הקורא של ז'ול וורן | לרכישה באינדיבוק
הקורא של ז'ול וורן

הקורא של ז'ול וורן

שנת הוצאה: 11/2014
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 39

השנה היא 1947. מלחמת האזרחים בספרד הסתיימה באופן רשמי לפני 8 שנים, אבל באזורים הכפריים באנדלוסיה היא ממשיכה להתנהל בדרכה שלה. אנשי הגרילה עברו להסתתר בהרים, וידי הגווארדיה סיביל – המשטרה הפדרלית – זרועו הארוכה של הדיקטאטור פרנקו, מלאות עבודה. נינו, ילד סקרן ונבון בן תשע, הוא בנו של שוטר שמתגורר עם משפחתו במטה המשטרה. כיוון שקירות המבנה דקים ואינם יודעים לשמור סוד, נינו שומע ורואה יותר ממה שהיה רוצה לדעת.
כשיהיה גדול, לפחות כך אביו מקווה, גם נינו עתיד להיות שוטר. עליו רק להגיע לגובה המינימאלי כנדרש. אבל נינו נמוך, ואביו המודאג מחליט לסייע לו להיערך כיאות לקריירה אלטרנטיבית כפקיד, ולשם כך הוא שולח אותו ללמוד הדפסה, קודם בתוך המטה, ואחר כך עם מורה בלתי נשכחת שמתגוררת "בחוות הבלונדיניות" שעל ההר.

את הקיץ שבו נינו לומד להדפיס הוא לא ישכח לעולם. לא את השעות הקסומות שהוא מעביר בשיחה ודיג במחיצת פפה הפורטוגזי, זר מסתורי שמגיע לאזור והופך עבורו מודל לחיקוי והערצה; לא את הקסם שבגילוי התשוקה לקריאה; ולא את הרגע שבו הבין והבטיח לעצמו שכשיהיה גדול, לעולם לא יהיה שוטר!

הקורא של ז´ול וורן הוא סיפור התבגרות יפהפה וכובש על רקע תקופה מרתקת בהיסטוריה המודרנית של ספרד. אלמודנה גרנדס מפליאה ליצור בו עולם משופע בדמויות ססגוניות ואמינות שכולן מורכבות יותר מכפי שהן נראות במבט ראשון. זהו סיפור על נאמנות ובגידה, התפכחות וחלום, ועל אהבה, אהבה, אהבה.

אלמודנה גרנדס היא מהסופרות הספרדיות המצליחות והמוערכות ביותר כיום במולדתה ומחוצה לה. ספריה זוכים בפרסים ספרותיים יוקרתיים, נמכרים במאות אלפי עותקים ויש לה קהל קוראים נאמן בשפות רבות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הקורא של ז'ול וורן”

בקרוב…

1

1947

 

אומרים שמזג האוויר באנדלוסיה נעים כל השנה, אבל בכפר שלי, בחורף, קפאנו מקור.
לפני השלג הראשון, הקרח כבר היה אורב לנו. הימים עוד היו ארוכים, שמש הצהריים עדיין חיממה, ואנחנו היינו יורדים לשחק בנהר בשעות אחר הצהריים. אבל אז לפתע היה האוויר מזדקף ומתנקה באחת והרוח היתה הופכת אכזרית ועדינה כאילו היתה עשויה מבדולח אוורירי ושקוף שירד בשריקה מהגבעות בלי להותיר אחריו ענני אבק ברחובות. הרוח היתה אז תופסת אותנו עוד לפני שהיינו מגיעים הביתה. אלו היו לילות אוקטובר (או נובמבר, אם התארך לנו קצת המזל) ואז ידענו שהימים הטובים הגיעו לסיומם. לא משנה שבאחד השלטים הצבעוניים שדון אֵאוּסביו אהב לתלות על קירות בית־הספר יכולנו לקרוא מדי בוקר שהחורף מתחיל ב-21 בדצמבר. הדבר אולי היה נכון לגבי מדריד. אבל בכפר שלי, החורף התחיל על פי גחמות הרוח, כשהתחשק לה לרדוף אחרינו בסמטאות ולשרוט את פנינו בציפורני הבדולח שלה, כאילו היו לה חשבונות ישנים לסגור איתנו. החוב לא נסגר עד עלות השחר, והרוח המשיכה לשרוק ללא הרף מאחורי הדלתות והחלונות המוגפים, עד שלבסוף היתה פוסקת, כאילו שָׂבעה לפתע מהזעם של עצמה, לאחר שאפילו הסובלים מנדודי שינה כבר הספיקו להירדם. כך, בשלווה הערמומית והחשאית הזו – למרות מה שכתוב בספרים ובלוחות השנה (אף שזה לא היה רשום בשום שלט) – הקרה הראשונה היתה פוקדת אותנו. אחר כך, החורף היה משתלט על חיינו.
הקרח היה מכַסה את החצר במעֵין בד גזה לבנבן ומלוכלך, שעטף את גזעי העצים הדקים שהקיפו את הבאר כמו תחבושת ישנה; אור השחר המעורפל הִקנה משמעות מסתורית לקווי המתאר של כל אחד מחלוקי הנחל שבלטו על הקרקע המחוספסת, הנוקשה מקור. כמוה גם האף שלי, שנהג להתעורר לפנַי כמו תוספת קפואה וכמעט מנוכרת לפרצופי. הייתי מוציא אז יד מתחת לשמיכה ונוגע בו, כאילו מופתע למצוא אותו שם, בין העיניים לפה. הבדלי החום היו מכאיבים לי באף ובקצות האצבעות, וכדי להימנע מכך, הייתי מכניס את ראשי מתחת לסדינים החמים, שהתרככו בעקבות החום שנאגר מתחתם, ואז חוזר לנמנם. השינה המתחדשת הזאת היתה מהנה יותר משנת הלילה אבל כמו כל דבר טוב בחיים האלה, היא היתה קצרה. דלת החדר שחלקתי עם אחיותיי היתה ממוקמת באמצע הקיר, מעבר לווילון הירוק, אבל מכיוון שהחלון היה שייך לחלק שלי, אמא תמיד העירה אותי ראשון. בשעה שקלטתי את האור גם שמעתי את קולה, קדימה, נינו, קום, הגיעה השעה לקום, ורגע אחר כך, הגיעה הנשיקה המרפרפת שפתחה את הבוקר דרך קבע.
כל יום היה נפתח באותה הדרך, באותם הצעדים, באותן המילים, באותו רחש קל שהשמיעו אצבעותיה של אמא שלי בזמן שפתחו את התריסים, ובאותה נשיקה, גם היא קלה, עורה של אמי כמעט שנוגע בעורי בעדינות ובזריזות שלא דמתה כלל ללחץ המרעיש והעיקש של שפתיה כשהיו אומרות לי לילה טוב מדי ערב, כרוצות להטביע חותם נצחי על לחיי. כל יום היה נפתח באותה צורה, הקרה הראשונה כביכול לא שינתה כלום, אבל בעצם שינתה הכול. בבתים אחרים היו מתחילים להביט אל ההר בכיווץ מצח, ארשת מודאגת התפשטה ברחבי הכפר. בביתי, שלא היה בית של ממש אלא שלושה חדרים בתוך בית־המטה של הגווארדיה סיביל[4] בפוּאֶנסַנטָה דֶה מַרטוֹס, כולנו התנהגנו טוב יותר כי ידענו שברגע שהתחיל החורף חוש ההומור של אמא שלי היה מתפוגג.
"מי אמר לי להתחתן איתו, תגידו לי, בשביל מה? הרי היה לי כל כך טוב בכפר שלי, לעזאזל!"
דבריה היו נכונים אבל גם לא נכונים. היא נולדה בכפר דייגים ליד הים, שהיה כל כך קרוב לאֲלמֵרִיָה עד שכמעט נחשב לפרבר של העיר. שם מעולם לא היה קר. ידעתי את זה כי אחותה הצעירה של אמא שלי התחתנה בתחילת חודש מרס והזמינה אותנו לחתונה. בהתחלה ההזמנה לא ממש הלהיבה אותי, כי אף על פי שלא היתה זאת הפעם הראשונה שהוזמנו, ההזמנות האלו מעולם לא מומשו עד אז. אך בפעם ההיא זה היה אחרת. ראשית, מפני שאמא שלי החליטה כן לנסוע, לחזור לכפר שלה אחרי היעדרות ממושכת בת יותר מעשר שנים, ושנית, מפני שהחליטה לקחת אותנו איתה. ב-1947, נסיעה מעֵין זו היתה אירוע של ממש בשביל כל משפחה מאזור סייֵרה סוּר.
"ולמה אבא לא בא?" העזתי לשאול לאחר שהתיישבנו באוטובוס שעמד להסיע אותנו מפוּאֶנסַנטָה דֶה מַרטוֹס עד הכפר השכן, מַרטוֹס, בשעה שהסתכלתי על אבי דרך שמשת החלון בעודו מנופף לנו לשלום מהמדרכה.
"כי לא."
"ולמה לא?"
"כי הוא לא יכול."
"הוא צריך לעבוד?"
"ברור."
הכפר שלי התעורר באותו הבוקר מכוסה בשכבת שלג דקה. במַרטוֹס השלג אינו נערם אך האוויר נהיה קר מאוד. אני יודע את זה כי האוטובוס השאיר אותנו ליד תחנת הרכבת באיחור של עשרים דקות, כך שלרכבת הגענו בריצה, ולמרות הריצה, הזיעה וסחיבת התיקים – שבין היתר כללו מתנות לכלה ולמשפחתה – לא הצלחנו להתחמם.
אמא זירזה אותנו כאילו היינו עדר כבשים, בעודה אוחזת בידה דף מודפס ומתקדמת דרך המעברים בחיפוש אחרי שני אנשים מהגווארדיה סיביל שנסעו ברכבת.
זאת היתה הפעם הראשונה שעליתי לרכבת בלי אבא שלי, ואף שניסיתי להסתיר זאת – כי בהיעדרו כיהנתי זמנית בתור הגבר היחיד במשפחה – פחדתי מהכול. כשהוא היה איתנו זה היה אחרת. כשהיה הולך לפנינו במדים שלו, עם כובעו משולש הפינות[5] והנשק הרשמי, הנוסעים היו מפנים לנו את הדרך, והפקחים בִּמקום לבקש מאיתנו כרטיס היו ממהרים להקים את היושבים כדי לאפשר לנו להתיישב ביחד. אבל הפעם אבי לא בא, ואני לא כל כך סמכתי על שני הדפים המודפסים שנתן לנו בתוך מעטפה כשנפרד מאיתנו ליד האוטובוס. אך בכל זאת הכול הסתדר. אמא הכירה את אחד משני האנשים מהגווארדיה סיביל שנסעו באותה רכבת, רב־טוראי ששירת בפוּאֶנסַנטָה לפני שהועבר למטה הפיקוד של חָאֵן, והוא, בלי להסתכל בכלל בניירות, קרא לפקח והסביר לו שאנחנו משפחה של עמית שלו, ואז גם מצא לנו מקומות ישיבה ונתן לי חופן סוכריות בטעם מנטה חריף, כאלה שצורבות גם בלשון וגם בחיך.
"כדי שתחלק לאחיות שלך," הוא אמר לי מחויך, אבל דולסה ירקה את הסוכריה הראשונה מייד אחרי שטעמה אותה ופֶּפָּה כבר הספיקה להירדם בזרועות אמא שלי כשהתכוונתי לכבד אותה, כך שבסוף אכלתי את כולן לבד.
הנסיעה היתה שלווה, שקטה, שונה מאוד מהנסיעה חזרה. כשהרכבת התחילה לנסוע עדיין רעדתי מקור, אבל שעה לאחר מכן השמיים כבר היו כחולים, השמש זהרה וכמעט לא שמתי לב שפתחתי את המעיל. זמן קצר לאחר מכן כבר לא יכולתי לסבול אותו מרוב חום.
"אמא, אני מזיע," אמרתי לה בשעה שהורדתי גם את הסוודר. "זה מפני שהפעילו את החימום או…?"
"לא," היא ענתה מחויכת, כאילו בזה הרגע השתחררה ממשקל חורג.
"אז פשוט חם."
"ויהיה עוד יותר חם בהמשך."

