הצל מעל אינסמאות' | לרכישה באינדיבוק
הצל מעל אינסמאות'

הצל מעל אינסמאות'

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 50
- 25

משהו מוזר מתרחש באינסמאות', עיירת נמל במסצ'וסטס. השמועות מספרות על כת משונה שהשליטה את פולחנה בכנסיות, שינויים בלתי-רגילים בחזותם של התושבים וקולות אנושיים-למחצה הבוקעים לעת לילה מבתים נטושים לכאורה. חרף האזהרות, מחליט המספר, סטודנט שיצא לסיור ארכיטקטוני ברחבי ניו אינגלנד, לבלות לילה אחד באינסמאות'. מה כבר יכול להשתבש?

הנובלה "הצל מעל אינסמאות'", שנכתבה ב-1931 וראתה אור ב-1936, מציגה את אחד מפיתוחיו הבשלים ביותר של "מיתוס קת'ולהו", שראשיתו בסיפור "קריאתו של קת'ולהו": סיפור חניכה מסויט, מסע שורשים גותי, נבואה אפוקליפטית ודיוקן מודרני הופך-קרביים של מטאמורפוזה אישית וקיבוצית — כל אלה ביצירה מרעישה אחת, משיאי הפרוזה של לאבקראפט.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הצל מעל אינסמאות'”

במהלך חורף 1927-28 ניהלו גורמים בממשלה הפדראלית חקירה משונה ואפופת־סודיות, אשר נסבה על עניינים שאירעו באינסמאות', נמלָהּ העתיק של מסצ'וסטס. דבר החקירה נודע לציבור בפברואר, כאשר בעקבות סדרת פשיטות ומעצרים הוחלט לשרוף ולפוצץ — תחת בקרה הולמת — מספר עצום של בתים מתפוררים, אכולי־תולעים וריקים לכאורה לאורך קו החוף הנטוש. נפשות לא־חקרניות פטרו אירועים אלה כמערכה מתפרצת במלחמה המתחדשת־תדיר נגד נגע האלכוהול.

אלא שמשקיפים ערניים יותר תהו על מספר המעצרים הבלתי־רגיל, על הכוחות הגדולים־להתמיה שגויסו לשם ביצועם, ועל החשאיות בכל הנוגע לגורלם של העצורים. ככל הידוע לא נערכו משפטים ואף כתבי אישום לא הוגשו; ואיש מבין האסירים לא נראה מאז באחד מבתי הסוהר הידועים של המדינה. פה ושם נפוצו דיווחים מעורפלים אודות מגפה ומחנות ריכוז, ואחר כך פשטה שמועה בדבר פיזור האסירים במחנות כליאה צבאיים. אך דבר מכל זאת לא אושר. נמל אינסמאות' עצמו שָמַם כמעט כליל, ואפילו עכשיו ניכרים בו סימני חיים קלושים בלבד.

בעקבות תלונות מצד ארגונים ליבראליים רבים התקיימו דיונים ארוכים בדלתיים סגורות, ונציגי הארגונים הובלו למיני מחנות ובתי סוהר. בעקבות הסיורים הללו נפלה על אותן אגודות שתיקה מפתיעה. העיתונאים היו נוחים פחות לשכנוע, אך בסופו של עניין רובם שיתפו פעולה עם הממשלה. עיתון אחד בלבד — צהובון שנודע לשמצה במדיניותו המופקרת — ידע לספר על צוללת יורדת־מעמקים, אשר שיגרה טילי־נפץ למצולות שמעבר לשונית השטן. ידיעה זה, שמקורה במסבאה של מלחים, נדמתה מרחיקת לכת, באשר השונית הנמוכה והשחורה מרוחקת שלושה קילומטרים תמימים ממזח אינסמאות'.

יושבי המחוז והעיירות הסמוכות הרבו להסיח בינם לבין עצמם, אך חסכו את שיחם מן העולם החיצון. מזה מאה שנים כמעט הם מדברים על אינסמאות' הגוועת, השוממה־למחצה, ואין חידוש אשר יפליג מעבר לאימה שיהגו בשפל־קול. הרבה דברים אילפו אותם לשתוק, ולא בלחץ השלטון נצרו את לשונם. מה עוד שבאמת ידעו מעט; כי ביצות מלח שְמֵמוֹת ורחבות־ידיים מנעו מן השכנים לבוא לאינסמאות' מצד היבשה.

