הצתה | לרכישה באינדיבוק
הצתה

הצתה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

על הלוח באחת הכיתות באוניברסיטה פותרת דניאלה, סטודנטית צעירה למדעים, משוואה שאיש לא הצליח ליישב מעולם. מאחורי הסימנים המתמטיים מסתתרת משאת נפשם של מדענים וממציאים בכל העולם, מנוע המופעל במים. עד מהרה גורמת ההברקה התמימה של דניאלה לשרשרת של אסונות וסוחפת אותה למרוץ נגד הזמן שמעורבים בו אילי הון, אנשי ביון ומדען שאפתן ומקסים השובה את לבה .
בעודה מפלסת את דרכה בסבך של תככים ומזימות, היא נחשפת לעולם הצללים של סבה, ניצול שואה שמסיר את המסווה מעל פרצופו של פושע נאצי´ בלי לדעת כי שתי הפרשות הללו קשורות ביניהן בקשר הדוק. בתוך כך דניאלה מגלה כמה אמיתות על השפעתה של ההיסטוריה המשפחתית על חייה, תנהלותה ובחירותיה, ועל אודות האהבה .

הצתה הוא מותחן מרתק מעולם ההיי טק על התקוות, מפח הנפש והסכנות האורבות בו, כשברקע נוכח ללא הרף רישומם של חיים בצל הזיכרון הקולקטיבי של השואה .

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הצתה”

1

אותו אחר צהריים במאי היה שטוף שמש וסימן את תחילת הקיץ. זה היה לפני זמן קצר כל כך, אך נדמה שעברו מאז חיים שלמים…
היא זכרה בבהירות את הנסיעה על האופנוע לקמפוס, את התנועה הערה, כיצד הגיעה לאוניברסיטה באיחור קל.
שכבה דקה של ערפיח כיסתה את הרחוב העמוס במכוניות מזהמות ובסטודנטים ממהרים בדרכם ללימודים. היא טיפסה עם האופנוע על המדרכה בפינת אמסטרדם ורחוב מאה עשרים ונעצרה בשערי האוניברסיטה. האופנוע היה מייצור עצמי, וצויד במנוע חשמלי חדיש של מאתיים חמישים כוחות סוס, עטוף גוף אווירודינמי כחול מבהיק בעל מראה עתידני, עשוי סיבי פחמן — מעשה ידיה להתפאר ומקור לגאווה עמוקה. פסלון חד־קרן אדום שפיסל אייזיק בתשומת לב הוצב על המזלג הטלסקופי של האופנוע — תרומתו לפרויקט שלה.
האוטובוס בקו אם־11 — קו שדרת אמסטרדם — התקדם באטיות לאורך השדרה, מלא בסטודנטים לתואר ראשון. הוא עצר בתחנה שמעבר לרחוב, והשלט הירוק הגדול שעל צדו, שנשא בגאווה את הכיתוב "ו־ו־ל־ט" החזיר לרגע את שמש אחר הצהריים וסינוור את דניאלה כשהסירה את הקסדה.
דניאלה עברה בחיפזון בשערי אוניברסיטת קולומביה ופנתה אל בניין מָאד להנדסה. זאת לא היתה הפקולטה המועדפת על רוב בנות המין הנשי, אך אותה, מדעים והנדסה הלהיבו יותר מכל דבר אחר. עוד מילדותה נמשכה למכוניות יותר מאשר לבובות. אולי בזכות הדירה הקטנה אשר בה נולדה וחיה עד היום, מעל המוסך המשפחתי לתיקון מכוניות, מוקפת בשלושה גברים — סבה אייזיק ושני בניו, אדי ואביה — ללא דמות נשית שתדאג לעטוף אותה בשמלות ובבובות, ואולי היו אלה רק גֵנים שנשאו נטייה טבעית למכניקה מדור לדור במשפחה.
היא נדחקה לתוך המעלית המקרקשת ולחצה על כפתור קומה שתים־עשרה.
קול בריטון הלם בה ברגע שיצאה מהמעלית.
"…אין דבר כזה, 'בטעות', ילדים," התגלגל ההד הרועם במסדרון. גם ממרחק כזה לא היה אפשר לטעות בקולו של המנחה שלה לדוקטורט, פרופסור טיילור סימס. כמו תמיד, היא נדרכה. הוא היה כבן ארבעים וחמש, והיא העריצה את חוכמתו. בנוסף, הוא היה בעיניה נאה ומושך והקרין בגרות וביטחון עצמי מן הסוג שייחלה למצוא בבן זוגה, ביום מן הימים.
היא צעדה במסדרון העשוי לבנים אדומות כהות, נושמת עמוק את הניחוחות המוכרים של הבניין העתיק, ופנתה אל כיתה 1209.
סביר להניח שהייתי יכולה להגיע לאולם בעיניים עצומות, חשבה לעצמה בעודה מאזינה לקולו של טיילור מהדהד במסדרון.
"בתחילת המאה, וילבור רייט גילה את פיתול הכנף בעודו מפתל בידיו בעצבנות גליל קרטון ריק של צמיג אופניים, תגלית שהובילה את האנושות לפיתוח יכולת הטיסה. אלפיים חמש מאות שנים קודם לכן, הסוד לייצור משי נפרש לפני קיסרית סין ליי־דזו כאשר פקעת של תולעת משי נפלה לספל התה שלה."

