הקמע של דֶדֶה | לרכישה באינדיבוק
הקמע של דֶדֶה

הקמע של דֶדֶה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 254
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58.8
- 37

בסיס מודיעין קטן בסיני. דֶדֶה, חייל משקיען, מתקומם נגד אחד ממפקדיו, שכופה את עצמו על חיילות הבסיס בלי שמץ בושה. דדה אינו לבד במאבקו; עוד חיילים מצטרפים אליו, לא מרתיע אותם העונש הצפוי, ובלי היסוס הם הולכים אחריו לכלא, דבקים במטרתם ובחברותם.

גם קודם דדה לא הִרבה לצאת הביתה, כי מה שמחכה לו שם מפחיד אפילו יותר ממאסר. הוא מעדיף לטלפן מדי פעם, לשאול מרחוק. על זה הוא לא מספר לחבריו, גם לא לחיילת שהתאהב בה ושאינו משלים עם סירובה. הסוד הזה שהוא שומר בלבו מעסיק אותו יותר מכל השאר.

בשתי התמודדויות עליו לעמוד, לא לבדו, ועד שיוכרעו אין נחמה גדולה יותר מן הקִרבה הנוצרת בין מי שנאבקים יחד – אם במרותו של קצין מושחת ואם במרות אחרת, גבוהה וחזקה הרבה יותר.

 

יוחאי אופנהיימר מתגלה כאן לראשונה כמספר מוכשר. בשפה דיבורית קולחת להפליא הוא מצליח להתוות דמות של גיבור שובה לב – חייל מצפוניסט, מתריס, נחוש במלחמותיו ובאהבותיו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הקמע של דֶדֶה”

בקרוב…

אבנר יצא לבסיס בהסעה. לידו ישב מילואימניק ששׂערו פרוע, ראשו נשמט אל חזהו.
מישהו נשף מאחור, "בן שוּשן!"
מילואימניק נוסף הסתובב. "תן לבנאדם לישון, מוטי".
האוטובוס הזדחל אחרי משאית שהובילה מוטות ברזל. הנהג רטן. כשהגיעו לישורת, עקף האוטובוס. הנהג צפר וסימן בידו לנהג המשאית, שירק מפיו כמה חרצני ענבים. אחר כך התרחקה המשאית וקטנה מאחור לנקודה. משני צדי הכביש פחונים ואוהלים של בדואים, אישה תולה כביסה על חבל.
"תראו איזה כוסית! לעומת מה שמחכה לנו, חבר'ה, פה זה מלון חמישה כוכבים".
"אתה יודע למה האוהל שלהם כל כך גדול?"
לא הגיעה תשובה.
"מחלקים אותו לחדרים. בכל חדר אישה אחרת. צריך ביצים בשביל להיות בדואי".
צחוקם חרחר.
המילואימניק הרזה פנה לאחור ודיבר בקול גבוה. אבנר הסתכל בפניו.
היום נראה לו אבוד. רובה אֵם 16 נשען על דופן האוטובוס ונקש בזמן הנסיעה. החלון רעד. מעבר לו, מכונית חונה ליד פחון, דבוקה של עזים שחורות. ילד שאוחז במקל רועים. עצי שיטה מאובקים ברוח, אנטנת טלוויזיה. שום דבר חוץ מזה?
"בטוח שמגדלים שם חשיש", הודיע קול מאחור.
ביום שישי ההוא לאחר שבועיים טירונות עשו הגרלה מי יוצא הביתה לראש השנה. בסוף עמדו שניים וביניהם כומתה הפוכה. בידו של דדה פתק חלק, ואבנר מישש שוב בפתק שלו את המילה "דפוק".
"נו, מי?" זירז המ"כ.
"אני נשאר", אמר דדה.
אבנר התקשה לבלוע. "מה קרה?"
"לך תחליף את הבגדים לאל"ף".
אבנר רק הנהן.
"זה בסדר, תיהנה", דדה סינן.
"יאללה, רוֹט, ההסעה תכף יוצאת, תרים את הרגליים". עזרו לו לשאת את התיק. "רק אל תשכח את הנשק".
"חכו רגע", הוא רץ בחזרה למאהל, החלטי פתאום. "איפה דדה?"
בדרך למטבח השיג אותו. "דדה", עט עליו, מנשק לו את הלחי, מנשק שוב את הצוואר. הדמעות שלו נעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי. לא ידע איך להודות לו, הסתבך במילים.
דדה ליווה אותו לשער. "אימא שלי חולה", גילה לו בקיצור, וכאילו אמר: לא כיף לבוא עכשיו הביתה.
אבנר תלה בו את עיניו.
"מי יודע כמה זמן היא תחזיק מעמד", דדה אמר.
בקיץ לפני הגיוס הוא ראה את אבא שלו בוכה. ידיו כיסו את העיניים והלחיים, גם את פינות הפה. דדה הניח יד על הכתף שלו ושאל, "מה קרה, אבא?" ואביו רק הנהן בלי קול, הסתיר את עיניו.

יוחאי אופנהיימר פרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב, ראש התכנית הרב תחומית במדעי הרוח. מספרי המחקר שלו: תנו לי לדבר כמו שאני: שירת אבות ישורון (הקיבוץ המאוחד 1997), הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל (מאגנס 2003) וזיכרון הגלות בספורת העברית (מוסד ביאליק 2015). הרומן הראשון שלו הקמע של דִדִה יצא בעם עובד בשנת 2016.

 

X