הקוסמים | לרכישה באינדיבוק
הקוסמים

הקוסמים

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 378
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 65
- 42

"קוונטין ידע שהוא לא מאושר. אבל למה לא? הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא".

 

קוונטין קולדווטר, תלמיד מחונן שעומד להירשם לאוניברסיטה, עדיין מכור בסתר לסדרת ספרי פנטזיה שקרא בילדותו, על הרפתקאותיהם של חמישה ילדים בארץ קסומה ששמה פילורי. בהשוואה לזה, החיים האמיתיים שלו נראים אפורים וחיוורים. ואז הוא מתקבל לפתע לאוניברסיטה יוקרתית וסודית מאוד ללימודי קוסמות בצפון מדינת ניו יורק, ושם רוכש השכלה שיטתית בכישוף מודרני מעשי.

אלא שהקסם לא מביא לקוונטין את האושר שציפה לו – עד שהוא וחבריו מגלים תגלית מפתיעה.

 

הקוסמים הוא הספר הראשון בטרילוגיית פנטזיה מפוכחת מאת לב גרוסמן.
לב גרוסמן, יליד 1969, הוא סופר ועיתונאי אמריקאי, כתב ומבקר ספרים בכיר במגזין טיים. הקוסמים הוא הרומן השלישי שלו.
"אם ספרי נרניה היו כמו קטניפ לילדים מסוג מסוים, הטרילוגיה של גרוסמן היא כמו קראק למבוגרים מסוג מסוים". ניו יורק טיימס

 

"להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של וויסקי אירי לספל תה חלש… שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים, העלילה שלו אפלה ומסוכנת ומלאה תפניות. הוגוורטס לא היתה כזאת אף פעם". ג'ורג' ר.ר. מרטין, משחקי הכס

 

"הקוסמים צריך להיות קריאת חובה לכל מי שהתאהב אי פעם בסדרת פנטזיה או חלם ללכת לבית ספר לקוסמים". קלי לינק, דברים מוזרים קורים, כישוף למתחילים

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מעולה! מחכה לתרגום הספר הבא בטרילוגיה

