הצעת נישואים מפתיעה | לרכישה באינדיבוק
הצעת נישואים מפתיעה

הצעת נישואים מפתיעה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לוקה די רוסי הוא חלומה של כל אישה:  עשיר, נאה וחושני להשחית. ג'וד מתקשה להאמין למראה עיניה כשהיא פותחת את דלתה בפני הגבר המכונה על ידי העיתונים "הפלייבוי הידוע לשמצה ביותר". מדהימה אותה עוד יותר הצעתו שיתחתנו מטעמי נוחות הדדית! ג'וד יודעת שבנסיבות אחרות לוקה לא היה טורח להביט בה, אך היא התאהבה ללא תקנה בגבר שרוצה להתחתן איתה רק בשביל ביתו הקטנה. הוא נאבק על משמורת, והוא זקוק לאישה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הצעת נישואים מפתיעה”

בקרוב…

1

 

טום טרנט עיין ברשימותיו מדי פעם בזמן שהאריך בדבריו. הוא ידע שהאדם שגרם לו לטוס בחזרה במטוס הקונקורד מחופשתו הכפרית לצורך הפגישה הזו לא התכוון שהוא יטמון ידו בצלחת, והוא לא התכוון לעשות זאת.
כשמרפקיו נחים על שולחן המהגוני, ואצבעותיו החומות והארוכות מתוחות, הדמות שמאחורי השולחן האזינה לדבריו של טום בדממה. טום רק יכול היה לדמיין איך הוא מרגיש, כיוון שתוויו הכהים והאציליים לא רמזו ולו במעט על המתחולל במוחו – המוח החד ביותר שטום פגש מימיו, ולטום בעצמו לא ממש חסרה אינטליגנציה.
"אם כך, בזה בעצם מדובר," סיכם טום ונשען לאחור בכסאו.
לוקה לא הגיב מיד; הוא קם על רגליו בתנועה זורמת. דמותו המרשימה והבריאה היתמרה לגובה של מטר תשעים ושישה סנטימטרים של עצמות ושרירים. מבטו הכהה והמהורהר נח על חברו למשך כמה רגעים לפני שנאנח והחל להסתובב בחדר.
כשהביט בתנועתו הרפויה והרגועה של הגבר הגבוה, טום, שמעולם לא היה לו דמיון מפותח מדי, ראה בעיני רוחו פנתר ערמומי שהאינסטינקטים הטבעיים שלו מוגבלים לכלוב סגור.
לאחר סיבוב נוסף בחדר, לוקה נעצר ליד השולחן הגדול, הוא הניח את כפות ידיו על המשטח המבריק ונשען לעבר הגבר השני. הוא הרים את ריסיו הצפופים והמסולסלים שעליהם אמרה אשתו של טום שהם חושניים להשחית, מרחיק אותם מעצמות לחיים בולטות, וטום גילה שהוא זוכה לקבל את מבט די-רוסי המפורסם. לא חווייה נעימה.
"אז מה שאתה אומר לי זה שהדרך הבטוחה היחידה להימנע ממאבק על משמורת היא שאמצא אישה, ורצוי כזו שיש לה כבר ילד משלה?"
טום הניע את ראשו לשלילה. כל כך אפייני ללוקה לצמצם שלושים דקות של הסבר משפטי מורכב למשפט אחד, אבל ג'יאנלוקה די-רוסי אינו הגבר שישתמש בשתי מילים כשדי באחת. ובדומה לדבריו, גם מעשיו היו תמיד ממוקדים ותכליתיים.
לוקה לא נהג לערוך שיחות חולין!
הצד השני של העניין הזה היה שבזמן שאנשים אחרים הוציאו תזכירים וערכו פגישות אינסופיות לוקה פעל. לוקה לא התייסר בקבלת החלטות; הוא לא חש כל צורך באישור של אחרים לפעולותיו או במישהו להאשים כשלמעשיו היו השלכות. כך שעצם העובדה שחלק מהאנשים קראו לו פזיז ואחרים אמרו שהוא מעורר השראה לא ממש השפיעה עליו.
עד כה הייתה הצדקה מלאה לבטחונו העצמי העילאי עם ההצלחה המסחררת של האימפריה שיצר מכלום.
