הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ד | לרכישה באינדיבוק
הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ד

הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ד

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57
- 57

ספר הגות זה הוא מאגר אנציקלופדי של ידע ומחקר המציג את הזיקה שבין ספרות ורפואה מנקודת מבטה הייחודית של המחברת, רופאה בהכשרתה המקצועית, אשר בשנים האחרונות עוסקת בכתיבת ספרי פרוזה והגות.

הספר דן בספרות ורפואה מנקודת מבטם של סופרים, משוררים, הוגי דעות ורופאים, ונכתב בעקבות התנסותה של המחברת בקורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.

בהיבט הרפואי-מדעי כולל הספר סקירות היסטוריות של מחלות שהשפיעו על עולם הספרות, עם ניסיונות לבאר את פשרן בראי התקופה, לצד ניתוח אספקטים רפואיים חדשניים.

הספר מציג היבטים רפואיים-מדעיים ואתיים משולבים קטעים פואטיים וסוקר השתקפויות של נושאים אלה בעולם העתיק, בקורפוס ההיפוקרטי ובכתבי גלנוס, כמו גם בימי הביניים, בתקופתם של אבן סינא והרמב"ם. כמו כן נסקרת התפתחותם בתרבות היהודית והעברית ובחוקי המדינה. מופיעים דיונים העוסקים במוות, בהמתות חסד, באתיקה רפואית ובההתייחסות המשפטית למוות.

עם שערי הספר נמנים גם שער נרחב העוסק בפסיכיאטריה ושער העוסק ברופאים במלחמת העולם השנייה.

בנושא הפסיכיאטריה – לצד סקירה היסטורית והתייחסות מעמיקה בספר מצד בכירי התחום, מופיעה התייחסות לאסכולת האנטי פסיכיאטריה, המציגה את הממד האחר בתחום מורכב זה. המחברת טוענת שלמרות ההתקדמות שחלה בתחום בהתבסס על המודל הביו-רפואי, תוך התמקדות בהיבטים הגנטיים והכימיים של הסיבות למחלות הנפש, הרי גם כיום נוהגת כל חברה על פי נורמות, השקפות עולם, אמונות וכללי התנהגות המתאימים לה, המסדירים את החיים בצוותא ומגדירים את שפיותה. סטייה ממערכת נורמטיבית זו מהווה איום על החברה, המגיבה בדחייתם ואכיפת הערכים הנראים בעיניה כהתנהגות נורמטיבית, לעתים אף בכוח.

גישתה הרב-ממדית של המחברת ביחס לדמותו של הרופא נבחנת בספר דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות, כאשר לצד ההיבטים ההומניסטים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטים והגדולה שבדמותו (הרמב"ם), נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס, (עגנון), על "הטוב שברופאים לגיהנום" (תורה ותלמוד), על פחדיו וחוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו (בולגקוב), על מצב בריאותו (רבלה), על חמדנותו (מולייר), על נטייתו הפטרנליסטית (קרלוס ויליאמס), על אכזריותו (פוקו) ועוד.

הדילמות שביחסי רופא-חולה נידונות תוך התייחסות לטקסטים של סופרים קנוניים הבולטים בסצנת הספרות המקומית והעולמית, לרבות מחקר הייצוג הרפואי ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז, חיים באר, דן בניה סרי, אלי עמיר, וכן ביצירות פרי עטה של המחברת.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ד”

בקרוב…

הרצאתה של פרופ' נורית גוברין: עולם הרפואה והשתקפותו בספרות העברית

י"ב בחשוון תשע"א (21.10.2010)
הרצאת מבוא
לכבוד ולעונג לי לפתוח את סדרת ההרצאות החשובה בנושא ספרות ורפואה המתקיימת ביוזמתה הברוכה של ד"ר לימור שריר. אני מאחלת לכולנו קורס מעניין, מהנה ומאתגר.
א. רופא, חולה ובן משפחה של חולה מדברים
אפתח בציטטות המדברות בעד עצמן, פרי עטם של שלושה סופרים:

הסופר הראשון – רופא:
"המקצוע שלנו אינו עסק של מִסחר אלא אמנות, ולכן חשבונות לחולים לא כתבתי מימי ולא אכתוב לעולם. המשא ומתן בייסוריהם של בני אדם גנאי הוא לי. פני מסמיקים כשחולה מניח על שולחני מטבע של 20 פרנק, וכשהוא תוקע אותם לידי אני מתאווה להכותו.
וכי כמה תשלם אֵם במחיר חיי ילדהּ? ומה התשלום הנאות בשביל להרחיק את פחד המוות מתוך זוג עיניים קפואות מאֵימה על ידי אִמרת תנחומים או מגע יד בלבד? כמה פרנקים עליך לדרוש בעד כל רגע ורגע של חבלי מוות שמילטה מַזְרֶקֶת המורפיום שלך מיד התליין? אנחנו יודעים היטב שאת מספר התרופות המועילות יכול אדם למנות באצבעותיו – ואת אלה מסרה לידינו אימא טבע במחיר מועט".

הסופר השני – משוררת-חולָה, או מטופלת כפי שאומרים היום:
שיר קצר שכותרתו: "בִּיוֹפְּסְיָה"
"הַבִּיוֹפְּסְיָה, לְלֹא הַרְדָּמָה, / הִכְאִיבָה פָּחוֹת / מִמַּבָּטוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא / אֶל תּוֹךְ // עֶרְוָתִי הַפְּעוּרָה"

הסופר השלישי – בן משפחתו של חולה – מתוך שני סיפורים שלו:
הסיפור הראשון: למספר שני חולים בביתו, אביו ואחותו הקטנה, והוא הולך להזעיק אליהם את הרופא. דרכו משתבשת ואינו מגיע אליו.
המספר ממהר אליו בשעה שמונה וחצי, כיוון ש"בתשע שעות דרכו של הרופא לילך אצל חבריו ושותה עמם כל הלילה"; וכן: "וראיתי שקרבה השעה התשיעית ובתשע שעות הרי דרכו של הרופא לילך לקלוב שלו ולהשתכר".
מתוך פתיחת הסיפור השני:
"מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלוּ את יגיעהּ ואת החולָה לא רפאו. אלוקים שבשמים ידע את מכאובה וּנטלה מן העולם."
כאמור, אלה מוּבאות מנקודות מבט שונות: הראשונה – מתוך נקודת מבטו של סופר-רופא; השנייה – מנקודת מבטו של חולֶה, במקרה זה חולָה; השלישית, הכוללת שתי מובאות – מתוך נקודת מבטו של בן משפחה של חולה.

למותר להוסיף שאלה שלוש נקודות מבט שונות, שלכל אחת מהם התייחסות שונה לרופאים, לרפואות ולדרך הטיפול.

כעת נפתור את החידות: למי שייכות ציטטות אלה?
הציטטה הראשונה היא פרי עטו של הסופר-הרופא אכסֶל מוּנתֶה (1949-1857), הידוע לכולם מן הווילה שבנה באנא-קַפרי, ומספרו מגילת סן מיקֶלֶה (1929) שהִכתיב בהיותו עיוור.
דברים ברוח זו נכללו באנתולוגיה, שתוזכר בהמשך, פרי עטו של הרופא הסופר ויליאם קרלוס ויליאמס: הלכה למעשה, בתרגומו של עודד פלד, עמ' 279-273: "המניע שלי לעיסוק ברפואה לא היה מעולם מרדף אחר ממון; זה היה בלתי אפשרי עבורי."

הציטטה השנייה, פרי עטה של המשוררת ברכה רוזנפלד, שהיא גם חולת סרטן ועוברת טיפולים לא קלים. השיר "בִּיוֹפְּסְיָה", מתוך ספרה: אחר כך הייתי בראשית, הוצאת ספרא, תש"ע 2010, עמ' 19.
בשיר קצרצר אחר: "הגדרה חדשה לאושר" (עמ' 62) היא כותבת: "זה כל כך פשוט – / לצאת אל הרחוב / להִכּנס לַמכונית / ולדעת / שהיום לא נוסעים / אל בית החולים."

