הרומן הרומנטי שלי | לרכישה באינדיבוק
הרומן הרומנטי שלי

הרומן הרומנטי שלי

שנת הוצאה: 2006
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 34

מירה היא סטייליסטית של הפקות אופנה, היוצרת למען קוראות עיתוני הנשים וצרכני הפרסומות בטלוויזיה אשליות זוהרות ומוקפדות להפליא, אבל הקומפוזיציה של חייה-שלה הרבה פחות אלגנטית. לפני שנה וחצי עזב בעלה גיורא את הבית, והשאיר אותה ללא שום יכולת לנווט את חייה הרגשיים בין הפנטזיות הרומנטיות המסוגננות שהיא מעצבת בעבודתה, רגשי אשם חריפים על אמהות לא מושלמת, וגעגועים צורבים אל האקס שלה, מי שאמור היה להיות אהבת חייה.

ואז, דווקא כאשר חלומה הכמוס ביותר עומד להתגשם, והבעל לשעבר משנה לפתע כיוון, מירה מסתבכת, ונקלעת לסערת רגשות המחייבת אותה להחליט מי היא ומה היא רוצה להיות. התשובה המפתיעה עתידה לטלטל את בני הזוג לשעבר בעוצמה חסרת רחמים, כי בעולם שבו קשה להבחין בין פנטזיה מסוגננת למציאות, כל מה שדרוש הוא אשה אמיצה היודעת להשתמש בסיכה חדה.

בספרה השני, הרומן הרומנטי שלי, בודקת נילי לנדסמן את מקומה של האגדה הרומנטית בעולם שאיבד כבר מזמן מתמימותו. בעזרת שילוב מדויק של אירוניה ורוך, הומור עצמי ורגישות, היא יוצרת גיבורה מרגשת, אמיתית ובלתי צפויה, ומובילה אותה אל תוך מערבולת של הרפתקאות, רגשות ותהפוכות, שבסיומה יוכלו גם קוראיה, ולא רק גיבוריה, לחוש בהתעלות השמורה לנאהבים אמיתיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מדויק ואמיתי ומצחיק וכואב ומרגש שכיף לקרוא!

הוסף חוות דעת

ביקורות וקישורים

"אינטליגנטי, מתוחכם ומלוטש… סגנון אוורירי, מצוין, הנקרא בעונג אמיתי."
מנחם בן, מעריב

"ספר מקסים…"
רנה ורבין, תכנית הבוקר של ערוץ 2

"סופרת מחוננת ברמות כמעט מבהילות… סוג של המנון לרומנטיקת אגדות חסרות גבולות…ספר חכם, מצחיק, כיפי, אמיץ ומרגש.. לכל מי שאוהב לקרוא ואוהב לאהוב…כתוב באלגנטיות שאינה חדלה להפתיע…"
ירון פריד, לאישה

"להיט הבנות של העת הנוכחית: שנון, עדכני, סוחף, קולח, עם סוף פשוט נהדר…יצירה מובחנת, אינטילגנטית ומלאה… "
רז יובן, עלמה  » לכתבה המלאה

"הקומדיה הרומנטית הכי מתוקה שנכתבה כאן מאז שירת הסירנה. מירה הסטייליסטית ושלושת מאהביה הם אנשים שתרצו לפגוש ולהכיר, אולי גם להשתעשע איתם….חומר קריאה מענג…אם יש צדק בעולם, הספר הזה עוד יגיע לרשימת רבי המכר…"
גל אוחובסקי, טיים אאוט

"שופע רגעים נוגעים ללב, מצחיקים ואמיתיים. קולח ומשועשע…ספר שופע אירוטיות, חיים ותפניות עלילתיות מרגשות…"
עמליה רוזנבלום, הארץ, ספרים 29/03/06  » לכתבה המלאה

"מעיינות עמוקים של עצב, שהולך ונשפך במהלך הקריאה…עוצמות נפשיות עזות ומשכנעות, הנגיוד בין סגנונה הקולח והקליל של לנדסמן, שנצמד לתבנית הרומנטית המתוקה והכה צפויה, לבין עוצמת הכאב הבלתי נרפא על אובדן האהבה שהובטחה לנצח, הופך את הספר למעניין וחד פעמי…"
הגר ינאי, גלובס

""גרסת לנדסמן העכשווית עוסקת בדילמה המרכזית של רומן רומנטי…קצת אירונית, קצת הומוריסטית ורבת סטייל….לנדסמן עושה את זה בקלילות, בשפה קולחת, מעמדת מוצא של מי שיודעת מה היא עושה, ועושה את זה כמו שצריך… קלילון במובן החיובי של המונח. "
אורית הראל, מעריב, 22/03/06

"שימוש מחוכם במתכונת הרומן הרומנטי…פרוזה כובשת ואינטליגנטית…"
יונתן שגיב, רייטינג

"כתוב היטב, משעשע אבל גם נוגע ללב…כישרון הכתיבה, האירוניה וההימנעות המחולטת מקלישאות, תיאוריות וסגנוניות מוציאים את הרומן הרומנטי שלי אל מחוץ לגבולות הז'אנר שהוא לכאורה משתייך אליו"
הדת החדשה שלי: כתבה וראיון עם נילי לנדסמן
נרי ליבנה, מוסף הארץ 10/03/06  » לכתבה המלאה