"טוב, לא חשבתי על זה ככה, אבל משפחה מן המוכן ללא ספק תפגע בטיעון שלהם, אם לא תקטול אותו לגמרי. אם אתה מתכוון לערוך ראיונות לתפקיד, שני ילדים, אחד מכל מין יהיה נהדר."
ההומור שלו לא ריכך ולו במעט את ההבעה העגומה והמהורהרת בעיניים הכהות והחודרות של לוקה, או את הקווים המתוחים בפניו הדקות והנוקשות. אבל, טום נאלץ להודות בפני עצמו, מבין שגילה חוסר רגישות, גם אני לא הייתי נוטה לצחוק מהשנינויות הפטתיות שלי אם מישהו היה מנסה לקחת ממני את הילד שלי.
"משפחה מן המוכן…" חזר לוקה לאט.
"בדיחה גרועה, אבל אני לא אומר לך כאן משהו שלא ידעת כבר."
"לפעמים צריך שמישהו אחר יצביע בשבילך על המובן מאליו לפני שאתה רואה את מה שנמצא מתחת לאף שלך," ציין לוקה במסתוריות לפני ששב וקיפל את גופו הארוך והגמיש אל תוך כסאו.
ידיו נחו בקלות על משענות היד העשויות עור של כסאו והוא הטה את משענת הראש לאחור ובהה מעלה בתקרה הגבוהה. המשרד הלונדוני של די-רוסי אינטרנשיונל הועבר לאחרונה ממשרדיו המודרניים המצומצמים למרפסת הג'ורג'יאנית הזו, אשר שופצה תוך הקפדה יתרה על פרטי התקופה ומעט התייחסות לעלויות, הוא מצא את עצמו מביט בגימורי כרכובים עשויים היטב.
הצל שהטילו ריסיו של לוקה היטיב להסתיר את עיניו ואת הבעתו מהגבר השני. הוא נראה רגוע, אבל כפי שאנשים רבים למדו עם השנים, ולעתים קרובות גם שלמו על כך את המחיר, במקרה של לוקה, מראה עיניים יכול להטעות.
"די-רוסי הכי מסוכן כשדוחקים אותו לפינה!" כתב פעם מנתח מידע כלכלי שנון. מה שהיה נכון פי עשרה בנוגע לחייו הפרטיים, עליהם הגן בקנאות. וברגע זה חייו הפרטיים נתונים במתקפה.
"אתה תמיד יכול לפרסם מודעה בעמוד האישי שלך. בסדר," טום נכנע מיד, "גם זה לא היה מצחיק. אבל תתעודד, זה לא שאני מציע לך ללכת להתחתן! בתור התחלה אין להם שום סיכוי לנצח בתיק הזה."
"אבל הם ידאגו להכפיש את שמי בתהליך."
"ההשלכה השלילית על החברה תהיה זמנית בלבד, לוקה," טום מיהר לציין באופן מרגיע. "ואני לא סתם אומר, אני מבטיח לך. היציבות של די-רוסי בשוק לא תיפגע מהמשפט."
גבה צינית התקשתה. "הדאגה שלך לענייניי הכלכליים ראויה לשבח." דיבורו האיטי ובעל המבטא הפך נוקשה כיהלום כשהוסיף: "אבל הנזק שיגרם לוולנטינה עשוי שלא להיות זמני."
טום נרתע. "אוי, אלוהים, כן, מה חשבתי לעצמי? מצטער, לוקה."
לוקה הרים את ראשו. "למה?"
טום מצמץ ונראה מבולבל מהשאלה הפתאומית. "למה מה?" שאל בזהירות.
"למה שלא אתחתן?"
"אתה לא רציני!" שוב זכה למבט הזה. "טוב, חוץ מהמאה ומשהו סיבות שעולות לי בראש, זה יהיה לגמרי –"
"נחוץ, לדבריך," ירה ישירות. "אם אני רוצה לסגור להם את התיק לפני שמגיעים לבית משפט. ואני אעשה כל מה שיהיה צריך כדי למנוע מוולנטינה לעבור את כל זה. מלהיחשף לנשרים האלה."
