הקבר השביעי | לרכישה באינדיבוק
הקבר השביעי

הקבר השביעי

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 25

כל רוקר אמיתי רוצה שיבקשו ממנו חתימה כשאלבום הבכורה שלו יוצא לדרך. על זה חולמים גם יהונתן והחברים שלו מלהקת "מפלצות המטאל" כשהם מתכוננים להופעה הראשונה שלהם לפני כל העיר. אבל החלומות של הלהקה נדחקים לפינה יום אחד כשתינוקת נעלמת מהבניין של יהונתן. המשטרה לא מצליחה לעלות על עקבותיה, ויהונתן וחבריו פותחים בחקירה משלהם. הם לא יודעים שהם עומדים לתת את ההופעה של החיים שלהם, ושלא תהיה מעורבת בה אפילו גיטרה חשמלית אחת.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הקבר השביעי”

בקרוב…

חברות
"את יכולה בבקשה לחזור על השאלה?" קולה של סופי נשמע אומלל. היא ניסתה להתרכז בשאלות של האישה החביבה שישבה מעבר לשולחן, אבל היה לה קשה. עיניה נדדו שוב ושוב ללובש המדים השמאלי מבין השניים שישבו בפינת החדר הרחוקה. מבטיו החודרים הקשו על סופי להתרכז בשאלותיה של חוקרת הנוער שישבה מולה. אני יודעת שראיתי אותו, אפילו יותר מפעם אחת, אבל איפה? "שאלתי אם באותו ערב היה משהו מיוחד בהתנהגות של מירי. אולי היא פחדה או משהו כזה?" ניסתה האישה. "פחדה?" חזרה סופי על המילה ושוב השתתקה. מחשבותיה נדדו לריב שהיה לה עם אביה בזמן שהמתינו לחקירה הזאת.

