הרוזן מקסטלפינו | לרכישה באינדיבוק
הרוזן מקסטלפינו

הרוזן מקסטלפינו

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

מג אימסי היא מעצבת גנים הנשכרת כדי לעצב גן נפלא בטוסקנה. האנגלייה הביישנית מגיעה לאיטליה בחשש מסוים, ומתכננת לבצע רק את עבודתה. להישאר באזור החממות ולהימנע מקשרים אישיים.

אבל אז היא פוגשת את הבוס החדש…

מאז מות אביו, הפך ג'יאני בליני לרוזן. תואר שהוא מתייחס אליו בהסתייגות.

הרבה מדי מצופה מהרוזן מקסטלפינו. אבל יד הגורל מביאה אליו אנגלייה יפה ותמימה. בחורה שמשנה את כל התמונה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרוזן מקסטלפינו”

בקרוב…

 פרולוג

מג התקשתה להאמין במזלה הטוב. היא נטלה חלק בנשף הגאלה של תערוכת הפרחים המפורסמת בצ'לסי! העשירים והמפורסמים הגיעו מכל העולם כדי לחזות בתצוגה המוקדמת. תצוגת הפרחים הטרופיים שלה משכה את כולם, כך שהיא זכתה למבט מקרוב בעושר וביופי שלהם. היא נאנחה ושאפה את ניחוחם של מיליון פרחים ביחד עם דונמים של דשא. הקריירה שלה נמצאת אולי במצב המתנה, אבל החוויה הזו מסיחה את דעתה מכאבה.

לפתע, לכדה תנועה החלטית את עינה. גבר חתיך פילס את דרכו בין הטייקונים וכוכבי הקולנוע. הוא טפח על כתף פה, נישק אישה שם, והתנהג כאילו הוא הבעלים של המקום. הוא היה גבוה ואתלטי ונע בחינניות טבעית, ונראה כאילו נולד לשאת על גופו הגאה חליפת טוקסידו. מג לא יכלה שלא לעקוב אחריו בעיניה. יפי מראהו הכהה הואר כל כמה שניות על ידי חיוך שהבזיק כל פעם שאדם נוסף ניסה ללכוד את עיניו. מג תהתה איך הייתה מרגישה לו הייתה חלק מהמעגל הקסום שלו. ההתבוננות בו היוותה עבורה חלון לעולם אחר. כשהקהל סגר עליו והסתיר אותו מעינה, נעשה הערב חשוך יותר, עבורה. היא החזירה את מבטה אל המציאות של העבודה שלה במרכז הגינון של אימסי, ותהתה איך הייתה מרגישה לו הייתה חווה את קסמו האישי בעצמה.

היא התאבנה במקום כשקלט שהחלום שלה עומד להתגשם. הגבר האידיאלי הלך ישר אל תצוגת הפרחים שלה וחייך. היה ברור שרצה למשוך את תשומת לבה. והוא הצליח בכך, מידית!

"בונה סרה, סיניורינה." קולו נטף קסם איטלקי. "אני צריך מתנות יפהפיות עבור… אנשים מיוחדים. נאמר לי שעם סוג הצמחים הזה אי אפשר לטעות…" הוא המשיך, והסתכל למטה אל מחברת שהחזיק פתוחה בידיו. הוא קימט את מצחו קמעה, והרים אליה שוב את עיניו ביחד עם חיוך קטלני. "מממ… אני תוהה – האם את יכולה לקרוא את כתב היד הזה?"

הוא לא עשה כל צעד כדי למסור לה את המחברת. מג לא יכלה להגיע אליו ממקומה, וחשבה שאולי לעולם לא תהיה לה הזדמנות טובה יותר להתקרב לגבר כזה. היא התבוננה סביבה בחשש, עקפה את הדוכן של אימסי וניגשה אל צדו. היא הרגישה ביישנית בצורה שלא תאמן, אבל זה היה שווה את זה. ככל שהתקרבה יותר, כך נראה נאה וכהה עוד יותר. הוא לא היה רק מקסים, היה לו הכול. חליפת המעצבים שלו הייתה חדשה ורעננה, שעון רולקס זהוב קרן על השזוף המושלם שלו, וכשהוא זז נישא באוויר ניחוח יקר ודיסקרטי של מי גילוח.

"זו ההזדמנות הראשונה שהייתה לי לצאת מאחורי הדוכן במשך היום כולו, אדוני!"

"אל תדאגי. אני אוודא שזה ישתלם לך."

מג התענגה על דבריו ושמעה בהם כל מיני הבטחות שלא נאמרו. לא היה צריך להיות קורא מחשבות כדי לדעת שלזה בדיוק התכוון. הוא העניק לה חיוך אדנותי, והראה לה את הפנקס. הדבר הראשון שבו הבחינה הייתה הצורה שבה אצבעותיו אחזו את כריכת העור. הן היו ארוכות, חזקות והצבע החום שלהם אפיין יותר את הגברים שעבדו לצדה בחממות בבית. היה רק הבדל אחד. שלא כמוהם, האיש הזה וציפורניו היו מסודרים ונקיים. מג מצאה עצמה תוהה אם כל כולו היה כה חלק ומושלם.

הלקוח הנאה שלה כחכח בגרונו. זה היה צליל שקט ומנומס, אבל תחושת האשם של מג כמעט גרמה לה לקפוץ. היא הסתכלה שוב בפנקס שלו. רוב העמודים היו מכוסים באיטלקית צפופה כתובה בכתב חזק וברור. ואז הייתה תוספת באותיות רחבות ומיושנות. מג נשענה קרוב לאורח שלה וניסתה לגלות מה כתוב שם. אוויר הלילה החם שחרר עוד משב של הקולון היקר והמהפנט שלו. היא שאפה, וניסתה לגרום לזה להישמע כאילו היא מתרכזת. זה היה רגע חד פעמי עבורה. כשתסיים לשרת אותו, הגבר המהמם הזה יעלם מחייה לתמיד. מג דאגה למתוח את הרגע הזה ככל שיכלה.