"לנדסמן מנתצת את הזוהר המדומה של חיי המלבישות והסטייליסטיות בתל-אביב, ומיטיבה לתאר את העליבות הכלכלית בחייהן של גרושות, כמין מס ערך מוסף לפרידה…"
עלית קרפ, הארץ, תרבות וספרות

כבר אחרי חצות ואנחנו אובדי עצות. בחוץ ניתך גשם שוטף והרוח פולשת פנימה במתקפות בלתי פוסקות, מרעידה זגוגיות והודפת את הדלתות למשקופים. רומן מנגב את הזיעה ממצחו כאילו אנחנו באמצע אוגוסט, ואני מנסה לשאוב עידוד מתנור הספירלות שמתקשה לעמוד בציפיות. סתם נתקענו עם סשן צילומים של איזה שער לירחון נשים ועם דוגמנית בחזייה, בתחתונים ובקריזה. הסוכן שלה אמר שלא תהיה לה שום בעיה להתפשט, אבל מתברר שיש לה. לא שאיכפת לה שיראו אותה עירומה בכל דוכן עיתונים ברחבי ישראל במשך כל חודש מארס, ובאופן כללי היא תמיד מוכנה לעשות מה שמבקשים ממנה, אבל אף אחד לא סיכם איתה מראש שהיא תשב הלילה עירומה מול המצלמה, והיא לא מקבלת כסף על הצילומים האלה, רק פרסטיז'ה, אז עכשיו קר לה והיא עייפה ורעבה ולא מבינה מה מדברים איתה לא בעברית ולא באנגלית, רק רוצה שזה ייגמר כבר וניקח אותה הביתה, כי אין לה כסף לחזור לדירה שלה בקצה השני של העיר.

ולחשוב שבעצם הכל היה אמור להיות פשוט וחלק. מה הם כבר ביקשו, בחורה יפה שנראית כאילו היא כוכבת קולנוע בדרך לפרמיירה, שמחליפה שמלות ערב חושפניות עם תסרוקת מוגבהת מהז'אנר ההוליוודי ואיפור שיגרום לפנים שלה לזרוח. אבל משום-מה זה לא התחבר לרומן בעדשה, והוא התחיל לסבך את העניינים. שלוש שעות החלפנו לה שמלות וניסינו לשוות לה מראה יותר סקסי, יותר מלוטש, יותר פראי, יותר זוהר, מנסים לרצות כל גחמה שלו, אבל שום הצעה לא הניחה את דעתו. נתמך במוטו הקבוע שלו – אם הכסף דפוק, לפחות שהתוצאה תהיה מדהימה – הוא שלח אותנו שוב ושוב לעבודה: צלליות מעושנות הוחלפו בליפסטיק אדום, שמלת משי צמודה עם גב חשוף עד חריץ הישבן הושלכה לטובת סטרפלס שחורה שבחזיתה שושן עשוי שיפון, שיער גלי נאסף לפקעת אחוזה במסרקות, עד שנרשם המשבר הראשון, כשתהילה, הבחורה שבאה לעשות את השיער, נעלבה מהביקורת הארסית הכאילו-בונה שלו, והסתלקה בטריקת דלת רגע לפני שהתפרצה הסופה.

ועכשיו מתלקחת הקטסטרופה הבאה, כי פתאום רומן ננעל על הרעיון שהוא פשוט יפשיט את הדוגמנית המותשת, ונלך על משהו חדש לגמרי. בהתחלה הוא ניסה בטוב, שידל אותי לשדל אותה, והבטיח שזה הולך להיות הניסיון האחרון, רק עוד פעם אחת וזהו, אבל הבחורה פשוט השתחלה מהשמלה, פרצה בבכי וקרסה על הרצפה. ניסו המאפר הביט נדהם במעשה ידיו נשטף בדמעות, וצנח על הספה ממלמל לעצמו בזמן שמריה, הדוגמנית הברזילאית הבוכייה, הסתגרה בחדר האמבטיה של דירת החדר וחצי שבה כולנו נלכדנו. מתאפקת לא לחנוק אותו, הצעתי לרומן לארגן לה משהו לאכול, והוא לקח אותי החוצה להסתודדות, להסביר לי את חומרת המצב ולבקש תמיכה. על-פי התוכנית שרקם, הוא יצא להביא פיצה, ובינתיים אני אשכנע אותה להפסיק לעשות לנו בעיות, כי הוא מרגיש שהוא במרחק של חצי שעה וקצת לוחמה פסיכולוגית מהפנטזיה שלו.

