הרבה צרות היו לו עם המלחמות | לרכישה באינדיבוק
הרבה צרות היו לו עם המלחמות

הרבה צרות היו לו עם המלחמות

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 135
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 54

ולפגנג בורכרט היה הסופר הגרמני הראשון שהחל לכתוב לאחר מלחמת-העולם השנייה. במשך שנתיים קדחתניות כתב את כל יבולו הספרותי, המרשים בכוחו לא פחות מזה של בני דורו המפורסמים ממנו, שפעילותם הספרותית הממושכת התחילה מאוחר יותר: היינריך בל וגינטר גראס.

סיפוריו הקצרים של בורכרט, שהרקע שלהם הוא החזית הרוסית, בית-הכלא הגרמני, וימי הרעב והשקט הדָווּי שאחרי המלחמה, ניצבים בשורה הראשונה של ספרות המאה-העשרים. אין בהם הרבה מן הצפוי לאור נושאיהם. בכולם משתהה הסיפור סביב פרט צדדי, מפתיע, שאליו מוסטים האימה והייאוש, ובו נאחזות הדמויות באובססיביות.

כך מתקבל סיפור שיש בו מן המינימליזם של המינגווי, אבל בפרוזה בעלת מקצבים סוחפים. ויש בו משהו מבאבל, אבל גם עם הכישרון לפואנטה של אוֹ הנרי או של יוסל בירשטיין, ועם האירוניה האנטי-מלחמתית של ברכט. ואמנות הסיפור הקצר, והאמפתיה האירונית, משתוות בלא-מעטים מן הסיפורים לאלו של מופסאן. לקוראים הישראלים מזומן כאן מבט אחר על גרמניה של המלחמה ואחריה.

בורכרט נולד ב-1921, והספיק להיות מוכר-ספרים ושחקן לפני שגויס בגיל עשרים לצבא הגרמני ונשלח לחזית הרוסית של 1941. בחזית לקה במחלת כבד קשה ואושפז, אך בגלל דעות שהביע במכתבים פרטיים הוצא מבית-החולים ונידון למוות. לאחר שישה חודשים זכה לחנינה בשל גילו הצעיר והוחזר לחזית הרוסית. בדיחות שהשמיע הביאוהו שוב לתשעה חודשי מאסר בברלין. הוא הוחזר לרוסיה, נפל בשבי האמריקני, שוחרר וחזר להאמבורג. עכשיו כבר נאלץ להיות מרותק למיטת חוליו דרך-קבע, ובייסורים גופניים מתמידים כתב במשך שנתיים שירים, מחזה, וסיפורים קצרים, אשר מיטבם מובא בספר זה. בן עשרים-ושש נפטר בבית-חולים בשוויץ.

הסיפורים נבחרו מתוך הקובץ 'מוצרט הקטן שלנו', שראה אור ב-1989במסגרת "הסדרה הפתוחה" (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספריית מעריב). לקראת הפרסום בספריה הקטנה נערך התרגום מחדש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרבה צרות היו לו עם המלחמות”

חנה הרציג ב'הארץ': אחד מאותם סופרים נדירים שהקריאה בהם משנה את מושגינו על כתיבה ועל ספרות.

 


"פיוט של ברזל… בורכרט המת משנת 1947 מזכיר לקורא החי ב-2008 שיש עדיין אפשרות תרבותית אחרת, שניתן לגעת דרך חוכמה וכישרון ופיוט וכאב ועצב וסבל בנפש האדם, ואפשר לשקוע בספר מטלטל כזה ולשכוח לשעה את התפלות… וליהנות בדרך כמעט סוטה מעושר לשוני שעניינו דלות החיים". יגאל סרנה

שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי

יחד עם זה הדוד שלי כמובן לא היה בעל מסעדה. אבל הוא הכיר מלצר. אותו מלצר היה כרוך אחריו בנאמנותו ובהערצתו בדבקות כזאת, שהיינו אומרים תמיד: זה המלצר שלו. או: אה, המלצר שלו.

כאשר דודי והמלצר הכירו זה את זה הייתי גם אני שם. הייתי אז בדיוק בגודל המתאים כדי שאוכל להניח את האף על לוח השולחן. אבל את זה הרשו לי רק כשהשולחן היה נקי. ולא תמיד כמובן הוא היה יכול להיות נקי. גם אמי לא היתה מבוגרת בהרבה. קצת יותר מבוגרת היא אומנם כן היתה, אבל שנינו עדיין היינו כל-כך צעירים, שהתביישנו נורא כשדודי והמלצר הכירו. כן, אמי ואני, אנחנו היינו שם.

דודי כמובן גם, בדיוק כמו המלצר, כי שניהם הרי היו צריכים להכיר זה את זה, והם היו העיקר. אמי ואני היינו שם רק בתור ניצבים, ולאחר-מכן קיללנו מרה את הרגע שהביא אותנו לשם, כי באמת התביישנו מאוד כאשר החלה ההיכרות בין השניים. שכן הדברים הגיעו שם לכל-מיני סצנות נוראות עם גידופים, טענות, צחוקים וצעקות. וזה כמעט הגיע אפילו למכות. שלדוד שלי היה פגם בהיגוי – זו כמעט הפכה להיות הסיבה למכות האלה. אבל שהיה קטוע-רגל – זה מה שבסופו-של-דבר מנע את המכות.

ישבנו אם-כן שלושתנו, דודי, אמי ואני, באחר-צהריים קיצי שטוף שמש במסעדת-גן גדולה, צבעונית ונפלאה. סביבנו ישבו עוד בערך מאתיים עד שלוש-מאות אנשים אחרים, שגם הם כולם הזיעו. כלבים ישבו מתחת לשולחנות המוצלים, ודבורים ישבו על צלחות העוגות. או חגו סביב כוסות הלימונדה של הילדים. היה כל-כך חם וכל-כך מלא, עד שלכל המלצרים היו פנים נעלבות לגמרי, כאילו כל זה קורה רק כדי להכעיס. בסוף הגיע אחד גם אל השולחן שלנו.