"זה זן חדש של אימסי, אדוני. הם ייחודים למשתלה של משפחתי," היא הודיעה, מתרחקת ממנו בצער. הוא גמל לה במבט שהיה שווה הכול. עיניו החומות הכהות התנוצצו בעונג. מג הציצה לתוכן והלכה לאיבוד. החיוך המקנטר שלו היה מפתה כמו כל השאר אצלו והיא הרגישה שהיא מתחממת יותר ויותר.

הוא נשען לכיוונה בחיוך שובב. "מה שאני רוצה לדעת הוא: האם נשים אוהבות אותם?"

"הן לא יכולות לעמוד בפניהם, אדוני!" מג צחקקה, והפתיעה את עצמה. מעולם קודם לא ראתה שום דבר מצחיק בעבודה שלה. "הסחלבים שלנו הם המתנה האימפולסיבית המושלמת לתת לאישה."

"או אולי למספר נשים?"

מג התעלמה מההערה שלו. יותר מדי אנשים היו תלויים בה, בבית, כך שלא יכלה להניח לפלרטוט לבלבל אותה. היא התנתקה מההשפעה של עיניו היפות, ופרשה את ידיה לכיוון התצוגה שלה, מזמינה אותו להעריך את הסידורים המוקפדים שעשתה מהצמחים הטובים ביותר של החממה. מאות גבעולים דקיקים רעדו עם תנועת האוויר הזעירה ביותר. כל אחד מהם שובץ בתריסר פרחים קטנים ומושלמים, חלקם חלקים, חלק עם דוגמאות, וכמעט בכל צבעי הקשת. מג הייתה כה גאה בהם עד שהרשתה לעצמה חיוך נוסף.

"לעתים קרובות מכנים אותם 'תענוגות מרקדים'. האם אתה מתפתה, אדוני?"

הלקוח הנאה שלה הטה את ראשו הצידה והתבונן בה במשובה. "זה תלוי. את רוקדת?"

מג שוב צחקקה. בכל זמן אחר, בנסיבות אחרות, היא הייתה גוערת בעצמה על חוסר המקצועיות שלה. הערב, זה הרגיש נכון. פשוט להתבונן בגבר הזה הקל על לבה. היה משהו בניצוץ של עיני הפחם שלו, וההבעה החיונית שלו.

"אני לא מניח שאת צריכה לרקוד, עם חיוך כזה."

באורח פלא, המרחק ביניהם הצטמצם. מג לא שמעה אותו זז, אבל זה בהחלט קרה. מבולבלת, היא הסתכלה על הצמחים שלה. "אין לי זמן לריקודים, אדוני – או לכל דבר אחר חוץ מהעבודה במשתלה, באמת. הטיפול בכל זה הוא יותר ממשרה מלאה…"

"אז את כנראה עושה את זה היטב. הכול נראה מקסים." הוא הטה שוב את ראשו ואי אפשר היה לטעות בפענוח ההבעה שלו.

"תודה לך!" מג ענתה בשמחה שהתגברה על הביישנות שלה. ואז היא הבינה שהוא לא מתרכז בצמחים שלה, אלא בה. מיד נדמה היה שכל סנטימטר בעורה התלהט. זה התפרץ כסומק כשהתבונן ישר אליה.

"אני אקח תריסר. ותשלחי אותם לדירה שלי במייפר. זה אמור להשתיק את חבורת היפהפיות הנוכחית שלי למשך יום או שניים. שמי ג'יאני בליני. הנה כרטיס הביקור שלי, ותודה לך – הדקות האחרונות היו תענוג אמיתי." החיוך שלו היה שובב, ואמר למג שהצמחים היו במקום שני אצלו. "עכשיו אני צריך לשלם." הוא הוציא ארנק עור ושלף מתוכו ערימת שטרות ביחד עם כרטיס הביקור שלו. כשהעביר אותם אליה, חיוך החיה את שפתיו היפות ואת עיניו הפלרטטניות. היא הסמיקה מחדש כשלקח את ידה באחיזה חמה ובטוחה. הוא הרים אותה אל שפתיו לנשיקה רכה וחושנית, שמוטטה את ברכיה..

"וכך, עד לפעם הבאה שניפגש, מתוקתי…"

עיניו הבהיקו והוא הנהן לפרידה. ואז, לפני שמג יכלה להתנשם או לצחוק או לדבר, הוא משך את מגעו, הסתובב ונעלם בתוך הקהל.


1

מג התעוררה בזעזוע וקלטה שהיא שוב נמצאת במושב שלה במטוס. לבה נפל בערך שלושים אלף רגל. הרבה התרחש מאז תערוכת הפרחים בצ'לסי, אבל דמותו של ג'יאני בליני עדיין רדפה אותה. רק ההתרגשות של תחילת עבודה במשרה מלאה בווילה קסטלפינו יכלה להסיח את דעתה ממנו. היא טסה טיסות קבועות לטוסקנה במהלך השבועות האחרונים, אבל מהיום היא יכולה לקרוא לעצמה הממונה על הצמחים האקזוטיים של הרוזן די קסטלפינו. זו הייתה ההתחלה הרשמית של העבודה שלה אצל מעסיקה האיטלקי האציל. אף על פי שהיא ציפתה לזה, מג הייתה עצבנית מאוד. זו הפעם הראשונה שתגור הרחק מהוריה, והיא לא אהבה את הרעיון שתשאיר אותם לבדם בעסק. זה לא עזר שאחרי שישנה במטוס ראשה היה מלא צמר גפן, וכל החלקים הלא נוחים של מושבה במטוס הוטבעו על גופה.