הציטטה השלישית, שכללה שתי מובאות, היא פרי עטו של ש"י עגנון. הראשונה – מתוך סיפורו: ״אל הרופא״ (תרצ"ב 1932), שנכלל בספר המעשים, בתוך הכרך: "סמוך ונראה", עמ' 107-106. השנייה – מתוך פתיחת סיפור פשוט (תרצ"ה 1935). וכידוע, הפתיחה היא המשאירה את הרושם העז ביותר ועקבותיה ניכרים לאורך כל הסיפור.
כפי שעולה משתי מובאות אלה, שרבות כמותן מפוזרות בכל יצירותיו, עגנון לא אהב רופאים ולא האמין בהם. בהערה מוסגרת אומר שנושא זה בלבד, רופאים ורפואות ביצירתו של עגנון, הוא מרתק ומחכה עדיין למחקר מקיף שיתעמק בו, ואולי גם יסביר את פשר יחסו העוין לעולם הרפואה.
ב. שלוש נקודות מבט
כל דיון בנושא עולם הרפואה בראי הספרות בכלל, ובראי הספרות העברית בפרט, חייב להיות מחולק בין הספרות הנכתבת משלוש נקודות מבט שונות: 1. מנקודת מבטו של הרופא; 2. מנקודת מבטו של החולה; 3. מנקודת מבטם של בני משפחת החולה.

גם נקודות מבט אלה, נחלקות חלוקות משנה לפי עקרונות חלוקה שונים. כגון, מי הוא הכותב? האם הכותב הוא רופא שהוא גם סופר? האם הכותב הוא סופר שהוא גם רופא? האם הסופר הוא גם החולה? האם הסופר הוא אחד מבני המשפחה? האם הכותב הוא סופר מקצועי, המתאר מנקודת ראותו את הרופא, החולה והמשפחה?
מכיוון שאין מי שלא חווה מחלה שלו ושל אחד מבני משפחתו, ושלא אושפז אי פעם בבית חולים, הרי גם סופר "מקצועי", יש לו מבט חווייתי על הנושא וגם הוא "מעורב".
וכן: מי הוא החולה? – ילד? אישה? אדם צעיר? מבוגר? זקן? חולה? פצוע? חייל?
מהי המחלה? – חשוכת מרפא? מיוסרת? מידבקת? ושאלות נוספות כגון: האם נפצע במלחמה? בתאונה? נדבק? מחלה תורשתית? מחלת נפש? שיגעון?
המיקום: האם החולה נמצא בביתו? בבית חולים? במוסד סיעודי או שיקומי? במקום אחר?
העין הרואה: מי מבני המשפחה מתאר את המחלה: אחד ההורים; אישה; בעל; בן; בת; קרוב משפחה אחר. אפשרות אחרת: המחלה מתוארת מנקודת מבטו של הסופר כמספר עֵד, בלתי-מעורב או מעורב למחצה.
המקום והתפקיד ביצירה: מי הוא העומד במרכזה של היצירה – רומן, סיפור קצר, שיר – רופא, אחות, חולה, בן משפחה, המחלה, מערכת היחסים.

אלה רק מקצת האפשרויות שיש לתת עליהן את הדעת כשבאים לדון בנושא מורכב ועשיר זה של "עולם הרפואה בראי הספרות". מובן שלכל "מבט" נקודת ההשקפה שלו על עצמו, על מחלתו, על הרופאים והאחיות המטפלים בו, על החולים האחרים הנמצאים בקרבתו, על בית החולים, בית המרפא – ועוד כהנה וכהנה אפשרויות.
אחד הכללים הראשונים הוא שבכל דיון ביצירת ספרות הדנה בנושא זה, חייבים לברר תחילה מאיזו נקודת מבט נכתבת יצירה זו ומה הקשר של הכותב לנושא. מרגע שהובחנה נקודת המבט, הבנת היצירה, משמעותה ודרכי עיצובה נעשים ברורים ומובנים יותר.

כל סופר רותם את הנושא לשירות המשמעות הכוללת של יצירתו. הרופאים, החולים, המחלה, בית החולים, הם חומרי הגלם שאותם לש היוצר ומשעבד אותם לשירות המגמה הכוללת של יצירתו. עולם הבריאים מול עולם החולים; כל העולם חולה; האני החולה מול העולם הבריא; מי שבריא היום עתיד לחלות מחר; תחושותיו של האדם הנוטה למות; ועוד ניסוחים כוללים מסוג זה על מצבו של האדם בעולם. וכן, תפיסת הרופא כמרפא החברה; הרופא כסמל הקדמה והנאורות, נציג המדע והרציונליות, ולעומתו, הרופא המועל בתפקידו בשליחות החברה ופועל לטובת עצמו. וכן, המחלות כמטאפורות המעידות על החולי של החברה והיחיד בתוכה (על כך בהמשך).
כך למשל, ג' שופמן, שדוגמאות מיצירתו תובאנה בהמשך, משתמש בנושא זה כדי להדגים את אחת מהשקפות היסוד המחשקות את יצירתו: התגברות יצר החיים וחמדתם לנוכח פני המוות; כך למשל, שולמית לפיד, המתארת את הבנאליות של חיי היום יום ומצוקתם, ובמיוחד זו שהיא נחלתן של הנשים, באמצעות סצֵנה של בדיקה רפואית שעורך רופא גבר באישה. וכך, חנוך לוין, הרואה את העולם כהיררכיה של משפילים ומושפלים. כל מי שבכוחו להשפיל את זולתו – חש שהוא חי, חש שהוא משהו, חש שהוא עליון עליו. "הַשפל ככל יכולתך!" עולמו מחצין את המתחים בין חיים ומוות; בין בריאים וחולים; בין חזקים וחלשים; שולטים ונשלטים; גברים ונשים. פחד המוות מאפיין רבות מדמויותיו. הקרבה שבין השקפת העולם של חנוך לוין לזו של ג' שופמן טרם נחקרה.

בנושא זה, אולי יותר מבנושאים אחרים, רבים הם הסופרים לעת מצוא הכותבים ספר על חוויית המחלה שלהם או של בני משפחתם או של ידידים, או מנקודת מבטו של הרופא. זוהי חוויה כל כך עזה וטוטאלית, עד שהיא דורשת פורקן ממי שחווה אותה, והוא חש עצמו מחויב להעלותה על הכתב למען עצמו ובמיוחד למען הרבים. מטרותיו: ללמד מניסיונו המוצלח את האחרים: כיצד נחלץ מן המחלה או מן הפציעה הקשה וחזר לחיים. בניסוחים כגון: "ניצחתי את הסרטן"; או שיקמתי את עצמי ואת יכולת התנועה שלי לאחר שהרופאים אמרו נואש ועוד מסוג זה. כגון, ספרו של אברהם בן-ארצי, נפילה מצוק גבוה (1983); או להיפך, ללמד מניסיונו הכושל את כל האחרים, כמי שבן משפחתו לא הבריא: ממה להיזהר. לספרים מסוג זה יש גם מטרות נוספות, כגון להתנקם ברופאים ובמוסדות הרפואה על טיפולם הכושל בבן משפחתו; לנסות לתקן את עולם הרפואה, שלא יחזור על השגיאות שהוא היה עֵד להם. ביניהן: אדישות הרופאים, התנשאות, חוסר רגישות, ביטחון מופרז, אי התחשבות ברגשות החולים ובני משפחתם. כגון, ספריהן של אילנה המרמן, במזל סרטן: מסע לבלי שוב (2001) בשיתוף עם יורגן ניראד, ושל רחל חלפי, תמונה של אמא וילדה (2010).

האם אפשר לנסח הכללות בקשר לדרך שבה מתוארים הרופאים, החולים, המחלות – בספרות?
האם אפשר לנסח הכללות עוד לפני שנערך מחקר מקיף בנושא?

בנושא זה של מחלות, רופאים ורפואות נכתב הרבה מאוד בספרות העולם כמו גם בספרות העברית. אבל דומה שהמחקר בנושא עדיין בתחילת דרכו. אולי הרצאת מבוא זו תהיה בבחינת הזמנה להמשך המחקר בנושא.

מטרתה של הרצאה זו להפנות את תשומת הלב למורכבותו של הנושא, גיוונו ושפע אפשרויותיו, כפי שהוא משתקף ביצירות הספרות העברית לדורותיה ולצורותיה.