התחלנו לראות פרחים שגדלו באופן טבעי לאורך פסי הרכבת, פרחי חורף, שיחים ענקיים מוכתמים בכתמים אדומים, ורודים, לבנים או סגלגלים. פרחים גדולים ויפים, כמו אלה שקונים בחנויות. אמא הצביעה עליהם, שטופי שמש ומסתוריים, וקראה בשמותיהם בלי להסס, הרדוף, היביסקוס, בוגנוויליה. בזמן שהקשבתי לה חשבתי על הפרגים, על החינניות ועל פרחים כחולים שהיו כל כך זעירים שאפילו לא היה להם שם, אלה היו כל הפרחים שגדלו בכפר שלי ואך ורק בזמן האביב. בתחנות הרכבת בהן חלפנו האנשים הסתובבו בחולצות או בז'קטים דקים ופתוחים, ואני הסתכלתי עליהם ועל הגן ההוא שנמצא בקיץ נצחי ולפתע הבנתי הכול, את מצבי הרוח של אמא שלי, את השְבועות שהיתה נשבעת בטון של כופרת מיואשת, את התימהון המר שהיה אוחז בה מדי שנה כשהיה מגיע הקרח ואיתו הימים הקשים בגינם היתה שואלת בקול רם מה היא בכלל עושה בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס. אבל הדברים אינם תמיד כפי שהם מצטיירים, וגם את זה גיליתי בנסיעה ההיא.
הרדוף, היביסקוס, בוגנוויליה. כשראיתי אותם שוב אחרי שלושה ימים – גדלים כל כך יפים וחסרי תועלת לאורך פסי הרכבת שהחזירה אותי לחָאֵן, למַרטוֹס, לשלגים שעל הרכס – למדתי שאת הפרחים לא אוכלים. ראיתי את הים, אבל ראיתי גם איך הגלים לקחו עימם, גל אחרי גל, את השמחה של אמא שלי. גיליתי שהיא לא הגזימה כשנהגה לספר שבכפר שלה אנשים הלכו לעבוד עם עגבנייה ואשכול ענבים בתור הארוחה היחידה ליום שלם, מה שבמונחי המקום נחשב למספיק. היא גם לא הגזימה כשאמרה שיש אנשים עניים הרבה יותר מאיתנו. אבא המתין לנו על הרציף לבוש בבגדים חמים מאוד. כל כך שמחתי לראות אותו שם עד שמיהרתי להוריד את שמשת החלון כדי לקרוא לו. במקביל נופפתי בזרועותיי לשלום מהר עד כדי כך שכלל לא הרגשתי את קבלת הפנים של הקור שהתלבש על אפי ועל אוזניי, חוגג את חזרתי לממלכתו. אמי לא הספיקה לשאול אותו למה הוא שם ולא בתחנת האוטובוס בכפר שלנו, במקום שחשבנו לפגוש אותו. הוא אמר לה מייד שהתגעגע אלינו מאוד והיא חיבקה אותו כאילו היו עדיין רק חבר וחברה, כאילו עוד לא התחתנו, כאילו אנחנו טרם נולדנו ולא עמדנו שם, מולם, מסתכלים עליהם ותוך כדי כך שומעים את אמא שלי, לא, לא, אני אומרת לך שאני לא חוזרת, אנטונינו, אני נשבעת שאני לא חוזרת…
"ומה איתך, נינו?" אבא הניח את אחותי פֶּפָּה על הרצפה, אחז בכתפיי, נישק אותי. "אהבת את הים?"
"מאוד, אבא, הוא כל כך גדול… הוא ענקי."
זה מה שאמרתי לו והוא חייך כאילו זה בדיוק מה שציפה לשמוע. אז הבנתי שכבר לא אגיד לו שום דבר. לא אספר לו שבני־הדודים שלי גנבו לי את הנעליים כשחלצתי אותן כדי לשחק יחף, כמוהם, בחוף הים, וראיתי אותן שוב רק כשנודע לאמא, ושהיא במקום לכעוס עלי יצאה לרחוב אחוזת אמוק כדי להחזיר אותן מייד, בדיוק כפי שהיו כשהשארתי אותן ליד סירה, כל אחת עם הגרב שלה בפנים. לא אספר לו שהדודה מריה דל מר מוכרת את הביצים שהטילו התרנגולות שלה כי הן יקרות מכדי להאכיל בהן את הילדים שלה, וגם לא שאמא הגניבה לנו פרוסת לחם עם גבינה כדי שלא נבקש ארוחת ארבע מסבתא. הבנתי שכבר לא אספר לו שביום החתונה, בפתח הכנסייה, התקרב אלי גבר שחרחר ורזה – כמו כל הגברים באזור – כדי לשאול אותי אם אני הבן של האיש מהגווארדיה סיביל, ולהבהיר לי שהוא שאל רק מפני שהוא שמח שהוא לא האבא שלי. האיש הזה, שפעם חיזר אחרי אמא שלי, המשיך לבהות בי כשחיוך עקום ומתוח מצויר על שפתיו. זה היה די מפחיד, אבל גם את זה לא סיפרתי לאף אחד.
גם האיש שנסע איתנו ברכבת חזרה היה שחרחר ורזה, אך הוא גם היה מלוכלך מאוד. החולצה שלו היתה קרועה בצדדים, והיה לו פצע ישן בפינת המצח שהותיר שובל של דם יבש על פניו. הוא נסע כל הדרך בעמידה כשמבטו תקוע ברצפה, אם כי מדי פעם היה מפנה את ראשו שמאלה כדי להסתכל מעבר לחלון בהבעה אילמת ועצובה, ואף מופנמת, כאילו באותם הרגעים היה עסוק בפרידה מהנוף אבל לא רצה שאף אחד ישים לב לכך. מדי פעם הוא הוציא, בידו השמאלית, סיגריה מכיס המכנסיים, הניח אותה בין שפתיו ובהינד ראש ביקש אש מהשומר שישב לצד אמי. אז ראיתי שכולו רועד. רעדה לו היד, וגם כל הזרוע, אפילו רעדו לו השפתיים כשינק מהסיגריה. האיש לא פצה את פיו במשך כל הנסיעה. גם לא הסתכל, אפילו לרגע, על איש הגווארדיה סיביל, שנסע בעמידה, לצידו, ושאל ידו השמאלית – שהציצה מתחת לשרוול בצבע ירוק־זית – יד ימינו היתה אזוקה.
הוא היה אסיר, או אולי עוד לא, אולי רק נעצר וטרם נכנס לבית־כלא. ידעתי שהדבר ייתכן מפני שפעם, בזמן שנסעתי עם אבא לחָאֵן, ראיתי סצנה דומה, אם כי לא היה מדובר אז בעציר אלא בעצירה. היא נסעה בישיבה והתייפחה חרישית כשראשה טמון בין זרועותיה. בגלל זה מצבה זיעזע אותי פחות ממצבו של האיש ההוא. בגלל זה, ומפני שאז לאף אחד לא התחשק להשתין.
"אני צריך ללכת לשירותים, מקאריוֹ, אני לא יכול להחזיק יותר."
השומר האזוק פרץ לדבריו של חברו משוחרר הידיים ששוחח בנעימים עם אמא שלי, וזה ענה לו בהינד ראש ששידר תחושה של חוסר אונים, כדי לרמוז על בעיה שטרם הצלחתי לקלוט.
"תחזיק מעמד, אחי," הוא דיבר בטון כמעט מתחנן. "בתחנה הבאה…"
"לא, מקאריו, לא. אני אשתין במכנסיים."
"באמת, כמה חבל! בטח, שתית כל כך הרבה מים…"
"מה יכולתי לעשות אם הרופא אמר לי?" הוא היה שומר צעיר וחביב, והלחץ שלו, אם לשפוט על פי ארשת המצוקה שעטו פניו, אמיתי לגמרי. "אני צריך לשתות הרבה כי יש לי אבנים בכליות."

