הקמצן | לרכישה באינדיבוק
הקמצן

הקמצן

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 124
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57.6

במחזה "הקמצן" מפליא מולייר — מגדולי כותבי הקומדיות בכל הדורות — לשלב את כל היסודות הבונים קומדיה מופתית: שורות מחץ שנונות, קטעי סלפסטיק מסחררים, דיאלוגים מושחזים, סאטירה נשכנית, ובראש ובראשונה: דמות בלתי נשכחת, של הקמצן הרפגון. זהו אב רודני ועריץ אך משעשע עד דמעות, שלעולם יעדיף את כספו על פני אושרם של ילדיו, ואפילו על פני אושרו שלו. יצירת מופת זו, שנכתבה ב– 1668 , היא אחת ההצגות הפופולריות ביותר עד עצם היום הזה, ובתיאטרונים בישראל ובעולם מרבים להעלות גרסאות ועיבודים שלה. תרגומו החדש של המשורר דורי מנור מביא את הגרסה המקורית המלאה של המחזה העל–זמני, בעברית עשירה, עכשווית ומלאת פיוט.

לה פלש (לעצמו): הלוואי שהשד ייקח את הקמצנים ואת הקמצנות הארורה שלהם!

הרפגון: מה? מה אמרת?

לה פלש: מה אמרתי?

הרפגון: כן. מה אמרת על הקמצנים ועל הקמצנות שלהם?

לה פלש: אמרתי שהלוואי שהשד ייקח את הקמצנים ואת הקמצנות הארורה שלהם.

הרפגון: ולמי בדיוק אתה מתכוון?

לה פלש: לקמצנים.

הרפגון: ומי הם בדיוק, הקמצנים?

לה פלש: מנוּולים וחסכנים חולניים. […]

הרפגון: אני דורש שתגיד לי על מי אתה דיברת [..]

לה פלש: דיברתי… דיברתי על הכובע שלי.

הרפגון: תכף אני אַראה לך על הראש של מי בוער הכובע! […]

לה פלש: לא אמרתי שמות.

הרפגון: עוד מילה ואני מרביץ לך.

לה פלש: כשלמישהו יש נזלת, כדאי שהוא יקנח את האף.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הקמצן”

בקרוב…

מערכה ראשונה – תמונה ראשונה

 

ואלֶר, אֶליז

 