אנחנו עומדים בחושך של חדר המדרגות, והוא מדבר איתי במבטא הרוסי הכבד שלו. המילים שלו נבלעות במפצי הרעמים, ואני חושבת איך הוא בעצמו נראה כמו פנטזיה – רומן, הצלם יפה התואר עם הגינונים הנסערים והבזקי הברקים שמאירים את עיניו ואפו וגורמים לו להיראות כמו פסיכי. בנסיבות אחרות הייתי אולי מתפתה לפנטזיה משל עצמי עם האיש הזה שנושק לארבעים והוא גבוה וכבד למראה, שערו הבהיר אסוף בזנב-סוס דבילי ועיניו הכחולות מצועפות. אבל האמת, למה לי? אומרים עליו שאין דוגמנית שהתיישבה מולו ולא איבדה את בתוליה באופן מטאפורי או ממשי. כי רומן אוהב נשים, ממש מטורף על נשים, ובתעשייה הזאת זה די נדיר שצלם אופנה גם חושק בנשים וגם אוהב אותן כמה שיותר נשיות וחושניות ומקסימות ומלאות תשוקה. מספרים גם שהוא אוהב את זה קיצוני, עם דרמה, בחדרי מדרגות, בגשם. אני מכירה מאפרת אחת שכבר חמש שנים לא מצליחה להתאושש ממנו. בגלל זה הסכמתי לעשות איתו את השער הזה למרות שהכסף לא משהו. חשבתי שיהיו גיצים באוויר.

אני אומרת לו שייזהר לא לטבוע בדרך והוא נאנח, מדליק סיגריה ויוצא אל הגשם לחפש פיצה בשביל הברזילאית. אני נכנסת פנימה, קפואה ונחושה להציל את המצב. בהתחשב בעובדה המצערת שמריה לא עושה לו את זה כשהיא לבושה, למרות השמלות הנפלאות שארגנתי לה, ובהתחשב בעובדה שגם הוא לא ממש עושה את זה לה, לפחות לא מספיק כדי שתרצה לשבת מולו בלי בגדים, ברור שצריך להפעיל עליה לחץ. אני יודעת שהדבר הכי הגיוני זה להתנגד, ולהבהיר לרומן שאין טעם להפשיט אותה בכוח, אבל אני אפילו לא שוקלת את האפשרות: מחר על הבוקר התמונות צריכות להיות מטופלות במערכת של הירחון, ואם נפשל את הסשן הזה שיצא לדרך ברגע האחרון, שנינו יכולים לשכוח מעבודות נוספות באחת האכסניות הכי נחשקות ונחשבות שיש.

ניסו עדיין מתנמנם על הספה, ומריה יוצאת מחדר האמבטיה ובוהה בי בעוינות. אני משתדלת למלא את חלקי בעיסקה ומנסה לדבר על ליבה, מבטיחה לה כרגיל שזה יהיה מכובד ולא יראו לה כלום, אבל היא מתעטפת בשמיכה, מתכרבלת על הכורסה הבלויה ועושה פרצוף מתעקש של מי שהחליטה להתבצר בעלבונה. אני מחליטה להיות פרודוקטיבית ומתקשרת לסוכן שלה, מעירה אותו מהשינה, והוא מקשיב בכובד ראש לדיווח היבש שלי ומבקש לדבר עם מריה. אין לי מושג מה הוא אומר לה, אבל היא מהנהנת בצייתנות, לא מנסה אפילו להתווכח, וכעבור שתי דקות היא מחזירה לי את הטלפון ומנגבת את הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. כשרומן חוזר, דולף מים על הרצפה, הגישה שלה כבר אחרת לגמרי. ממושמעת ומקצוענית היא מושיטה זרוע ענוגה למשולש של פיצה, ומחייכת אליו כמו ילדונת סוררת שחזרה למוטב.

רומן מרוצה עכשיו. הוא מחסל שלושה משולשים מהפיצה הגועלית שהביא, והיא מכרסמת לאיטה את המנה שלה. כשהפיצה מחוסלת הוא מוזג לה וודקה ומלטף את ראשה. היא קמה לרחוץ ידיים בכיור של המטבחון, ואז, כמעט בתנועה אחת, מסתובבת ומשילה מעליה את השמיכה ואת התחתונים והחזייה, ניצבת עירומה על הבלטות שצבען חום-אדמדם, מבליטה בהתרסה את שדיה הקטנים והמעוגלים, לא טורחת אפילו להסתיר את שיער הערווה הדליל שעבר אינספור מריטות בשעווה. לרגע אני לא יודעת לאן להסתכל ומה לעשות עם המועקה שמאיימת לחנוק אותי. היא זורקת בי מבט מלא טינה, בשבילה אני השוטר הרע, ופוסעת לעבר החלל המואר בפנסים. עכשיו זה כבר לא ביני לבינה, כי רומן מחייך אליה בחיבה ומבקש ממנה להתיישב על הרצפה. היא מצליבה את קרסוליה ומחבקת את רגליה הדקות והארוכות, משלבת אצבעות ומשעינה את סנטרה על הברכיים. היא נראית כאילו לא איכפת לה יותר משום דבר, שנעשה בה מה שנרצה, רק שנגמור איתה כבר והיא תוכל לעוף הביתה.