"כן? הייתי זורק לך אבן אחת על הראש." השוטר מקאריו, לעומת זאת, היה בן גילו של הסֶגן מפוּאֶנסַנטָה, קירח ובעל כרס, אם כי לא היו לו דרגות, אפילו לא דרגת רב־טוראי. "בוא נראה, תגיד לי אתה מה נעשה… או אולי פשוט תיקח אותו איתך לשירותים…"
"אני? מה פתאום. רק זה חסר לי, שהוא יראה אותי משתין."
מקאריו הסתכל סביב ומבטו התעכב עלי.
"אני לא יכול להחליף אותך," אמר לעמיתו, "אתה כבר מכיר את הנהלים, אבל… אם אתה לא מסוגל להתאפק, ולילד לא אכפת…"
"בטח שלא אכפת לו!" אמא הסתכלה עלי, חייכה, אבל אני לא הבנתי כלל למה התכוונה. "אתם הייתם כל כך אדיבים אלינו. קדימה, נינו, לך…"
"לאן?" שאלתי אותה, אבל היא דחפה אותי קדימה מבלי להוסיף מילה, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה איש הגווארדיה סיביל המבוגר יותר כבר שיחרר את החבר שלו ואזק אותי לאיש הרועד.
"לא הייתי אמור לעשות את זה, את יודעת…" מקאריו פנה אל אמא שלי בעוד אני התחלתי להזיע כפי שלא הזעתי בחיי. "אבל, טוב, העבודה לפעמים…"
"אל תדאג, אין צורך שתסביר לי שום דבר." אמא המשיכה לחייך ואני להזיע. שמעתי את נשימתו הקרובה של העציר והזעתי, חשתי את ידו כנגד ידי, מתחככת בקצה השרוול והזעתי, היה נדמה לי שאני שומע את דפיקות הלב שלו, והזעתי, הזעתי כל כך הרבה עד שהרגשתי כאילו התייבשתי מפנים. "בני נולד בבית־המטה ומעולם לא גר במקום אחר."
"רואים עליו, תהיי בטוחה. כל כך מנומס וצייתן… ככה הוא מתחשל, נכון?" רק אז מקאריו פנה אלי. "כי אתה, כשתגדל, בטח תרצה להיות בגווארדיה סיביל כמו אבא שלך, נכון?"
"אני, כשאגדל, אהיה בגווארדיה סיביל," נהג להגיד פקיטו, בנו של רומרו. "זה ממש שווה, מקבלים הכול בחינם, נוסעים ברכבת בלי לשלם, נכנסים לקולנוע בלי לקנות כרטיסים, ושלא לדבר על משחקי כדורגל, נכון? גם אפשר לראות את מלחמות השוורים בחינם, מהמחסומים שמוצבים לצד הזירה כדי להגן על הלוחמים מפני השוורים, איפה שעומדים הסוכנים שלהם. אני, על בטוח אני אהיה בגווארדיה," היה מהנהן בראשו בביטחון כה רב כאילו כבר חבש את הכובע משולש הפינות על מצחו, "כדי לקחת לאשתי מדי פעם כמה קילו של תפוחי אדמה, או זוג מלונים, כאלה שהשכנים משאירים בכניסה לבית־המטה, כדי שתִשמח כמו אמא שלי, וכדי שלא אצטרך לבזבז כסף ביריד, בזמן שהילדים שלי עולים בחינם על כל המתקנים ואותי מזמינים לשתות ולאכול, אל תגיד שלא חוסכים ככה, כמו שאבא שלי אומר…"
"אני עוד לא יודע מה אני רוצה להיות כשאגדל," עניתי למקאריו באותו יום, ושמתי לב שמשהו בדרך שאמרתי את זה, אולי ההטעמה או עצם זה שדיברתי בקול חרישי, כמעט בלחש, הביא את האדם שהיה אזוק ליד השמאלית שלי להסתכל עלי. הפניתי את ראשי אליו, והתבוננתי בו, שמתי לב שהוא כל כך צעיר, כמו האיש מהגווארדיה סיביל שהלך לשירותים. עיניו היו כהות, אפו נשרי, עורו לבן, לחייו סמוקות, שפתיו דקות, מתוחות ולחוצות, ועל אצבע הקמיצה של ידו האזוקה לידי זהרה טבעת שנראתה חדשה.
"בוא לגווארדיה, ילד!" מקאריו התחיל לצחוק, העציר עצם את עיניו לפני שחזר להביט מעבר לחלון, ואני הסתכלתי על קווי המתאר של ראשו. שערו המלוכלך מבוץ נדבק לו לעורף, וצווארון החולצה הלבנה שלו היה כל כך מלוכלך עד שנראה אפור. "איפה יהיה לך יותר טוב?"
החבר שלו חזר מהשירותים, ומייד לאחר מכן חזרתי לשבת בין אחיותיי והוא חזר להיות אזוק לעציר, כאילו לא קרה כלום. כן קרה, אבל זה כבר לא היה חשוב, כי הגענו לחָאֵן, כי כבר חזרנו הביתה, ולכן מעולם לא סיפרתי את זה  לאבא שלי.