בכל אופן, התשובה על היכולת לנסח מסקנות כלליות היא בשלב זה – שלילית. מכל זווית ראייה, קיימת התייחסות שלילית וחיובית כאחד. אבל ככלל, שעדיין דורש מחקר של ממש, אפשר לומר שבדרך כלל, מנקודת מבטם של החולים ובני משפחותיהם, ההתייחסות לרופאים היא שלילית, כמו גם לממסד הרפואי ולבית החולים. אפשר לסכם התייחסות זו במשפט העממי: "הרופאים משחקים אותה אלוהים". האשמות השכיחות ביותר החוזרות באינסוף יצירות ספרות הן שהם רודפי בצע, מאחזי עיניים ומתנשאים. הצירוף, רופא אליל, שמקורו בספר איוב, יג ד; ופירושו, רופא שאינו בקי במלאכתו, ומרפא באמצעות לחשים, השבעות ומגיה, שכיח מאוד בהן. מעטות הן היצירות שבהן מתוארת דמותו של רופא בצורה חיובית, מכירת תודה, מתמסרת ומעוררת אהדה. לא שאין יצירות כאלה, אבל הן מעטות. כגון: דמות הרופא האידיאלי באביעזר (1864) מאת מרדכי אהרן גינצבורג (1846-1795), או דמותו של הרופא בלונדון בחלק הרביעי של התועה בדרכי החיים (1876) של פרץ סמולנסקין (1885-1842), אם להזכיר שניים מסופרי ההשכלה שהשפיעו הרבה על המשך התפתחותה של הספרות העברית החדשה ועד ימינו. ריבוי התיאורים השליליים ומיעוט החיוביים, מקשה על המסקנה שתיאורי הרופאים והרפואה בספרות הכללית והעברית כאחד נעים בין שני קטבים: קוטב השלילה וקוטב החיוב, שכן בספרות, גדול כוחו של קוטב השלילה מזה של קוטב החיוב.
למרבה הפלא, כפי שיתואר בקצרה בהמשך, גם יצירות שנכתבו בידי סופרים-רופאים, מתארות את הרופאים והרפואה באור שלילי. דומה גם שאין צורך להסביר יחס עוין כוללני זה: הספרות מטבעה מתארת בעיקר מצבי מצוקה, לחץ, חרדה, עצב, ולא מצבים של אושר והנאה. מי שעובר חוויות טראומטיות של מחלה כחולה, או מי שבני משפחתו חולים, חש צורך לתת ביטוי לחוויות קשות אלה יותר ממי שנרפא, נחלץ וחוזר לחיות חיים תקינים. הכעס על המחלה שאינה ניתנת לריפוי מתחלף ועובר לכעס על הרופאים שאין לאל ידם להושיע, או על הרפואות שאינן מרפאות ולעתים מזיקות ומחמירות את המצב, ולא פחות – על מערכת הבריאות, שבהחלט לא נעים להיות בתוכה. אלה רק חלק מן ההסברים ליחס העוין, בספרות הכללית והעברית, לדורותיהן, לרופאים, לרפואות, לממסד הרפואי.
אם יש הכללה שיש לה כמעט תוקף של חוקיות, הרי היא זו שלפיה הכותבים על מחלות, רופאים, רפואות ובתי חולים, התנסו בחוויות אלה באופן אישי, או באמצעות הקרובים אליהם ביותר. או שהם עצמם חלו, או שנחשפו למחלה באמצעות בני משפחתם הקרובים, והיו במגע קרוב עם רופאים, בתי חולים ומוסדות רפואיים. זוהי תמיד כתיבה אישית כתוצאה מחוויה אישית עזה, מרכזית וחריפה מאוד, בין אם היא מתוארת בגוף ראשון ובין אם היא מתוארת בגוף שלישי. מכיוון שאין מי שלא נחשף למחלה, הרי זה נושא שכיח אנושי-כללי קבוע בספרות.
ג. רופאים, חולים ורפואות בספרות – ההתחלות
איתור נקודת ההתחלה של כל נושא היא חשובה מאוד להבנת המשך התפתחותו והשתלשלותו. איתור נקודת ההתחלה של כל נושא היא תמיד קשה ובעייתית, וכמעט תמיד יש ראשון לראשון. ובכל זאת, יש הכרח לעסוק בכך.
רופאים, חולים ורפואות נזכרים, כידוע, כבר במקרא, ולאחר מכן לאורך כל ספרות הדורות, לרבות בשירת ימי הביניים. ספרות ההשכלה, שהניחה את היסודות לספרות העברית החדשה, לרבות הספרות העברית בדורנו, לא הניחה ידה, כצפוי, מנושא שכיח ו"לוהט" זה. בין סופרי ההשכלה היו גם רופאים שהוסיפו את נקודת המבט שלהם לעיצוב הנושא. ספרות ההשכלה הושפעה ממסורת תיאורי הרופאים והרפואה בספרות העברית, אבל גם, ואולי בעיקר, בספרות העולם, לרבות הסטריאוטיפים השליליים, שליוו תיאורים אלה. אחת הדוגמאות הבולטות, אם להזכיר אחת מהרבה מאוד, היא המחזה האחרון של המחזאי הצרפתי מולייר (1673-1622), שחלה בשחפת בגיל 43, החולה המדומה (1673). כאמור, העובדה שהסופר הוא גם רופא אין פירושה שיתייחס מלכתחילה לנושא בצורה שונה מסופרים שאינם רופאים. כלומר, גם סופר שהוא רופא משמיע ביקורת קשה על הרופאים ועל הרפואות, לא פחות ואולי אף יותר מסופרים שאינם רופאים. ייחודן הספרותי של יצירות הספרות שנכתבו בידי סופרים-רופאים הוא אולי בכך שעולם הדימויים של סופרים-רופאים אלה לקוח מתחום הרפואה המוכר להם היטב, שהוא עולמם הנפשי.
אחד הסופרים הבולטים הראשונים בספרות ההשכלה, שאם לא היה ראשון הרי השפיע מאוד על הבאים אחריו, הוא הסופר הרופא, הסאטיריקון, ד"ר יצחק ארטר, יליד גליציה (1851-1791). גיבורו הספרותי הסאטירי הכריז בפתיחת ספרו גלגול נפש (1845): "רופא אני, ומלאכת ידי חבוֹש מַחַץ והעלוֹת ארוּכָה לַמחלה."1 (עליו במחקרו של דן מירון "הרופא המדומה" שכונס באנתולוגיה שתתואר בהמשך). ברוח המגמתיות הלוחמת של ספרות ההשכלה, הרופא שהוא מתאר הוא בעיקר רופא מטאפורי, סמלי, רופא שיש לו שליחות לאומית, רופא שמטרתו לרפא את החברה היהודית, להגיש לה רפואה לאומית, חברתית ותרבותית, אבל עושה את מלאכתו רמייה. בכך נערכת ההשוואה בין הספרות לבין הרפואה. שתיהן שמו להן למטרה לרפא את היחיד ואת החברה. יש בספר התקפה ארסית על מקצוע הרפואה ועל הרופאים, הבורים, רודפי הבצע וחסרי המצפון.2 בסאטירה זו לעג יצחק ארטר לרופאים ולטיפשות ההמונים המאמינים בהם, לרבות התבדחות על חשבונו כרופא, כאירוניה עצמית. הוא הוקיע את "קלון הרופאים הבורים, הקונים את לב ההמון העברי בהליכותיהם הגאות, בסוסיהם ומרכבותיהם. הרופאים ממלאים את כיסיהם זהב וכסף, גוזלים וחומסים את החולים העניים ומאבדים בסַמֵי-רפואותיהם הרבה נפשות, הבוטחות בהם ובחכמתם." ארטר צירף לסאטירה שלו עשרה "פרקי-זהב" במקום הכללים המפורסמים של היפוקרטס, ובהם מגיע כוח ההיתול והלעג שלו לפסגה גבוהה מאוד. הרופא היהיר, המתרברב בחוכמתו המדומה, נהפך לתרנגול-הודו: "עוף מתגאה באיוולתו ומתנפח על בלי-מה."3
עשרת הכללים המחייבים את הרופאים נוסחו כאנטיתזה חריפה לכלליו המפורסמים של היפוקרטס – שבועת הרופאים – שכל רופא נשבע להם וחייב בהם. אלה בבחינת "עשרת הדיברות" של הרופאים, שלפיהם הם נוהגים. עיון מדוקדק בהם יגלה מיד שרוכזו בהם כל הטענות של החולים ובני משפחותיהם כנגד הרופאים, אלא שמצאו את ביטויָן בספרות העבר, לרבות שירת ימי הביניים והפרוזה החרוזה שלה; ובעיקר על הטענות שעתידות למצוא את ביטויָן בעתיד, בספרות העברית לצורותיה ולענפיה השונים מאז יצחק ארטר ועד היום.
ההאשמות שבהן כלפי הרופאים הן: התחזות, ניצול, רמייה, רדיפת בצע, העמדת פנים, התנערות מאחריות, הטלת אשמה על אחרים, העדפת חולים עשירים על חולים עניים, התחרות עם רופאים אחרים והשמצתם.
בכך ניתן האות לתיאורים של דמויות רופאים בספרות העברית לדורותיה, שבהם גוברת השלילה על החיוב, הן ביצירותיהם של ראשונים, כגון: מנדלי ויל"ג, והן באלה של הבאים אחריהם, מאז ועד היום. לרבות ביצירותיהם של רופאים סופרים כגון: י"ל קצנלסון, הנודע בכינויו הספרותי: "בוקי בן יגלי"; שאול טשרניחובסקי; יעקב הראבן ואחרים.
ד. דוגמאות לנקודת המבט של החולה
תובאנה כאן שלוש דוגמאות מן הספרות העברית, מעט מהרבה מאוד, בעיקר מנקודת המבט הרווחת ביותר של החולה עצמו ובני משפחתו. נקודת מבט זו, נבחרה גם משום שזה קורס לרופאים, וחשוב מאוד שדווקא רופאים ייחשפו לה. חשוב שיחושו איך הם נראים מנקודת מבטם של החולה ובני משפחתו. הכלל הוא שבכל ספרות טובה החווייה האישית מתוארת בצורה כזו שהיא גם משותפת לרבים. התיאור הפרטי, החד פעמי, של חולה במחלה מסוימת, במקום מסוים ובזמן מסוים, נעשה לספרות מרגע שהוא מייצג גם את הרבים, ומבטא חוויה אנושית כללית על-מקומית ועל-זמנית.

