הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ג | לרכישה באינדיבוק
הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ג

הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ג

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57
- 57

ספר הגות זה הוא מאגר אנציקלופדי של ידע ומחקר המציג את הזיקה שבין ספרות ורפואה מנקודת מבטה הייחודית של המחברת, רופאה בהכשרתה המקצועית, אשר בשנים האחרונות עוסקת בכתיבת ספרי פרוזה והגות.

הספר דן בספרות ורפואה מנקודת מבטם של סופרים, משוררים, הוגי דעות ורופאים, ונכתב בעקבות התנסותה של המחברת בקורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.

בהיבט הרפואי-מדעי כולל הספר סקירות היסטוריות של מחלות שהשפיעו על עולם הספרות, עם ניסיונות לבאר את פשרן בראי התקופה, לצד ניתוח אספקטים רפואיים חדשניים.

הספר מציג היבטים רפואיים-מדעיים ואתיים משולבים קטעים פואטיים וסוקר השתקפויות של נושאים אלה בעולם העתיק, בקורפוס ההיפוקרטי ובכתבי גלנוס, כמו גם בימי הביניים, בתקופתם של אבן סינא והרמב"ם. כמו כן נסקרת התפתחותם בתרבות היהודית והעברית ובחוקי המדינה. מופיעים דיונים העוסקים במוות, בהמתות חסד, באתיקה רפואית ובההתייחסות המשפטית למוות.

עם שערי הספר נמנים גם שער נרחב העוסק בפסיכיאטריה ושער העוסק ברופאים במלחמת העולם השנייה.

בנושא הפסיכיאטריה – לצד סקירה היסטורית והתייחסות מעמיקה בספר מצד בכירי התחום, מופיעה התייחסות לאסכולת האנטי פסיכיאטריה, המציגה את הממד האחר בתחום מורכב זה. המחברת טוענת שלמרות ההתקדמות שחלה בתחום בהתבסס על המודל הביו-רפואי, תוך התמקדות בהיבטים הגנטיים והכימיים של הסיבות למחלות הנפש, הרי גם כיום נוהגת כל חברה על פי נורמות, השקפות עולם, אמונות וכללי התנהגות המתאימים לה, המסדירים את החיים בצוותא ומגדירים את שפיותה. סטייה ממערכת נורמטיבית זו מהווה איום על החברה, המגיבה בדחייתם ואכיפת הערכים הנראים בעיניה כהתנהגות נורמטיבית, לעתים אף בכוח.

גישתה הרב-ממדית של המחברת ביחס לדמותו של הרופא נבחנת בספר דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות, כאשר לצד ההיבטים ההומניסטים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטים והגדולה שבדמותו (הרמב"ם), נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס, (עגנון), על "הטוב שברופאים לגיהנום" (תורה ותלמוד), על פחדיו וחוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו (בולגקוב), על מצב בריאותו (רבלה), על חמדנותו (מולייר), על נטייתו הפטרנליסטית (קרלוס ויליאמס), על אכזריותו (פוקו) ועוד.

הדילמות שביחסי רופא-חולה נידונות תוך התייחסות לטקסטים של סופרים קנוניים הבולטים בסצנת הספרות המקומית והעולמית, לרבות מחקר הייצוג הרפואי ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז, חיים באר, דן בניה סרי, אלי עמיר, וכן ביצירות פרי עטה של המחברת.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרהורים על ספרות ורפואה. כרך ג”

בקרוב…

המוות ביצירות עמוס עוז

 

 