הוסף חוות דעת

הקוסמים - לב גרוסמן - ריאיון

הקוסמים - לב גרוסמן - המשך ריאיון והמלצה

קוונטין עשה קסם. אף אחד לא שם לב.
הם התקדמו יחד בזהירות לאורך המדרכה הקרה והעקמומית: ג'יימס, ג'וליה וקוונטין. ג'יימס וג'וליה החזיקו ידיים. ככה זה היה עכשיו. המדרכה לא היתה רחבה מספיק, ולכן קוונטין השתרך אחריהם כמו ילד זעוף. הוא היה מעדיף להיות לבד עם ג'וליה, או פשוט לבד נקודה, אבל אי אפשר לקבל הכול. זאת לפחות היתה המסקנה שעליה הצביעו באופן גורף הראיות שעמדו לרשותו.
"טוב!" אמר ג'יימס מעבר לכתפו. "קיוּ. בוא נדבר על אסטרטגיה."
ג'יימס כמו ניחן בחוש שישי שאפשר לו להבחין מתי קוונטין מתחיל לרחם על עצמו. הראיון של קוונטין היה בעוד שבע דקות. ג'יימס היה הבא בתור אחריו.
"לחיצת יד חזקה. הרבה קשר עין. ואז כשהוא מתחיל להרגיש נוח, אתה מנחית עליו כיסא ואני פורץ את הסיסמה שלו ושולח אימייל לפרינסטון."
"פשוט תהיה מה שאתה, קיו," אמרה ג'וליה.
שערה הכהה והגלי היה אסוף בקוקו. איכשהו העובדה שהיא תמיד היתה נחמדה אליו רק החמירה את המצב.
"איך זה שונה ממה שאני אמרתי?"
קוונטין עשה שוב את הקסם. זה היה קסם קטן מאוד, פעלול בסיסי ביד אחת עם מטבע של עשרה סנט. הוא עשה אותו בכיס המעיל, בלי שאף אחד יראה. הוא עשה אותו שוב, ואז הוא עשה אותו מהסוף להתחלה.
"יש לי ניחוש אחד לסיסמה שלו," אמר ג'יימס. "סיסמה."
די מדהים לחשוב כמה זמן זה כבר נמשך, חשב קוונטין. הם היו רק בני שבע־עשרה, אבל הוא הרגיש כאילו הוא מכיר את ג'יימס וג'וליה מאז ומעולם. מערכת החינוך בברוקלין סיננה את המחוננים ודחפה אותם ביחד, ואז הפרידה את המבריקים־עד־גיחוך מהסתם־מחוננים ודחפה אותם ביחד, וכך יצא שהם נתקלו אלה באלה באותן תחרויות נאומים, בחינות אזוריות בלטינית וכיתות מתמטיקה קטנטנות, מיוחדות ואולטרא־מתקדמות מאז בית הספר היסודי. החְנונים שבחְנונים. עכשיו, בכיתה י"ב, קוונטין כבר הכיר את ג'יימס וג'וליה טוב יותר משהכיר כל אדם אחר בעולם, כולל הוריו, והם הכירו אותו. כל אחד מהם ידע מה האחר יגיד לפני שאמר זאת. כל מי שהיה עתיד לשכב עם מישהו אחר כבר עשה זאת. ג'וליה – ג'וליה החיוורת, המנומשת, החולמנית, שניגנה באבוב וידעה פיזיקה אפילו יותר טוב ממנו – לא היתה עתידה לשכב עם קוונטין לעולם.
קוונטין היה רזה וגבוה, אבל הוא קימר תמיד את כתפיו בניסיון־שווא להתגונן מפני כל מכה שתנחת משמים ושמכוח ההיגיון תפגע קודם באנשים הגבוהים. שערו, שהגיע עד הכתפיים, התפצל לקווצות סבוכות וקפואות. לא היה מזיק אם היה מתעכב קצת כדי לייבש אותו אחרי שיעור ספורט, בייחוד לאור העובדה שיש לו היום ראיון, אבל מאיזושהי סיבה – אולי תקף אותו דחף לשים לעצמו רגל – הוא לא עשה זאת. השמים הנמוכים והאפורים איימו בשלג. קוונטין הרגיש כאילו העולם מציג תמונות־חיות קטנות של עליבות במיוחד בשבילו: עורבים רובצים על חוטי חשמל, חרא של כלבים שמישהו דרך עליו, אשפה שנסחפה ברוח, גוויות של אינספור עלי אלון לחים שחוּללו באינספור דרכים על ידי אינספור כלי רכב והולכי רגל.
"אלוהים, אני מלא," אמר ג'יימס. "אכלתי יותר מדי. למה אני תמיד אוכל יותר מדי?"
"כי יש לך קיבה בלי תחתית?" אמרה ג'וליה בעליצות. "כי נמאס לך שאתה יכול לראות את כפות הרגליים שלך? כי אתה רוצה שהבטן תיגע לך בזין?"
ג'יימס שילב את ידיו מאחורי ראשו וטמן את אצבעותיו בשערו הערמוני והגלי. מעיל הקשמיר החום־צהבהב שלו נפתח לרווחה אל הקור של נובמבר, והוא פלט גיהוק אדיר. הקור אף פעם לא הטריד אותו. לקוונטין היה קר כל הזמן, כאילו הוא לכוד בתוך חורף אישי ופרטי משלו.
ג'יימס שר, ללחן שנע איפשהו בין מזמור חג המולד "המלך הטוב ונצסלאס" לשיר הילדים "בינגו":

זה הסיפור על דייויד,
צעיר וחזק ואמיץ־הוא,
את חרבו הוא חגר, על הסוס הוא דהר,
וכולם אותו העריצו…