"תבלגני אותה קצת," אומר לי רומן בלי להסתכל עלי, לגמרי שקוע בה, מכוון את התאורה, שם דיסק של טום וייטס כדי לתחזק את האווירה, ומנחה אותי לפזר לה את השיער ולמרוח לה את האיפור מסביב לעיניים כדי להשיג את האפקט של מישהי שהתעוררה משנתה אחרי ליל הוללות. לבקשתו היא מצליבה זרועות בין הרגליים, מרימה את הסנטר ונראית בעת ובעונה אחת זוהרת ומחוקה. באנגלית רצוצה הוא אומר לה שככה הוא סוף-סוף אוהב אותה, ולי הוא מסביר שהיא נראית כמו אחת שמוכנה לרצוח אותך אבל תיתן לך לעשות איתה מה שתרצה, ושנינו מבינים שעכשיו, אחרי ששברנו את ההתנגדות שלה, היא תתנהג כמו הצעצוע המושלם.

והיא מחייכת, כאילו הבינה את מה שאמר, ואולי היא באמת הבינה, כי נראה שהמצב מצליח אפילו לעורר בה מין עונג משונה. המחזה כל-כך קשה לצפייה שאני עוזבת אותם לנפשם, מתחבאת בפינת המטבחון ומסדרת את הבגדים על הקולבים, מכניסה את הנעליים לקופסאות הקרטון ודוחפת הכל לתוך הניילונים, שלא יירטב לנו כלום כשנצא מפה. לאט ובזהירות אני מניחה גם את התכשיטים בקופסאות שלהם ואורזת הכל במזוודה ענקית שהרוכסן שלה תמיד נתקע כשמנסים לסגור אותה. כשהכל מסודר אני מבטיחה לעצמי שלעולם לא אסכים לעבוד שוב עם רומן או עם דוגמניות צעירות שאפשר לנצל לרעה.

כשאני חוזרת אליהם שניהם כבר שוכבים על הרצפה זה מול זה, הוא מצלם והיא שעונה על מרפקה, ידה האחת מועכת את שדיה ורגלה האחת כפופה ומסתירה את מפשעתה. הוא מתיישב, מקלל את הגב שלו שהורג אותו, ומבקש ממני לטפטף לה טיפות של סטילה כי העיניים שלה אדומות מרוב עייפות. הוא מדליק סיגריה ועוקב אחרי הנסיונות שלי לשקם אותה. אני משתדלת לא לגעת בפטמותיה כשאני רוכנת מעליה ומוחה את דמעות העייפות – ככה אני מנמקת אותן – שהמיסו את המסקרה. השפתיים שלה רועדות ומשתלט עלי דחף לחבק אותה, אבל אני מפחדת שהיא תתפרץ עלי בזעם.
רומן שוב נשכב על הצד ומסמן לה לחזור לתנוחה.
"בוא נפסיק להתעלל בה," אני מפצירה בו.
"עוד דקה," הוא אומר, והפלאש משמיע קול נפץ עדין.
רומן בוחן בעיון את החלון הקטן של המצלמה הדיגיטלית, ופוקד עלי להעיר את ניסו שיתקן לה את הליפסטיק. אני מטלטלת בזהירות את ניסו המתנמנם על הספה. הוא מקיץ מבוהל וממהר הלום שינה לעבר התיק שלו.

בינתיים רומן כושל בדרכו אל המטבח ומוזג עוד וודקה לעצמו ולמריה. היא לוקחת ממנו את הכוסית ותוקעת בו מבט של אחת שגמרה אומר בדעתה להתנקש בחייו. הוא אומר לה "קיפ לוקינג לייק דיס," שופך את המשקה לתוך גרונו ומשתרע על הרצפה מולה. היא נשארת לשבת וממשיכה לנעוץ בו את המבט המזוגג הזה שלה, מתבוננת בו מלמעלה בזמן שהוא מתקתק עליה עוד סידרת צילומים.

אני אומרת לו שאני מזמינה מונית, שהספיק לי ושגם לו זה צריך להספיק, אבל הוא מתרה בי שלא אעז להשאיר אותו לבד איתה, ומשחרר את ניסו הביתה.
"עוד שלוש דקות," הוא אומר, "אני נשבע לך."
אני מתרגמת לה וגם מסמנת עם האצבעות, אבל מריה כבר במצב של אדישות מוחלטת, או שזה פשוט סוג של עילפון, כי היא אפילו לא טורחת להגיב.

בארבע לפנות בוקר רומן מסיע את שתינו הביתה. הגשם פסק, הרחובות רחוצים. היא יושבת צנופה במושב האחורי, לא טורחת אפילו להיות נחמדה. בצדק מבחינתה. ברור שהיא שונאת אותנו עד עמקי נשמתה, ושאין לה אפילו למי לבוא בטענות כי אלו הם חוקי המשחק.

"כשהיא תראה את עצמה על השער בכל דוכני העיתונים היא תהיה מאוד מרוצה," מנסה רומן להפשיר את האווירה, למרות שהוא יודע שלא היינו בסדר איתה. היא יוצאת מהמכונית וממלמלת לילה טוב באנגלית לצאת ידי חובה, והוא, במקום לרוץ אחריה ולבקש ממנה מחילה, שוכח לחלוטין מכל מה שהיה, מדליק לעצמו סיגריה ושואל אם בא לי לשתות משהו לפני שנתפזר.