"רוע וחולי ומוות עוברים ושבים לא כן המדבר הזה. כוכבי השמים קבועים." – אותו הים.
תיאור המחבר את המוות ביצירותיו מאופיין בגישות שונות: גישה רציונלית לצד גישה פילוסופית. הגיבורים מנסים לדמיין את המוות בכלל וכן את מותם שלהם. לעתים הוא נראה בעיניהם מוחשי, והם אף מאנישים אותו, ולעתים הוא הופך למסכה דמיונית ולשלל תיאורים ביזאריים שהם מייחסים לו, בשל הסקרנות הרבה שמעורר אותו משהו ערטילאי שאין לאנשים החיים ניסיון בו עד שהם מתים, וגם כדרך להפיג את החרדה ממנו.
אצל גיבורו שרגא אונגר מהר העצה הרעה מופיעה השלמה רציונלית עם המוות. הוא נראה לו כעניין צדדי:
בקרוב אמות. זאת אני אומר במנוחה גמורה מפני שהמוות הוא בעיני עניין כמעט צדדי. מאורע מקרי ומגושם. מעין אפקט זול… וכי אדיש אני למותי-שלי? לא. הדבר הזה איננו אדישות כי אם מין מרחק, מין מסך שאותו קשה עד מאוד לבאר בעזרת מלים.
שרגא אונגר מתאר את המוות בצורה מוחשית מאוד ומייחס לו תכונות אנושיות: מגושם, מהביל, שמנמן, לא נקי, לא אינטליגנטי במיוחד, עד כדי כך שהוא מושך בידית דלת הרשת שבין החדר למרפסת, מושך אותה שוב ושוב כלפי חוץ בעוד שהיא יכולה להיפתח רק כלפי פנים:
לבסוף הוא מתגבר על הדלת ונכנס אלי מהביל, שמנמן, לא-גבוה, לא-נקי, נוסף על כך מתנשף ומכוסה זיעה חמוצה. המוות כה מוחשי עד שהוא מסוגל לראות אותו: אני מצדי שוכב לי בעיניים פקוחות ורואה אותו בבואו. הוא מתיישב בכבדות בקצה מיטתי, בראשי אצבעותיו נוגע ברגלי מבעד לסדין.
נדיה, גיבורת אותו הים מנסה לדמיין לה את המוות בצורה מוחשית ואנושית מאוד, ותוהה האם הוא סמוראי יפני, אולי הוא תינוק או תינוקת, ואולי הוא בעצם אישה?
זה מוות יפני אולי? סמוראי כזה, מסוגנן, מוסתר מאחורי מסכת פולחן ילדותית, מסכה מבהיקה חלקה… זה בעצם תינוק או תינוקת. די מבהילה, או מבהיל, דווקא מפני שזה לבן חרסיני חלק ובלי הבעה. אם זו אשה, מוזר איך היא לא מרגישה שיש דג מטוגן במחבת במטבח על הגז הכבוי, קר וקשה מהבוקר. אם זה תינוק או תינוקת, יש כאן חיתול שפרשו לי, לספוג לי זיעה בין הראש והכר. ואם מתחת למסכת החרסינה יש מתגושש, מתאבק, יפני מרים משקולות, הנה מונח לרגליו גוף עטוף בסדין.
עמוס עוז כילד, בספרו סיפור על אהבה וחושך מתמודד עם הבנת המוות בדרכים שונות. הוא נזכר במותו של הצב שלו כתוצאה מירייה:
צב-מפלצת ענקי, מזוהם, נוטף דם ובליל עצמות, פניו היו איומים, מעוכים ושפוכים מכדור שנכנס לו בעין ויצא דרך המקום שבו גם לצבים יש בכל זאת מין אוזן קטנטנה, נטולת אפרכסת.
באותו לילה בפעם הראשונה הבנתי שגם אני אמות. כי כל אחד הולך למות. ושום דבר בעולם, גם לא אימא, לא יוכל להציל אותי, ואני לא אציל אותה: למימי היה שריון, ועם כל סימן סכנה הוא היה נאסף תמיד כולו, ידיים רגליים וראש, עמוק אל תוך שריונו, שלא הציל אותו.
המוות הופך עבור עמוס הילד מאוד מוחשי לאחר מותו של יונתן אברמסקי בין ה-12 מיריית צלף:
יונתן אברמסקי, יוני בין השתים עשרה, בעוד הוריו שוהים אצלנו, שיחק בחצרים ברחוב נחמיה, וצלף ירדני מבניין בית הספר לשוטרים פגע בו בכדור אחד באמצע מצחו והילד גסס כחמישה רגעים, הקיא, ועד שהגיא האמבולנס כבר יצאה נשמתו.
אורי השכן בהר העצה הרעה לא מתעמק במוות אך מבין שהוא סופי ויפריד אותו משכנו האהוב דוקטור נוסבאום. הוא אומר לו: "אני לא רוצה שתמות," ופשוט מבקש ממנו: "אל תמות".
נדיה מנסה לתאר לעצמה כיצד יבוא עליה מותה: "לפעמים אני כל-כך רועדת מזה נורא להקת זאבים ולפעמים רק מתפלאת איך בדיוק זה יבוא? כמו שינה? כמו כוויה?"
מותו של דוקטור עמנואל נוסבאום מהר העצה הרעה מבוים על ידו בצורה מסודרת ובמונחים מעולם הרפואה שאותם הוא מכיר היטב:
בסתיו המאוחר יתחיל כפי הנראה ד"ר נוסבאום לאבד את השליטה באיברי-העיכול שלו. יהיה הכרח להעבירו לבית חולים הדסה… פרופסור דושקין לא יחוס על מורפיום ולא ינסה להאריך לשווא את יסורי הגסיסה, כך הובן בינינו בלי דיבורים מפורשים. אחר-כך תבואנה הפרעות בנשימה ובכוח הראייה. הלב ייחלש. אחר-כך תדעך ההכרה. רק מפעם לפעם עוד ישמיע החולה דיבורים שיש ביניהם קשר. אולי ידבר גרמנית. אולי ילחש את שמך. מה מאוד אקווה שלא יצעק. אביו ואשת-אביו יבואו להיפרד, והוא ואביו יאזרו כוחות וינסו להחליף בגרמנית אנקדוטה או שתים, ולו בחירוק שינים. אחר-כך יחשיך הכל, והוא יפרפר עוד שעות אחדות או יומיים-שלושה לכל היותר… ייתכן מאוד שגשמי ינואר כבר ירדו על קברו בסנהדריה או בהר-הזיתים.
זאת ועוד, דוקטור נוסבאום מתאר רווח משני שיצא ממותו לחברתו דוקטור אוסוולד:
גם מותי אולי ייחשב לך לטובה, ברבות הימים עלולים להביא את שמי בטעות במניין אבידות-המלחמה ומאחורי גבך יגידו שגם הפרופסור אוסוולד הקריבה במלחמה אהוב-נעורים שלה, מלומד, אדם אורגינלי מן העיר וינה.
הגוף אחראי למוות:
המוות נגרם על ידי הגוף, אומרת טובה בארצות התן:
אבל זה לא יעזור לך כי פעם אחת גוף הזה שלך יבגוד בך. הוא בוגד… לילה אחד אתה תתעורר ופתאום הוא יכניס לך סכין של כאב. ועוד ועוד סכינים מכל הצדדים. תזכור מה שאני אומרת לך. אתה תתחיל להתפתל מכאבים ותצעק ותתחנן אבל הוא יכניס סכין אחרי סכין.
המוות מתואר כרוצח אנושי:
הוא יעיר אותך באמצע הלילה, אתה תפקח את העינים שלך בבהלה בחושך והוא יהרוג אותך… רק אתה והרוצח שלך באמצע הלילה ולא יהיה שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותו. אתה תמות… תתחיל לשנוא אותו כבר מעכשיו מפני שהוא בוגד ואתה לא יודע באיזה לילה יבחר להרוג אותך.
המוות מתואר שם ככלב אימים:
"כמו כלב גדול יתנפל עליך הגוף הגדול והטוב שלך באמצע הלילה ויהרוג אותך בלי רחמים."
גם באותו הים מוזכר הגוף כאויב: "הגוף לא הקיץ עמה לקול הציפור, הוא וקול סכיניו".
לעתים מובאת הגישה שהמוות מובן מאליו ולא דורש הסבר. במנוחה נכונה רימונה אומרת ליונתן: "ומתי שנולדה לנו אפרת ואמרו שנולדה מתה, דוקטור שילינגר בחיפה רצה להסביר לנו ואתה יוני אמרת מה יש פה להסביר כל-כך הרבה, היא מתה."