כשירדה מהמטוס ביחד עם שאר הנוסעים, היא ניחמה את עצמה במחשבה שמישהו יחכה לה בשדה. פרנקו הנהג יהיה שם כדי לעזור לה עם המטען שלה, כתמיד.

הביטחון העצמי החדש של מג החזיק מעמד רק עד שהציצה אל אזור ההמתנה. פרנקו לא נראה לעיניה. בהבהוב של חשש היא תהתה אם הדבר העיד על בעיות בווילה קסטלפינו. מהעבודה לצד הרוזן, היא הבינה מספיק כדי לדעת שהזקן לא הסתדר עם בנו. מג לא ראתה את הפרחח, כפי שמעסיקה האציל קרא ליורשו, אבל למדה לנטור לו. הרוזן מקסטלפינו אהב את הנופים המגוונים של אחוזתו, עם חורשות עצי הזית, עצי האלון המסוקסים והאחו המכוסה בפרחי בר. בנו רצה לשנות את האחוזה לגידול אחד – רק שורות על שורות של גפנים שימלאו את כל שדה הראייה. אשר לאוסף הצמחים האהוב של הרוזן – מג חייכה לעצמה בעצב. החיים בווילה קסטלפינו נשמעו כמו מאבק מתמיד בין יופי ועסקים. התחביב של הזקן היה בסכנה של הפסד בפני האמביציה של בנו.

היא חיכתה וחיכתה, אבל איש לא הגיע לאסוף אותה. זו הייתה התחלה גרועה למישהי עם חצי טון מטען. הזמן הזדחל. היא הסתכלה לכיוון הרחבה וזיהתה חץ המוביל לתחנת מוניות. במקום לחכות ולדאוג, מג זינקה לפעולה. היא דחפה את העגלה שלה קדימה וחיכתה בעצבנות למונית ריקה, מציצה לכל הכיוונים. היא לא זכתה לעזרה אבל גם לא נתקלה בצרות, ועד שנחתה לתוך המחסה הבטוח של המונית, כבר הייתה במצב של התמוטטות.

הנהג זיהה את הכתובת שנתנה לו, וביטא הנאה בשטף של איטלקית. מג נחלשה מהקלה. סופסוף משהו מסתדר. היא ניסתה להסביר את מצבה, אבל אוצר המילים הקטן שלה של משפטי חופשה מגומגמים לא הספיק. הסיטואציה הצחיקה מאוד את הנהג שלה. לא מסוגלת להבינו ומרגישה מבודדת לגמרי, מג שקעה לאחור בכיסאה.

מעניין מה ג'יאני החתיך עושה עכשיו. בטח לא הבריזו לו בשדה התעופה! היא חשבה ודמיינה אותו מפלס את דרכו בתוך קהל המעריצות שלו כדי להציל אותה. היא נאנחה, ותהתה אם תראה אותו שוב אי פעם. זה לא נראה סביר במיוחד. התקווה היחידה שלה תהיה לשכנע את הרוזן מקסטלפינו לערוך תערוכה של הצמחים שלו באחת מתערוכות הפרחים הגדולות בלונדון. בחלומותיה ראתה את ג'יאני בליני החתיך מסתובב בתערוכות כדי לחפש עוד מתנות להרמון שלו.

היא בילתה את נסיעת המונית בדמיונות איך זה הייתה מרגישה לו שובה לבבות כזה היה מפתה אותה. אין פלא שיש לו כל כך הרבה בחורות, היא חשבה. היא עצמה הייתה בחורה של גבר אחד, כך שהשכל הישר שלה תמיד הורה לה לתפוס מרחק רציני מגברים כגון סניור בליני. אבל קורטוב של התרגשות שובבה עלה בחלומותיה בהקיץ. בפנטזיות שלה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.

וזה נכון גם לגבי ג'יאני…

 

ובעוד מג התבשלה על סף רתיחה, האיש של חלומותיה בהה בקנה של רובה. אולי זה נראה כמו בקבוק זכוכית, אבל היה קטלני לא פחות. ג'יאני בליני ידע היטב שאלכוהול לא פותר דבר. זה רק יאט אותו. חוסר שינה ממושך כל כך היה גרוע דיו, ושתייה רק תרע את המצב. זה ישפיע כמו נוקאאוט לשארית היום, עליו ועל צוות העובדים שירש לאחרונה. הוא החליט נגד זה.

"להביא לך שמפניה במקום זה, רוזן?" מלצר במדים השתחווה בהתרפסות. כל שקיבל בתגובה היה נחרה ונפנוף מבטל מידו של אדונו החדש.

בקושי עברו עשרים וארבע שעות מאז תחילת מאסר העולם שלו, וג'יאני היה עדיין עסוק בהסתגלות למה שקרה. מאז ומעולם ידע שזה יהיה גורלו. התגובה שלו הייתה פיתוח חוש עצמאות חזק; הוא וידא שלא יצטרך להישען על ההון שיירש. במקום זה הוא בנה לעצמו קריירה מזהירה. בזמן שאביו חי, הכרם הוגלה לפינה מרוחקת באחוזה. זה עמד להשתנות. עכשיו ג'יאני היה בשליטה מוחלטת, העסק שלו יקבל את מרכז הבימה. על אף התשישות שלו, הוא חייך. זה יעצור את השאלות למשך זמן מה. אנשים ידעו שהייתה לו אובססיה להפוך את יינות קסטלפינו למותג בעל מוניטין בינלאומי. הם יחשבו שהוא פשוט דוחה את עניין היורש בזמן שהוא מרחיב את האימפריה.