היא התקרבה לדלת הכיתה, ממתינה לאתנחתה בהרצאתו של טיילור, ונכנסה בדיוק כשהגיר שבידו של טיילור נע על הלוח בקול חריקה, קוטע את שתיקתו הרגעית.
הוא עמד בגבו לכיתה, לבוש מכנסי חאקי וסוודר ירוק, ומילא לוח אחר לוח במשוואות מתמטיות מורכבות. שערו החום המלא וזקנו הלא מטופח הדגישו את תנועותיו החדות בעודו מחווה בידיו בתנועות נלהבות וכמעט מרקד על פני הלוח. קהל השומעים המורכב מדוקטורנטים בני עשרים ומשהו צפה בו מרותק.
דניאלה סגרה מאחוריה בדממה את דלת הכיתה והתקדמה בצעד חרישי בכיוון המושב החביב עליה, בשורה האחרונה.
בעודה מתגנבת לאורך המעבר השני, הבחינה בג'פריס שישב כשמולו מחשב אפל חדש ומצוחצח מצויד בלוח סולרי. היא עצרה לרגע. ג'פריס הרים מבט מהצעצוע החדש שלו וסרק אותה מלמטה עד למעלה, בוחן את מגפי דוק מרטינס שלה, את קסדת האופנוע ואת המעיל השחור שהחזיקה בידה. הוא בחן את עיניה הכחולות היפהפיות, ואת הפנים הילדותיות־משהו שלא העידו על עשרים ושמונה שנותיה.
היא הרגישה שעיניו חודרות מבעד לבגדיה הנעריים וחושפות את הנשיות החבויה מתחתם. לרגע קט חלפה בה מחשבה על הפעם האחרונה שהיתה עם גבר — כבר עברה יותר משנה. נבוכה, היא הספיקה להגיע אל מושבה רגע לפני שטיילור פנה שוב לעבר הכיתה כשניצוץ שובב בעיניו החומות, והמשיך בהרצאה.
"…ואילולא תיבת נגינה שבורה, מכוון פסנתרים בן המאה השבע־עשרה לא היה ממציא את כרטיס הניקוב, שהביא לנו את הנול הניתן־לתכנות של ז'קאר, ומכאן מחשבים שולחניים, מכשירי כף יד והחשוב מכול — שיחות חופשיות למספרים נבחרים בטלפון הנייד."
על רקע גל הצחוק שחלף בקהל פנה טיילור אל עבר הלוח, נשם נשימה קצרה והמשיך במונולוג.
"הנקודה היא, שכשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון."
צ'ין יאן — סטודנט צנום ממוצא סיני — כמעט זינק כנשוך נחש ממושבו שבאמצע השורה הראשונה. "במה אלוהים קשור בכלל למשהו?" קרא לעבר טיילור.
פרופסור טיילור סימס חייך, טפח על הלוח בידו השמאלית בקריאה לסדר, נשם נשימה עמוקה והשיב בשלווה, "בכל דבר. מדוע שתימצאו כאן, בהיכלי המדע המקודשים, אם לא כדי לרומם את עצמכם למדרגת אלים חיים?" הוא שתק לרגע, כאילו מנסה ללכוד מחשבה חולפת, ואז חייך והוסיף, "עוד לפני שאתם ראויים אפילו להיות בני אדם."
הוא כבר היה בשיא התלהבותו, והמשיך בדבריו להנאת השומעים. "אותה תכונה המבדילה בין אבני חן לאבנים בכליות. ההתעקשות למצוא את החלון, כשאלוהים סוגר את הדלת. ההבדל בין תומס אלווה אדיסון של מחר ובין תומס הרבינג'ר של אתמול."
"מי היה תומס הרבינג'ר?" קפץ צ'ין שוב.
"בדיוק. מש"ל — מה שרצינו להוכיח," השיב טיילור, וצפה כיצד נופלות פניו של צ'ין יאן במבט של בלבול מוחלט.
הוא סקר את הכיתה והבחין בדניאלה, שהיתה הסטודנטית היחידה בכיתה שעדיין משתמשת בעיפרון וכותבת במחברת מהסוג הישן, בעוד חבריה מזינים בקדחתנות כל מילה שיוצאת מפיו אל מכשיריהם הדיגיטליים.