ריקו מאותו הים מנסה לדמיין את מותה של נערה ממלריה ב-1896 לאחר שהוא נתקל בקברה במסגרת טיולו בסרילנקה. הוא כותב את הרהוריו בגלויה להוריו, אולי כדרך להתמודדותו עם מותה הצפוי של אמו:
האבן היא קברה של נערה בשם איירין, בתם של דפנה והמייג'ור ג'פרי הומרא… ומצאתי שהיא מתה ממלריה, בת עשרים, בקיץ 1896: עברו מאה שנה. האם בערב, שש שעות לפני מותה, עדיין ההורים שיקרו לה שהולך וטוב, שהיא תבריא לבטח תוך יומיים? ומה עבר עליה, קודחת מדמדמת אך לפתע, בין חום לחום חדת חושים כמו איילה בציד, כאשר יירטה מבט שביניהם וכך פתאום תפסה שזה מותה… שנואשו ממנה, הם והרופא, אבל מרחמים עליה ומשקרים לה גם כשהחום מתחיל לרדת ומחר יוטב? האם לחשה להם שדי, שלא יציגו? או חסה עליהם ועד הסוף ניסתה להעמיד פני מאמינה לשקר שבכי אמה סתר אותו בלחש? וכשהתעוותה לאור העששית באוהל ומתה בארבע בבוקר מי מחה את זיעתה האחרונה מעל המצח? מי יצא ראשון ומי נשאר עמה עוד קצת באפלולית האוהל?
לעתים המוות כה כואב ומכוער עד שהמחבר משליך עליו את כיעורה של האחות המבשרת ליונתן על מות בתו התינוקת, שאך נולדה וכבר נפטרה:
לפני חצות יצאה אחות מכוערת ולה אף פחוס, רחב, עם שומה חומה ושעירה כמו עין שלישית שחומה משמאל לעינה השמאלית… והיא אמרה לו בקול שהיה מושחת מרוב עישון וצרות אמרה לו תראה אתה הבעל, אתה יודע שאשתך לא מקרה פשוט, אנחנו עושים כל מה שאפשר לעשות אבל אשתך לא מקרה פשוט… ובשלוש לפנות-בוקר שוב הופיעה האחות השוממת הזאת ואמרה ליפשיץ אתה עוד כאן ואמרה לו שעליו להיות חזק…
ישנה התייחסות פילוסופית אל הבנת המוות ואחריתו כפי שכותב עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך מפי הפילוסופים הוגו ברגמן וגרשום שלום שפגש במסגרת לימודי הפילוסופיה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים. הוגו ברגמן אומר:
מה צפוי לנו אחרי המוות? שום איש לא יודע את זה. על כל פנים, לא ידיעה שיש עמה איזו הוכחה או פוטנציאל של שכנוע… היות ושום אדם לא יודע אם יש משהו מן הצד השני של מותנו או אם אין שם שום דבר, אפשר לגזור מאי-ידיעה טוטלית זו את המסקנה שהסיכוי שיש שם איזה דבר שווה בדיוק לסיכוי שאין שם כלום. חמישים אחוזים לחידלון וחמישים אחוזים להישרדות.
גם את גרשום שלום, ידידו-יריבו של ברגמן, ריתקה ואולי אף עינתה באותן השנים שאלת החיים שלאחר המוות. בבוקר שבו הודיעו ברדיו על מותו של שלום כתבתי: גרשום שולם נפטר הלילה. ועכשיו הוא יודע.
במיכאל שלי דיבר אביה של חנה בעת גסיסתו מגידול ממאיר על שאלת חיי הנפש לאחר המוות שגירתה את סקרנותו עוד מאז נעוריו בקרקוב. הוא נזכר שפעם אחת כתב בגרמנית למרטין בובר והציג לפניו את השאלה. הוא שמר את תשובתו של בובר אליו שאמר כי חיינו נמשכים בצאצאינו ויצירותינו. פעם פרסם תגובה בנושא זה במדור מכתבים של עיתון "המשקיף". ומוסיף המחבר: "בעוד ימים מועטים יהיה בידו פתרון מוסמך ומהימן לחידת הישארות הנפש".