עכשיו שירש את הרכוש והאדמות של אביו, אי אפשר יהיה לעצור אותו. כל סנטימטר מתאים של אחוזת קסטלפינו יוקדש לגידול ענבים. התפוקה תרקיע שחקים, וכך גם הסיפוק של ג'יאני. הוא נהנה לשחק את התפקיד של המיליונר שהצליח בכוחות עצמו, אם כי תדמית הפלייבוי הייתה גם היא יתרון. זה היה נעים להיות עם בחורה חדשה בכל ערב, אבל הן היו רק אחת ההטבות של התפקיד. בעוד הרכילאים מנסים לנחש מי מבין בנות הלוויה היפהפיות שלו תבחר כדי לייצר את היורש של בליני, ג'יאני שמר על אהבתו האמיתית בסוד. הכרם של קסטלפינו היה הבייבי שלו. אשר לילדים… ג'יאני לא רצה איתם כל קשר. הילדות שלו הפכה עבורו גיהינום בגלל הוריו הניצים. הוא לא היה מסוגל לעכל את הרעיון שיגרום לתינוק תמים חוויות דומות.

תנועה מחוץ לחדר האוכל הקיצי לכדה את עינו. במרחק, עשתה מערבולת אבק את דרכה לאורך כביש הגישה והתקרבה אל הווילה. ג'יאני הצר את עיניו בעצבנות. הוא לא רצה מבקרים עכשיו. הוא החליק את כפות ידיו על פני מפת הפשתן הלבנה והתרומם באנחת מיאוס על רגליו. על אף חסכי השינה, המוח שלו עדיין תיפקד, אבל רגליו היו כבדות כבטון. הוא חצה את החדר ויצא דרך החלונות הצרפתיים אל המרפסת. לא משנה איך הרגיש, הייתה לו מחויבות כלפי האנשים שבאו לחלוק כבוד לאביו. הוא עצם את עיניו, והתרכז במה שיגיד.

לכפר בטוסקנה בקיץ היו צלילים שאפיינו אותו בלבד. אפילו עלה לא נע באוויר החם והיבש. ציפור בודדה צייצה בקול מונוטוני. הרחש הנוסף היחיד היה מנוע המכונית שהתקרבה לעברו. כל שאר הדברים בסביבה עצרו את נשימתם.

ג'יאני שמע את המכונית פונה בחצי עיגול ראוותני כדי לעצור לפני הכניסה הראשית לווילה. הוא פתח עיניים סקרניות וגילה שלפניו לא עומדת לימוזינה מרשימה אלא מונית פשוטה. לא היה זמן להלם לפני שהנהג צעק ברכה לבבית וזינק לפתוח את תא המטען של המכונית.

הנהג התחיל למשוך החוצה מזוודות ולערום אותן על האדמה המאובקת, בעודו ממשיך לשוחח בעליצות עם הנוסע שעדיין לא היה גלוי לעין. ג'יאני בהה בסצנה באי אמון. במשך כל הזמן הזה הרדיו של המונית המשיך לטרטר. איש בווילה קסטלפינו לא הרים קול מעבר ללחישה במשך ימים על ימים. עד לרגע זה, החזית של הווילה הייתה אטומה בתריסים כנגד השמש. עכשיו אפשר היה להבחין בהבזקי תנועה מאחורי רבים מהם. הרעש הבלתי צפוי הכניס לתנועה את צוות העובדים של ג'יאני. ואכן, אחד מהבחורים שעבדו במטבח מיהר החוצה כדי לטפל במגיעים. בעוד הוא משתיק את נהג המונית, ג'יאני קיבל זעזוע נוסף.

הדלת האחורית של המונית נפתחה והאישה היפה ביותר בעולם כשלה החוצה. החצאית שלה, שהייתה קצרה ממילא, התרוממה במהלך הנסיעה וחשפה רגליים ארוכות וחטובות. שערה הבלונדיני הכהה נע בחופשיות סביב כתפיה, והתנוצץ באור השמש. היא נראתה מסנוורת. כשהזדקפה היא כשלה מעט, כאילו נצמדה לאחור אל הביטחון של המכונית. ג'יאני קלט שהקונטרסט בין המונית הממוזגת והרחבה הלוהטת משמש שלפני וילה קסטלפינו טלטל אותה. ומה הפלא, הוא ציין לעצמו, היא גרבה גרבי ניילון.

הוא קלל והסתובב. גופו התעורר לחיים, כפי שעשה תמיד למראה בחורה יפה. איך הוא יכול לעשות לו טריק כל כך חסר טעם היום מכל הימים? עניין ער בכל הדברים הנשיים היה טבעי, אבל להבחין בכאלו פרטים בזמן כזה היה דבר גרוטסקי. ג'יאני הוריד את מבטו למטה. ואז הוא שמע את צחוקה. הוא התרונן כאילו הייתה ציפור שיר.

"סניור בליני! איזו הפתעה! לא ציפיתי לראות אותך שוב, ובוודאי לא כאן! איזו הפתעה מקסימה!"

הוא שמע אותה צועדת בצעדים ארוכים ובטוחים על החצץ בחצר לכיוונו. מנקודת התצפית שלו על המרפסת הוא הגניב מבט לעברה. כשהבחינה בהבעה המרירה והמעוותת שלו, היא הפסיקה לחייך. תוך כמה צעדים היא עברה את הטווח הרגשי מהנאה, לבלבול ולבסוף – דאגה. צעדיה הפכו הססניים וכשדיברה שוב זה היה בגמגום.