"האם איני צודק, העלמה גרינולד?!" שאל טיילור במבט חודר לעבר דניאלה, שהיתה עסוקה בשרבוט הערות על רישום של מנוע ארבעה צילינדרים, אשר ביצבץ מתחת למכסה המנוע של שלבי קוברה שנת 1966.
היא הרימה מבט מהמחברת ובהתה בחיוכו של טיילור, בעיניו החומות הגדולות ובגומות העמוקות. לא היה לה מושג על מה הוא מדבר, ולכן ניסתה להתעשת ולהיזכר במשפטיו האחרונים שנמוגו אל רצף מחשבותיה המתרוצצות.
"סביר מאוד שכן," היא השיבה, בתקווה שהתשובה הלא מחייבת לא תסגיר את בורותה. מבטו נותר נעוץ בפניה והיא חשה שבסומק קל עולה בלחייה.
טיילור חייך אל דניאלה חיוך חמים וזרק לה כפפה, "אז למה שלא תרעיפי עלינו, בני התמותה הפשוטים, משהו מה'סביר מאוד' האלוהי הזה שלך, ותשלימי את המשוואה שעל הלוח?"
דניאלה קמה ממקומה וצעדה ללא פחד לאורך המעבר שבאולם, וכשהגיעה אל טיילור בהתה בגיר שבידו, בעודו לוחש לה בשעשוע, "אין לך שמץ, מה, גרינולד?"
דניאלה הביטה בו בחיוך והשיבה, "זה מעולם לא עצר אותי."
היא חטפה ממנו את הגיר והתחילה לבחון את המשוואה הלא גמורה שמולה, בעוד הגיר מונף בידה כמו חרב בידו של לוחם שוורים המנסה למצוא זווית קטלנית. בזווית עיניה הבחינה בטיילור מחווה בידיו בתנועה דרמטית וממשיך בהרצאה, בעוד היא נשאבת אל סבך הסימנים שעל הלוח.
"ההיסטוריה של המדע מלאה באינספור דוגמאות לאנשים רגילים שעשו דברים יוצאי דופן. ממתקני אופניים כגון וילבור רייט ועד…" ואז פנה לעבר דניאלה וציין בשובבות כשהוא מצביע לעברה, "…מוסכניקים כגון העלמה גרינולד שלנו, שעד רגע זה מימנה בעצמה את עבודת הדוקטורט שלה על מנועים חסכוניים בדלק, באמצעות כוונון מנועים ובניית אופנועים חשמליים במקום כתיבת מאמרים וטחינת מספרים."
בתגובה לעקיצה מצד המרצה הנערץ עליה ניגשה דניאלה אל החלון, נשענה עליו והשקיפה אל השמש השוקעת במשך שתי דקות ארוכות. היא נתקלה בנוסחה שעל הלוח בעבר, באחד המאמרים שקראה באחרונה בניסיונות למצוא פריצת דרך בפרויקט שלה. היא זכרה את הערת המחבר בשולי הנוסחה, "משוואת האנטרופיה עדיין לא נפתרה."
העיסוק במשוואות מתמטיות מעולם לא הילך עליה אימים, ומקצועות ריאליים, כמו מכניקה, תמיד נראו לה קלים בהרבה מאשר ספרות ופילוסופיה. אמנם ביסודי ובתיכון היא הצטיינה בכול, אך כשהיתה צריכה להחליט על מיקוד באוניברסיטה, לא חשבה פעמיים ופנתה למדעים המדויקים. עתה בחנה את טיילור, תוהה אם הוא אכן מצפה לפתרון או רק בוחן את הקשבתה.
היא השיבה את מבטה אל הלוח, פסעה לעברו והתחילה לכתוב. תחילה בהיסוס — כתבה שורה, מחקה אותה, כתבה אותה שוב — ואז, כאילו משב רוח דוחף אותה פתאום, החלה ידה לנוע בזריזות והיא מילאה לוח אחר לוח, צועדת הלוך ושוב, מרוכזת לחלוטין במשוואה.
מאחוריה המשיך טיילור סימס להרצות בהתלהבות, מתעלם מהמחול המטורף של דניאלה במבוך המתמטי, בין מסתרי הכוחות שברמה האטומית והמולקולרית.