כשהביט אל העיניים הבלתי מפוייסות האלה, טום הבין שלוקה אינו משתמש במילים האלה כבמטפורה. בעולם בו אנשים נוהגים תכופות לומר דברים שאינם מתכוונים אליהם בפועל, לקח לו קצת זמן להבין שכשלוקה אומר משהו הוא מתכוון לזה בדיוק!
היה זה העורך דין שחש צורך לשבור את השתיקה הכבדה והמתמשכת.
"מבחינתם נראה שהעברת אותה לאנגליה כדי להקשות עליהם במכוון…" הציע טנטטיבית.
לוקה העביר את ידו על לסתו המגולחת למשעי וחייך בערמומיות. "זה מה שעשיתי."
"ואז סירבת לאפשר להם להיפגש ללא ליווי" – טום משך בכתפיו – "בטח ידעת איך הם יגיבו. נטליה קוראדי שונאת אותך, לוקה, וולנטינה היא הנכדה שלה."
"והבת שלי," השיב לוקה והלהבה בעיניו הבוהקות גרמה לחברו לנוע לאחור בכסאו.
"אל תהרוג את השליח, חבר," טען, נושא את כפות ידיו מעלה בתנועה מפייסת.
השרירים בצווארו של לוקה נעו כשבלע. הקווים החזקים של פניו כבר היו נוקשים כאבן כשהשיב לעצמו את קור רוחו.
"אמרתי לך מה שמעתי אותה אומרת לוולנטינה?" שאל בקול שקט.
"לא, לוקה."
"סבתה האוהבת אמרה לה כמה חבל שהיא לא יפה ומוכשרת כמו שאימא שלה הייתה. ואמרה לה שאם לא הייתה נולדת אז אימא שלה לא הייתה מתה." הוא לקח נשימה עמוקה והרחיב את חזהו החזק. "אלוהים… טום, מה יכולתי לעשות?"
טום, שנחרד לגמרי לשמע הדברים האלה משך בכתפיו בחולשה.
"מי יודע כמה זמן היא מרעילה כך את אוזניה של ולנטינה? אני לא אתן שזה יקרה לבת שלי. לא ארשה שההיסטוריה תחזור על עצמה," הוסיף חצי לעצמו. "האישה הזו, היא לא מרגישה כלום כלפי הילדה," אמר נחרצות, והוסיף במרירות, "לפחות לא כמו שאני או אתה חווים רגש. מבחינתה ולנטינה היא פשוט נשק כדי להעניש אותי."
הוא קם על רגליו שוב, ונחישות אכזרית ניכרה בכל תו של דמותו הגבוהה והנמרצת. "התמודדתי עם הבוז ועם הציניות שלה במהלך השנים – לי זה לא משנה," משך בכתפיו. "אבל היא עברה את הגבול הפעם. מה שהכי חשוב עכשיו הם הצרכים של ולנטינה."
"הם יטענו שטובתה של ולנטינה היא לגדול במשפחה אוהבת," ציין חברו בעדינות. "הם ינסו לתאר אותך כ…"
"רודף נשים משוגע לעבודה, אני יודע," בוז-עצמי בחיוכו הצר. "אני משער שגורם אריקה גם יכלל בתוך זה."
טום הנהן ללא שמחה.
"ואם הייתי תובע את העיתון על הוצאת דיבה כפי שאתה, חברי, הצעת בזמנו…?"
"בהתחשב בכך שהייתה לך הקלטה של אריקה מודה בכך שהחבורה הייתה רק איפור מוצלח אני עדיין חושב שהיית צריך לחשוף אותה בציבור לפחות, אבל אני לא נוהג על פי הקוד הג'נטלמני," הודה ביובש. "אל תכה את עצמך על זה עכשיו, לוקה, קל להיות חכם בדיעבד, אבל, כן, ההתנגדות שלך להגן על עצמך מפני ההאשמות המגוחכות האלה הולכת להיראות רע."
"אבל אתה שוכח שלא היו האשמות – למעשה הקרבן היפהפיה הכחישה באומץ שנגעתי בה, אם אתה זוכר – "
טום נראה חסר מנוחה. "בוא נתמקד בדברים שיש לנו מה לעשות אתם," הציע. "זה גורם אחוזת הבית הגברית שיוצר מכשול. העובדה שאין גורם נשי פרט ל…" הוא עצר במבוכה.