"אתה האיש שפגשתי בתערוכת הפרחים של צ'לסי, נכון?"

"סי. אני ג'יאני בליני."

הטון שלו היה מקפיא, אבל אז זיהה אותה. זו הייתה נערת הפרחים. ג'יאני מעולם לא שכח פרצוף יפה – או גוף חושני כשלה. הוא הדביק על שפתיו חיוך והנהן בברכה קצרה. הפרטים חזרו אליו לאט. הבחורה הזו לא הייתה רק יפה, היא גם הייתה חכמה. זה היה חידוש מספיק כדי להרשים את ג'יאני בזמנו, אבל הוא מעולם לא חלם לראות אותה שוב.

הטון שלו לא עצר אותה. היא התקדמה בצחוק נוסף ושלחה יד ללחיצה.

"אלוהים אדירים, לא הייתי מאמינה. השתנית – החברות שלך כנראה מתישות אותך, סניור!"

"מה את עושה כאן?" הוא שאל בקול חותך. כשדיבר הציץ אל ידה המושטת, כאילו היה מעדיף לאחוז נחש בזנבו.

היא הקדירה פנים, ובחנה את פניו כאילו היא מחפש הכרה.

"אני עובדת עבור הרוזן די קסטלפינו. אני עוברת לקוטג' היום. מישהו בדרך כלל פוגש אותי בשדה התעופה, אבל מסיבה כלשהי הנהג לא הופיע היום."

"זה בגלל שאבי מת. אני הרוזן מקסטלפינו עכשיו," הוא הודיע ברשמיות מעומלנת.

החיוך שלה נעלם, והיא נעצה בו מבט מזועזע.

"אוה… אני כל כך מצטערת." היא התבוננה בחוסר אונים ממנו אל המונית, אל ערימת המזוודות שלה ואז בחזרה אליו.

"כמה גס מצדי שהגעתי בכזו המולה… ה-האם אני יכולה לשאול מה קרה?"

"הוא סבל מאירוע מוחי לפני מספר ימים, בפריז. הוא נפטר אתמול – לא, שלשום – "

מניד בראשו, ג'יאני הרים יד ושפשף את פניו. החיכוך של הזיפים בידו השמיע רעש נורא ופולשני בתוך הדממה העמוקה.

"אני – אני כל כך מצטערת…" היא חזרה, קולה רך ואוורירי.

בדיוק כמוה, ג'יאני חשב אינסטינקטיבית, לפני שקלל שוב את תגובתו אליה.

"לא יכולת לדעת. לא ידעתי שמצפים לך. בגלל זה לא נשלח איש לאסוף אותך. אני עצמי הוסעתי לכאן רק לפני שעה." מוסח דעת, הוא הסתכל לעבר המונית ושלף את ארנקו. "אני חושש שהייתה לך נסיעה מיותרת. תצטרכי לחזור למקום שממנו באת. איך עברת את אנשי האבטחה בשער שלי, בכל מקרה?"

כשדיבר עיניה נפקחו לרווחה, עד שנראו כבבואות צלולות של הרקיע.

"הם ציפו לי… שמי היה ברשימת המבקרים של היום… אז הם פשוט סימנו למונית שלי להיכנס…" קולה היה חלוש. כשנחלש עוד יותר, הוא נאלץ להתקרב אליה כדי לשמוע. "אבל אני לא יכולה לחזור… כל הצמחים כאן צריכים שמישהו יטפל בהם. הרוזן – הרוזן הזקן – היה רוצה שיטפלו בהם כהלכה…"

ג'יאני הניד בראשו. "אני הרוזן די קסטלפינו עכשיו, ויש לי תוכניות משלי. זו ההתחלה של משטר חדש. אין כאן מקום למה שאינו משתלם. התוכניות שאבי תכנן לא יימשכו. אני עומד בראש עכשיו, והאינטרסים שלי הרבה יותר מעשיים."

כשדיבר ראה את עיניה מתקדרות ומתערפלות מדמעות. היא התכווצה, וכשדיברה קולה לא היה יותר מלחישה.

"אתה לא יכול להתכוון לזה, סיניור."

"אני חושש שכן. הכרם של קסטלפינו הוא הדאגה היחידה שלי. אני מתעניין בפרויקטים מעשיים, לא בתחביבים."

הוא זינק בקלילות מהמרפסת, והתחיל ללכת לכיוון המונית. בגלל שאי אפשר להתנער מהרגלים ישנים, הוא הניח זרוע מנחמת סביב כתפה, כדי להוביל אותה לאותו כיוון. "אל תדאגי, סיניורינה, אני אשלם את המונית שלך בחזרה לשדה התעופה. עד שתגיעי לשם הצוות שלי כבר יארגן לך בטלפון כרטיס לכיוון חזור. מהיכן טסת – דרך אגב?"

"הית'רו – אבל – "

כשהגיעו אל הדלת הפתוחה של הרכב, ג'יאני הוריד את ידו ממנה. אחרי שתחב יותר מדי כסף לידו של נהג המונית, הסתובב על עקבו והתרחק. כשהלך בחזרה אל הווילה הוא זרק כמה מילים מעבר לכתפו אליה.

"אני מצטער שהייתה לך נסיעה מיותרת, סיניורינה. להתראות."