"בשנות העשרים רק שלושה אנשים היו מסוגלים להסביר את תיאוריית היחסות של איינשטיין. ואילו כיום צימצמו אותה לרמת שאלון אמריקני בבחינות הפסיכומטריות." טיילור המשיך בהרצאה. "…אבל הנוסחה הזאת שהעלמה גרינולד דוהרת לאורכה בעיוורון, נותרה עד היום הקובייה ההונגרית של הננו־טכנולוגיה — מדע הממדים המזעריים, אמנות תפעול האטומים בגדלים ננו־מטריים. כן, נסו לדמיין את הממדים — אלפית המיליונית של המטר, לא כל שכן האתגר של מניפולציה של אלמנטים זעירים אלה והיכולת לכפות עליהם להיאסף ולהתארגן במבנים על פי בחירתנו.
כן, גבירותי ורבותי, בתחתית יש הרבה מקום, כפי שאמר ריצ'רד פיינמן, זוכה פרס נובל בפיזיקה, אשר נחשב אבי הננו־טכנולוגיה. אבל האמת היא שאיש עדיין לא פיענח את חידות הקוסמוס החדש והנפלא הזה — עולם הננו־טכנולוגיה, גם אם…" כאן הוא צחק בינו לבין עצמו, "…גם אם הרושם שתקבלו יהיה שונה אם תקשיבו לכמה מנהיגים פוליטיים שהחליטו שאפשר לפתור את כל בעיות המזרח התיכון באמצעות ננו־טכנולוגיה." הוא הגניב מבט לעבר בן, הסטודנט הישראלי, אשר ישב בשורה הראשונה מהנהן בראשו, בעוד טיילור צוחק שוב בקול רם והסטודנטים בעקבותיו.
פניו שוב הרצינו, והוא המשיך בדבריו. "הנוסחה הזאת שהעלמה גרינולד נאבקת בה מיוחסת לפיינמן, אשר היה איש מדהים אם כי שנוי במחלוקת, אבל אפילו הוא, האיש שזכה בפרס נובל ב־1965, האיש שהשתתף בפרויקט מנהטן ואפילו ניגן בתופים בברים מפוקפקים בניו אורלינס, אפילו הוא לא היה חכם דיו לפצח אותה, לפתור את היצור המורכב הזה בצורה מלאה."
הוא השתתק לרגע ואז המשיך בדבריו, "היישומים המעשיים של הנוסחה חורגים מעבר לכל דמיון, תלמידים. ייתכן אפילו שהיא טומנת בחובה את המפתח לפתרון כמה מבעיות האנרגיה של כדור הארץ שלנו."
דניאלה חדלה פתאום לכתוב והביטה בטיילור. אבל רק לשבריר שנייה, ואז חזרה שוב למלאכה, ושוב עצרה. היא כתבה ומחקה. כתבה ומחקה. לכודה כך בלולאה מתמטית, היא חדלה לרגע מעבודתה כדי לסגת צעד מהלוח, ולבהות לעברו.
"נראה שהשפן של אנרג'ייזר כבר לא הולך והולך והולך," הגיעה לאוזניה הערתו הלעגנית של טיילור.
ממש לא! דניאלה התקרבה ללוח, חזרה למשוואה, מילאה את הפינה היחידה שנותר בה מקום, שירבטה את האותיות מש"ל וצעדה שוב צעד לאחור. דממה מילאה את החדר ולאחריה התנשפות, כשדניאלה השליכה מידה את הגיר וצעדה בחזרה אל המושב שלה. היא חטפה את הקסדה ואת המחברת והתיק ומיהרה לצאת מבעד לדלת הכיתה.
טיילור פנה אל הלוח לבחון את המשוואה — הקובייה ההונגרית של הננו־טכנולוגיה. הוא עמד דומם ועיניו נדדו על פני הלוח, המומות; הכול התנוסס שם על הלוח, מסודר להערצת הכול, מתועד למען הדורות.
דלת המתכת של הכיתה שבה ונפתחה פתאום, ודניאלה חזרה בריצה. היא חטפה מחק ומחקה בזריזות את כל מעשה ידיה. ואז פנתה בחזרה אל הדלת, שם עמד טיילור, לחסום את דרכה החוצה. הוא הרגיש את חום גופה ומבטיהם נתקלו לשנייה, מקפיאים רגע של מבוכה.
היא התעשתה מיד וניסתה לעקוף אותו תוך שהיא מנופפת בשובבות את אצבעה בתנועת "לא", ומיהרה לצאת שוב מהכיתה, כמעט מתפתלת בין ידיו.
עיני כולם נותרו נעוצות בדלת, ממתינות, בעוד פרופסור טיילור סימס פוסע לעבר דוכן ההרצאות, מביט בלוח הריק וממלמל, "מש"ל… מה שרצינו להוכיח."