ואלר: מה קרה, אליז המקסימה, מדוע התקדרו פנייך דווקא אחרי שהואלת ברוב טובך להישבע לי אמונים? אוי ואבוי, אני שומע שאת נאנחת! ודווקא כשאני כל כך שמח! אמרי לי, האם את מתחרטת על האושר שהסבת לי? את מצטערת על האירוסים שהאהבה הבוערת שלי אולי כפתה עלייך?
אליז: לא, ואלר. לעולם לא אתחרט על דבר שעשיתי בשבילך. אני מרגישה שמשתלט עלי כוח ענוג ואדיר, ואני חלשה מכדי לייחל אפילו לכל אפשרות אחרת. אבל האמת היא שאני חרֵדה מהתוצאות של ההבטחה הזאת, וחוששת מאוד שאני אוהבת אותך קצת יותר ממה שראוי.
ואלר: מה זאת אומרת? מה בכל החסד הזה שהענקת לי גורם לך לחשוש, אליז?
אליז: אוהו, אלף דברים! אבי ירתח מזעם, המשפחה תנזוף בי, החברה תגנה אותי… אבל יותר מכל דבר, ואלר, אני פוחדת שתשנה את דעתך, ושתנהג בי כמו כל יתר הגברים, המחזירים לא פעם יחס צונן ואכזרי למי שחושפת בפניהם באופן נלהב מדי את אהבתה התמימה.
ואלר: את עושה לי עוול כשאת שופטת אותי לפי גברים אחרים. את יכולה לחשוד בי בכל דבר, אליז – אבל לא בִּמעילה באמונך. אני אוהֵב אותך כל כך שלעולם לא אעולל לך דבר כזה, וכל עוד אני חי, גם האהבה שלי תחיה.
אליז: כן, כן, ואלר! הרי זה מה שכולם אומרים. בדיבורים כל הגברים דומים. את ההבדלים ביניהם רק המעשים מגלים.
ואלר: אם רק המעשים חושפים את הטבע האמיתי שלנו, חכי לפחות עד שתוכלי לשפוט אותי לפי מעשַי. אל תטיחי בי כל מיני האשמות רק בגלל פחדים לא מוצדקים וראיית השחורות שלך! אני מתחנן בפנייך: אל תהרגי אותי בחשדות המיותרים האלה. תני לי הזדמנות לשכנע אותך, ואספק לך אלף הוכחות לכנוּת אהבתי.
אליז: אוי, כמה קל להשתכנע כשאוהבים! כן, ואלר, ברור לי שאתה לא מסוגל לרמות אותי. אני בטוחה שאתה אוהב אותי בכל לבך, ואין לי ספק שתשמור לי אמונים. בזה אני לא מפקפקת אפילו לרגע. לא בגלל זה אני חוששת, אלא מפני שאני יודעת מה מצפה לי מצד האנשים.
ואלר: אבל מאין הדאגה הזאת?
אליז: אילו כולם ראו אותך בעיניים שלי לא היתה לי שום סיבה לפחד. כן, כשאני מביטה בך אני יודעת שכל מה שעשיתי למענך היה מוצדק. ללב שלי יש סנגורים מצוינים: לא רק המעלות שלך, אלא גם הכרת הטובה שלי, שקושרת אותי אליך בחסדי השמים. בכל יום אני נזכרת מחדש ברגעי הסכנה ההם, שבזכותם התוודענו לראשונה זה לזה, באיזו נדיבות מפליאה סיכנת את חייך כדי להציל אותי מטביעה בסערה ההיא, באיזו מסירות אינסופית טיפלת בי אחרי שחילצת אותי מהמים, ואת גילויי האהבה הלוהטת, ששום דבר לא יכול היה לעמוד בדרכה – לא הזמן ולא הקשיים, אהבה שלמענה פנית עורף לְמולדת וּלְהורים ובאת הנה, שלמענה הסווית את מעמדך האמיתי והסכמת לעבוד כמשרת של אבי, רק כדי שתוכל לראות אותי. לכל אלה היתה עלי השפעה מופלאה, כמובן, ובעינַי די בהם להצדיק את האירוסים שלנו. אבל אולי לא די בהם להצדיק אותם בעינֵי האחרים, ואני לא בטוחה שהם יבינו לרוחי.
ואלר: אם אני ראוי לך בזכות משהו מכל הדברים שאמרת, הרי זה רק בזכות האהבה שלי. ובמה שנוגע לחששות שלך, הרי אביך בעצמו עושה כל מאמץ להצדיק אותך בעיני כולם; שלא לדבּר על כך שהקמצנות החולנית שלו וחיי הסגפנות שהוא כופה על ילדיו יכולים להצדיק דברים מוזרים הרבה יותר. סלחי לי, אליז יקירתי, שאני אומר לך דברים כאלה, אבל מי כמוך יודעת שבעניין הזה הוא אינו ראוי לשום שבח. מכל מקום, אם בסופו של דבר אצליח למצוא את הורי – ואני מקווה מאוד שאמצא אותם – אני בטוח שלא יהיה לנו שום קושי לקבל את ברכתם. אני מחכה בקוצר רוח לשמוע מהם, ואם לא יגיעו חדשות בקרוב, אצא לחפש אותם בעצמי.
אליז: לא, ואלר, אל תלך לשום מקום, אני מבקשת! כל מה שאתה צריך עכשיו הוא למצוא דרך לרכוש את אמונו של אבי.
ואלר: את רואה כמה אני משתדל וכמה תחבולות הייתי צריך להמציא כדי שהוא יקבל אותי לשירותו. הרי כדי להתחבב עליו אני עוטה על עצמי מסכה של חביבות ושל הכנעה, ויום אחר יום אני משחק לפניו תפקיד כדי שהוא יִיטה לי חסד. ההתקדמות שלי מרשימה מאוד, ולמדתי לדעת שכדי לזכות באמונם של אנשים, הדרך הבטוחה ביותר היא להסכים איתם בכול, לאמץ את הדעות שלהם, לגמור את ההלל על הפגמים שלהם ולהריע לכל דבר שהם עושים. אין שום צורך לחשוש מחנופה מופרזת, גם במקרים שבהם העמדת הפנים גלויה לכל עין, כי אפילו האנשים הפיקחים ביותר מתפתים להאמין למי שמתחנף אליהם. שום דבר אינו מגוחך מדי או מופרך מדי כאשר מתַבּלים אותו בדברי הלל ושבח: הם תמיד יבלעו את הפיתיון. נכון, במקצוע שבו בחרתי היושר לא בדיוק יוצא נשכר, אבל אין מה לעשות: כשאתה זקוק לאנשים, אתה חייב להתאים את עצמך אליהם. ומכיוון שזאת הדרך היחידה לרכוש את אמונם, זאת אינה אשמתם של החנפנים, אלא אשמת אלה שתמיד שׂשׂים שיתחנפו אליהם.
אליז: אבל אולי כדאי שתנסה להשיג גם את תמיכתו של אחי, למקרה שפתאום יעלה על דעתה של המשרתת לחשוף את הסוד שלנו?
ואלר: אין מה לעשות, צריך לבחור אחד מהשניים. האופי של הבן שונה כל כך מהאופי של אביו, שאין שום דרך להתחבב על שניהם יחד. אבל הרי את יכולה לפנות לאחיך ולנצל את הקִרבה ביניכם כדי לדרבן אותו לפעול לטובתנו. הִנה, הוא בא. אני מסתלק מפה. נצלי את ההזדמנות לשוחח איתו, ועדיף שלא תספרי לו עלינו יותר ממה שאת מוצאת לנכון.
אליז: אני לא בטוחה שיהיה לי אומץ להתוודות באוזניו על הסוד הזה.