הדוגמאות שתובאנה כאן הן, כאמור לעיל, מסיפורי ג' שופמן, מסיפור של שולמית לפיד, וממחזה של חנוך לוין.
מנקודת מבטו של החולה:

1. ג' שופמן – סיפורי רופאים וחולים
בשנת תרע"ד (1914) פרסם ג' שופמן סדרת סיפורים קצרצרים תחת הכותרת המשותפת: באגף הכירורגי.4 כצפוי, סיפורים אלה מקורם בחוויית האשפוז הלא-נעימה בבית חולים פולני "כללי" בלבוב, עם רופאים וחולים אנטישמים. התיאור מביא את נקודת המבט של החולה, המתאר את החולים, הרופאים, האחיות, והמבקרים. במרכזו התפיסה שבית החולים מייצג את העולם, ומה שמתרחש בו הוא מודל בזעיר אנפין להתרחשות בעולם שמחוצה לו: ההיררכיה בין רופאים לחולים; בין החולים לבין עצמם; בין החולים לאחיות ובין הרופאים לאחיות; בין הבריאים- המבקרים לבין החולים המאושפזים, ובמיוחד בין אנטישמים ליהודים. בית החולים הוא גם שדה קרב, בין הכוחות השונים: בריאים-חולים; רופאים-חולים; יהודים-גויים; גברים-נשים. אבל דווקא בבית החולים, נוכח פני המוות, מתחזק יצר החיים של האדם, והוא נאחז בהם בכל כוחו. ולפי הניסוח הקודם: התגברות יצר החיים וחמדתם לנוכח פני המוות. תפיסה הבאה לידי ביטוי בכל יצירתו של ג' שופמן לנושאיה הרבים והמגוונים.
שופמן שכב בבית החולים בלבוב (ינואר 1913) לצורך ניתוח. הוא הסתיר את הדבר מחבריו, כדי שבני משפחתו באוֹרשה לא ידעו. כתיבת הסיפורים הושלמה כשהיה כבר בווינה.5
תפיסה זו של בית החולים כמיקרוקוסמוס, רווחת ביצירותיהם של גדולי הספרות. אזכיר שתים בלבד: הר הקסמים (1924) של תומאס מאן (1955-1875)6; ואגף הסרטן (1968) של אלכסנדר סולז'ניצין (2008-1918).7
בדיקת התאריכים תגלה בבירור שסדרת סיפורי בית החולים של שופמן קדמה לשתי יצירות מופת עולמיות אלה. אם כי, קרוב לוודאי שהוא לא היה הראשון בתפיסה זו.
הר הקסמים נכתב בהשפעת מחלת השפעת של קטיה, אשתו של תומאס מאן, ואשפוזה בדאבוס שבשווייץ. תומאס מאן, שנמצא על ידה, נחשף לעולם זה של חולים ובריאים, ולדינמיקה בתוך בית החולים ובית ההבראה. הרומן מבטא את הלכי הרוח של אירופה החולה בסוף המאה ה-19 את תחושת המוות המתקרב, את ביטול תחושת הזמן והמרחב, שיש להם ממדים אחרים בתחומי הסנטוריום.
עוד קודם (1912) כתב תומאס מאן את מוות בוונציה בהשפעת מותו של ידידו המלחין גוסטב מאהלר, שגסס באותו זמן.
כאמור, תפיסה זו קיימת גם בספרו של אלכסנדר סולז'ניצין אגף הסרטן (1968), שתיאר את חוויותיו האישיות מתקופת אשפוזו בבית חולים סובייטי במחנה העבודה בגולאג שאליו נשלח. בית החולים הוא מיקרוקוסמוס לרוסיה הסובייטית וזוועותיה. אבל דווקא הגידול הסרטני שהתגלה בגופו הציל את חייו, כיוון שלא נענש על חלקו במרד האסירים, אלא נשלח לבית חולים לניתוח. הספר מנסה לראות את הטוב שבאדם.

ואם נחזור לבאגף הכירורגי של שופמן – אווירה ארוטית חריפה שורה בבית החולים הכללי הפולני בלבוב, שבו מאושפז המספר. הוא מתבונן בחולים וברופאים ובהתנהגותם, תוך הדגשה על ההבדלים בין יהודי ללא-יהודי; וגילוי האנטישמיות בין החולים והרופאים כאחד. הוא מדגיש את תגובותיהם של החולים מול "פחד המוות" בשעת ניתוח, כשכואב להם, ובשעה שהם מבריאים וחוזרים לחייהם הקודמים; ואת אלה של הרופאים מול החולה הנוטה למות ובטיפולם ביהודים ובלא-יהודים. בית החולים דומה לקסרקטין צבאי, ובתוכו היררכיה של שולטים ונשלטים. אחד מ"גיבוריו" הוא פושע, איש העולם התחתון, שרגליו נקטעו, ובכל זאת הוא "היה שליט בכל האולם", ואהוב לבן של האחיות. בהומור מקברי הוא מחזר אחריהן, וכשאחת מהן "רומזת לו רמיזה קוקטית: בוא, בוא אחרי, ואתן לך…" הוא "מתרכז רגע אחד ועונה: אין לי נעלים… והכול צוחקים."
הומור מקאברי של פצועים וחיילים הוא, כידוע, אחד הגורמים המחסנים כנגד פחד המוות. הארוטיקה מורגשת היטב בבית החולים, והמתחים בין חולים צעירים ויפי תואר, אכסוטיים – "הצועני" – לבין "תלמידות הרפואה" מורגשת היטב באוויר. דווקא במקום זה, שבו סובלים ואף מתים, מתגלה יצר החיים במלוא עוזו. חמדת הבשרים היא אחד מסימני החיים. הפסקת החיזור היא סימן למוות הקרב. כך, למשל, אחד החולים – אַלְפְּ החומד את האחות הצעירה העומדת להיכנס למנזר, עושה הכול כדי שהיא בעצמה תתחוב את "מודד החום תחת בית שחיו", תוך שהיא "בעצמה פתחה את פי-חלוקו". לאחר שהוא חוזר מניתוח שלא הצליח, והאחות מתייחסת אליו לא כאל גבר אלא "בזהירות אֵם", כמו אל כל מטופליה, חלה הידרדרות במצבו, והוא נפטר.
מתוך תפיסה זו של בית החולים כמיקרוקוסמוס אנושי כתב שופמן כמה סיפורים שבמרכזם חולים, רופאים, בתי חולים, בני משפחות החולים וידידיהם. כך למשל, בסיפורון האירוני-ציני "שִׂמחה",8 שאפשר להביא אותו במלואו, בשל קיצורו המופלג:
"בכל אגפי בית-החולים הגדול שורר היום מצב-רוח חגיגי, מין שמחה. פרצופי החולים, כשוכבים במיטותיהם, כתועים בחלוקים אילך ואילך, נוהרים מאיזו חדווה כבושה. מה? מצב בריאותם הוטב בבת אחת? שינוי לטובה בטיב הארוחות?
לא הָא ולא הָא. אלא מה? מה אירע?
הרופא הראשי, הפרופסור הישיש, נפל מת פתאום משבץ הלב בעצם עָסקוֹ בניתוח אחד."
מה מתרחש כאן? מדוע השמחה? – זוהי שמחה פרדוקסלית שאין לה הסבר כביכול. הם החולים – חיים; והוא הרופא מת – והם שמחים. הוא שהיה צריך לרפאם – מת; הוא שהיה צריך לרפא – לא הצליח לרפא את עצמו.
והם – הם חיים. נִצחו החולים החיים, את הרופא, הבריא שמת. "השמחה לאיד היא המאחדת את החולים, את בני-האדם". כביכול, חלה טעות, השתבשו סדרי-בראשית: הבריאים מתו, והחולים – נשארו בחיים. מתוך "היגיון" זה יש לקוות שאולי תחול טעות נוספת: החולים יתחלפו עם הבריאים ויבריאו. אין סולידריות בין חולים ובריאים; בין מטפלים למטופלים. כל אחד דואג לעצמו. כל אחד מרגיש שהוא חי, דווקא לנוכח המוות של זולתו.
ודוגמה אחרונה מתוך סיפורי שופמן על רופאים, חולים, מחלות ובתי חולים – סיומו של סיפור אירוני שכותרתו "הסרטן":9 "הסרטן הוא דבר נפלא!" שופמן מוצא חיוב במחלה איומה זו, המאחדת יהודים וגויים בפחד משותף מפני המחלה ומפני המוות. פחד זה מכריח גם את הגדולים שבאנטישמים להקשיב להרצאתו של רופא יהודי על "מהות הסרטן".
החולשה האנושית מקרבת את האנשים זה לזה, מֵעבר למחיצות הגזעניות, הדתיות והפוליטיות. פחד המוות גובר על השנאה הגזענית ומביא לאחדות המין האנושי. אכן, גם זו נחמה!