 

* * *

 

בן חכך בדעתו לשנייה, אסף את האייפד אל תיק צד עשוי מברזנט, קם בזריזות ופסע בצעדי חתול מהירים לעבר הדלת, מרכין קלות את ראשו בעוברו במפתן, תנועה אינסטיקטיבית שסיגל לעצמו מגיל חמש־עשרה כשחצה את גובה מאה ותשעים הסנטימטרים.
הוא פנה לעבר המעלית ובחן את הלוח המהבהב המורה על המספר עשר ומתחלף לתשע. הוא סרק את המסדרון, מצמצם את עיניו, תר אחרי גרם המדרגות, ופנה לעברו בריצה. הוא חש את האנדרנלין זורם בעורקיו בעודו גומא את המדרגות בדרכו לקומת הקרקע.
טיילור עדיין עמד מול הלוח מניד בראשו מצד לצד, וחזר ואמר שוב ושוב, "מה שרצינו להוכיח," מתעלם מצלצול הפעמון, כך דקות ארוכות, עד שטריקת הדלת אחרי אחרון התלמידים שחלף על פניו הקפיצה אותו ממקומו. הוא אסף את חפציו ופסע מהורהר לעבר המסדרון.
בעודו מנתר את חמש המדרגות האחרונות המפרידות בינו לבין קומת הקרקע, שמע בן את דלת המעלית הנפתחת. לא רע, הירהר לעצמו בסיפוק, גופו עדיין לא שכח את השנים הרבות של אימונים מפרכים ביחידה, אף על פי שבשנתיים האחרונות הפך להיות תולעת ספרים או תולעת מחשבים, ליתר דיוק.
דניאלה יצאה מהמעלית ופסעה מהורהרת לעבר שער הבניין, וכמעט נתקלה בבן שפרץ מגרם המדרגות.
הוא הושיט לעברה יד. "אני בן, נעים מאוד, אנחנו לומדים יחד בקורס של טיילור."
דניאלה הרימה את עיניה, בוחנת אותו — תספורת מרינס, עיני נץ חומות שקועות, כתפים רחבות. היא הושיטה את ידה בהיסוס ולחצה את ידו. "אני דניאלה," היא השיבה. "מה העניין?"