לדוד שלי היה, כמו שכבר אמרתי, פגם בהיגוי. לא בולט, אך בכל-זאת די מורגש. הוא לא היה יכול לבטא ס. וגם לא ז או צ. פשוט לא יצא לו. תמיד כשצץ ועלה באיזו מלה צליל ס נוקשה כזה, הוא היה עושה ממנו ש רטבובי רך. ואגב כך היה משרבב את השפתיים הרחק קדימה, כך שהפה שלו התחיל להזכיר טוסיק של תרנגולת. המלצר עמד איפוא אל שולחננו וניער בממחטה שלו מן המפה את פירורי העוגה של קודמינו. (רק שנים רבות מאוחר יותר הבנתי שזו היתה מן הסתם מין מפית ולא הממחטה שלו.) הוא ניער בה איפוא ושאל קצר-נשימה ועצבני: בבקשה? מה אתם משמינים?

דודי, שלא החשיב משקאות דלי-אלכוהול, אמר ברגילות: אש שתי אשבך ובשביל הילד שודה או גשוש. או מה יש לך חוש משה?

המלצר היה חיוור מאוד. ועם זאת היה אז עיצומו של הקיץ, והוא הרי מלצר במסעדת-גן. אבל אולי היה תשוש מעבודה. ופתאום הבחנתי שגם דודי החוויר מתחת לעורו השחום המבהיק. שכן כאשר חזר המלצר על ההזמנה לשם הוודאות:

בשדר גמור. שני אשבך. אחד גשוש, בבקשה,

הביט דודי באמי בגבות מורמות, כאילו ביקש ממנה משהו דחוף מאוד. אבל הוא רצה רק לוודא אם הוא עדיין נמצא בעולם הזה. ואז אמר בקול שהזכיר רעם תותחים מרוחק:

תגיד לי בבקשה, אתה ישאת מדעתך? מה? עושה שחוק משורת הדיבור שלי? מה?

המלצר עמד נטוע במקומו, ואז התחילה בו רעידה. הידיים שלו רעדו. העפעפיים שלו. הברכיים שלו. אבל יותר מהכל רעד לו הקול. הוא רעד מכאב וזעם וחוסר-אונים כשהתאמץ עכשיו לענות, גם כן עם קצת רעם תותחים:

שה חשר בושה משדך לשחוק עלי, חושר טקט, שה מה ששה, בבקשה.

 

וולפגנג בורכרט נולד בעיר המבורג בשנת 1921, כבן יחיד לפריץ בורכרט והסופרת הרטה בורכרט. בורכרט לא התלהב מן הנאציזם, אך הצטרף לנוער היטלר בשל החובה שהייתה מוטלת על בני גילו. לאחר מאמצים מרובים הצליח לעזוב את התנועה. בשנת 1940 נעצר על ידי הגסטאפו ושוחרר. באותה השנה החל לעבוד כשוליה בחנות ספרים, ולקח בחשאי שיעורי משחק. בשנת 1941 עבר בחינות והתקבל לעבוד כשחקן בתיאטרון בהנובר. מספר חודשים לאחר מכן גויס לוורמאכט.

בורכרט נשלח אל החזית המזרחית, שם חווה את המלחמה על כל זוועותיה. הוא היה עד לאבידות המחרידות שספג הוורמאכט בחזית המזרחית, וראה את עצמו ואת חבריו ננטשים למוות בקור, ברעב ובהיעדר ציוד מתאים. כאשר פגע בידו, על מנת להשתחרר מן השירות, הזדהם הפצע, ובורכרט לקה בדלקת כבד. על הפגיעה העצמית נעצר והוחזק בבידוד. הוא הואשם בהפצת "הצהרות המסכנות את המדינה", ונדון לשישה שבועות מאסר בבידוד. מן הכלא נשלח שוב לחזית המזרחית על מנת "להוכיח את עצמו". בחזית לקה בורכרט בכוויית קור ובהתקפי הפטיטיס שהביאו לשחרורו מן הצבא מטעמים רפואיים. עם שחרורו שב ושיחק בתיאטרון בהמבורג. במהלך הופעה לעג לשר התעמולה יוזף גבלס, כשחיקה את דיבורו. הוא נעצר ונשלח לתשעה חודשי מאסר. עם שחרורו גויס שוב ונשלח לחזית המערב. הוא נכנע לצבא הצרפתי במרץ 1945. במהלך נסיעה למחנה השבויים הצליח להימלט והלך מרחק של 600 ק"מ לעיר מולדתו המבורג.

ב-1946 התברר כי הנזק שנגרם לבריאותו של בורכרט יביא למותו בתוך שנה. הוא המשיך לעבוד בתיאטרון והחל בכתיבה. הוא כתב מספר סיפורים קצרים, ופרסם קובץ שירים בשם "פנס, לילה וכוכבים" ("Laterne, Nacht und Sterne"). בינואר 1947 כתב את המחזה "האיש מבחוץ" ("Draußen vor der Tür"). המחזה הוצג והושמע ברדיו, וכשרונו הספרותי של בורכרט זכה להכרה. בשנת 1947 אושפז בסנטוריום לחולי כבד בעיר בזל בשווייץ. הוא המשיך בכתיבת סיפורים קצרים, וכתב את המניפסט האנטי-מלחמתי הידוע "יש רק דבר אחד!" (!Dann gibt es nur eins). זמן קצר לאחר מכן מת.

 

מקור: ויקיפדיה

X