2. שולמית לפיד – בדיקה שהמציאו גברים
דוגמה לתיאור יחסי רופא-חולֶה, ולמעשה, יחסי רופא-חולָה, בסיפורה של שולמית לפיד "מה משמח עכבישים".
הסיפור כולו מציג את הבנאליות של הקיום האנושי. הוא מעמיד במרכז את חיי הניצול של אישה בידי בעלה, הצייר, האמן, האגואיסט השקוע בעצמו. מבחינה זו לא חלה התקדמות במעמד האישה. גם אישה זו, אשת קריירה, דעתנית ומשכילה, נותנת את עצמה לניצול בידי בעלה, בתה והסובבים אותה. וכשהיא מתמרדת לבסוף ולוקחת את גורלה בידיה, ואף נוקמת, היא מגלה שכל זה אינו עושה אותה למאושרת יותר. הבדיקה הגינקולוגית מבטאת יותר מכול את אוזלת ידה, חולשתה וניצולה של האישה, במסווה של ריפוי.
זהו אחד התיאורים הבוטים מנקודת ראותה של אישה. תיאורה של בדיקה גינקולוגית שהומצאה על ידי גברים. הגינקולוג, דוקטור מנשקה ברוכין, מבוגר מהמטופלת שלו ריבי, גיבורת הסיפור, בארבע שנים. הם היו שכנים והכירו מילדותם:
"'תפתחי את הרגליים', אמר הגינקולוג.
ריבי פיסקה את רגליה והרגישה איך הירכיים מתחילות לרעוד. היא נשמה עמוק והסתכלה בגרגירי הסיד על התקרה, כאשר טפח קלות על פנים ירכיה, נוגע-לא-נוגע, מיומן בלהרגיע, ואמר: 'תפתחי עוד קצת', והכניס את ידו אל בין רגליה. קולו היה שקט, עמום, חנוק מעט, אולי בגלל הכפיפה של הראש, אולי בגלל הקִרבה. גם היא היתה נחנקת אם האף שלה היה תקוע בין הרגליים שלו. […] היא הציצה בשיער המאפיר, המקליש. היה לו ראש קטן וצר, ועל עור הפדחת, בין הקרחות הקטנות, היו כתמים ורודים.
'תרפי', הוא אמר, בעוד ידו התחובה בתוכה נוברת ונעה, וידו האחרת לוחצת על בטנה… הירכיים שלה עדיין רעדו כשהיד נדחפה שוב לתוכה, מועכת, לוחצת, תרה בתוך העולם העלום שהיה הגוף שלה. האם קרה שזה ריגש אותו? חשבה. האם ההבדלים בין רחם לרחם הם כמו ההבדלים בין פנים לפנים? האם נשים ממשיכות למשוך אותו, או שעשו אותו לאימפוטנט והוא שונא אותן? האם הוא מפיק הנאה מהשפלתן? כי זו היתה ההשפלה המושלמת והמוחלטת, השכיבה הזאת, הרגליים, אחת בִּקצה מערב ואחת בִּקצה מזרח, קשורות כרגלי בהמה מובלת לשחיטה, כשבתוך הגוף הפעור כצעקה תקועה היד הזרה. את הבדיקה הזאת המציאו גברים, היא אמרה לעצמה. את הכיסא הזה, הפותח רגליים בעזרת יצולים. שום גבר לא היה מסכים לבדיקה כזאת. מה היה בר-כוכבא [בעלה של המטופלת, ששלח אותה לבדיקה] אומר אילו היו משכיבים אותו ומפשקים לו את הרגלים רחב ככל האפשר ומכניסים לו יד לתוך הגוף?"10
תיאור זה זהה בעלבונו, לשירהּ של ברכה רוזנפלד "בִּיופסיה" שצוטט בהתחלת דברי, המעיד על חוויה המשותפת לרבות.

3. חנוך לוין – רפואה חסרת רחמים
חנוך לוין (1999-1943) נולד ונפטר בתל-אביב בגיל 56 ממחלת הסרטן, שהתגלתה אצלו בסוף שנות ה-90. מחזותיו, סיפוריו, שיריו ורשימותיו עומדים בסימן התשוקה העזה והבלתי נשלטת לחום, לקִרבה, לאהבה, הלובשת לעתים קרובות צורות מעוותות. פחד המוות המשתק; רגשי הנחיתות הבאים לידי ביטוי ברצון לדרוס את הזולת כדי להרגיש איזה רגש של עליונות. מתח עצום בין גבר לאישה שנמשכים אליה ונרתעים ממנה בעת ובעונה אחת. מתחים בין בריאים וחולים, חלשים וחזקים, תוך שילוב בין טרגי לקומי, עצב, כאב, שמחה, נחמה, סיפוק וסבל. הכול בטון ליצני, ציני, אמפתי, פתטי. הבריאות, המחלות, הרופאים והרפואה, מככבים הרבה מאוד בכל יצירתו, כשהצופה והקורא צוחק ובוכה בעת ובעונה אחת; מרוחק ושותף גם יחד.