"קשה להשגה, מה?" הוא השיב ולא הרפה מכף ידה.
עוד דייט פוטנציאלי משעמם של נער שלא התבגר, חשבה, אמנם חתיך, אבל צעיר מדי.
"הנוסחה," הוסיף.
"הנוסחה?" היא שאלה ושיחררה את ידה.
"כן, כדאי שנדבר, מה דעתך על קפה?"
היא חככה קלות בדעתה. בוחנת את קיבורת זרועותיו. "אולי ביום אחר."
"רציתי רק להגיד — פתרון מדהים, את מבינה את המשמעות?" הוא אמר.
"איזה משמעות?" היא שאלה, "אגב, אני מבחינה נכון? מבטא ישראלי?" שאלה אותו, קולה מרוכך מעט.
"לא משימה קשה הייתי אומר, כמו שלא קשה להבחין במבטא היהודי ברוקלינאי שלך…"
"טוב, ניצחת, אחת־אחת," היא אמרה ושלפה מכיס מעיל האופנוענים כרטיס ביקור. היה בו משהו בוגר יותר מבני גילו, ואייזיק בוודאי יתלהב ממפגש עם ישראלי.
"נדבר בפעם אחרת, אני חייבת לזוז," אמרה ופנתה בנחישות לעבר שער הכניסה של הבניין ללימודי הנדסה, ועשתה את דרכה לקרן הרחוב. היא ניגשה לאופנוע שלה וטפחה קלות על החד־קרן האדום — הרגל שסיגלה לה ללא סיבה. עלתה על המושב, חבשה את הקסדה הכסופה, התניעה ויצאה לדרך.
לקול הנהמה השקטה של המנוע החשמלי שקעה דניאלה עד מהרה במצב דמוי מדיטציה. עד שהגיעה לריוורסייד דרייב בדרכה דרומה, כשנהר ההדסון ורצועת ניו ג'רזי מימינה, היא כבר שקעה לחלוטין בפתרון בעל פה של משוואות דיפרנציאליות מהמעלה השנייה.
חלקיקים ננו־וירטואליים צפו בדמיונה, והמשתנים בנוסחת פיינמן שהשלימה זה עתה בכיתה ריחפו בחלל לנגד עיניה. היא העבירה במחשבתה את הפרמטרים של המשוואה לכאן ולכאן, גזרה את המונה, ביצעה אינטגרציה על המכנה וחיפשה אחר הפתרון הנומרי היציב.
היא ירדה מריוורסייד דרייב ברחוב תשעים ושש, בכיוון הכיכר אל עבר הדסון דרייבוֵויי. רגע לפני שהיה מאוחר מדי היא קלטה שלוח המתכת שמתנוסס לפניה הוא אחורי משאית זבל ולא לוח הכיתה שבמחשבתה…
היא ניערה את ראשה וחזרה אל קרקע המציאות.
לאורך גדת הנהר, מימינה, התפתל נחש של לוחות סולריים, מחזיר את קרני השמש האחרונות. שלוש שנים קודם לכן, כשהחלה בלימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קולומביה, לוחות סולריים היו עניין נדיר, אך כיום הם נמצאו בכל מקום, כמעט חלק מהטבע, מתמזגים בנוף שלאורך הנהר, ונעשו לה בני לוויה קבועים בנסיעותיה היומיות מברוקלין לאַפֶּר וֶסט סַייד ובחזרה.