אך באה השעה לשבור את חרם הדיבור. צו שתיקה שורר בכול, ומה נזק יסבו רמזיי בדבר ממצאיהם של השוטרים המבועתים אשר פשטו על אינסמאות', לבד מזעזוע תקוף־מיאוס. מה עוד שאותם ממצאים נתונים מן הסתם ליותר מהסבר אחד. איני יודע אל־נכון מה מִכְּללו של הסיפור סופר לי, וטעמיי עמי שלא להעמיק חקור. כי אני מקורב לפרשה יותר מכל הדיוט, והרשמים אשר נחקקו בי לבלי־הרפה עוד ידחקוני לאמץ אמצעים מרחיקי־לכת.

אני הוא שנמלטתי מאינסמאות' כאחוז־טירוף בשחר ה־16 ביולי, 1927, ואשר עתירותיו המבוהלות להתערבות ממשלתית הביאו לאירועים המדווחים לעיל. נכון הייתי לשתוק כל עוד היתה זו פרשה טריה שרב בה הנסתר על הגלוי; אך כעת, כשהכול כבר בחזקת חדשות נושנות, שעניינו של הציבור מהן והלאה, כוססת בי תשוקה משונה להגות בלחישה קודחת באותן שעות ספורות ומוכות־אימה, אשר עברו עליי בעיר הנמל אפופת־הרעה ההיא, שעווית משחֶתֶת־צֶלֶם ומוות מחריד־שמים איוו להם את רחובותיה למשכן. עצם הסיפור משקם את אמוני במשפטַם של חושיי, ומבטיחני כי לא נפלתי קרבן להזיית סיוט מידבקת; וגם מכשיר את לבי לקראת צעד נורא, שעוד עליי לנקוט.

שִמעה של אינסמאות' לא הגיע לאוזניי עד לערבו של היום, שבו ראיתיה לראשונה — ולפי שעה, לאחרונה. חגגתי את הגיעי לפרקי בטיול ברחבי ניו אינגלנד, שבו ביקרתי באתרים עתיקים והתחקיתי אחר כמה מענפיו של אילן־היוחסין המשפחתי. מניובֶּריפּוֹרט הקדומה תכננתי להמשיך במישרין לארקהאם, מוצא משפחתה של אמי. לא היה לי רכב, ולפיכך נסעתי ברכבת ובחשמלית ובאומניבוס, בורר לי בכל פעם את הזול שבנתיבים. בניובריפורט יעצו לי לעלות על הרכבת לארקהאם; ורק אצל אשנב מכירת הכרטיסים, כאשר מחיתי על המחיר הגבוה, נודע לי דבר קיומה של אינסמאות'. ניסיונותיי לחסוך בהוצאות המסע נגעו כנראה ללבו של הפקיד המוצק, הממולח־למראה, אשר מבטאו העיד בו כי אינו מבני המקום, והוא פנה אליי בהצעה, שלא עלתה על שפתיו של איש ממדריכיי האחרים.

"אתה יכול לקחת את האוטובוס הישן," אמר בהיסוס מה, "אבל לא מחזיקים ממנו מי־יודע־מה פה. הוא עובר דרך אינסמאות' — אולי שמעת — אז אנשים לא אוהבים את זה. בחור אחד מאינסמאות' — ג'ו סרג'נט — מנהל את הקו, אבל אף פעם אין לו נוסעים מאצלנו, ובטח גם לא מארקהאם. פלא שהוא ממשיך לעבוד בכלל. זה בטח זול אצלו, אבל בחיים שלי לא ראיתי יותר משניים שלושה נוסעים על האוטובוס הזה — אף אחד חוץ מֵהאלה מאינסמאות'. הוא יוצא מהכיכר — מול הכלבו של האמונד — בעשר בבוקר ובשבע בערב, אלא אם הם שינו את הזמנים בזמן האחרון. נראה כמו גרוטאה מהגהינום — בחיים שלי לא עליתי עליו."