לרגע אני מהרהרת בהצעה. אני יודעת שאין לי שום סיכוי להירדם בשעות הקרובות, ופתאום אני רעבה, ואלכוהול נראה לי כמו הדרך הטובה ביותר לקרב אלי את השינה. אבל אין לי כוח לשבת איתו עכשיו באיזה באר מלא עשן עם מוזיקה מגעילה, ולשמוע אותו מיילל על הגירושין והחובות וכל החרא הזה של צילומי אופנה. יש לי מספיק משל עצמי. למרות שפעם הייתי מסוגלת לצאת מגדרי כדי שהרומן הזה יזמין אותי לצאת איתו באישון לילה. פעם, זאת אומרת לפני שלושה או ארבעה חודשים, כשחשבתי שהכי טוב בשבילי זה להתאהב בגבר סוער ומלנכולי שיתבע ללא הרף את כל תשומת-ליבי, מישהו שלא יכריח אותי לספר לו על עצמי, שלא יודע אם הוא יוכל לעשות אותי מאושרת כמו שמגיע לי, אבל יעשה את זה עם כל הלב.

אבל עכשיו הדבר האחרון שבא לי זה להתפשט מולו, אחרי שראיתי את מריה מתפשטת ומציגה לראווה את הגוף הנערי שלה בלי שיהיה לה איכפת, יושבת מולו בצייתנות בזמן שאנחנו מתאמצים להוציא אותה סקסית כדי להוציא את עצמנו גדולים.

"אז את באה?" הוא שואל שוב, אחרי שהוא עוצר את המכונית שלו ליד באר אופנתי שפתוח מסביב לשעון. משהו נואש מבצבץ בקולו.

אני מציצה בו מהצד. הוא גדול וחסון, ובתחילת הערב היה נדמה לי שהוא נראה כמו מישהו שבנוי להגן עלי מפני העולם, לאסוף אותי בזרועותיו, למלמל באוזני מילים מפתות ולדאוג שלא אהיה עצובה. אבל הוא לא כמו שהוא נראה. וגם אני לא כמו שאני נראית. אין לי מה להציע לו חוץ מתיעוב עצמי, ואין לי מה לחפש אצלו נחמה. זה יהיה סתם, הכי סתם, ואני כבר זקנה מדי בשביל הסתמיות הזאת, אין לי כבר הכישורים הנחוצים להוליך את עצמי שולל שיש פה יותר ממה שזה – שני אנשים שמנסים להתחמק ממה שהם באמת מרגישים.
"אני רוצה לישון," אני אומרת לבסוף.
"אז בואי נישן ביחד," הוא משדל אותי.
ואני חושבת על הבית שלי, ועל הבייביסיטר שבטח נרדמה כבר מזמן ועל הילד שעלול להתעורר אם אנסה להוציא אותו מהמיטה שלי ולהעביר אותו לחדר שלו. ואז אני נזכרת בדירת החדר וחצי שלו, זירת הפשע שלנו, הסטודיו שבו הוא מתגורר אחרי שאישתו זרקה אותו מהבית בגלל יותר מדי פעמים שבהן העדיף לשחרר את הבלמים. ואני מתאמצת להיזכר למה בדיוק חשבתי שהוא הגבר הכי נחשק עלי אדמות רק לפני כמה שעות. ואני יודעת, זה ברור לי לגמרי, שלא אותי הוא רוצה.

ואז אני נעשית החלטית, ואומרת לא חד-משמעי. "טוב," הוא פולט, ונדמה לי שהוקל לו. הוא מתניע ולוקח אותי הביתה. כשאנחנו מגיעים הוא רוכן לנשק אותי, וצחנת הוודקה והסיגריות גורמת לי להירתע לאחור. הסנטר שלו מתחכך בצווארי ואני לא בטוחה כבר ממי אני יותר נגעלת, ממנו או מעצמי.

אז אני יוצאת מהמכונית ועולה לדירה, משלמת לבייביסיטר המנומנמת את כל מה שהרווחתי הלילה בצילומים, ומזמינה לה מונית.
וככה נגמר לו עוד יום עבודה, אחד מני רבים.

2.
למחרת, מרוטה מלילה ללא שינה, אני הולכת בלב נמק לפגישת העידכון החודשית שלי עם המטפלת האנתרופוסופית. היא מקבלת את פני העייפים בחיוך מאיר עיניים, שולפת תיקיית קרטון מארונית המתכת שמאחוריה, מוציאה ממנה חבילה של דפים ומניחה שני ציורים על השולחן. את הראשון צייר אביתר כשרק התחילה לטפל בו, לפני חמישה חודשים בערך. את השני הוא צייר לפני כמה שבועות. היא מסבירה לי שהוא התבקש לצייר ילד, בית ועץ. אלה הנחיות סטנדרטיות, היא אומרת. אנחנו מתבוננות יחד בשני הציורים.