"לנשים שלי?" ירה לוקה בחיוך אירוני נוקשה.
הגבר השני נאנח. "אתה יכול לשכוח מקדושת חייך הפרטיים אם העניין הזה יגיע לבית משפט, לוקה. אתה צריך להיות מוכן לכך שחיי האהבה שלך יבותרו."
"אני לא נזיר," הודה בשלווה. "אבל חיי האהבה שלי לא מעניינים כמו שהתקשורת גורמת לזה להיראות."
העורך דין צחק. "אם אני לא מאמין לך, לוקה, איך אתה מצפה לשכנע את בית המשפט? וחשבת איך קרלו יפנה לשופט? אני מתכוון, אני יודע שהוא אחלה בנאדם, אבל בוא נודה בזה, הוא לא בדיוק עונה על ההגדרה הרווחת למטפלת. שלא לדבר על התיק שלו."
"קרלו נשאר." תגובתו הישירה של לוקה לא התירה מקום לדיון, וטום, שהכיר מקרוב את נאמנותו האיתנה של לוקה לחבריו, לא ניסה להתווכח. "אבל אני יכול" – האינטרקום שעל השולחן זמזם וגבותיו הכהות של לוקה התקרבו זו לזו בהזעפת פנים. כשדיבר אל המכשיר, טון הדיבור שלו היה תמציתי וחסר סבלנות.
"חשבתי," אמר בקרירות, "שאמרתי שאני לא מעוניין – " הוא עצר והקשיב למה שנאמר לו ונאנח. "בסדר, תגידי לו שאתקשר אליו בחזרה בעוד חמש דקות." הוא פנה אל עורך הדין שלו. "אני מצטער על זה, טום, אבל זה מרקו. יש לו בעיה."
וכשלמרקו הייתה בעיה הוא תמיד פנה לאחיו למחצה. טום לא יכול היה למנוע את מבט מורת הרוח שהתפשט על פניו. לא היה ברור לו איך לוקה, שלא סבל טיפשים, חש חיבה שכזו כלפי אחיו למחצה המקסים אך הלא אחראי.
לוקה הבחין בשינוי בהבעת פניו של חברו. "אז אתה לא מחבב את מרקו?"
"כל אדם נורמלי היה מתרעם על אח למחצה שמועדף בצורה לא הוגנת כל כך, לוקה."
מאפייניו הנוקשים של לוקה נרגעו מעט כשהבעה רבת משמעות התפשטה בעיניו הכהות. "עלה בדעתך שעצם זה שההורים חושבים שהוא לא יכול לעשות משהו לא בסדר ושהוא הכי מוכשר בהכול זה תפקיד שכל מי שיש בו מידה נורמלית של חולשות אנושיות יתקשה למלא?"
"טוב, אין ספק שמרקו זכה בנתח מלא של זה," הודה טום בצחוק יבש. "אבל למען ההגינות, לוקה, אני חושב שזה נטל גדול יותר שהמשפחה שלך לא רק מתעלמת מההישגים שלך, אלא נוטרת לך עליהם," הוסיף, מתקשה להדחיק את הכעס שחש בשם חברו.
"אני לא צריך אישור מאף אחד," הצהיר לוקה בגאוותנות מרוחקת שהייתה משתיקה תשעה מתוך עשרה גברים.
טום, העשירי, הניע בראשו. "אלוהים, אתה שחצן!"
חיוך מעושה לא צפוי ומקסים לגמרי ניכר במאפייניו הכהים של הביליונר. "נראה שיש הסכמה מלאה בעניין הזה," הסכים לוקה ביובש. "אתקשר אליך אחר כך," הוסיף כשהגבר השני התקדם לעבר הדלת.
"אתה חוזר לבית הערב? השיפוצים הסתיימו?"
"הם הסתיימו אבל אנחנו נשארים בדירה של מרקו כמה לילות. לא אמרתי, טום, אבל אני מצטער שגררתי אותך לכאן מקייפ קוד."
"אני סולח לך, אבל יכול להיות שאליס לא תסלח." טום חייך. "לוקה, יש משהו שאתה רוצה שאעשה בינתיים?"
"אתה יכול להכין רשימה של כלות אפשריות."