אחרי שטרק בפניה דלת מבחינה סמלית, הוא הכריח את עצמו להדוף את המחשבות על שפתיה המלאות והמזמינות ועל עיניה הכחולות. הוא צריך להתרכז בתוכניותיו עבור יינות קסטלפינו, ולא בהסחות דעת כמוה.

ואז קול הפריע למחשבותיו, מהדהד דרך האוויר הלוהט והסמיך.

"לא, תודה לך, סניור בליני."

הוא עצר והקדיר פנים. זה לא היה אמור לקרות. אם הבחורה אמורה בכלל לומר משהו, זה צריך להיות "כן" צייתני. כך התרחשו הדברים בעולמו של ג'יאני. אנשים עשו מה שאמר להם לעשות. בעודו עומד ותוהה איך יתכן שהיא לא הבינה את הוראותיו, הוא שמע טריקה עמומה. ואחר כך שמע צעדים קלילים. זה גרם לו להסתכל לאחור, מעבר לכתפו. מה שראה בלבל אותו עוד יותר. הנערה הפילה את תיק היד שלה ורצה כדי להדביק אותו.

ג'יאני בליני, הרוזן די קסטלפינו, חשב על כל העובדים שהתבוננו באסון מאחרי התריסים המוגפים של הווילה. כולם הכירו את המוניטין שלו. המקום בוודאי רוחש רכילות עכשיו. אולי הוא פלייבוי, אבל ג'יאני ידע מה לעשות. זה לא יזיק לחזק את הסמכות שלו. כשבחורה זו תתחיל בסצנה צעקנית והיסטרית, הוא ישתיק אותה בשאגה יחידה משלו.

הוא לקח נשימה עמוקה, אבל לא הספיק לעשות בה שימוש.

"עם כל הכבוד, סניור, אני חושבת שאני צריכה להישאר."

היא עצרה בבת אחת, כמעט במרחק נגיעה ממנו. קולה לא היה יותר מלחישה. הוא לא ציפה לזה. כשהציצה בעצבנות אל חזית הבית לפני שדיברה שוב, היא הפתיעה אותו בפעם השנייה.

"לפחות לזמן קצר. בבקשה."

ג'יאני התבלבל ונדהם עד דממה. לא על ידי מה שאמרה, אלא על ידי הצורה שאמרה זאת. חץ של מחשבה נורה דרך מוחו. זה כמעט כאילו היא מוטרדת לגבי העובדים, כמוני… אבל, לא, היא לא יכולה להיות…

המילים נפלטו משפתיו כמו רוח צוננת.

"יש לך את החוצפה לדבר איתי על כבוד? אישה שמתפרצת בצחוק אל בית השרוי באבל?"

מג הייתה כה קרובה שיכלה לשמוע את נשימותיו המאומצות. היא הייתה משותקת מאימה, אבל הייאוש גרם לה לעמוד על שלה. היא הייתה חייבת לקוות שהבוס שלה יראה את ההיגיון וימשיך להעסיקה. זה היה חיוני.

"לא התכוונתי לעשות נזק, סניור. לא הייתי עושה מהומה כזו, לו היית מודעת לנסיבות. אנחנו לא יכולים למחוק את זה ולהתחיל מחדש?"

תוך שניות היא קלטה את הטעות שלה. לג'יאני בליני לא היה הילוך אחורי.

מהרגע שבו הגיעה, היא קלטה שזה יהיה מסובך. עכשיו זה נראה כמעט בלתי אפשרי. היא הרגישה חלשה מפחד, אבל לא יכלה להניח לו לראות זאת. היא צריכה את העבודה הזו. יותר מדי אנשים סמכו עליה, כך שלא יכלה פשוט להתקפל ולקבל מה שג'יאני, שהשתנה בצורה מוזרה, אמר.

מכיוון שלא היה לה מה לאבד מלבד כבודה העצמי, מג המשיכה ללחוץ. היא כיווצה את עפעפיה. זו הייתה תנועה איטית ומכוונת כזו של צוללן העומד על המקפצה הגבוהה מכולן. להפתעתה, הוא הגיב בכך שנתן לה עוד זמן לדבר.

"כשאביך היה בחיים הוא רצה שאבוא ואעבוד כאן," היא אמרה בשלווה מוקפדת. "הייתי המועמדת עם הכישורים הכי טובים לתפקיד, וללא היכולות שלי הצמחים שלו יסבלו במהירות. היו לו תוכניות לכל מיני סוגי צמחים לאחוזת קסטלפינו. עכשיו הוא… בוא נגיד שהוא זקוק למפעל הנצחה ראוי. הוא תמיד דאג לעתיד, והרבה מהרעיונות שלו היו מעשיים. הוא דיבר על האפשרות שיום אחד יפתח את אוסף הצמחים שלו לציבור, כדרך לעודד תיירות באזור. אני בטוחה שתמשיך במפעלים הטובים הנוספים שלו, סניור," היא הוסיפה, וחשה הקלה כשראתה שההערה התמימה שלה השפיעה עליו כנראה. "כל אדם יהיה גאה להשאיר מורשת כזו. תאמין לי, אני יודעת."

הגישה שלו התקשחה. "איך את יודעת? בגלל שיש לך כל מיני ניירות ודיפלומות?" הוא רטן, בלי להתרשם.

"לא, אני יכולה להגיד את זה כי אבי היה בדיוק כמוהו," היא אמרה ביציבות. "כשהפך חולה מאוד הוא הקדיש הרבה זמן לדאגה למה שישאיר מאחוריו, ולא הצליח לנוח. הוא היה האויב הגרוע ביותר של עצמו. אביך היה אדם טוב ונדיב, סניור. מגיע לו להשאיר אחריו זיכרון חי. עבדתי איתו מקרוב על הפרויקט החדש שלו כאן. הוא היה להוט לקדם אותו. אני באמת חושבת שזו תהיה טעות מצדך לבטל אותו כבר עכשיו."