באלמריה למדתי שהדברים הם לא כפי שהם נראים, וכשהגענו למרגלות הרכס, בשעה שהנוף הפך להיות גלי ועצי הזית השתלבו בו על רקע ההרים המתנשאים, חזרתי לחשוב על כך. ה"פאבה"[6] – מכיוון שכבר היינו בחזרה בבית יכולנו לקרוא לאוטובוס בשמו – המשיך להתקדם במעלה ההר. בזמן שהסתכלתי מבעד לחלון נזכרתי ביופיים המתפרץ של הפרחים שהקיפו את המדבר המישורי המכוסה אבנים בדרך לאלמריה, בו לא גדל דבר מלבדם, ושמחתי על כך שנולדתי כל כך רחוק מהים. מהכביש, ההרים הצטיירו כאילו הכילו בתוכם רק אבנים ושיחים, סלעים עֲקרים תחת שמיים חסרי רחמים, אבל אנחנו שנולדנו בין פסגותיהם הכרנו אותם היטב, כמו גם את העושר הגלום בהם שנחשף רק בפני מי שמסוגל למצוא אותו.
כי בהרים שלנו לא מבצבצים פרחי הרדוף, היביסקוס טרופיים או בוגנוויליה, באשכולות אדומים, ורודים, לבנים או סגלגלים, אבל יש חוגלות ושפנים, ארנבות ושלווים, ברווזים שעפים או שוחים באגמים. הנחלים שיורדים מהפסגות במהירות כאילו השלג רודף אחריהם, מאכלסים דגי טרוטה שמשמינים במימיהם המתוקים והקרים, ולפעמים, בבריכות הטבעיות שנוצרו באפיקיהם, משפחות סרטנים סוערות משתקעות להן ונרגעות. בגדות הנחלים גדלים חלזונות בין צמחים מסוימים בעלי סגולות מרפא, ובכל מקום אפשר למצוא אספרגוס פראי שבסוף האביב מבשיל, כמו תותי העץ בקיץ, לפני שהסתיו מכסה את האדמה בפטריות אכילות. בחורף מתעצם השפע הזה, יורדים חזירי הבר שבורחים מהקרח, והצבאים מאבדים את הכיוון, מתרחקים מהעדר, ולמזלם של הציידים, לפעמים הולכים לגמרי לאיבוד. בהרים יש מערות שמשמשות מקלט מהקור, חורשות מוצלות אליהן אפשר לברוח מהחום, כוורות גדושות דבש מוסתרות בחללי העצים ויש מי שתייה בשפע שמספיקים לניקיונות ולרחצה. בהרים יש המון דברים עבור מי שיודע למצוא אותם. לכן, ואף על פי שמסיבה זו או אחרת אף אחד מעולם לא אמר זאת בקול רם, כולנו ידענו שההרים של הכפר שלי מלאים באנשים.
פוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס היה הרבה יותר קטן מהכפר של אמא שלי, ובכל זאת, שם היו רק רב־טוראי ושני שוטרים נטולי דרגות של הגווארדיה סיביל, שחיו בתנאים טובים יותר משלנו כי היה להם יותר מקום. בית־המטה שלנו לא היה הרבה יותר גדול משלהם, אבל המפקדה הורתה להציב בו מחיצות כדי להקטין את החדרים, את המשרד המרכזי, את חדרי המעצר ואף את אולם הדגלים. כך הצליחו להכניס למבנה אחד שמונה משפחות, חמישה אנשי הגווארדיה מן השורה, רב־טוראי, סַמָּל וסֶגֶן שהיה הבוס של כולם וגם של אנשי הגווארדיה שבלוס ויליארֶס ובווָלדֶפֶּניאס דֶה חָאֵן, כי אמנם הכפר שלי לא היה הגדול וגם לא החשוב ביותר באזור הסיירה, אבל מבחינת מיקומו הגיאוגרפי, היה המרכזי ביותר.
רשמית, דון סלבדור היה דמות מוכרת ונמנה עם בעלי התפקידים הבכירים בצבא באזור סייֵרה סוּר, אבל בפוּאֶנסַנטָה אף אחד לא לקח אותו יותר מדי ברצינות. אשתו נהגה להשוויץ, ובכל הזדמנות הבהירה שבעלה הוא לא איש הגווארדיה סיביל אלא סֶגן בחיל הרגלים של צבא ספרד, ושהציבו אותו שם כדי שישליט סדר. ברגע שהוא יסיים עם השודדים, היתה מוסיפה, נחזור לעיר מָלָגָה, בירת המחוז בעל השם הזהה, כדי לחיות ברווחה, בווילה עם גינה ונוף לים. אף אחד לא העז לגחך בפרצופה, אבל שיגעונות הגַדלות שלה לא מנעו מה"עקשן" להצמיד לבעלה – שהיה נמוך ושמנמן – את הכינוי מישלין, בשל דמיונו לאיש הצמיגים של החברה המפורסמת. אני מניח שידעתי זאת מאז ומתמיד, אבל עד שלא הלכתי לכפר של אמא שלי לא שמתי לב בכלל שבכפר שלי היה איש אחד מהגווארדיה סיביל על כל מאתיים תושבים, אבל זה לא קילקל את השמחה שלי על כך שחזרתי הביתה.
כשירדתי מהאוטובוס הייתי רעב ועייף מהנסיעה, אבל הייתי ערני מספיק כדי לשים לב שהשלג בכפר מלוכלך. מהלובן האינסופי והמושלם ממנו נפרדתי כמה ימים לפני כן נותרו רק כמה טלאים שגורלם נחרץ: להפוך לבוץ לצד הקירות הצפוניים, אליהם לא הגיעו קרני שמש ישירות. עוד צפוי היה לרדת שלג אבל הקור החל להיחלש בהדרגה לטובת קיץ שעוד יסתבר כארוך, חם ויבש. אני זוכר את אותו קיץ היטב, כפי שאני זוכר את כל האירועים של אותה שנה שהחשבתי אז לחשובה ביותר בחיי. כאילו שנת 1947 ניחנה ביכולת לחוש במשמעות המיוחדת שלה עבורי, או אולי היתה כזו כדי שאמחל לה על שחשפה אותי כבר אז לרשעות הטמונה בפרדוקסים, כך או כך היא העניקה לי מתנה בטרם נבלעה בלימבו של לוחות השנה.
הקרח לא המתין לדצמבר, אבל אמא שלי, לעומת זאת, כן. כשנכנסתי למטבח רועד כולי, לא כל כך מפני הקור אלא בשל התדהמה שעורר בי המגע הראשון עם הקרח, מצאתי אותה יושבת ליד התנור במצח מכווץ, רוטנת כהרגלה. היא היתה עטופה בגלימה ישנה של אבא שלי וברגע הראשון לא יכולתי לראות מה היא עושה, אבל כשנעמדתי לידה היא חייכה אלי. בידיה אחזה מנשא חדש, עשוי שתי פיסות שמיכה מוצמדות, אותן גזרה על פי מידותיו של בקבוק שתייה קלה ותפרה בחוט צמר בתפר רצוף וצפוף. מתחתית המנשא היה תלוי חלק עגול על תקן פקק, שבהמשך ייקשר ללולאה התואמת לכפתור שאיפשר לנעול אותו ובצורה כזאת, החום של המים הרותחים יישמר בלי חשש לכוויות.
"תראה, אתה אוהב אותו?" חיוכה של אמא התרחב, משתקף בעיניה.
"כן, הוא יפה מאוד." ורק אז קלטתי, "זה בשבילי?"
כשהינהנה בראשה, הרגשתי שמחה פראית מעורבת בגאווה, הכרת תודה וציפייה לאושר, מעין הקדמה למה שבוודאי ארגיש כשאגיע לבית־הספר עם בקבוק משלי בתוך מנשא. מפני שלא הצלחתי להביע התרגשות כל כך סבוכה במילים פשוט התנפלתי עליה, חיבקתי אותה במלוא הכוח ונישקתי אותה כל כך הרבה פעמים עד שכמעט נפלנו שנינו מהכיסא.
"עזוב אותי, נינו, אנחנו עוד ניפול!" זעקה בעודה מצחקקת.
"תודה, אמא," הצלחתי להגיד לבסוף. "תודה, תודה, מיליון תודות."
"זה שום דבר. בינואר תחגוג יום הולדת עשר, נכון? אתה בוגר והרבה יותר אחראי מאחותך, ולה הכנתי את המנשא כשהיא היתה בגילך… אבל אתה צריך להבטיח לי שתשמור עליו היטב. אל תשאיר אותו בכל מיני מקומות כשאתה הולך לשחק, ותשים לב איפה אתה מניח אותו, שלא יפול. הבקבוקים הריקים עולים כסף, אתה יודע."
"אל תדאגי, אמא, אני אשמור עליו טוב. איפה הבקבוק?"
"עדיין לא קניתי אותו, אפילו עוד לא סיימתי עם המנשא. עוד לא הכנתי את הלולאה וגם לא תפרתי את הכפתור, אבל אם תרצה, תוכל לחנוך אותו הלילה. ובינתיים, כדי ללכת לבית־הספר…"
היא הנידה בראשה אל עבר האח ואני הסתכלתי, בפעם האחרונה, ללא תחושת עוינות וגם בלי תחושת געגועים, על אבן החימום השחורה והשטוחה שלי, שכעת חתמה את פרק הילדות האמיתית שלי.
"לא, לא צריך. היום בטח לא יהיה כל כך קר."
בבית־הספר בכפר שלי אנחנו, התלמידים, התחלקנו לשתי קבוצות, קטנים ובוגרים, על פי קריטריון שונה מאוד מזה שהנחה את דון אאוסביו כשחילק אותנו לכיתות. אבנים ובקבוקים, זה היה החוק על פיו פולגנו, תוך כדי התעלמות מהבדלי גיל, גובה או ידע. הילדים הקטנים היו אלה שיצאו מהבית כשהם אוחזים בשתי ידיים באבן חמה עטופה בסמרטוטים, אותה היו מחזיקים צמוד לחזה. הבוגרים, לעומת זאת, קיבלו על עצמם, בעקבות האמון שניתן בהם, את האחריות לשאת בקבוק של שתייה קלה מלא במים רותחים, שהמנשא שעטף אותו – אשר נתפר במיוחד למטרה זו מפיסת שמיכה עבה שהתרככה עם השימוש – הפך למקור חום נעים מאוד.