בציור הראשון, זה מלפני כמה חודשים, הבית צבוע באפור עגום והחלון קטן וסגור. בציור השני, החדש, הבית צבוע בצהוב עליז, והחלון הרבה יותר גדול ופתוח. העץ נעשה קטן עם הזמן, והילד גדל מאוד. עכשיו הוא אפילו עומד על מין מבנה שנראה אולי כמו ספסל, ידיו פשוטות לפנים. אנחנו מסתכלות יחד בציורים בזמן שהילד משחק במגנטים מעבר לדלת הסגורה, בחדר ההמתנה. שעת ערב מוקדמת, חשיכה משתררת בחוץ, ובשעה שאני יושבת ומנסה להקשיב למה שהיא אומרת אני מבינה לפתע, אולי בגלל הציורים ואולי בגלל נעימת דבריה, שהיום לשם שינוי אני לא הולכת לחטוף על הראש. אני מפוררת את ההתנגדות שהצטברה בתוכי, ומחדשת את נסיוני להבין מה היא אומרת.

המטפלת האנתרופוסופית היא אישה בגיל העמידה, בעלת פנים נעימים, שוחרי טוב. היא מקנדה, ולכן היא מעדיפה לדבר באנגלית ולהידרש לעברית רק פה ושם, כשהמילה קופצת מעצמה. היא מתארת בפרוטרוט את השינוי שחל בילד במהלך התקופה שבה הוא בא אליה מדי שבוע ומסתגר איתה בחדרה. אין לי מושג מה בדיוק הם עושים שם, אבל אני מקווה שהיא יודעת מה היא עושה. היא מתארת אותו במילים כל-כך מלבבות, שאני חשה צורך לקום ולחבק אותה. בשנה האחרונה נדמה לי שאף אחד לא מאמין יותר בילד שלי. כל הזמן מדברים עליו במונחים של "מאבק", "ויסות רגשי" ו"יכולת שליטה", ומייעצים לי לסמם אותו בטיפול תרופתי. מרגרט האנתרופוסופית דווקא מתנגדת נחרצות לתרופות קונוונציונליות. הנה עוד סיבה לחבק אותה. אני ממשיכה לשבת ולהקשיב ולהנהן ולחייך ולקוות שהיא צודקת. היא לא בדיוק אומרת את זה, אבל מדבריה אפשר להבין שהמצב בר תיקון.

אם אני מבינה נכון אז הילד הוא הילד. הבית הוא הבית. בקשר לעץ אני לא בטוחה. מה בדיוק הוא מייצג, אם בכלל. יש הרבה עצים ברחוב שלנו. והבית לא ממש נראה כמו בניין הדירות התל-אביבי שבו הילד ואני גרים. בציור הוא חד-קומתי, ובמציאות יש בו ארבע קומות. הוא לגמרי מטאפורי, אני מזכירה לעצמי. לגמרי מטאפורי, טמבלית. לילד שלי הרי יש שני בתים בכלל. אחד שבו הוא גר איתי, בימים שני, שלישי ורביעי, ועוד אחד שבו הוא גר עם אביו, בימים ראשון וחמישי. בשישי-שבת הוא שוהה לסירוגין אצלי ואצלו, נודד לו במשך השבוע משם לכאן ומכאן לשם. האם הוא גר בשניהם, או שהוא לא גר באף אחד מהם? אני לא חושבת שמרגרט האנתרופוסופית תרצה לענות על השאלה הזאת. גם לא מטאפורית. בעיקר לא מטאפורית. אולי אני צריכה לשמוח שהילד שלי לא מצייר בית שנבקע לשני חצאי בתים. ואני לא בטוחה שהיא תעריך את הבדיחה אם אשאל אותה איזה משני חצאי הבתים, לפי דעתה המלומדת, הילד צייר, של אמא או של אבא. זה קצת כמו לנסות לפתור חלום בניסיון לשייך כל פרט שמופיע בו לפרט מן המציאות. זה הרי לא הולך ככה. שום דבר הוא לא בדיוק מה שהוא, לא בחלום ולא במציאות. ובכל מקרה, סביר להניח שאביתר אפילו לא זוכר את היום שבו לקחנו אותו שנינו לשיחה, והסברנו לו שמכאן ואילך יהיו לו שני בתים, אחד של אמא ואחד של אבא, ובכל בית יהיה לו חדר, ובכל חדר יהיו לו מיטה ושולחן ומחשב וצעצועים וספרים ובגדים, וכל מה שדרוש לילד בן ארבע.

אבל אני דווקא זוכרת היטב את היום ההוא. לפני שביקשנו ממנו לשבת איתנו רגע ולהקשיב למשהו חשוב שיש לנו להגיד, עשינו המון הכנות. רצינו לגשת לעניין כמה שיותר מאורגנים. אני הלכתי להתייעץ עם חברה שלי שכבר עברה את זה פעמיים. היו לה שתי בנות משני גברים. היא מבוגרת ממני בעשרים שנה בערך, כך שאפשר היה לסמוך על הפרספקטיבה. עם הילדה הראשונה לא הייתה בעיה, היא אמרה, כי בעת הפרידה היא הייתה תינוקת בת שנה, ולא היה בדיוק למי להסביר. עם הילדה השנייה זה היה ממש פיאסקו. היא הייתה אז בת שש בערך. החברה שלי התחילה את השיחה במשפט האלמנטרי "אבא ואמא נפרדים", והילדה פרצה בבכי תמרורים ולא הפסיקה לבכות במשך ימים, כך שהעצה שבה היא ציידה אותי שללה בתוקף כל שימוש במילים מבשרות רע. "תגידי לו רק את הדברים הטובים," היא הדגישה, "איך יהיו לו שני בתים, ושני חדרים ומכל צעצוע שניים. ואל תגידי לו בשום אופן את המילה הזאת, נפרדים."