ג'יאני נעץ בה מבט ממושך. ואז התרוממו זוויות פיו בחיוך איטי והורס שרדף את חלומותיה מאז פגישתם הראשונה. הוא עשה צעד קדימה, והרים את ידו. "תרשי לי לברך אותך, מיס – ?"

"אימסי. מגאן אימסי."

אצבעותיו היו חמות בצורה נעימה כשעטפו את ידה. החום השתקף בצבע לחייה.

"יפה מאוד, מיס אימסי. אין לי מילים – משהו שמעולם לא קרה לי קודם!"

מג חייכה בחזרה. היא למדה מהר. בדקות האחרונות, ג'יאני בליני השתנה מגבר החלומות שלה, ליצור אנושי חי ונושם. מישהו שהיא יכולה לשלוח יד ולגעת בו. להפתעתה היא גילתה שהיו להם לפחות שני דברים במשותף. העבודה הייתה הכול בשבילו – והוא היה טוב בהסתרת רגשותיו האמיתיים לא פחות ממנה. אולי הוא התחיל כמאהב הפנטזיה שלה, אבל מג זיהתה את המציאות כשפגשה בה. היא גודלה על ידי הורים מסורים על סף העוני, ופיתחה אמביציות לנסות לגונן עליהם מפני הדלות. היא הייתה זקוקה לעבודה הזו, למענם. אם זו לא הייתה סיבה חזקה מספיק, ג'יאני בליני היה בעל השפעה מגנטית. צד הפלייבוי באישיותו ריתק אותה אליו בצ'לסי. הוא היה זוהר הרבה יותר מכל מי שפגשה קודם. עכשיו שהוזנק לעמדת כוח, היא רצתה לראות מה האמביציה שלו תעשה לגבי תוכניותיה הקפדניות.

"לבטח אתה לא צריך לעשות החלטה מידית לגבי משהו כל כך לא חשוב עבורך כמו העבודה שלי, סניור? כרגע, יש לך בוודאי אלף ואחד דברים אחרים לחשוב עליהם."

לפחות זה לא היה שנוי במחלוקת. אולי היה מנוסה בחסימת רגשותיו, אבל לשבריר שנייה מג ראתה כאב בעיניו. כל אדם אחר היה מחמיץ את זה, אבל היא הייתה במקומות קרים ואפלים בעצמה. היא זכרה איך הרגישה כשאביה הטלטל בין חיים למוות. מתוך פרץ של כאב היא פשטה את ידה אל מעסיקה החדש, אבל לא ממש הצליחה ליצור מגע אינטימי. במקום זה היא נסוגה, והניחה למילים שלה לבטא את אהדתה. "וראש הרשימה הזו אמור להיות אתה."

הרגשות שלה היו כנים לגמרי, אבל הם לא היו רצויים. ג'יאני הקדיר פנים.

"לא… אני בסדר."

"אתה נראה כאילו היית בחוץ כל הלילה," מג אמרה, נקרעת בין אהדה, לבין הוספת המילה השיפוטית, "שוב." היה קשה לא לזכור את כל הצמחים שארזה באריזות מתנה לשרשרת החברות שלו.

"לא הייתי שם כשזה קרה," הוא מלמל כמעט לעצמו. "הייתי במועדון לילה ביחד עם אלף אנשים אחרים, שלאיש מהם לא היה אכפת אם הייתי נופל מת למול עיניהם. הלכתי ישר לבית החולים וישבתי לידו, וניסיתי ככל שיכולתי להרגיש משהו. לא היה דבר… אבל אז – "

הוא עצר.

"זה בסדר," מג אמרה בשקט, ופשטה שוב את ידה. הפעם החלומות שלה לא באו לידי ביטוי. היא הניחה בקלילות יד על שרוולו, אבל צעדה לאחור כשמיהר להתרחק שוב.

"ואז באתי ישר בחזרה הנה כי המקום הזה לא יכול לנהל את עצמו…" מילותיו של ג'יאני התחילו במהירות מספיקה אבל עפעפיו השחומים הלכו ונעשו כבדים, כל הזמן. הוא בדק את שעונו. "אלוהים! לא הייתי במיטה כבר ימים…" הוא סיים באי אמון מותש.

"אני יכולה לראות את זה," מג אמרה בשקט. הוא נראה כאילו ישן בבגדי המעצבים היפהפים שלו. בעודה מסתכלת, הוא הצמיד אגרוף אל מצחו ושפשף אותו חזק. מג ידעה איך הרגיש. היא עצמה טרחה סביב אביה במשך ימים ולילות, כששכב בטיפול נמרץ.

הזיכרונות שלה היו עדיין כואבים, ולפתע הציפו אותה. היא מיהרה קדימה וחיבקה אותו. היא לא הייתה מסוגלת להתאפק. התגובה שלו הייתה אינסטינקטיבית כשלה, כשהרים את ידו על מנת לעצור אותה.

"לא! זה בסדר. בבקשה – לא."

מג עצרה. נאלצת להתנגד לדחף לנחם אותו, היא עשתה תנועה מרגיעה.

"בסדר – בסדר – אתה מוטרד מהעובדה שצוות העובדים שלך מתבונן בנו. אני יודעת. אבל אתה לא עושה לעצמך או למישהו אחר טובות בזה שאתה דוחף את עצמך מעבר לנקודת התשישות, סניור. אתה זקוק למנוחה, ואם לא תנוח מעט גם אתה תגיע לבית החולים! ומי יטפל בווילה קסטלפינו ובכל העובדים אז?"