ההערה הזו גרמה לגבר השני לעצור את ידו המושטת אל ידית הדלת. "אני מכיר אותך כבר עשר שנים, לוקה, ואני עדיין לא יודע להבחין מתי אתה צוחק."
"מעולם לא הייתי רציני כל כך בחיי, טומאס."
"אימא, את חייבת לעזור לי!"
"את מצפה שאעזוב הכול, ג'וד?" הייתה בקולה הצרוד של לין לוקאס נימה של ספקנות שלא ממש נשמעה אמיתית. "פשוט כך!"
פנייה לאינסטינקטים האימהיים שלה תמיד הייתה הימור. "תמיד יש פעם ראשונה," רטנה ג'וד, חיבה נוגה בקולה המתוח.
"מה אמרת, ג'וד?"
"כלום." היא לקחה נשימה עמוקה ובלעה את גאוותה. היא תתחנן, אם זה מה שעליה לעשות; המצב אכן נואש עד כדי כך. "תקשיבי, אימא, לא הייתי מבקשת אם לא היה מדובר במקרה חירום."
"ואם מדובר במקרה חירום באופן טבעי אהיה שם בשבילך," השיבה לין בשלווה. "אבל באמת, ג'וד, את לא חושבת שאת קצת מגזימה עם כל הדרמה, חמודה? הם רק שלושה ילדים קטנים… כמה טרחה הם כבר יכולים להיות?"
"כמה? כמה?" ג'וד ניצבה במרכז חדר ההסבה הרחב שלה, שבעבר היווה מחווה למינימליזם מסוגנן, היא לקחה נשימה עמוקה על מנת לייצב את עצמה. "איפה," שאלה כשמשקל כשלונה לוחץ עליה, "להתחיל?" או, אלוהים, אימא, זה לא הם, זו אני!"
החלק ההגיוני שבה ידע שהיא מבזבזת אוויר. איך תוכל להסביר למישהי שתפיסתה לגבי הורות פעילה היא לתת לביתה בת העשרה חשבון הוצאות ומכונית?
כשהיו צעירים יותר, סדרה ארוכה של מטפלות דאגו לכך שהיא ודיויד יוצגו לבדיקת הוריהם רק לאחר שעברו רחצה הגונה וכאשר התנהגו במיטבם. ברגע שהתאפשר, הם נשלחו לפנימייה. כנראה בגלל זה, חשבה, הם התקרבו כל כך.
"הילדים צריכים מישהי שיודעת מה היא עושה," החלה בטון מתוסכל כשלכדה תנועה בזווית עינה. "חכי רגע, אימא," רטנה וצללה להזיז בקבוק של מרכך שיער לפני שהילדה בת החמש הספיקה לשפוך אותו על תלתליה הבלונדיניים של אחותה הישנה התינוקת.
"לא סופיה, זה של דודה ג'וד." ג'וד הייתה מתוסכלת מכך שלא ניכר כי מחאתה הנחושה אך הגיונית משפיעה באופן כלשהו על הילדה בת החמש. אולי זה לא מה שאני אומרת אלא איך שאני אומרת את זה.
"לא!"
"אל תצעקי, סופיה, את תעירי את איימי," ביקשה ג'וד, מביטה בכאב בתינוקת שנעה מתוך שינה.
הילדה הקטנה ויתרה על הבקבוק תמורת ביסקוויט שוקולד. לא צריך להיות פסיכולוג קליני כמוה כדי לדעת ששוחד בדרך כלל לא מומלץ בחינוך ילדים, אבל לג'וד כבר לא היה אכפת מהפרטים הקטנים.
דיויד, רופא שיניים, היה נחרד מכך שהפרה את פקודתו האכזרית "בלי ממתקים או שוקולד"; גל של עצבות שממש הכביד עליה עבר בה כשחשבה על אחיה. דיויד לא נמצא כאן כדי להגן על שיני ילדיו, וכך גם אישתו, סם. הם נהרגו בחודש שעבר כשנסעו בכביש המהיר והתנגשו חזיתית במשאית.
לאחר שלא נמצא כל הסבר אחר לתאונה הקטלנית, הוסכם כי הנהג כנראה נרדם על ההגה. הנהג – דיויד, אחיה.