יחסו של חנוך לוין לרופאים ולעולם הרפואה בא לידי ביטוי חריף בציטטה מכתביו, שנבחרה ככותרת למאמרה של נורית יערי: "הרפואה דוחה בתוקף את הפנייה שלכם לרחמים". כותרת המשנה: "השיבה הנצחית במחזותיו של חנוך לוין".11
תוגתי, גיבור המחזה קְרוּם, עסוק בפולחן הבריאות כדי להימלט מהמחלה וכסגולה לאריכות ימים. הוא טרם מצא תשובה לשאלה, "מתי כדאי להתעמל – בבוקר או בערב" ואומר: "חמש עשרה שנה אני מתחבט בבעיה, ובכל פעם שאני מחליט משהו, אני נתקל במאמר בעיתון שמוכיח את ההיפך. למה לא עושים אחת ולתמיד קונגרס רפואי בינלאומי על הבעיה הזאת ומחליטים סופית? רבותי הדוקטורים, אתם הורגים אותנו".12
"הרופא, ד"ר שיבויגן, באותו מחזה קרום, יחד עם צוות הרופאים והאחיות מאבדים את אנושיותם, כשהם נעשים עבדיה של אלה חסרת רחמים זו הנקראת – הרפואה".
כשהחולים פונים אל הרופא לתת להם "זריקה אחת גדולה לחיים של אושר" ו"זריקה לחיים בריאים, חיים של פרנסה"; "זריקה לחיים אחרים", אומר הרופא ד"ר שיבויגן:
"הרפואה דוחה בתוקף את הפנייה שלכם לרחמים. הרפואה לא תחוש צער על מחלותיכם ומותכם. הרפואה לא תרחם על העוני שלכם, על הבתים הצפופים, על האוויר המזוהם שאתם נושמים ועל הרעש המטריף את שנתכם בלילות. כמו כן לא תהיה הרפואה שותפה לחלומות שלכם על חיים אחרים, טובים יותר, חיים כפי שצריכים היו להיות. כל מה שהרפואה מסוגלת לעשות הוא לרפא אתכם אם היא יכולה, וברוב המקרים היא גם לא יכולה."
חנוך לוין שׂם בפי הרופא דברים המשקפים את מה שהחולים חושבים שהרופא באמת חושב עליהם בסתר לבו.

ה. מחלה, חולה, רופא – כמטאפורות וסמלים
מחלות, חולים, רופאים, המתוארים בספרות מנקודות המבט השונות, אינם באים לתאר את הריאליה ולתעד את המחלה, את ריפוייה או את הרגשתו של החולה. בספרות יש להם תמיד תפקידים נוספים, שהם תפקידיהם העיקריים. אלה תפקידים סמליים בעיצוב המשמעות הכוללת של היצירה, בדרכים להבנת העולם ומערכת היחסים של אדם בינו לבין עצמו, בינו לבין זולתו ובינו לבין העולם. וכבר נרמז על כך לעיל, כשהוזכרו יצירותיהם של שופמן, שולמית לפיד וחנוך לוין.
בהקשר זה יוזכרו שני ספרים: אחד מן הספרות הכללית ואחד מן הספרות העברית. הראשון, ספרה של סוזן סונטאג (2004-1933) המחלה כמטפורה;13 השני, האנתולוגיה גופי הקרוע מלבלב בעריכת יהושבע בנטוב.14
שני ספרים אלה, יש בהם כדי לתת מושג על היקפו של הנושא, מורכבותו, פריסתו הרחבה ושפע האפשרויות הטמונות בו, המצפות עדיין, כאמור, למחקר מקיף.
המחלה כמטפורה
ספרה של סוזן סונטאג המחלה כמטפורה הוא, קרוב לוודאי, הספר הידוע ביותר בנושא זה. יש בספר רומנטיזציה מצד אחד ודמוניזציה מצד שני, של המחלה, בעקבות מחלת הסרטן שנאבקה בה החל משנות ה-70. אביה נפטר משחפת בהיותה בת חמש.
סוזן סונטאג מאתרת מטפורה מרכזית אחת ומאחדת בחיי האדם – המחלה, כדי להמחיש באמצעותה ולרכז סביבה את החיים ואת האמנות כאחד. נקודת המבט שלה היא כפולה: של החולה ושל בן משפחה כאחד, על אף התייחסותה האובייקטיבית והלא-אישית כביכול אל המחלה. שאלות: האם הספר הלא-אישי, לכאורה, מטרתו להילחם בפחד מן השחפת שאביה נפטר ממנה, וממחלת הסרטן שהיא עצמה לקתה בה? להסיר את הדמוניזציה והמסתורין ממחלות אלה? לבטל את השימוש המטפורי בהן? להתייחס אליהן באופן ריאלי? ובעיקר לקוות שהתרופה לאחרונה (סרטן) תימצא בקרוב, כמו שנמצאה התרופה לראשונה (שחפת)?! – איני מוסמכת לענות על שאלה זו, המצריכה היכרות קרובה יותר עם המחברת וידע מקצועי בתחום הפסיכולוגיה.

כמה משפטים מן ההקדמה לספר:
"המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. […] נושא ספרי אינו המחלה הפיסית עצמה, אלא המחלה כמשל או כמטאפורה. עיקר טענתי הוא שאין המחלה מטאפורה, ושהדרך הכנה ביותר להסתכל במחלה – והדרך הבריאה ביותר להיות חולה – היא זו הנקיה לחלוטין ממחשבה מטאפורית […]. רק בקושי יוכל אדם לדור בממלכת החולים בלי שייפגע מן המטאפורות מטילות האימה שהפכו חלק מנופה. להבהרת המטאפורות הללו ולהשתחררות מהן מקדישה אני חקירה זו."
השימוש במחלה עצמה כמטפורה לשונית לתיאור תופעות חברתיות הוא עתיק יומין. בראש עומדות שלוש המחלות המפורסמות: "צרעת", "שחפת" ו"סרטן". "הסרטן" החליף את "הצרעת" ואת "השחפת" לאחר שנמצאו הרפואות המרפאות אותן. מחלות נוספות כיכבו ומככבות בספרות ובאמנות במינון קטן יותר, כגון: עגבת, ואיידס; טיפוס, דֶבֶר וקדחת. כל מחלה ותדמיותיה המיוחדות לה. כל מחלה וההתייחסות החברתית, המוסרית, הדתית והאמנותית אליה. אחת התפיסות המשותפות לכולן: תפיסת המחלה כעונש – עונש אישי; עונש קולקטיבי; וללא כל סיבה נראית לעין. מערכת של האשמות: האשמת החולה במחלתו; האשמת החברה במגפה שפרצה בתוכה; בתיעוש המוגזם, בקרינה, באורח חיים בלתי בריא, אבל גם בחטאים ובשחיתות מוסרית ומינית; האשמת אויבי החברה – יהודים "מרעילי בארות" בימי הביניים, ולא רק בהם. המחלה היא עונש אלוהי; עונש מסתורי, כיוון שכוחות לא-רציונליים שולטים בעולם.
המאבק במחלה נתפס כמלחמה לכל דבר, המחלה היא האויב. תפיסה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בלשון, שהיא טרמינולוגיה צבאית, "רטוריקה מיליטריסטית": במלחמה זו יש קורבנות, היא מפילה חללים, היא קטלנית, נאבקים בה. החיידקים מתוארים כ"פולשים" או "מסתננים". יש גידולים "טובים" ויש גידולים "רעים", "ממאירים". כדי לרפא, משתמשים ב"התקפת נגד" כנגד הסרטן התוקף; משמידים; "מפציצים"; "הורגים תאי סרטן"; "הורסים רקמות בריאות" כדי להציל את הגוף ועוד.

בפתיחת ספרה ניסחה סוזן סונטאג תפיסה זו: "קישוטי המטאפורה נערמו באופן מרהיב, ואף דומה, על שתי מחלות: שחפת וסרטן. […] תגובה למחלה שרואים אותה כסוררת והפכפכה – דהיינו: מחלה לא מובנת – וזאת בתקופה שבה הנחת היסוד של הרפואה היא שכל המחלות ניתנות לריפוי. […] הסרטן הוא שממלא את תפקיד המחלה הנתפסת כפלישה סודית ואכזרית […]. המחלה עוטה מסתורין […] מתייחסים אליה כאל מסתורין ופוחדים מפניה פחד נוקב […]"
בהמשך היא משווה בין שתי המחלות: שחפת וסרטן, דימוייהן והיחס אליהן. וכן, בוחנת את הקשר בין שחפת, רומנטיקה וארוטיקה, ובניגוד לכך את הקשר בין סרטן לדיכאון, ייאוש, בדידות, צער ודאגה.
ידועים במיוחד דימויים שליליים של מחלת הסרטן המתפשטת בגוף, שאי אפשר לעצרה: כמטפורות לחולי של החברה, כגון: הקומוניזם או הנאציזם כסרטן מתפשט; האנטישמיות כסרטן בהווייתה של אירופה. ואילו קודם דובר על "המצורעים", החולים המנודים, שחייבים לחיות "מחוץ למחנה".
כאשר מתארים תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. תמצית הרוע, שיש להכחידו.15
הדימוי הגרוע של מחלת הסרטן גרם לכך שאנשים אינם אומרים את שם המחלה במפורש, אלא אומרים "המחלה ההיא", או "מחלה קשה", או מחלה ממושכת. כמו שמדברים על מוות: נפטר, הלך לעולמו.
בציניות מסוימת אפשר לומר שהשחפת הייתה "פתרון ספרותי שכיח להמית בצורה פאתטית זמרות רזות, פסנתרנים מגודלי בלורית, ומשוררים נכזבים, כמו בספריהם של תומאס מאן, דוסטוייבסקי, ויקטור הוגו, ואחרים."16 וכן, ביצירתיהם של ש"י עגנון: שירה, עִדו ועינם ועוד, שבהם נזכרים מחלת הצרעת ובתי המצורעים בירושלים; בפואמות של שלונסקי "צרעת" ו"הברית האחרונה", ובספר שיריו הראשון דְּוָי (1923), שבו ביטא את הכאב האנושי, המחלה האנושית חשוכת המרפא: "בראשית היה הדְּוָי והדְּוָי היה את האלהים ויברא אלהים את האדם בצלם אלהים דְּוָי ברא אותו."17
שירהּ של רחל: "יום בְּשׂוֹרָה" (1926 בערך) הוא דוגמה לשיר שבו "המצורעים" הריאליים ממלאים תפקיד סמלי, מטאפורי, של טמאים, פסולים, בלתי ראויים.
תובאנה כאן שתי שורות בלבד מתוכו, כיוון שאין אפשרות במסגרת זו לנתח אותו ביסודיות, לא בהקשר המקראי, ולא בהקשר האקטואלי ושירי:

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָּבוֹא.

זה היה בזמנו שיר אקטואלי-פוליטי שכוּוַן כנגד הסכם בין תנועת הפועלים לרוויזיוניסטים, שכוּנו "מצורעים". בימיה של רחל, ולאורך השנים הכוונה יכלה להיות לא רק רביזיוניסטים, אלא גם קומוניסטים (פק"פ), אנשי הדת למיניהם, עסקני החברה ועוד מועמדים רבים זכו לכינוי "מצורעים", המכריזים שהם מביאים את הגאולה.
ממרחק השנים, השיר נעשה על-זמני, שמשמעותו: המטרה אינה מקדשת את האמצעים, אבל האמצעים עלולים לטמא את המטרה.18 מי שמתיימר להביא את הגאולה חייב לבדוק בעצמו אם אין בו סימני צרעת (מטפוריים), אם אין בו בעצמו פסול. צריך לבדוק שהוא יהיה נאה דורש ונאה מקיים, כדי שלא יביא את הגאולה באמצעים פסולים.

הפצע כמטפורה
הפצע והמחלה – מתפקדים בספרות כסמל למום שבנפש, כביטוי לחולי הנפשי הפנימי של הגיבור. דוגמה: סיפורה של רות אלמוג: "מרתה תמתי עד נצח" (1985). הגיבורה המתגרדת. הגיבורה המגרדת את עצמה עד זוב דם ומאושפזת. הגיבורה, מרתה, היא אישה שבויה: קודם בידי אביה, ולאחר מכן בידי בעלה ובנה, כפי שמעידה הכותרת, הלקוחה מן הפואמה של יל"ג: "בין שִׁני אריות" (1867). אמנם היא, כביכול, אשה מודרנית, משוחררת, בעלת מקצוע, עצמאית, אבל הגברים במשפחתה מנהלים את חייה ויודעים תמיד יותר טוב ממנה מה טוב בשבילה. במיוחד בעלה, שהוא רופא, המנהל פרשת אהבים מאחורי גבה. מחלת העור שפיתחה האישה, הגורמת לה להתגרד בפראות בראשה ובפניה ולפצוע אותם, היא ביטוי ל"רעל" המתפרץ מתוכה. זהו ביטוי מוחשי-פיזי למצבה הנפשי כשבויה, לזעם הרב המצטבר בה, ולשקר שבתוכו היא חיה. המחלה הפיזית מבטאת את תחושת ההחמצה של האישה על חייה: "אני אוכלת לי את הבשר שלי, פשוט מאוד". היא מובלת לבית החולים, מקבלת טיפולים מסיביים וחוזרת עם פאה נוכרית לביתה, ששוב אינו ביתה, כיוון שהגן האהוב עליה נעקר בידי בנה, לטובתה, כמובן.

הרופא כמטפורה
רופא כדמות בספרות בדרך כלל אינו יכול לרפא את עצמו; הוא עצמו חולה ביחסו אל עצמו ואל סביבתו.
דוגמה: י"ד ברקוביץ, תלוש (1904) בדמותו של ד"ר ויניק. זהו רופא בן-עניים, שלמד רפואה, חזר לעירו, ומשתדל להיות חלק מהחברה הגבוהה שלה. הוא מתבייש במוצאו ומסתייג מבני משפחתו העניים. אין הוא מצליח לרפא, לא את אחיו שחלה ובעיקר לא את עצמו. אין הוא יכול לחזור למשפחתו הענייה ולמעמד שממנו יצא, ואין הוא יכול להיקלט ולהתקבל בחברה הגבוהה: היא אינה מקבלת אותו ובזה לו, והוא אינו חש בנוח בתוכה. וכך הוא נשאר תלוי לעד בין שני העולמות. זוהי דוגמה קלאסית לדמות הרופא שאינו מסוגל לרפא את זולתו, ועל אחת כמה וכמה – את עצמו. זוהי גישה ספקנית של הספרות העברית המודרנית, שגם הרופאים המהלכים בה אינם מסוגלים לרפא את החברה.19
זה היה אחד הסיפורים המוכרים והמשפיעים בדורו, שנתן לדמות את שמה הקולקטיבי "תלוש" כביטוי לרוח התקופה ולדמויות המהלכות בה.
כבר הוזכר לעיל ויקטור, הרופא, בעלה של מרתה, גיבורת סיפורה של רות אלמוג, שהוא זה המביא את המחלה על אשתו; הוא זה שאינו חש במצוקתה; שאינו יודע איך לרפא אותה ולמעשה מזיק לה. כבר שמו מעיד עליו באירוניה, שהוא המנצח.

החברה חולה
המחלה מבטאת את העובדה שהחֶברה חולה. דוגמה: דוד פוגל (1944-1891), בבית המרפא (נכתב: 1926; פורסם: 1928). הספר – מיצירותיו הראשונות של דוד פוגל – מושפע מהר הקסמים של תומאס מאן, ולא פחות גם מן באגף הכירורגי של שופמן; והשפיע על הבאים אחריו, ביניהם חנוך לוין.
מחלת השחפת אובחנה אצל דוד פוגל בשנת 1919, בהיותו בן 28. גם רעייתו, אילקה, חלתה במחלה זו. אחת התוצאות של המחלה, לדבריו, היתה הפלה של התינוקת שלהם בחודש השישי להריונה: "נחוץ היה להציל את האם והמַתנו את הבת".20 זהו במידה רבה ספר של היפוכונדר "עם קבלות". שני בני הזוג הכירו היטב את הרופאים, הרפואות, המוסדות למיניהם ואת המציאות של המחלה. לדבריו: "לא מַתִּי. לא הבראתי. אילקה לא הבריאה. והריהי מתגוללת במקומות מרפא."21
דוד פוגל מתאר את "הכפילות הבסיסית של הקיום האנושי". כפילות זו "הופכת את האדם כביכול לשתי דמויות מנוכרות, המתעלמות במפגיע זו מזו או מקיימות דיאלוג של יריבים. […] היא מסכסכת חיוניות ומחלה, ארוס ומוות, ובוחשת את רגע המיפגש עם ה'אני' ברגע הכחדתו".22
המציאות בבית המרפא גדושה ארוטיקה חולנית. חולים מתאהבים, מפלרטטים, מחזרים אחרי נשים עד מוות. יש בו את אותו שילוב קבוע וצפוי של הומור, גיחוך ורחמים. העולם הסגור של בית המרפא מייצג את העולם כולו, שאין בו בריאים, אלא רק מי שלעת עתה הם בריאים ועתידים לחלות. עולם תזזיתי ההולך לקראת אובדנו באמצעות כוחות של הרס עצמי. גיבור הסיפור אוֹרניק מתאבד בסופו של הסיפור, לאחר שנפרד בנשיקה מן הנערה גריטי. התאבדותו מוצגת כאילו הופל לתהום בידי אחר. אחר זה הינו הוא עצמו, בכפילותו: "אוּרניק הלך מתוך החלטה עיוורת, שהחליט בשבילו מישהו אחר ושלא היתה ידועה לו כלל. […] הוא הרגיש שמרימים אותו מאחוריו מעל הקרקע והוא תלוי ברפיון ונופל אל תהום עמוק נפילה מהירה ופתאומית כבחלום."23

בהקשר זה מן הראוי גם להזכיר את ספרו של אלבר קאמי (1960-1913) הַדֶּבֶר (1947).24 זהו אחד מספרי היסוד של הספרות העולמית, שהושפע מקודמיו אבל השפיע על כל הבאים אחריו. במרכזו תיאור תושבי העיר הקטנה אוראן שבאלג'יר, המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים על פיהם. זהו תיאור מטפורי על רקע מלחמת העולם השנייה, התגברות הנאציזם וההתנגדות אליה, ובה בעת גם משל על מצבו של האדם המערבי בעולם המודרני.