הוא התבונן בה ממושכות. כשעשה זאת ההבעה הקודרת והמסתורית שלו התחילה לעורר שינוי עמוק בגופה. מג הגיבה לסקירה שלו כמו ניצן שנחבא מתחת לשלג. ג'יאני בליני היה מותש ולא מגולח, אבל הוא עדיין נראה כמי שאי אפשר לעמוד בפני קסמו. כל הפנטזיות שהיו לה לגביו התחילו להסתנן שוב אל מוחה. היא בילתה לילות ארוכים ובודדים רבים כשהיא נזכרת בפניו, בחיוכו, בקסם הנינוח שלו. עכשיו הוא היה כאן, עמד ממש לפניה. היא התחילה להסמיק. משהו שהתחיל כחום שטיפס משדיה ואל לחייה, לבלב עכשיו בצבע של שושנה, והשתיק אותה.

"למה את עושה את זה, מגאן אימסי? זה עתה הגעת הנה. למה שיהיה לך אכפת ממני? אני נוגש קר ואדיש. זה מה שתשמעי מכל מי שאינו חלק מעולם המועדונים והחופים. אחרי שאשים בצד את כל הרעיונות הלא מציאותיים של אבי, לא יהיה לך כאן תפקיד."

מג הרימה גבות. הרעיונות של הרוזן הזקן נראו לה הגיוניים לגמרי. זו הייתה עבודת החלומות שלה, אבל בהחלט לא היה כל מקום לחלומות בהקיץ במשטר החדש של ג'יאני. זה היה הזמן לומר לו כמה אמיתות קשות.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות אדישה," היא אמרה בקול זהיר וענייני. אם הוא לא זיהה חמלה פשוטה המשמעות היא שאינו רוצה לזכות בחמלה כלשהי. "אני ברשימת מקבלי המשכורות של וילה קסטלפינו, אבל בינתיים אתה האדם היחיד שיודע שהגעתי כדי למלא את תפקידי. אם אהיה בוטה, זה האינטרס שלי לדאוג לך אם אני רוצה פיצוי על הנסיעה המיותרת הזו, סניור בליני. ויש תמיד סיכוי קטן שתהיה הגיוני ותמשיך עם התוכניות של הרוזן הזקן לגבי הצמחים, כפי שאני מציעה," היא סיימה באומץ.

זה לקח זמן, אבל ההבעה של ג'יאני השתנתה בהדרגה מהשלמה,לשאט נפש. "הייתי צריך לנחש. אצל נשים הכול מסתיים בכסף. ואנשים מתפלאים שאני מחזיק אותן במרחק ממני!" הוא העווה את פניו.

התשובה שלו הייתה קריאת התעוררות סופית עבור מג. בחיים האמיתיים הוא התגלה כשונה מאוד מהגבר האידיאלי שרצתה. היא קלטה בצער שהוא היה מעשי וארצי בדיוק כמוה. היא התחילה להרגיש כאילו עבודה הייתה הוודאות היחידה בחייה.

ללא אשליות נוספות לגבי ג'יאני, היא יכלה רק לקוות להבטיח את עתידה. חוץ מכל הסיבות המעשיות, הוריה נפרדו ממנה בשדה התעופה עם תקוות כה גדולות עבורה. היא לא יכלה לשאת את האפשרות שתאכזב אותם אם תשוב הביתה בלי להשיג דבר.

"זה לא רק כסף, סניור. הגיון בריא ומעשיות שייכים גם הם לעניין. המשפחה שלי בבית סומכת עלי לתמיכה. הבאתי את העסק שלהם למצב מאוזן. הם מצליחים יפה מאוד עכשיו, אבל אנחנו יודעים מניסיון מר שהנסיבות יכולות להשתנות בן לילה."

כשאמרה את זה, ג'יאני עשה אתה קשר עין קצרצר. הוא הנהן, אבל לא דיבר.

"בגלל זה אני צריכה את העבודה, סניור. אביך ארגן שאתגורר בקוטג' שעל אדמת האחוזה. ביקרתי בעבר, אז אני יודעת היכן הוא. אין צורך לדאוג לי," היא אמרה במקרה הלא סביר שג'יאני בליני דאג למישהו מלבד לעצמו. "אני יכולה להתארגן לבד. לא אטריח איש. נוכל לדבר על כל זה אחר כך. אתה פשוט תדאג לנוח."

"לא, אני צריך להיות ערני."

הוא נראה לוחמני כפי שרק אדם עם חסך שינה יכול להראות.

"כמובן שאתה צריך, אדוני," מג חייכה כשהוא שיחק ישר לידיה. "ובגלל זה אתה צריך לישון קצת. אל תדאג. היה לי קצת ניסיון עם הדרך שבה הבית הזה פועל. הם ידווחו לך. אתה לא תחמיץ דבר," היא אמרה בצורה מרגיעה. "הרוזן הקודם אמר לי שהוא הקפיד להעסיק את אנשי הצוות הטובים ביותר."

ג'יאני לכד את עיניה למבט ממושך. ואז, באורח לגמרי לא צפוי, הוא לקח שוב את ידה והרים אותה אל שפתיו בנשיקה נוספת. זה החזיר את כל התחושות שעורר אצלה בעבר, והשאיר אותה מתנשפת. כשהתבונן בה עכשיו ההבעה שלו שפעה בכל ההבטחות האפלות שזכרה מפגישתם הראשונה.

ואז הוא אמר לאט. "כן. הוא באמת הקפיד על כך. אני יכול לראות את זה עכשיו."

 

בקרוב…

X