תופעת הכמעט-מוות – (NDE (near death experience
מאמרים מדעיים שונים מנסים לנתח את החוויות שחוו אנשים שהתעוררו לאחר תרדמת. רבים מהם תיארו זיכרונות של מעין חוויה חוץ גופית המלווה בראייה של אור בהיר, שנראה לעתים לאחר ריחוף במנהרה חשוכה. במאמרו של van Lommel P, שהתפרסם בביטאון המדעי האקדמי הניו יורקי, וב-2001 בכתב העת Lancet, טוען החוקר שהתופעה המתוארת של כמעט-מוות לאחר עצירת פעילות הלב למשך דקות אחדות מהווה ניסיון אותנטי שאי אפשר לייחס לו רק דמיון, פחד מהמוות, הלוצינציות, פסיכוזה, שימוש בתרופות או חוסר חמצן. יש כאן שילוב של תופעות הקורות במצב של הכרה הכוללות זיכרונות, זיהוי עצמי, קוגניציה ורגשות המתוארות במצב של תרדמת. לדבריו, נקודת המבט המטריאליסטית לגבי היחס שבין ההכרה והמוח הנתמכת על ידי רוב הרופאים, הפילוסופים והפסיכולוגים היא צרה מדי להבנת תופעה זו. יש לטענתו סיבות להאמין כי הכרתנו יחד עם הכרת העצמי הממושכת אינן קשורות תמיד לפעילות מוחנו ושזאת מציאות ולא אילוזיה.32
משפט המפתח של דוקטור אורבך ממיכאל שלי על המוות הוא: "בן אדם לא מת כל כך מהר כפי שאולי נדמה לנו במצב רוח קיצוני."
מותה של "דורה היפה":
בסיפור על אהבה וחושך מספרת סוניה, דודתו של עמוס עוז, על חיי המשפחות הרוסיות ברובנו, מקום מוצאה של משפחת אמו. הסיפור ביזארי ומזעזע ונוגע ביחסי אם ובת. דורה היא בתה של קסניה דימיטרובה, ששהתה כדיירת משנה בביתו של סבו של עמוס עוז ברובנו. דורה, בתה, גזלה מקסניה אמה את מאהבה וילדה לו תינוק. בהמשך נטשה את אמה ועברה לוורשה. ביצירה מוזכרת מחלת דם נדירה שבה חלתה דורה, והסבא ששלח אותה לבדיקה אצל פרופסור מפורסם "כמו לואי פסטר". היא לא חזרה עוד. יש כאן מוות מרומז, ייתכן גם כעונש על התנהגותה של דורה.
מות הזיכרון כמיתה שנייה:
עמוס עוז מדבר בספרו חרוזי החיים והמוות על גאוות המתים שכבר נשכחו מכל לב, ורק לעתים רחוקות ילדיהם או נכדיהם נזכרים בהם, אך במות אחרון הזוכרים תהיה זאת מיתה שנייה ואחרונה עבור המת ויהיה כלא היה.
על הקשר בין החיים והמוות:
בחרוזי החיים והמוות שואל עצמו המחבר אם יש בכל זאת דמיון או צל של דמיון בין החיים למוות. גיבור אחד הסיפורים, ארנולד ברטוק, טוען כי "החיים והמוות באו יחדיו לעולם, צמד דיאלקטי ששני איבריו תלויים לחלוטין זה בזה: אם אמרת חיים, אמרת גם מוות ולהיפך."
מאידך, תוהה המחבר אם עבור יצורים חד תאיים, שמתחלקים ללא הרף, המוות אינו קיים. המוות התחיל, אם כך, כאשר הופיעה הרבייה המינית, ובעקבותיה באו ההזדקנות והמוות. אני נזכרת בהקשר זה שאורגזמה נדמית פעמים רבות למוות קטן ואף מכונה la petit mort.