עד שהגיעה לעלייה לגשר ברוקלין, הלך והתבאר לה החלק במשוואה אשר ביטא את דינמיקת הנוזלים. בכיתה היא לא היתה בטוחה לחלוטין באשר למשמעותו, אך כעת הוא התקבע ברור וצלול במחשבתה. היא התחילה לדמיין לעצמה יישומים אפשריים של תחשיביה המתמטיים. בעודה שקועה בעולם דמיוני של אטומים סוררים, בקעה מאחוריה מוזיקת היפ־הופ רועמת שהלכה והתקרבה, עד שהרגישה כאילו מועדון ריקודים שלם עומד להתנגש בה מאחור.
היא העיפה מבט מעבר לכתפה השמאלית וראתה מכונית מרצדס מאובזרת שגנגסטר־זוטר בן עשרים ומשהו נוהג בה ואיתו שלושה חבר'ה שחורים, וכולם עסוקים בעשיית רושם על הקהל המקומי. המרצדס האטה משמאלה להתאים את עצמה למהירות נסיעתה, והנהג פנה לעברה בחיוך צחור שיניים והעלה טורים במנוע רב העוצמה, פולט עשן מהאגזוז.
תווי פניו הזכירו לה את ג'יימס, שאותו הכירה בקולג' בברוקלין. הוא היה הגבר השחור הראשון בחייה. ההיסטוריה המינית שלה לא היתה מפוארת במיוחד. אמנם בגיל ארבע־עשרה החלה להתעניין בגברים והיתה מתלחששת עם בנות הכיתה ומפנטזת על בני השכבה הבוגרת, אך רק בגיל שבע־עשרה, לאחר שתייה מרובה במסיבת הסיום של התיכון, מצאה את עצמה בביתו של אלכס, שאותו הכירה עוד מילדותה.
לאחר החוויה המפוקפקת הזאת עם נער שמנמן ולבקני בעל זין קטן, גמלה בה ההחלטה לחוות חוויה מתקנת עם גבר שחור ושרירי. ג'יימס ענה על הקריטריונים הנדרשים, ואיתו אכן התנסתה באורגזמות מרגשות, אך אחרי כמה ערבים סוערים שהכילו מין נטו, החליטה להשקיע את זמנה בלימודים עד שתיתקל בדבר האמיתי.
מחזרים לא חסרו לה, ומדי פעם גם יצאה לדייטים, אבל היא איבדה עניין חיש מהר. "הוא ילדותי מדי," היתה אומרת לאדי, דודהּ, כאשר היה שואל על מחזר זה או אחר שבו נתקל, והוא היה ספק פוסק ספק שואל בקול סמכותי, "את מחפשת בן זוג או אבא?"
עד ש"הדבר האמיתי" ייקרה בדרכה, השקיעה דניאלה את הליבידו שלה בניסיון לפצח נוסחאות מתמטיות ב"פרויקט" כפי שנהגה לקרוא לו, ומדי פעם כאשר נזכרה במיניותה שלא באה לידי ביטוי, דאגה לענג את עצמה בזמן המקלחת היומית. זה היה מספק דיו, חסכוני בזמן וללא תקורות.
"מה קורה?" צעק אליה הגנגסטר דמוי ג'יימס.
דניאלה חייכה למראה העשן השחור הנפלט מאגזוז המרצדס.