הבקבוקים שמרו על החום במשך הרבה יותר זמן מהאבנים, ובישיבה ליד שולחן הכתיבה היה נעים להניח אותם על הרגליים, לגלגל אותם מעלה ומטה או להניח אותם על הרצפה כדי לאחוז אותם בין הקרסוליים. המון פעמים התבוננתי בילדים אחרים עושים את זה בזמן שניסיתי לשווא לשמר את החום של האבן שלי, שלקחתי הביתה כל יום אחר הצהריים, כשהיא פושרת, כדי שאמא תפשיט אותה, תניח שוב לצד האש ותחזור לעטוף אותה ברצועות סדינים ישנים כדי למסור לי אותה ברגע שהיתה שולחת אותי למיטה, המקום השני בו הבוגרים נבדלו מהקטנים על פי החוק של האבן והבקבוק.
באותו יום התרגשתי כל כך שעמדתי לשנות קטגוריה, עד שיצאתי מהבית עם הידיים בכיסים ואפילו לא היה לי קר בבית־הספר. אפילו שדון אאוסביו החליט שהגיע הזמן להדליק את התנור הקטן והיחיד שעמד לרשותנו, והתיישב לצידו לאחר שהבהיר לנו, כהרגלו, שלא נחשוב שהוא אגואיסט אלא פשוט העצמות שלו, שחשות שהזקנה מתקרבת, מתעקשות לא להתחמם לעולם. באותו לילה, בפעם הראשונה בחיי, שמחתי לעזוב את גן העדן שבמטבח, שאמא חיממה בעזרת הארובה, הגחלים שבתנור ומחתת הגחלים שתיפעלה טוב יותר מכולם, הכול מפני שכעת אחזתי בידיי את הבקבוק החדש. אמא מילאה אותו בעזרת משפך, סגרה בלחץ את פקק השעם שאבא גילף בו חריצים בסכין כדי שייתברג היטב, וחתמה את צוואר הבקבוק מתחת לנר דולק. אחר כך, כשהשעווה כבר הלבינה והתמצקה, הכניסה אותו למנשא, כיפתרה אותו ומסרה לי. כמעט הפלתי אותו. הוא היה כל כך חם עד שהנחתי אותו בין הסדינים לפני שהתפשטתי וכשנגעתי בו שוב, כל המיטה כבר הספיקה להתחמם.
ובכל זאת, באותו הלילה לא יכולתי להירדם. אולי זה היה בשל ההתרגשות, לראשונה לא הרגשתי את כפות רגליי הזועקות אלי בקיפאונן, או אולי זה היה עניין של גורל, אבל כשההורים שלי קמו מהשולחן הקטן, שתחתיו הוסתר מתקן חימום שלידו נהגו לשבת בלילות הקרים, הייתי עדיין ער. שמעתי אותם מכבים את האור, נועלים את דלת הכניסה ונכנסים לחדר שלהם הצמוד לשלי. קירות בית־המטה הפכו דקים ומכוסי נקבוביות כנראה מרוב שהזיזו את המחיצות כל כך הרבה פעמים, ועל כן לא ידעו לנצור סודות. כך נודע לי שאמא שלי נכנסה למיטה לבושה, ויכולתי לשמוע אחת־אחת את הוראותיה, שאבי מילא אחריהן בציות מוחלט, לפני שאמר משהו שלא הייתי אמור לשמוע.
"בוא הנה, אנטונינו, תשכב על הגב כדי שאוכל לאחוז בך… לא, לא ככה, אדוני. ככה, טוב מאוד… צריך להודות, יקירי, שיש לך מזל, זה מפני שאתה כמו תנור, עכשיו הרגליים… לא, קפל את הברכיים…"
"הרגליים שלך קפואות, מרסדס!"
"ברור. למה חשבת שאני עושה כל כך הרבה התעמלות… אני מנסה להתחמם. תחזיק מעמד אדוני… טוב, אתחיל להתפשט…"
"סוף־סוף."
"מה אתה רוצה? קשה לי, אנטונינו, אני מאלמריה, אתה יודע, אם זה מפריע לך היית צריך לחשוב על זה קודם."
"נו, אני יכול לכבות את האור כבר?"
"קדימה, תכבה."
במהלך הדממה שהשתררה בהמשך, המיטה שלי התרככה והרגשתי שאני שוקע בה כאילו הגוף שלי התמלא בקצף פושר ורדרד. העיניים שלי, העצומות מבחוץ, החלו להיעצם גם מבפנים, אבל לפני שנרדמתי לגמרי אבא שלי חזר לדבר, ואני חזרתי להקשיב.
"מרסדס," הוא נשמע ערני ממש.
"מה…" היא ענתה לו בקול עמום, יבש, רדום.
"נינו מדאיג אותי." מאותו הרגע, אף אחד משלושתנו לא הצליח להירדם.