היא החזיקה מעמד עשרים דקות מהרגע שהגיעו לחדר ההמתנה הזעיר בתחנת המשטרה המקומית. ואז נמאס לה. החימום היה מקולקל, והקור המפתיע שירד על העיר בשילוב ההליכה העצבנית של אביה לאורכו ולרוחבו של החדרון הקפוא פשוט הוציאו אותה מדעתה. "אולי תחזרו הביתה וזהו? אני כבר אסתדר כאן לבד," היא ירתה, וכמו תמיד כשחיכתה יותר מדי זמן עם משהו שרצתה להגיד להורים שלה, המשפט יצא מפיה בטון כועס ועצבני. "תיזהרי ממני!" נופף אביה של סופי באצבעו מול אפה של הנערה. "אם רק היית סותמת את הפה הגדול שלך, לא היינו צריכים לבזבז כאן את הזמן שלנו." "אבל מה עשיתי?" חזרה סופי על השאלה ששאלה אינספור פעמים מאז קיבלו ערב קודם את הזימון לתחנה. היא פנתה לאמה בתחינה, "אמא! מה כבר עשיתי? מה בסך הכול אמרתי?" האם הביטה בדמעות של בתה. ידה התחילה לזוז לכיוון שערה הארוך של הנערה בכוונה ללטף אותו, ואז הבחינה במבטו הרושף של בעלה. היד נשרה בחזרה אל חיקה של האם, והיא החליטה, לטובת כולם, לשתוק. "ואם חבר שלך היה נחטף, הא?" התריסה סופי כלפי אביה, "מה אתה היית עושה? שותק? לא אומר כלום? לא מנסה לעזור למצוא אותו?" "נעלם," תיקן אביה בחמת זעם. "את החלטת שהיא נחטפה! נעלם, מבינה? ברור שהייתי שותק. יש לך הוכחה שמירי נחטפה? אני מכיר את המשפחה המופרעת שלה. אין ספק שהיא ברחה מהבית. גם אני הייתי בורח מבית המשוגעים הזה במקומה." סופי לא ענתה. כשאבא שלה מדבר ככה, בייחוד אחרי ששתה שתיים־שלוש כוסות ויסקי בבית "כדי לחמם קצת את הקיבה ואת הלב", אין טעם לנסות לדבר איתו בהיגיון על שום נושא. חמש דקות נוספות של שקט מתוח עברו על המשפחה הקטנה בחדר ההמתנה. לבסוף נפתחה דלת המשרד הסמוך, וממנה יצא גבר חסון וידו מונחת על כתפה של בחורה צעירה עם עיניים אדומות. "היי, טינה," אמרה סופי. "היי," ענתה הנערה ועמדה לומר לה משהו חשוב, כשמהחדר השני הגיחו שני גברים ואישה לבושי מדים. "טוב, ביי," טינה פלטה ויצאה עם אביה לקור שבחוץ. סופי ליוותה אותם במבטה, מצטערת על שלא הספיקה לשמוע מה קרה בחדר החקירות. אני מכירה את טינה. היא בטוח התכוונה לרמוז לי מה להגיד ומה לא לספר לשוטרים! "סופי, נכון?" פנה אליה הבכיר מבין החוקרים. הנערה הינהנה, והיא והוריה קמו ופנו להיכנס לחדר הסמוך. "אתם יכולים להמתין לה כאן," אמר אחד השוטרים להוריה של סופי, למורת רוחו הגלויה של אביה. השוטר הגיש להם שתי כוסות ריקות והצביע על מכונת הקפה. "זה לא ייקח הרבה זמן. תשתו משהו חם בינתיים. מצטער שהחימום מקולקל," הוסיף, ואז סגר את הדלת מאחוריו והתמקם עם השוטר השני על הכיסאות בפינת החדר המרוחקת. הקצינה החייכנית התיישבה מול סופי. "כן, שאלתי אם היא נראתה מבוהלת או מודאגת," ניסתה שוב החוקרת להחזיר למציאות את הצעירה הבלונדינית שישבה מולה. "תראי…" התחילה סופי והפסיקה. מה מותר להגיד ומה אסור? לספר להם כל מה שאני יודעת על החברה הכי טובה שלי? בעצם, מה אני יודעת על החברה הכי טובה שלי? בימים שעברו מאז היעלמותה של חברתה אבדה לסופי הוודאות שהיא יודעת הכול. ההיעלמות הזאת כל כך משונה ומבהילה. אנחנו החברות הכי טובות, אבל מירי לא היתה כנה איתי לגמרי. סופי זכרה לפחות שלושה מקרים שבהם היא תפסה את חברתה משקרת לה. היא היתה יכולה לספר לחוקרים מה ששמעה מאחרים, אבל אלה לא סיפורים נחמדים. ובכלל, האם הרכילות על מירי תעזור להם בחקירה? ומה אם הסיפורים לא נכונים? הרי לכולם, גם לה, לסופי, קרו כל מיני דברים לא יפים. היא לא היתה רוצה שיספרו עליה דברים כאלה אם היא היתה נעלמת. איך מירי תגיב כשתחזור פתאום ותשמע מה סיפרתי עליה? אבל אולי יעזור למשטרה לשמוע על הטיפוסים שמירי הסתובבה איתם? אולי זאת לא היתה סתם חבורה של שיכורים? "תוכלי לספר לי על זה משהו?" החוקרת ריככה את קולה עוד יותר. היא עבדה עם ילדים ובני נוער הרבה שנים וכבר הכירה את שפת הגוף שלהם, את הניואנסים בקול. ידעה מתי הם משקרים, מתי אומרים אמת, מתי מהססים. והנערה הזאת, שישבה כעת מולה, נאבקה בעצמה. היה ברור לגמרי שהיא יודעת כל מיני דברים ולא יודעת מה לגלות. ככה זה עם נערות בגילה. צריך לתת לה את הזמן והאווירה לדבר. נכון, כל דקה קריטית, אבל אסור לדחוק בנערה במצב הזה. זה לא יעזור. "רוצה אולי מיץ? קקאו? קולה?" "קולה," שמחה סופי על הזמן הנוסף שיהיה לה לחשוב. השוטרת קמה ויצאה למכונת המשקאות במסדרון. סופי חזרה והגניבה מבטים לעבר שני השוטרים בפינה. נו, מי זה השמאלי, הצעיר יותר? הוא כל כך מוכר. איך אני לא זוכרת מאיפה? "הם מפריעים לך?" שאלה השוטרת ברכוּת אחרי שהניחה את בקבוק הקולה לפני סופי. הנערה לא הגיבה, חוששת לאשר וחוששת לשלול. החוקרת עשתה סימן קטן בידה, ושני הקצינים קמו ועזבו את החדר. סופי שתתה את הקולה. האישה הזאת ממש בסדר. ככה באמת יותר נעים, כשרק שתינו בחדר. בעצם, בשביל מה לעשות כזה עניין? למה לנסות להסתיר כשברור שטינה כבר סיפרה להם הכול. היא יודעת כמעט כל מה שסופי יודעת. טוב, יהיה מה שיהיה, החליטה סופי. מקסימום מירי תכעס. שתכעס. "אז ככה…" כיחכחה סופי בגרונה והתחילה לספר. בדרך חזרה הביתה היא נזכרה. מותשת מהחקירה ומכל השאלות של הוריה, ממש בכניסה לביתם, פתאום סופי נזכרה. היא יודעת מתי ראתה את הקצין הצעיר יותר, השמאלי. הוא נתקל בשלושתן, מירי, טינה וסופי, בפעם ההיא, הראשונה, כשהן שתו קצת יותר מדי, השתוללו בפארק והחליטו ללכת להתרחץ בנהר בעירום. הן נבהלו כשניגש אליהן. היו בטוחות שהוא מתכוון לעצור אותן או משהו כזה. אבל הוא רק שאל מה הן עושות. כן, זה הוא. הוא היה בסדר איתנו. לא צעק או נזף. רק הזהיר וביקש שנעזוב את המקום ושלא יתפוס אותנו שם עוד פעם. בעצם… בעצם… היה שם עוד משהו. נכון, הוא החליף עוד כמה מילים עם מירי, נזכרה סופי. הרי טינה ואני כבר התחלנו לחזור הביתה והתרחקנו. ואז איכשהו מירי נשארה שם איתו. לא הרבה זמן. אולי דקה־שתיים. כשהיא חזרה והצטרפה אלינו, היה משהו בריצה שלה, בחיוך. משהו שלא ראינו קודם. מין אושר כזה. טינה אפילו ניסתה להגיד משהו, אבל מירי ישר השתיקה אותה. היא בטוח נדלקה עליו. כן, אין ספק, מירי היתה מרוצה אם היתה יודעת שהוא חלק מהצוות שמחפש אותה עכשיו.

אלדד אילני הוא מנהל מערכות מידע וסופר ילדים מצליח. סדרת הסיפור המושלם שכתב זכתה באלפי קוראים בארץ ובעולם ונבחרה למצעד הספרים של משרד החינוך. הקבר השביעי, שפותח את סדרת רוק האקר, הוא ספרו הראשון לנוער.

אילני למד קולנוע, טלוויזיה ומדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. הוא שירת בצה"ל ביחידת הממר"מ ומשנת 1983 החל לעבוד בתחום המערכות מידע. נשוי לנעה ואב לשלושה ילדים, מתגורר עם משפחתו בתל אביב.

X