היא הכירה היטב את שלבי האבל. זה אמור לעזור? ג'וד לא ידעה. היא רק ידעה שאין לה זמן להתאבל, עדיין לא. עכשיו בראש סדר העדיפויות שלה נמצאו שלושה ילדים קטנים שזקוקים להרבה אהבה והבנה, ונדמה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לא להסתכל יותר מיום אחד קדימה. אחרת, תחושת חוסר היכולת שלה מול המטלה שנפלה בחלקה תשתק אותה.
היא אהבה להיות דודה ג'וד, שיכולה לפנק ולוותר להם לפני שהיא מחזירה אותם בסוף היום. לקחת על עצמה אחריות מלאה זה עניין אחר, והיא לומדת את זה על בשרה!
היא רצתה לגרום לילדים לחוש בטוחים ומוגנים אחרי שעולמם הקטן קרס, אבל זה קשה כשהיא בעצמה מפחדת. מפחדת משום שלראשונה בחייה משהו לא בא לה בקלות. היא נכשלת במשהו, והמשהו הזה הוא לא מבחן או עבודה. אפשר לעשות מבחן שוב או להחליף עבודה, אבל כשמדובר בילדים אין אפשרות לנסות שוב.
לאחרונה היא החלה לתהות אם ילדים, בדומה לבעלי חיים, יכולים להריח פחד. לא משנה למה, חבורת הילדים החליטה, בערך עשר שניות אחרי שהגיעו, שהם לא חייבים לעשות את מה שהיא מבקשת.
אני חייבת להודות שהחושים האימהיים שלי נוראים, החליטה לאט. אירוני משהו, שלא לומר מביך, המחברת של הספר אשר כונה בהצלחה מיומנויות הורות למתחילים.
מוסיפה, "אל תעשי את זה, מותק" לסופיה שמרחה אצבעות מלאות בשוקולד על פני הספה החדשה שלה, בגון קרם, והרימה בעייפות את שפופרת הטלפון לאוזנה בדיוק בזמן לשמוע את אימא שלה אומרת –
"מה כבר יכול להיות שהם עשו שהוא כל כך נורא? התאומים רק בני שלוש – "
"חמש, אימא. התאומים בני חמש ואיימי בת שמונה עשר חודשים," הזכירה ג'וד בעייפות לאימה. "והם לא עשו כלום." איך תוכל להסביר לאימה הספרותית שהיא לא מודאגת מיצירות האומנות או מהפריטים השבורים? שהיא לא ממש זוכרת מתי נהנתה לחזור לדירתה, להוריד בבעיטה את נעליה ולסגור את שאר העולם בחוץ. "איימי רוצה את אימא שלה, ולסופיה יש סיוטים, וג'וסף – הוא לא בוכה."
"טוב, הם רק אבדו את ההורים שלהם, ג'וד, למה את מצפה?"
"אני יודעת… אני יודעת, אבל זה לא רק זה. זה המקום הזה, ממש קשה להכיל ולבדר שלושה ילדים בני פחות משש בדירה של חדר שינה אחד, אימא. אני צריכה דירה עם גינה?" סיימה בטון מלא תקווה.
אימא שלה נשארה בבית המשפחה אחרי הגירושים, בית נטוי מימי אדוארד השביעי בקצהו של כפר מגלויה בשטח של ארבעה דונמים של גנים ידידותיים לילדים.
"חמש זה גיל נפלא, ג'וד," הוסיפה הסבתא האוהבת אך נעדרת וקולה מעורר חשד. "והייתי שמחה מאוד לארח כאן את כולכם –"
"את לא יודעת כמה אני שמחה – "
"אבל למרבה הצער יש לי פגישה בניו יורק ביום שישי הקרוב ואחר כך אורחים בשבוע הבא. "דיויד," נזכרה בצרידות, "היה כל כך חמוד כשהיה בן חמש, כל כך מבריק, כל כך סקרן וכל כך תמים…" קולה התמוסס לדמעות. "אני לא מבינה איך את יכולה לבקש ממני לעזור כשאני סובלת כל כך," נזפה. "ורק העבודה מנחמת אותי, את יודעת את זה, ג'וד."