היא הרימה את מגן הקסדה השקוף והשיבה לו בצעקה, "נראה שהשסתום שלך עקום."
היא חייכה, סחטה את ידית המאיץ הימנית וזינקה קדימה. המרצדס טירטרה בניסיון להשיג אותה, אבל היא התרחקה בקול המהום רך, מותירה את חבורת הגנגסטרים הרחק מאחוריה, מתאמצת לשווא להשיג אותה.

 
* * *

 

חנות הדאנקן דונאטס הקרובה ביותר לביתה של דניאלה לא נמצאה ממש בדרכה, אבל לא היה אכפת לה לעשות עיקוף קטן. היא לא ויתרה כמעט על אף הזדמנות לעבור שם. אייזיק, סבה, גילה חיבה יתרה לדונאטס האלה, ואילו היא שנאה את הריח שלהן, שלא לדבר על הטעם. אבל השמחה בפניו של אייזיק כשהושיטה לו את המנה היומית, גברה על שאט הנפש שלה מהדונאטס ועל הסלידה ממה שכינתה "החוויה התרבותית" הקשורה לביקור בחנויות הרשת. "החוויה התרבותית" הזאת כללה תורים ארוכים של ילדים רעשנים, של עלובי חיים ושל חסרי בית מלוכלכים.
היא עצרה במגרש החנייה והסירה את הקסדה. מיד המם אותה רעש מחריש אוזניים של פטיש אוויר שבקע מאתר הבנייה הסמוך. פעם היה שם מגרש משחקים. היו בו עצים, ילדים והוריהם, וכמובן מגרש הפוטבול המאולתר של השכונה. היא נהגה ללכת לשם בימי ראשון עם אביה ועם אייזיק. בילדותה שיחקה שם כדורגל בנות עם הקבוצה המקומית, דבר שחיזק במידה רבה את ביטחונה העצמי ואת שריריה והקנה שקט נפשי לאביה כשהסתובבה בשכונה ללא פחד בדרכה לביקור אצל חברה זו או אחרת.
עכשיו היה האזור מוקף גדר גבוהה ועליה שלטים גדולים עם הכיתוב:

"תחנת טעינה חשמלית וולט — בבנייה". זאת היתה אחת מני תחנות טעינה רבות של תעשיות פֵיילר שצצו בכל רחבי העיר כמו פטריות אחרי הגשם הראשון. הן היו זהות זו לזו — מתקן עתידני למראה עשוי מבטון ובו חמישה נתיבים מצוידים בשורה של תחנות טעינה למכוניות חשמליות. על כולן התנוסס סמל הפניקס של תעשיות פיילר.
דניאלה צעדה לעבר הכניסה לחנות ובדרכה בחנה בעיון את תחנת הטעינה החשמלית. אם הנוסחה שלי באמת עובדת, יכול מאוד להיות שהחבר'ה האלה ימצאו את עצמם בלי עבודה, חשבה לעצמה בעודה בוחנת את סמל תעשיות פיילר — רקע אדום ועליו משורטט בקווים עדינים עוף החול, פניקס שחור עם פני נשר לבנות.

ד"ר רפי גדרון הוא יזם טכנולוגיה האחראי לאחד האקזיטים הגדולים בישראל כרומטיס. גדרון מחלק את זמנו בין ייזום וליווי חברות הזנק ובין פעילות התנדבותית, הכוללת את ניהול העמותה לקידום טכנולוגיית המוח בישראל, שהוקמה בברכת הנשיא שמעון פרס.

הכנסותיו מהספר יועברו כתרומה לעמותה זו .

X