איך אומרים לילד בן ארבע שאבא ואמא נפרדים בלי להשתמש במילה "נפרדים"? אני ובעלי לשעבר התחבטנו שוב ושוב בניסוחים. לבסוף הרגשתי שיש לי נאום פחות או יותר מוכן. "מה יהיה," הוא תהה, "אם הוא ישאל למה?"
"הוא לא ישאל," השבתי בביטחון גמור. "הוא קטן מדי."
וכך כינסנו אותו. זה קרה יום אחד לפני שהמובילים אמורים היו להגיע. גם זה היה אחד מהטיפים שקיבלתי: לעשות את זה ממש לפני שהקרע מתרחש בפועל, כמה שיותר סמוך למעשה עצמו, ולא להניח לשיחה לצוף ימים באוויר או בראשו של הילד. בערב הפינוי ישבנו מולו, בעלי לשעבר חיוור ואני חדורת חשיבות, ובנימה כמה שיותר קלילה נתתי את נאום הצמדים: "אבא ואמא," נדמה לי שאמרתי אז, "יגורו מעכשיו בשני בתים. אמא תישאר לגור בבית הזה, ולאבא יהיה בית אחר ממש קרוב לכאן. ואתה תגור בשניהם."
הוא האזין בתשומת-לב למפרט הטכני שלי, שבו נקבתי בשמם של כל החפצים שמעתה יהיו לו שניים מהם, ואז תלה בנו מבט מבולבל ושאל: "למה?"
למה?

"כי אבא ואמא לא מסתדרים," שלפתי. למען האמת גם זה היה בערכה. אני לא זוכרת מי בדיוק נתן לי את הטיפ הזה. דיברתי עם כל-כך הרבה אנשים בתקופת ההכנה, ומתברר שבדרך ליקטתי המון משפטים שימושיים. המשפט הניח את דעתו משום-מה. כבר יצא לי לשמוע על ילדה אחת שהסבירה להוריה שכמו שהיא ואחיה מתפייסים כל פעם אחרי שהם רבים – גם הם יכולים לנסות להסתדר ביניהם. אבל הילד שלי לא התווכח, וקיבל את הדין בלי לתבוע שיקול דעת נוסף ובלי לבקש שלום בית.

בלב כבד הלכנו כולנו למיטותינו, להעביר את לילנו האחרון ביחד בביתנו המשותף. אני לא זוכרת כלום מהלילה ההוא. אולי לא היה שום דבר לזכור ממנו.

המובילים היו אמורים להגיע למחרת בשעת צהריים מוקדמת. הם איחרו בשלוש שעות. לפי התוכנית המקורית היו אמורות להישאר לי כמה שעות לארגן את הבלגן לפני שאקח את הילד מהגן. אבל הם איחרו, והסתלקו עם הטנדר העמוס קצת אחרי שלוש, מה שהשאיר לי בסביבות חצי שעה להשליט איזה סדר ולנסות לשוות לבית צורה. בעלי לשעבר טוען להגנתו שהוא לא לקח כמעט כלום, אבל כל מה שאני זוכרת זה את החורים, החורים שניבעו פתאום בכל מקום שמבטי נח עליו: בקיר שבו עמדה הכוננית, בפינה שבה עמדה הספה, בארונות המטבח, בחדר האמבטיה, בחדר השינה. בכל מקום ראיתי חור פעור שגדילים של אבק מתגוללים בו. הקירות שנחשפו היו מכוסים כתמים. הבית הקטן והצפוף הפך פתאום לתפאורה של פוגרום. אי-אפשר היה להכניס לשם את הילד. הייתי חייבת לעשות משהו. משהו דרסטי. ככה לפחות הרגשתי, שאסור לי לעמוד שם ולבהות בחורים באפס מעשה. אז התחלתי להתרוצץ ברחבי הבית, בידי האחת סמרטוט, וידי השנייה הודפת רהיטים וחפצים ממקום למקום במאמץ קדחתני להעלים את העדויות. שילחתי את המטאטא בהיסטריה לכל הכיוונים. לא הייתה לי תוכנית מסודרת, סתם התרוצצתי אחוזת טירוף, וכל הזמן מלמלתי לעצמי, כמו במין מנטרה: "מה עשיתי, מה אני עושה, מה אני הולכת לעשות?" מחליפה מדי פעם את סדר הזמנים, עד שהבנתי שאין מה לעשות, כי עשיתי מה שעשיתי, ומה שאני עושה עכשיו הוא חסר חשיבות לחלוטין. ואז פרצתי בבכי. זה נראה הדבר הכי הגיוני: לשבת על החורבות ולמרר בבכי.