"הם היו זוג מקסים כל כך," המשיכה לין לוקאס באנחה. "רק בתחילת הדרך. למה הם?"
ג'וד יכלה רק להניע את ראשה; גרונה כאב מדמעות שלא בכתה כשחשבה על אחיה ועל אשתו.
"אני לא יכולה לעשות את זה, אימא," לחשה ביאוש במורד הטלפון. "אני מפשלת בגדול."
"כנראה שדיויד חשב שאת יכולה, אחרת לא היה ממנה אותך לאפוטרופוס על הילדים," הגיע החיזוק.
"אני בספק אם הוא חשב שזה יאלץ לעמוד במבחן המציאות," השיבה ג'וד בעצב.
"אבל זה קרה, ואת צריכה להמשיך עם זה. יהיה הרבה יותר קל אחרי שתמכרי את הדירה ותקני משהו מתאים יותר," המשיכה אימה. "בית קטן ונחמד איפשהו בכפר," המשיכה לדמיין תמונה של אושר ביתי.
"אני מצטערת להרוס לך את הסצנה הביתית, אבל אני צריכה לחיות איפה שהעבודה, אימא." למרבה המזל איפשרו לה לקחת חופש מהאוניברסיטה שבה הרצתה, כך שהיה לה דבר אחד פחות להתמודד אתו כרגע.
"כל זה בגלל העבודה שלך, ג'וד? אני חייבת לומר שאני מאוכזבת ממך, אבל לא מופתעת." לין נאנחה. "תמיד הייתה לך נטייה לאנוכיות. כלומר, לא שיש פסול באישה בעלת קריירה, אבל חשבתי שבנסיבות הקיימות תהיי מוכנה לעשות הקרבה קטנה."
הצביעות הזו מאימה, שמימיה לא הגיעה לערב הורים או ליום ספורט העתיקה את נשימתה של ג'וד והותירה אותה ללא מילים לרגע.
"אני לא מדברת על העבודה שלי, אימא," הצליחה להגות לבסוף. "למרות שמבחינה כלכלית אני צריכה לעבוד," הוסיפה ביובש. "אני טובה בעבודה שלי. אני לא טובה ב – "
"אין כזה דבר הורה מושלם, ג'וד," קטעה אימה את דבריה. "הבעיה שלך היא שאת פרפקטיוניסטית; תמיד היית כזו. את לא אוהבת מצבים או אנשים שאת לא יכולה לשלוט בהם. תסתכלי על החברים שהיו לך."
"אני חייבת?"
"לאף אחד מהם לא הייתה דעה משל עצמו."
"זו הגזמה גסה, אימא," השיבה ג'וד בכעס. "אני פשוט לא נמשכת לגברים שמזמינים עבורי את ארוחת הערב."
יחסית לאישה משוחררת, לאימא שלה היו כמה תפישות די מיושנות לגבי גברים. אחרי שאביה עבר לגור בחו"ל היא ודיויד גילו "דוד" חדש שגר איתם בכל חופשה שבאו הביתה. הדבר היחיד שהיה משותף לכולם, פרט לחיי המדף הקצרים שלהם, היה אופיים השתלטני.
"איבדתי אותך," אמרה, לוחצת את אצבעותיה על נקודות הדופק ברקתה כשחשה בתחילתו של כאב ראש. "במה בדיוק הטעם שלי בגברים רלבנטי לזה שאת מסרבת לעזור לי?"
"ילדים הם לא צפויים, ג'וד."
"שמתי לב."
"את צריכה להיות גמישה ולהתפשר."
ג'וד פשוט עייפה מלהלחם. "אנסה," הבטיחה.
"ילדה טובה. פשוט חבל שאין לך בעל עדיין, כי בואי נודה בזה, אף גבר לא הולך להסתכל פעמיים על בחורה שבאה עם משפחה מוכנה מראש של שלושה." ובנימה נעימה זו, חשבה ג'וד, מניעה את ראשה לאט מצד לצד. אימא שלי היא אחת מסוגה, וכנראה טוב שכך!
"עכשיו, אם יש משהו שאת צריכה, רק תבקשי."
ואת תהיי שם בשבילי כל זמן שזה לא יפריע למשחק ברידג'. "תודה, אימא."

בקרוב…

X