 

מולייר הוא כינויו הספרותי של המחזאי, קומיקאי והשחקן הצרפתי ז'אן בטיסט פוקלן. נולד בשנת 1622 ונפטר בשנת 1673 בפריס.

מולייר גדל בבית צרפתי אמיד ממעמד בורגני. אביו עסק בסחר בדים ורפדות. מולייר למד בבית הספר הישועי ה"קולז' דה קלרמון". שם למד מיתולוגיה יוונית, פילוסופיה יוונית ולשון רומית. מאוחר יותר למד כשנתיים תורת המשפטים, אך לא סיים את לימודיו. הוא החל להתעניין בתיאטרון כבר מילדות, כאשר התלווה לסבו כדי לצפות בהצגות.

בשנת 1643 ייסד יחד עם השחקנית מאדלן בז'אר את התיאטרון שלו בפריס. הם לא הצליחו להשתלב בפריס ובמשך כ- 12 שנה נדדו ברחבי צרפת, כשהם מופיעים בהצגות שונות. מולייר שיחק גם בהצגות טרגיות. בשנת 1650 הפך למנהל התיאטרון. בתפקידו כמנהל דאג מולייר לנושאים נוספים מלבד הכתיבה. הוא היה אחראי לנושא המימון, וכן לעיצוב התפאורה ובימוי השחקנים. בשנת 1658 שב לפריס וזכה לתמיכה מצד אחיו של מלך צרפת. בחסותו, התיאטרון של מולייר הופיע בחצר המלך. עד מהרה נכבש המלך לואי ה- 14 עצמו בקסמיו של מולייר והוא העמיד לרשותו את "Petit Bourbon" – אולם ששימש אותם להצגות עד לשנת 1661. מאוחר יותר עברה הלהקה לאולם יותר גדול "Palais Royal" והלהקה הפכה ל"להקה המלכותית".

בשנת 1662 נשא לאישה את ארמנד בז'אר.

בשנת 1669 עלה לבמות המחזה המפורסם "טרטיף", לאחר מאבקים קשים עם אנשי הדת. מולייר קנה את תהילתו כמחזאי בעקבות הצלחת הקומדיה "המתעדנות הנלעגות". מאז כתב מחזות חשובים כמו: "הקמצן", "החולה המדומה" ו"שונא בריות". מחזותיו של מולייר היו בעיקר קומדיות שמוקדן העיקרי התרכז בנושאים חברתיים.

מולייר חלה בדלקת ריאות, ממנה לא התאושש. הוא התמוטט במהלך ההצגה "החולה המדומה" ומת.

X