הוצאתי את הילד מהגן ולקחתי אותו לגינה הציבורית. הוא לא שאל שאלות. נשארנו שם עד שירדה החשיכה ואז חזרנו הביתה, לבית שלי ושלו. הוא נכנס כאילו כלום לא השתנה, כאילו הוא לא מבחין בבלגן. אבל אי-אפשר לדעת עם ילדים. אני לא ניסיתי לברר. למה לי? והאמת שזה לא לקח יותר מדי זמן להחזיר את הבית למצב הרמוני. במשך חודש תמים רק השלכתי והשלכתי חפצים עד שהבית נראה ריק מתמיד, ואז התחלתי למלא אותו מחדש, עד שלא נותר זכר מחזותו לפני שהתפרק. אבל זה לא באמת סילק את התחושה שצריך להמשיך ולהעלים את העדויות. החורים כל הזמן נוצרו מעצמם, באופן מטאפורי ולא מטאפורי. כל ערב שבת או חג או יום הולדת הם שבים ובוקעים, וגם אם אני עוצמת את העיניים אני לא יכולה להתעלם מהם, מהתחושה שהסדקים מתרחבים.

"אני חושבת," אומרת המטפלת האנתרופוסופית, "שצריך לתת עוד זמן לטיפול." היא אוספת את הציורים ומניחה אותם בתיקיית הקרטון. ואני קמה, כי זה בעצם אות, והיא מלווה אותי לדלת ואנחנו מתחלפים: הילד והקופסה עם המגנטים נכנסים פנימה, ואני מתיישבת בחדר ההמתנה. וכדי להעביר את הזמן שנותר עד שנוכל ללכת הביתה אני מנסה לספור את כל חדרי ההמתנה שבהם ישבתי מאז שהכל התחיל להתפרק. חדר ההמתנה של הפסיכולוגית שניווטה את הטיפול הזוגי, וחדר ההמתנה של בית-הדין הרבני, וחדר ההמתנה של הפסיכולוג שטיפל בילד, וחדר ההמתנה של מכון האיבחון להפרעות קשב, וחדר ההמתנה שאני יושבת בו עכשיו. ומחדרי ההמתנה, שלא מצטרפים לכלום, המחשבה שלי נודדת לכל הבתים שהיו לי בחיים: הבית של ההורים בקיבוץ, והחדרים שבהם התגוררתי בנעורי, והדירות שחלפתי בהן כשעקרתי לעיר. אבל גם רשימת הבתים לא מובילה לשום דבר קונקרטי. זה כמו לעבור על רשימה של מאהבים לשעבר. אז היית פה והיית שם. כל התחנות האלה, כל התחליפים הרעועים לדבר האמיתי. ואני מנסה לחשוב איזה בית אני הייתי מציירת אילו הייתי מקבלת ממרגרט הוראות. האם הוא היה קודר או בהיר, פתוח או סגור, גבוה או נמוך? ולרגע אני משתוקקת להתחלף עם הילד שלי, להיות מסוגלת לשבת מול השולחן ולבחור צבעים ולצייר בלי לחשוב מה זה אומר עלי, בלי לנסות להוכיח משהו על עצמי או לעצמי, פשוט לשבת ולצייר לפי ההוראות. ואז הדלת נפתחת והילד נפלט החוצה ומרגרט נפרדת מאיתנו לשלום.

נילי לנדסמן נולדה בינואר 1966 בקיבוץ אילת השחר. למדה מחול ודרמה במכללת האמנויות בתל חי, שירתה ככתבת צבאית בירחון 'במחנה נח"ל' וכתבה בעיתון 'העיר' מאמצע שנות השמונים בתחום התרבות. במהלך שנות התשעים פירסמה את מדור האופנה "הצעקה האחרונה" בשיתוף עם הצלמת תמר קרוון.

הייתה עורכת בעיתון 'חדשות', ממקימות אתר האינטרנט 'בננות' והשתתפה בעריכה וכתיבת התסריט של תוכניות טלוויזיה שונות, ביניהן "יחסים מסוכנים עם דנה מודן" ו"תוצרת הארץ עם אילנה ברקוביץ". הופיעה ביחד עם מירי חנוך בתוכנית הטלוויזיה "המוסף" בערוץ 8 והגישה תוכנית בנושא צרכנות בערוץ ההורים של הטלוויזיה בלווין. היתה כותבת ועורכת בשבועון Ttimeoutתל אביב.

ספרה הראשון, 'נערתו', רומן רוק, ראה אור בהוצאת בבל, 1999. ספרה השני, 'אחת מאיתנו', עיבוד לסיפורים של מבחר מטורי מדור האופנה, יצא בהוצאת כתר, 2001. סיפור פרי עטה, "841 נוסע רחוק", נכלל באנתולוגיה של סיפורי מסע שיצאה בהוצאת עם עובד, וסיפור קצר נוסף, "ספירת מלאי", התפרסם באתר YNET. 'בטוב וברע' יצא בהוצאת חרגול/עם עובד, 2010.

מתגוררת בתל אביב, מלמדת יוגה, ואמא לשניים.

X