"אוי אלוהים!" צווחה ג'וליה. "תפסיק כבר!"
ג'יימס כתב את השיר הזה לפני חמש שנים, לתחרות כשרונות צעירים בחטיבת הביניים. הוא עדיין אהב לשיר אותו; כל השלושה כבר ידעו אותו בעל־פה. הוא המשיך לשיר גם כשג'וליה דחפה אותו על פח אשפה, וכשזה לא עבד, היא חטפה את כובע הגרב שלו והתחילה להכות בו בראשו.
"השיער שלי! תסרוקת הראיונות היפהפיה שלי!"
המלך ג'יימס, חשב לעצמו קוונטין. Le roi s'amuse.
"לא בא לי להרוס את המסיבה," הוא אמר, "אבל יש לנו רק עוד איזה שתי דקות."
"אוי לא, אוי לא," צייצה ג'וליה. "הדוכסית! אנו עומדים לאחר!"
אני אמור להיות מאושר, חשב קוונטין. אני צעיר וחי ובריא. יש לי שני הורים במצב מתקבל על הדעת – רוצה לומר אבא, עורך של ספרי לימוד ברפואה, ואמא, מאיירת מסחרית עם שאיפות מתוסכלות להיות ציירת. אני חבר מן המניין במעמד הבינוני־הבינוני. ממוצע הבגרויות שלי גבוה בספרה שלמה מן הממוצע הכי גבוה שרוב האנשים חושבים שאפשר בכלל להגיע אליו.
ובכל זאת, כשצעד לאורך השדֵרה החמישית בברוקלין, במעילו השחור ובחליפת הראיונות האפורה שלו, קוונטין ידע שהוא לא מאושר. אבל למה לא? הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא. הוא לא הצליח להעלות בדעתו עוד משהו שאפשר לעשות.
הוא הלך אחרי ג'יימס וג'וליה כשחלפו על פני מכולות היספניות, מכבסות אוטומטיות, בוטיקים של היפסטרים, חנויות של טלפונים סלולריים ששמותיהן זרחו בצינורות ניאון, על פני בר שזקנים ישבו ושתו בו כבר בשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים, על פני מועדון של ותיקי הלוחמים מעבר לים שגלש למדרכה עם רהיטי גינה מפלסטיק. כל זה רק אישש את אמונתו שחייו האמיתיים, החיים שהוא אמור לחיות, אבדו אי־שם בעקבות טעות פקידותית כלשהי של הביורוקרטיה הקוסמית. לא ייתכן שאלה החיים שלו. החיים שלו הוסטו ממסלולם לאיזשהו מקום אחר, אל מישהו אחר, ובמקומם הנפיקו לו כתחליף את חיי־הדמה הדפוקים האלה.
אולי חייו האמיתיים יופיעו בפרינסטון. הוא עשה שוב את הטריק עם המטבע בכיסו.
"משחק עם הקטנצ'יק שלך, קוונטין?" שאל ג'יימס.
קוונטין הסמיק.
"אני לא משחק עם הקטנצ'יק שלי."
"אין מה להתבייש בזה." ג'יימס טפח על כתפו. "מנקה את הראש."
הרוח דקרה את קוונטין דרך האריג הדק של חליפת הראיונות שלו, אבל הוא סירב לכפתר את מעילו. הוא הניח לקור לנשוב דרכו. זה לא משנה, ממילא הוא לא באמת היה שם.
הוא היה בפילוֹרי.
'פילורי שמאחורי השעון', מאת כריסטופר פּלוֹבֶר, היא סדרה של חמישה רומנים שראו אור באנגליה בשנות ה־30 של המאה ה־20. הם מגוללים את הרפתקאותיהם של חמשת ילדי משפחת צ'טווין בארץ קסומה שאותה הם מגלים במהלך חופשה בכפר אצל דודם ודודתם התמהונים. הם לא באמת בחופשה, כמובן – אבא שלהם שקוע עד מותניו בבוץ ובדם בקרב פָּשֶנדֶל ואמא שלהם אושפזה בשל מחלה מסתורית, על רקע נפשי כנראה, ולכן מיהרו לשלוח אותם להשגחה בכפר.

לב גרוסמן, יליד 1969, הוא סופר ועיתונאי אמריקאי, כתב ומבקר ספרים בכיר במגזין טיים. הקוסמים הוא הרומן השלישי שלו.

X