחשב השולחני שהשתמשה בו בעמדת העבודה שלה, והמחשב הנייד שלקחה איתה כמעט לכל מקום. מחשב נייד של 'סקאלי את פרשינג'. גם הוא עמד להישאר שם. היא אמנם יכלה להגיע לכל דבר מן המחשב האישי שלה, אבל ידעה שהצפנים כבר שונו בינתיים.
כסהרורית היא רוקנה את המגירות ובעדינות ארזה את ששת גורדי השחקים המיניאטוריים מן האוסף שלה, אם כי חשבה להשליכם לפח האשפה. איזבל הגיעה וקיבלה תיבת קרטון משלה. כל האחרים – עמיתים, מזכירות, עוזרים משפטיים – מצאו פתאום עניין לענות בו במקום אחר. הנוהל אומץ במהרה – כשמישהו מפנה את שולחנו, יש לאפשר לו לעשות זאת בשקט. בלי עדי ראייה, בלי בהייה, בלי ברכות פרידה ריקות מתוכן.
עיניה של איזבל היו נפוחות ואדומות, היה ברור שהיא בכתה בשירותים. היא לחשה: "צלצלי אלי. בואי נלך לשתות משהו הערב."
"בטח," אמרה סמנתה. היא סיימה לארוז את חפציה בתיבת הקרטון, לקחה את תיק המסמכים שלה ואת תיקה המעוצב התפוח, ובלי להסתכל אחורה הלכה בעקבות כרמן לאורך המסדרון ומשם למעליות של הקומה הארבעים ושמונה. כשהמתינו, היא סירבה להסתכל סביבה ולספוג את המראה בפעם האחרונה. הדלת נפתחה, ולשמחתה המעלית היתה ריקה. "אני אקח את זה," אמרה כרמן והצביעה על תיבת הקרטון, שכבר גדלה בנפח ובמשקל. "לא," אמרה סמנתה ונכנסה. כרמן לחצה על הכפתור ללובי. למה בדיוק ליוו אותה החוצה מן הבניין? ככל שחשבה על השאלה, גבר כעסה. היא רצתה לבכות ורצתה להלום במישהו, אבל מה שהכי רצתה היה לצלצל אל אמה. המעלית נעצרה בקומה הארבעים ושלוש, וגבר צעיר לבוש היטב נכנס לתוכה. הוא החזיק בידיו תיבת קרטון זהה לשלה, תרמיל גדול על כתפו ותיק מסמכים מעור תחת זרועו. גם הוא נראה המום ונבוך. סמנתה ראתה אותו במעלית לפני כן, אבל מעולם לא פגשה אותו. איזו חברה. גדולה כל כך עד כי העמיתים ענדו תגי שם במסיבת חג המולד המחרידה. עוד מאבטח בחליפה שחורה נכנס אחריו, וכשכולם עמדו במקומם, לחצה כרמן שוב על הכפתור ללובי. סמנתה נעצה מבטה ברצפה, נחושה לא לדבר גם אם יפנו אליה. בקומה השלושים ותשע נעצרה המעלית פעם נוספת, ומר קֶרק נַייט נכנס לתוכה כשעיניו נעוצות בטלפון הנייד שלו. אחרי שנסגרה הדלת, הוא הסתכל סביבו, ראה את שתי תיבות הקרטון ונראה כמי שנשימתו נעצרה כשעמוד שדרתו התקשח. נייט היה שותף בכיר במחלקת מיזוגים ורכישות וחבר הנהלה. כשניצב פתאום פנים אל פנים עם שניים מקורבנותיו, הוא התקשה לבלוע ונעץ את מבטו בדלת. אחר כך הוא לחץ פתאום על כפתור הקומה העשרים ושמונה.
סמנתה היתה המומה מכדי להעליב אותו. העמית האחר עצם את עיניו. כשהמעלית נעצרה, מיהר נייט לצאת ממנה. אחרי שהדלת נסגרה, נזכרה סמנתה כי החברה שכרה את הקומות שלושים עד שישים וחמש. למה החליט פתאום נייט לצאת בקומה עשרים ושמונה? למי אכפת?