"נינו? למה? דון אאוסביו אומר שהוא תלמיד טוב."
"לא, זה לא העניין, הוא באמת ילד מאוד פיקח, אני כבר יודע את זה. אבל הוא גדל לאט."
"הוא כבר יגדל."
"או שלא. מה שמדאיג אותי… אם הוא ימשיך כך, הוא לא יגיע לגובה הנדרש, מרסדס. ואם לא יגיע לגובה, הוא לא יוכל להיכנס לגווארדיה."
"אבל מה אתה אומר, אנטונינו? אני מזכירה לך שהבן שלך הוא רק בן תשע."
"אז מה? עדיף להקדים תרופה למכה, לא? אם כשיגדל יעבור את המטר־שישים, הוא יוכל להתקבל לגווארדיה סיביל, אבל אם לא… לכן חשבתי שהכי טוב שילמד להקליד במכונת כתיבה."
"מה?"
"להקליד במכונת כתיבה, מרסדס, ואחר כך שילמד צרפתית וכשיסיים את בית־הספר… אני לא יודע, אולי הנהלת חשבונות, או משהו בכיוון הזה. כך הוא יוכל להתמודד לתפקיד של מזכיר ברשות המקומית, או פקיד בנציגות המחוז. גם אם הוא לא יגיע לגובה, אם הוא יהיה נמוך אבל מלומד, אף אחד לא יצחק עליו והוא יצליח להתפרנס יותר טוב ממני. אני לא צודק?"
"תראה אנטונינו, אין לי מושג מי הכניס לך לראש את הרעיונות האלה, אבל תדע לך…"
"אל תגידי לי כלום, מרסדס. את רק צריכה לציית ולא לתת לי עצות."
הפסקנות בה נהג אבא שלי לסיים כל ויכוח הִשליטה בחדר השינה שלהם שקט שלא השתלט עלי. חצי תריסר מחשבות סותרות בטעם חמוץ־מתוק השתוללו בתוכי, נזכרתי פתאום בקור שנפלט מהאזיקים שהיו אזוקים לידי השמאלית ובנשימותיו של גבר שחרחר ורזה, מלוכלך ופצוע, ששובל דם קרוש על מצחו, וטבעת נישואין בידו הימנית.
בזמנים קשים ילדים גדלים מהר. הזמנים של ילדותי היו הגרועים ביותר ובגיל תשע היה לי כבר ברור שאני לא רוצה להצטרף לגווארדיה סיביל, לא רציתי לנסוע אזוק לעציר, לא רציתי לגור בבית־מטה, לא רציתי להפחיד אנשים, וגם לא לדעת שהם יורקים לרצפה מייד אחרי שאני מַפנה להם את הגב, לא רציתי שהשריף והרוקח ילקקו לי וגם לא ללקק בעצמי לדון חוסטינו ולראש העירייה, או לסבול את השחצנות של סַמל חוצפן וממורמר, שלא לדבר על כך שאשתי תצטרך לסבול את הגאוותנות של אשתו של סֶגן שמן בעל כפות רגליים מסריחות. לא רציתי להיות בגווארדיה סיביל, לא רציתי לחלוק את האסלה היחידה עם ישבניהם של בני המשפחות של שאר אנשי הגווארדיה, וגם לא לעצור את השכנים שלי ולגרור אותם אזוקים ברחוב, לא רציתי לשאול את הילדים שלי למחרת היום איך היה בבית־הספר ולשמוע איך הם עונים לי בסדר, בסדר גמור, ושזה יהיה שקר.
בגיל תשע רציתי לנהוג במכוניות מירוץ, לעבור לגרנדה או למדריד, ואם לא, אז לחיות כמו פֶּפֶּה הפורטגוזי, שיהיה לי ביתן קטן למרגלות ההר, גן ירק, סוס, כמה בעלי חיים, כמה חברים, ולחיות רחוק, רחוק מהכפר, רחוק מהסֶגן ומאשתו, רחוק מדון חוסטינו, רחוק מהשריף ומהרוקח. לטפס להר כדי לדוג דגי טרוטה ולאסוף פטריות באור יום כשרק יתחשק לי, ולא לחזור הביתה עם שחר, במעיל קשיח מהקרח, טל קפוא על השפם ומאגר שְבועות על קצה הלשון, או לא לחזור כלל. את זה רציתי ובכל זאת, מעולם לא עלה על דעתי שלא תהיה לי בכלל האפשרות לבחור לא להיות בגווארדיה סיביל.
רומרו, החבר לעבודה של אבא שלי, היה בן של איש הגווארדיה. גם סנצ'יס, הסַמל שרצה להפוך לבוס של המטה כשמישלין יחזור למלגה, אותו כלל לא חיבבתי כי היה בו משהו זדוני והוא אהב לאיים על אנשים וליהנות מהחסינות שהקנה לו עֲבָרו כגיבור מלחמה שגדל בבית־מטה. הרקע של "קוּרוּ",[7] רווק בן עשרים ושתיים, היה דומה, ומכיוון שאצלו היה מקום פנוי הוא איפשר לי ללמוד בביתו – שלושת החדרים הסמוכים לחדרים שלנו. אבל הסיפור של אבא שלי היה שונה.
הוא נולד בווָלדֶפֶּניאס דה חָאֵן, קרוב מאוד לפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס, ולא עזב את הכפר שלו עד הגיוס כשעבר לשרת במליליה שבצפון אפריקה. הוא התחיל אז להתכתב עם אחות של חייל אחר, בעל שם כמעט זהה לשלו, אנטוניו, שבהתחלה התלהבה ממנו בעקבות אי הבנה. היא חשבה שיש רק כפר אחד בשם וָלדֶפֶּניאס, וששם, עם כל כך הרבה כרמים וכל כך הרבה יקבים, לעולם לא יהיה מחסור בעבודה. כך קרה שאפילו שמההתחלה אבא שלי התוודה שהוא פועל נטול אדמות העובד על בסיס יומי, בדיוק כפי שהיה אביו, וסבו, והסבא רבא שלו וכך כל השושלת בערך עד לאדם וחווה, היא אמרה לעצמה שהם יסתדרו. כשסיים את השירות הצבאי שב אבי לספרד באונייה, ובתירוץ שהיא באה לקבל את פני אחיה שחזר גם הוא באותה אונייה, אמא שלי הגיעה לנמל אלמריה כדי להכיר אותו. כשנודעה לה האמת, כלומר שמדובר במחוז חָאֵן ולא בסיוּדָד ריאל, בעצי זית ולא בכרמים, בבתי־בד במקום ביקבים, אבי כבר הספיק לנשק אותה, והיא אהבה את זה. הם התחתנו וכדי שלא יצטרכו לבחור בין הים להר, הם עברו לגור במקום זר באמצע הדרך שהיה חדש באותה מידה עבור שניהם.
עד לכאן, הכרתי את הסיפור. הרבה פעמים יצא לי לראות את התמונה שאמא שמרה בשידה, בה היא ואבא צעירים מאוד, עומדים בחצר מרובעת קטנה ונקייה, לבושים בבגדים חגיגיים, מחויכים, ומחבקים את אחותי דולסה שרק נולדה, העטופה בצעיפים למרות אור השמש שחודר מבעד לשיחי הגפן. כשאמא הראתה לי את התמונה ההיא בפעם הראשונה, היא סיפרה לי על הבית שהם שכרו בוואלדרוּביוֹ, כפר בגרנדה שהיה מוקף שדות סלק והיו בו כמה מפעלים לסוכר שהשכר ששילמו לעובד רציני וחרוץ היה טוב מזה ששילמו בעלי הקרקעות בווָלדֶפֶּניאס, ומנהלי העבודה לא פקדו מדי יום את כיכר הכפר כדי להשפיל את הפועלים כשהם מצביעים עליהם באצבע, היום אתה עובד, היום אתה לא עובד… בפעם הראשונה שראיתי את התמונה אמא הסבירה לי הכול בצורה ברורה וסיפרה לי ששם הם היו מאושרים מאוד, יותר מאשר בכל מקום אחר ובכל תקופה אחרת. אולי בשל כך, ומפני שהאושר הזה לא האריך ימים – בקושי שנתיים, היא מעולם לא הרחיבה על כך את הדיבור – ובפעמים ששלפה את התמונה כדי להתבונן בה, היא רק נהגה להגיד, איזה יופי הסתדרנו שם, היינו כל כך מאושרים אז, והיתה עוצמת את העיניים לרגע, כאילו כדי להתענג על אותו הזיכרון, או אולי כי כאבו לה הזיכרונות שהגיעו לאחר מכן.
עד לנקודה הזאת הכרתי את הסיפור היטב. על מה שקרה לאחר מכן שמעתי רק חצאֵי משפטים, מחשבות קטועות שאמנם לא הפכו לתעלומות של ממש, אבל גם לא היה ברשותי מספיק מידע כדי להשלים אותן. ידעתי שפרצה מלחמה שפילגה את ספרד לשניים: הוריי היו בצד אחד, והמשפחות שלהם בצד השני. אבא שלי התגייס כמתנדב כדי שלא יקרה כלום לאשתו ולבתו הקטנה, כך הגיע לראשונה לגווארדיה סיביל ואחר כך כבר נשאר. אני נולדתי באמצע המלחמה בבית ההוא בגרנדה שממנו אין לי שום זיכרון, ילד שהגיח לאוויר העולם במקרה ובעיתוי לא נכון, כתוצאה של חופשה מיוחדת. אבא, שהכיר אותי כשכבר הייתי בן יותר משנה, היה מוכן לתת כל דבר בתמורה להצבתו במטה מרוחק מהכפר שלו, אבל הוא לא הצליח להסתיר ממפקדיו את העובדה שהוא מכיר את האזור של סייֵרה סוּר כמו את כף ידו, כך ששלחו אותו לפואנסנטה דה מרטוס, שני צעדים מווָלדֶפֶּניאס דה חָאֵן, באזור שבו המלחמה עוד לא הסתיימה. זאת למרות העובדה שדון אאוסביו מתעקש, בתאריכים מסוימים, לספור בקול רם את מספר השנים מאז שיש שלום.