2. אנתולוגיה של מחלה ורפואה
אחד הספרים המעטים, בנושא זה הוא האנתולוגיה גופי הקרוע מלבלב. על מחלה ורפואה: מאמרים וקטעי ספרות בעריכת יהושבע בנטוב, הוצאת כרמל, 2009. הספר הופיע לזכרו של רס"ן הרופא ד"ר צחי (יצחק) בנטוב, שנהרג באסון השייטת בלבנון, בלילה שבין ארבעה לחמישה בספטמבר 1997. יהושבע בנטוב היא אמו של ד"ר צחי בנטוב וחוקרת ספרות עברית. כותרת הספר, האוקסימורונית, המכילה דבר והיפוכו, לקוחה משיר של נתן זך .
אנתולוגיה זו מרכזת בתוכה מחקרים, מאמרים, יצירות ספרות בפרוזה ובשירה סביב הנושא של מחלה ורפואה. חשוב מאוד להפנות את תשומת הלב לאנתולוגיה זו, יחידה במינה, המגלה, בין השאר, עד כמה הנושא מורכב, מגוון, עשיר, והמחקר עליו עדיין בתחילתו.
המשותף בין "רפואה לספרות", כפי שתיארה מפי בנה, העורכת במסת הפתיחה שלה "הוּמנוּת ורפואה" (במובן רפואה הומנית) הוא בכך ש"גם הרופא וגם חוקר הספרות מקשיבים ל'סיפורו של החולה', מפענחים את הגלוי והסמוי בטקסט הזה […]"
במסגרת לימודי הרפואה שלו כתב צחי בנטוב עבודה בנושא "ימיו האחרונים של החולה הטרמינאלי, כפי שהם משתקפים ביצירותיהם של טולסטוי וקפקא", שגם היא נכללה באנתולוגיה. זהו מחקר ספרותי הכתוב מנקודת מבטו של רופא הקורא יצירות ספרות. הוא מתאר את השלבים בנובלה של טולסטוי מות איוואן איליץ' וביצירות ספרות נוספות "כתחנות בדרך אל ההשלמה עם המוות הבלתי נמנע". השלבים הם: התכחשות ובידוד; כעס; התמקחות; דיכאון; והשלמה. כמו כן הוא רואה בסיפורו של קפקא הגלגול "דינאמיקה של מחלה סופנית, המשיקה בנקודות מסוימות לשחפת שממנה סבל קפקא בחייו".
מן הראוי להביא את מסקנתו של ד"ר צחי בנטוב ז"ל בסיום מחקר רפואי-ספרותי או ספרותי-רפואי זה. מסקנות אלה כתוצאה מקריאת הגלגול של קפקא כוחן יפה לא רק לתחום הספרות, ליצירות ספרות נוספות, אלא בעיקר למציאות, לחיים, למה שצריכים להיות יחסי רופא-חולה ויחסי רופא-בני משפחה בכלל: "בתחילת המחלה, הרופא משמש מקור תקווה לחולה. […] אבל כאשר החולה כבר מודע למצבו הסופני, ואילו הרופא מסרב להשתחרר מתפקיד ה'יודע כול', אז נוצר הנתק האמיתי בין החולה לרופא. וכך, מי שהיה מקור של תקווה הופך למקור של מועקה לחולה […]". מסקנתו של ד"ר צחי בנטוב: "היכולת של הרופא להיות בשביל החולה […] זוהי הדרך היחידה שיש בכוחה להקל במעט את כאבו של החולה הנוטה למות".

דברי סיכום:
ההופעות הרבות והמגוונות של עולם הרפואה על כל אגפיו והשתקפותו בספרות, טרם זכה למחקר יסודי ומעמיק. זהו נושא המופיע דרך קבע ביצירות ספרות רבות, וכמעט אין יוצר שלא שיקע אותו ברב או במעט ביצירתו לענפיה השונים. כל התייחסות אליו חייבת להתבסס בנקודת המבט שממנו מתוארים הדברים; על ההקשרים האישיים וההיסטוריים של היצירה ויוצרה, כדי להיטיב ולהעמיק את הקשב שבה.
זהו נושא אנושי כללי, מורכב, מגוון וטראומטי, המייצג את חיי האדם על פחדיהם הגלויים והסמויים בעולם שהם נידונים לחיות בו, ושאת חוקיו אינם תמיד יודעים ואינם יכולים להתמודד עמם.
אין אפשרות לנסח חוקיות כוללת על יחסה של היצירה לנושא על כל הסתעפויותיו, לפחות לא בשלב זה של המחקר, אלא להיפתח לשפע האפשרויות המגוונות, המנוגדות והסותרות, שהוא מְזַמֵן לקוראים.
* פרופ' נורית גוברין היא פרופסור (אמריטה) בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ומן החוקרים המרכזיים של הספרות העברית בדורות האחרונים.

 

הערות
1 יצחק ארטר, הצופה לבית ישראל, מהדורת יהודה פרידלנדר, ספריית דורות, הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ו 1996.
2 יהושבע בנטוב, גופי הקרוע מלבלב, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 76.
3 בן-אור (אורינובסקי), תולדות הספרות העברית החדשה, כרך א', תשי"ט, עמ' 85-84.
4 העולם, ב- 6 המשכים, בחודשי אדר-סיוון תרע"ד, אפריל-יוני 1914. כונסו: כל כתבי שופמן, כרך שני, הוצאת עם עובד, תשי"ב 1952, עמ' 37-17.
5 מאופק אל אופק, כרך א', עמ' 106 והערות 191; 192. (השפעת סיפורו של ברנר מכאן ומכאן, תרע"א, 1911 שבו תואר הווי בית חולים, על סיפורו זה של שופמן, טרם נחקר.)
6 עברית: מרדכי אבי שאול, 1955.
7 עברית: יוסף סערוני, 1970.
8 העולם, 19.8.1927. כונס: כל כתבי שופמן, כרך שני, עמ' 213.
9 דבר, ה' אדר א' תרפ"ט, 15.2.1929. כונס: שם, עמ' 256-254.
10 מתוך תה עם לימון, עמ' 63-62. לראשונה בספרה של שולמית לפיד: מה משמח עכבישים, הוצ' כתר, תש"ן 1990, עמ' 89-64.
11 המאמר נכלל באנתולוגיה שתתואר בסעיף השלישי של הרצאה זו. חלק מההבחנות כאן נשענות על מאמרה זה.
12 יהושבע בנטוב, גופי הקרוע מלבלב, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 195.
13 תרגום מאנגלית: יהודה לנדא; הוצאת עם עובד, 1980; לראשונה: 1978.
14 הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
15 סוזן סונטאג, עמ' 79.
16 הנרי אונגר: סונטאג כמטאפורה, מעריב, 15.8.1980.
17 ראו מאמרה של חגית הלפרין באנתולוגיה גופי הקרוע מלבלב, הוצאת כרמל, ירושלים.
18 ראובן קריץ, שירת רחל, עמ' 191.
19 אבנר הולצמן, גופי הקרוע מלבלב, עמ' 91.
20 תחנות כבות, עמ' 325.
21 שם, עמ' 32.
22 מנחם פרי, תחנות כבות, עמ' 336.
23 שם, עמ' 263.
24 עברית: יונתן רטוש, 1982; אילנה המרמן, 2001.

ד"ר לימור שריר היא רופאה בהכשרתה המקצועית.  בשנים האחרונות היא עוסקת בכתיבת ספרי פרוזה והגות.

X