ממשיך המחבר וטוען טענה לוגית, שלא החיים והמוות ירדו לעולם כשהם כרוכים זה בזה, כי אם המין והמוות, והיות שהמוות הופיע מאוחר הרבה יותר, עידנים לאחר הופעת החיים, ושהרי ניתן לקוות שהוא ייכחד יום אחד מבלי שייעלמו עמו גם החיים. מכאן גוזר המחבר את האפשרות ההגיונית של חיי הנצח. עבורו ביטול המין יהיה סילוקו של המוות.
מות אביו של עמוס עוז:
מותו של אביו אריה קלוזנר מתואר בסיפור על אהבה וחושך בצורה מאוד מסודרת ותרבותית המתאימה לאורח חייו כפי ששורטטו על ידי המחבר:
יום אחד, באחד-עשרה באוקטובר 1970, כארבעה חודשים לאחר שמלאו לו שישים, קם אבא השכם בבוקר כמנהגו כל ימי חייו, הרבה לפני כל בני הבית, התגלח, התבשם, הרטיב מעט את שערו לפני שהבריש אותו כלפי מעלה… קרא בעיתון ונאנח כמה פעמים… ויצא לקנות צרכי כתיבה בחנות-המרתף הקטנה שבה רגיל היה לרכוש כל מה שהתבקש לו על מכתבתו… המתין בתור ואף ויתר באדיבות על תורו לטובת גברת אחת לא צעירה. וקיבל ומנה היטב את העודף, ולקח את שקית קניותיו והודה במאור-פנים לגברת… ונפרד ואיחל לה שיהיה יום טוב ומוצלח ועוד אמר שלום לשני זרים שהמתינו אחריו בתור והסתובב והלך עד הדלת ונפל ומת בו במקום מהתקף-לב. את גופו ציווה אבי למדע.
לו מיכאל גונן ממיכאל שלי היה מומת על ידי הסופר בעלילה, נראה לי שמותו היה דומה למותו של אריה קלוזנר, אביו של עמוס עוז. יש דמיון רב בין שתי הדמויות: משכילות, בעלי אספירציות אקדמיות, נוהגות בבריות באדיבות ובנועם ולרוב נוהגות כפי שהחברה מצפה מהן ולעתים קרובות, "מרובעות" ואף משעממות.
מהו יחסו של האדם הבריא המגיע לבקר חולה על ערש דווי?
בחרוזי החיים והמוות מתוארים תחושותיו של צ'ארלי, מבקרו של עובדיה חזאם העומד למות:
תופס צ'ארלי פתאום שעובדיה חזאם באמת הולך למות… כעת תפס והבין פתאום כי בפעם הראשונה בחייו הוא נוגע באדם גוסס, וכי הנגיעה הזאת מעוררת בו גם בהלה וגם איזו שמחה פראית על כך שתודה לאל הגוסס זה מישהו אחר ולא הוא עצמו.
בלדעת אישה מפיק יואל בעת התנדבותו בבית החולים רווח משני מצפייתו בחולים הגוססים. אולי התנסותו וקרבתו אל המוות משמשת לו כאמצעי לתיקון חייו:
אם אירע לו להיות עד למוות, היה יואל משתדל לתמרן כך שיוכל להתפנות ולצפות הגסיסה והיה מתבונן וקולט כל פרט… ובתוך כך היה חוזר ומעביר לפניו את מהלך חבלי הגסיסה בהקרנה איטית, עוצר את התמונה ובוחן כל תג זעיר.

 

הערות
32 ״Near-death experiences: the experience of the self as real and not as an illusion״, van Lommel P., Department of Cardiology, Rijnstate Hospital, Arnhem, the Netherlands.
Van Lommel P, van Wees R, Meyers V, Elfferich I. "Near-death experience in survivors of cardiac arrest: a prospective study in the Netherlands", Lancet 2001.

ד"ר לימור שריר היא רופאה בהכשרתה המקצועית. בשנים האחרונות היא עוסקת בכתיבת ספרי פרוזה והגות.

X