אבא שלי הגיע לגווארדיה סיביל לגמרי במקרה, לא מפני שסבי שירת לפניו, ולכן מעולם לא עלה על דעתי שהוא מצפה שאני אלך בעקבותיו, אבל גם לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך דואג לי. הדאגה שלו, מרגשת ומצערת כאחד, בילבלה אותי, וכששמעתי אותו הרגשתי כנוגס במילוי חמוץ של עוגה מתוקה או בליבו של פרי רקוב. הוא לא היה יכול לישון כי חשב עלי, ואני לא ישנתי כי בבסיס דאגתו היתה טמונה האכזבה שלו מכך שהוא היה אבי, שהוא הוליד ילד שגדל לאט, הנמוך מאחותו, נמוך מהילדים של אנשי הגווארדיה האחרים, נמוך מחבריו בבית־הספר.
זאת לא היתה אשמתי. הייתי שמח להיות גבוה כמו פקיטו, הבן של רומרו, שאת הקיץ שעבר סיים במכנסיים בעלי שני צבעים, כי באמצע אוגוסט אמו נאלצה לפרום לו את המכפלת ואף להוסיף רצועת בד, שגזרה מגלימה ישנה של אביו, כדי להצליח לקרב את קצה המכנס לברך. המכנסיים שלי בקושי השתנו במהלך כל החופשה. אמא היתה אומרת, מחויכת, שיש לנו מזל, אבל שנינו ידענו שבשמחה רבה היא היתה מוסיפה רצועת בד ירוק למכנסיים האפורים שלי, ואני בשמחה הייתי הולך כמו קשקוש צבעוני, כמו פקיטו.
זאת לא היתה אשמתי, אבל באותו לילה הרגשתי שכן. ובכל זאת, כמו שתפארתו של הים העצימה את השמחה שלי על כך שאני שייך לפנים הארץ, כך המרירות שהציפה אותי כשהבנתי שאני מקור דאגה לאבי הגיעה עטופה בתחושת הוודאות לגבי אהבתו, כל האהבה שהאיש הרציני והנוגה הזה היה מסוגל להכיל, אותו איש שלא היה נדיב בנשיקות ובחיבוקים כמו אשתו שהעניקה אותן בלי חשבון, שבקושי חייך, ושמעולם לא חזר לחייך כפי שחייך בתמונה שצולמה בימים שהיה מאושר.
הדרך הסבוכה בה מצאתי את האהבה של אבי, שלהבת כמוסה שבערה אי־שם בחשכה, שהוליד המפגש בין הדאגה שלו והסנטימטרים שלי, הצליחה לחמם את מיטתי בזמן שהחום של הבקבוק הפך להיות כחום גופי. אז, סוף־סוף, נרדמתי, וכשהתעוררתי נוכחתי לדעת שבאותו לילה שוב פקדה אותנו קרה. פקיטו נכנס לבית שלי בריצה, עוד לפני שסיימתי את ארוחת הבוקר, כדי להראות לי את הבקבוק החדש שלו, עטוף במנשא תפור מבד בגוני אפור מכוער יותר משלי, שהיה מעוטר בפסים כחולים ולבנים. אם הייתי יכול יום לפני כן להביט בכל הסצנה הזאת מהצד, ולראות את עצמי מתעמת עם האתגר שהציב בפניי הבן של רומרו בעודי שולף את הבקבוק שלי ביהירות של אקדוחן, הייתי חש גאווה והנאה. אבל לילה לפני כן שמעתי משהו שלעולם לא הייתי אמור לשמוע, ובאותו בוקר ראיתי הכול הפוך.
אני הייתי נמוך, נמוך מאוד. "צוציק", כמו שקראו לי בני־הדודים שלי באלמריה לפני שגנבו לי את הנעליים, מבלי לדעת שכך בדיוק קראו לי החברים שלי. אפילו הם, שמעולם לא אכלו בשר, היו גבוהים ממני. אבא שלי ידע זאת מבלי שיספרו לו, וגם אמא ידעה זאת, ולכן היא העניקה לי את הזכות לעבור מהאבן לבקבוק בטרם ציפיתי לכך. אף שניסיתי לשכנע את עצמי שהעיתוי המשותף של ההתוודות שלו וההחלטה שלה לא היה מתואם אלא מקרי, לא הצלחתי להשתחרר מחשד לא נוח ומשפיל, ולכן, כשהלכתי לבית־הספר עם פקיטו הייתי בטוח שהבקבוק שאחזתי בחוזקה בזרועותיי לא היה אות שהרווחתי בכבוד, אלא תכסיס מקסים שבאמצעותו ניסתה אמא למנוע ממני לפתח רגשי נחיתות.
עד אותו היום, העתיד היה חסר צורה עבורי. מאז, לעומת זאת, הוא הזכיר לי את מוט המדידה שבו השתמשו במטה למדידת גובהם של הצעירים שעמדו להתגייס, אשר המעצור שבקצהו עלה וירד כשדילג בין ראשיהם. "איפה הראש שלך היום, נינו?" שאל אותי המורה כמה פעמים. כל פעם הזדקפתי, הרמתי את הראש, הישרתי מבט אל הלוח והתנצלתי על כך שלא הקשבתי, אבל לא העזתי להגיד לו את האמת – שהייתי לכוד בעתיד.
"דון פרנסיסקו רומרו, קום," האיש החכם ביותר בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס נהג לפנות אלינו בנימוס מופרז כשהניח שהרמה שלנו לא תהיה ראויה ליחס שוויוני. "שבע כפול חמש?"
"שלושים."
"לא."
"שלושים ושש?"
"אפס."
"לא, אז חכה, אז צריך להיות שלושים וחמש."
"יופי, מצאת את הפתרון… ושבע כפול שש…? שבע כפול שש?" דון אאוסביו היה מאבד את הסבלנות, מתייאש, ואז היה יוצא מכליו ומכה באגרופיו על השולחן. "אל תספור באצבעות, בהמה! אני רואה אותך! ידיים מקדימה! שבע כפול שש? דון אנטונינו פרז, תפסיק ללחוש לחבר שלך ותעזור לו בקול רם. שבע כפול שש?"
"ארבעים ושתיים."
"שבע כפול שבע?"
"ארבעים ותשע, שבע כפול שמונה, חמישים ושש, שבע כפול תשע, שישים ושלוש ושבע כפול עשר, שבעים."
"יפה מאוד. אבל אל תחשוב שלא שמתי לב שחלמת כל הבוקר. מה קורה, מתעוררים רק כדי לעשות שטויות? דע לך שתקבל רק ציון חמש…"
פקיטו לא ידע את לוח הכפל, אבל זה לא היה חשוב כי הוא היה גבוה מאוד, כך שהיה ברור שיתקבל לגווארדיה סיביל, כמו אביו וכמו סבו. מיגל, הבן של הרוקח, לא היה כל כך טיפש כמוהו וגם לא כל כך גבוה. הוא גם לא היה כל כך חרוץ כמוני, אבל הוא יירש את בית־המרקחת ויקראו לו דון מיגל, ולכן יחיה ללא דאגות כשהוא מתפרנס ממכירת אספירין. ואני… אני לא רציתי להיות מזכיר ברשות המקומית וגם לא פקיד בנציגות של השלטון המקומי, רציתי לנהוג במכוניות מירוץ ואם לא, אז לשכור טחנה כמו הפורטוגזי, ושיהיה לי גן ירק וסוס, ולחיות רחוק מהכפר כך שאוכל לטפס על ההר כשיתחשק לי, כדי לאסוף פטריות ולדוג דגי טרוטה, ובכל זאת, הייתי צריך ללמוד להקליד במכונת כתיבה, וללמוד צרפתית, ואמנם הסתדרתי יפה עם מתמטיקה, דקדוק ומדעי החיים, אבל לא ידעתי אם אסתדר עם מכונת הכתיבה, ובכל זאת, ידעתי שאהיה חייב להצליח כי לא יכולתי לאכזב את אבא שלי פעמיים רצופות, ואם אגיע לגובה ואגיד שאני לא רוצה להצטרף לגווארדיה סיביל, סביר להניח שלא יקרה כלום, אבל מכיוון שלא אגיע לגובה, אצטרך לעבוד במשרד גם אם לא ארצה, ואולי יקראו לי דון אנטונינו ואבא שלי יהיה גאה על כך שתהיה לי פרנסה יותר טובה משלו, אבל הפרנסה שלי תהיה יותר גרועה, כי הדברים אף פעם אינם כפי שהם נראים.
כשיצאתי מבית־הספר לכיוון הבית, חשבתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב מחשבות, במשך שעות חשבתי רק על אותו הדבר. הייתי בטוח שכשאחזור הביתה אמא תחייך, תנשק אותי המון כמו תמיד, אולי אפילו יותר, ותודיע לי שלאבא יש רעיון ואחר כך הוא יגיע ויחסל את כל העניין בכמה משפטים, ואני אתנהג כאילו לא ידעתי כלום, אגיד שהכול בסדר, אודה לו מאוד ולפני שאספיק לקלוט את זה, כבר אשב מול מכונת כתיבה. זה מה שהיה אמור לקרות, אבל בכל זאת, לא קרה כלום, חוץ מזה שכל העולם התהפך.
זה כבר קרה כמה פעמים לפני כן, כל כך הרבה שאפילו יכולתי לנשום את זה באוויר עוד לפני שראיתי את זה בפניהם של כמה אנשים, בחיוכים שלא ראיתי מאז הקיץ, כשהבר של העקשן היה מלא וריק בו־זמנית, אנשי הכפר עומדים להם ברחוב, כל אחד אוחז בכוס ובתורו, משלם על סבב לכולם. לא הייתי צריך הסבר נוסף, כי אמא של פקיטו באה לאסוף אותנו, תפסה אותנו בידיים וגררה אותנו כמו שגוררים ילדים קטנים, בלי לטרוח להסביר לנו מה קרה.