כרמן ליוותה אותה דרך הלובי והחוצה אל רחוב ברואד. היא אמרה בשקט "אני מצטערת," אבל סמנתה לא הגיבה. עמוסה לעייפה כבהמת משא, היא השתלבה בתנועת הולכי הרגל, בלי לבחור כיוון מסוים. אחר כך היא נזכרה שראתה בעיתון תמונות של עובדי 'ליהמן' ו'בר סטרנס' עוזבים את בנייני המשרדים שלהם עם תיבות קרטון מלאות בחפציהם האישיים, כאילו פרצה שריפה בבניין והם נסו על נפשם. באחת התמונות הצבעוניות, בחזית חלק ב' של ה'טיימס' נראתה סוחרת מניות שדמעות על לחייה עומדת חסרת אונים על המדרכה.
עכשיו הפכו התמונות האלה לחדשות שעבר זמנן, וסמנתה לא ראתה שום מצלמות בסביבה. היא הניחה את תיבת הקרטון בקרן הרחוב וחיכתה למונית.

ג'ון גרישם (באנגלית: John Grisham; נולד ב-8 בפברואר 1955) הוא סופר אמריקאי העוסק בתחום ספרות המתח והספרות הבלשית.

ג'ון גרישם נולד בשנת 1955 במדינת ארקנסו שבארצות הברית, כבכור מתוך 5 אחים. אביו היה פועל בניין ומגדל כותנה. לאחר מעברים תכופים, השתקעה המשפחה בשנת 1967 בעיירה סאות'הייבן במחוז דה סוטו, מיסיסיפי. גרישם הצעיר נהג להרבות בקריאה, בעידודה של אמו. בייחוד הושפע מכתיבתו של ג'ון סטיינבק, שבהירות כתיבתו עוררה בו התפעלות.
בשנת 1977 סיים גרישם לימודים אקדמיים בהנהלת חשבונות באוניברסיטת מיסיסיפי סטייט, ובשנת 1981 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת מיסיסיפי. במהלך אותן שנים ניהל יומן, נוהג שעזר לו בהמשך בכתיבתו היוצרת. במשך כעשור שנים עסק בעריכת דין בסאות'הייבן, שם קצה נפשו בתחום הפלילי והוא עבר לתחום האזרחי.
בשנים 1983 עד 1990 כיהן בבית הנבחרים של מדינת מיסיסיפי.
בשנת 1984 החל לכתוב את ספרו הראשון, לאחר שהיה עד למתן עדות בבית משפט של ילדה בת 12 שהייתה קורבן לאונס אכזרי. בספרו ניסה לבחון את הסוגיה: מה היה קורה אילו אביה של אותה ילדה היה יורה למוות באנס שפגע בבתו. הוא עבד במשך שלוש שנים על הרומן עת להרוג (A Time to Kill) וסיים לכתוב אותו בשנת 1987. גרישם פנה עם ספרו לחברות הוצאה לאור רבות, ולמרבה הפליאה נדחה על ידי כולן. בחודש יוני 1988 הסכימה חברת ההוצאה לאור Wynwood Press להדפיס 5000 עותקים מן הספר, כמחווה אישית לסופר. כיום ניתן למצוא את יצירותיו של גרישם בכל חנויות הספרים, במדפי "רבי-המכר".
יום לאחר שסיים את "עת להרוג", החל גרישם לעבוד על ספר שני, סיפורו של עורך דין צעיר, שמתפתה לעבוד במשרד עורכי-דין מושלם, לכאורה, שאיננו מה שהוא נראה. הרומן השני, הפירמה, היה לרב-מכר של שנת 1991. גרישם המשיך לכתוב ולהוציא לאור לפחות ספר אחד לשנה, רובם רבי-מכר פופולריים ביותר. החל בבית צבוע בשנת 2001 שינה הסופר את מוקד עניינו ממשפטים לדרום הכפרי בכלל. בד בבד המשיך לעסוק במותחניו המשפטיים. ספריו נמכרים במיליונים בארצות הברית, והוא נחשב בחוגי ההוצאה לאור לגדול רבי-המכר של שנות ה-90.
בשנת 1996 חזר גרישם לזמן קצר לעיסוק פעיל בעריכת דין, כאשר ייצג בהצלחה את משפחתו של אדם שנהרג בתאונת רכבת.
גרישם נשוי ואב לשניים.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X