"קדימה, הביתה, מהר, ובלי לצייץ."
"אבל מה קרה, אמא?"
"אמרתי בלי לצייץ!"
העולם התהפך, ובאותו לילה, אבא חזר הביתה מאוחר מאוד. לא היה כלום, לא שיחה, לא מכונת כתיבה, לא הבטחה ולא העמדת פנים, רק המרמור התמידי של אמי, שהפעם שכחה את הקור.
"מי אמר לי להתחתן עם מישהו מהגווארדיה סיביל, בוא נראה, מי אמר לי? עזבתי את החיים הטובים שהיו לי בכפר שלי כדי שעכשיו בכל רגע יהפכו אותי לאלמנה עם שלושה ילדים…"
באותו אחר הצהריים אמא לא נתנה לנו לצאת לשחק, אפילו לא לחצר. כל אחר הצהריים רכנתי מעל שולחן המטבח והכנתי שיעורים בלי לשאול כלום כי היה ברור לי שאמא שלי לא תהיה יותר דברנית מאמא של פקיטו, אבל אחותי, ששמעה מה שקרה, סיפרה לי הכול בלחש.
באחת בצהריים, בפנים גלויות ולאור יום, כמו בתקופות הטובות, אנשי ההר חסמו את הכביש כדי לשדוד את ראש העיירה של אַלקאוּדֶטֶה.
מישהו סיפר להם שהוא נשא עשרים וחמישה אלף פזטות כדי לשלם לקבלן שבנה בית חדש לחמו.
מייד אחרי שלקחו לו את הכסף, ראו אנשי ההר רועה צאן שנראה מסכן וחסר כול, וכששאלו אותו מה הוא עושה שם הוא הסביר להם שהלך לחפש עבודה אבל לא מצא.
כשהסתכלו עליו היטב, וראו את האצבעות הגלויות מבצבצות דרך נעלי הבד הקרועות שלו, הבינו אנשי ההר, לפי העור השברירי והצהבהב, שאף אחד לא רצה לתת לו עבודה כי הוא חולה.
המנהיג שלהם עשה את אותו הדבר שסֶנסֵרוֹ[8] עשה כל כך הרבה פעמים: הוא לקח ארבעים שטרות של חמש פזטות מחבילת השטרות שהיתה בידיהם, ולאחר שביקש מרועה הצאן שיזכור היטב את מה שעמד להתרחש, נתן לו את מאתיים הפזטות והצהיר בקול רם שהוא זקוק להן יותר מאנשי ההר עצמם.
כשרועה הצאן הסתלק, נעלו אנשי ההר את ראש העיירה ואת נהגו בתוך המכונית, זרקו את המפתחות על הקרקע, הזהירו אותם שהם משאירים אותם בחיים כדי שיספרו מה שקרה, צעקו "תחי הרפובליקה!" ונעלמו תוך פחות מחמש דקות.
כשהגיעו אנשי הגווארדיה סיביל מהכפר שלו, ראש־הכפר אמר, כמו שכולם תמיד אומרים, שלא זיהה אף אחד מהאנשים ששדדו אותו ושלפי המבטא הם בטח לא מהאזור.
אנשי הגווארדיה מאַלקאוּדֶטֶה לא האמינו לו, כמובן.
לקראת חמש וחצי אחר הצהריים, בזמן שפינה את השולחנות אחרי הארוחה, הבעלים של פונדק בקסטיליו דה לוֹקוּבּין מצא בפינה אחת מתחת לאבן שטר של מאה פזטות שעליו היה רשום בנוצת דיו, כדי שלא יימחק לעולם, המשפט שכבר היה מוכר בכל רחבי מחוז חָאֵן: "כך משלם סנסרו".
"אבל סֶנסֶרו מת, פֶּפֶּה, ואתה יודע את זה."

 

 

אלמודנה גרנדס היא סופרת ילידת מדריד, מהידועות בארצה. ספריה זכו בפרסים שונים, תורגמו ל-21 שפות
ונמכרו ביותר ממיליון עותקים. את השכלתה האקדמית רכשה במדריד במקצועות גיאוגרפיה והיסטוריה.
ספרה הראשון "העידנים של לולו" שראה אור בשנת 1989 הוא נובלה ארוטית  שזכתה בפרסים ותורגמה למספר
שפות.

X