כך שמעתי לראשונה אודות אינסמאות' אפופת־הצללים. כל התייחסות לְעיר, שאינה מופיעה על גבי המפות הנפוצות ואינה רשומה במהדורותיהם האחרונות של המדריכים, היה בה כדי לעניין אותי, וסגנונו המשונה והרומזני של הפקיד עורר בי סקרנות של ממש. עיר המשרה עוינות כזאת על שכניה, אמרתי בלבי, חזקה עליה שיש בה משהו הראוי לתשומת לבו של תייר. תכננתי אפוא לעצור באינסמאות' בדרכי לארקהאם, וביקשתי מן הפקיד לספר לי משהו על העיירה. הוא היה מחושב מאוד בדיבורו, כמו התנשא קמעא על מילותיו־שלו.

"אינסמאות'? נו מה יש להגיד, עיירה משונה שמה למטה, ליד המקורות של נהר המאנוּקסֶט. פעם היא היתה כמעט עיר — היה שם חתיכת נמל לפני מלחמת 1812 — אבל הכול התרסק לגמרי במאה השנים האחרונות או ככה. לא נשארה שם מסילת ברזל — חברת הרכבות לא מגיעה לשם, ואת הקו מראוּלי ביטלו לפני שנים.

"בטח יש שם יותר בתים ריקים מאנשים, ועל עסקים בכלל אין מה לדבר חוץ מדגים וסרטנים. כל המסחר עבר לפה, לארקהאם, לאיפסוויץ'. פעם היו להם די הרבה טחנות, אבל מכל זה לא נשאר כלום חוץ מבית זיקוק אחד של זהב, שבקושי עובד.

"אבל הבית זיקוק הזה היה פעם משהו גדול, ומארש הזקן, הבעלים של כל העסק, צריך להיות עשיר כקורח. עוף מוזר, סגור כבר שנים בתוך הבית. אומרים שהתפתחה אצלו בגיל מאוחר איזה מחלת עור או משהו ובגלל זה הוא לא מסתובב בין אנשים. הוא הנכד של קפטיין עובד מארש, שהקים את העסק. אמא שלו לא היתה מכאן — אומרים שהגיעה מאיזה אי בים הדרומי — אז לפני חמישים שנה כשהוא התחתן עם בחורה מאיפסוויץ' קמה מהומת אלוהים. אף אחד לא אוהב להתערבב עם אינסמאות', ואנשים באזור הזה שאינסמאות' נכנסה להם לדם יעשו הכול כדי להסתיר את זה. אבל הילדים והנכדים של מארש נראים בדיוק כמו כל אחד אחר עד כמה שאני רואה. הראו לי אותם ברחוב כמה פעמים — למרות שאם חושבים על זה את הילדים הגדולים לא רואים פה בזמן האחרון. ואת הזקן לא ראיתי בחיים שלי.

"ולמה אינסמאות' בכזה שפל? שמע בחור, אתה לא צריך לקחת ברצינות כל מה שאנשים פה אומרים. קשה להוציא מהם משהו, אבל אם הם כבר מתחילים הם לא גומרים. הם מספרים דברים על אינסמאות' — לוחשים אותם בעיקר — כבר מאה שנה, ונראה לי שיותר מכל דבר אחר הם פשוט מפחדים. חלק מהסיפורים יצחיקו אותך — סיפורים על קפטיין מארש הזקן, שחתם על עסקה עם השטן והוציא שדים מהגהינום כדי לשכן אותם באינסמאות', או על מישהו שהלך באזור הרציפים ב־1845 או משהו כזה ונתקל באיזה סוג של עובדי שטן שהקריבו קרבנות נוראים — אבל אני בא מפָּאנְטוֹן, ורמונט, ואותי אי אפשר להאכיל בסיפורים כאלה.

"אבל אתה צריך לשמוע מה שמספרים הוותיקים על השונית השחורה — שונית השטן הם קוראים לה. רוב הזמן היא מעל למים, ואף פעם היא לא שוקעת לגמרי, ככה שאתה יכול להגיד שזה מין אי. מספרים שלפעמים אפשר לראות על השונית גדוד שלם של שדים — שוכבים על הסלעים או קופצים פנימה והחוצה מִכְּמוֹ מערות כאלה. זה חתיכת אבן מחוספסת בלי צורה, רחוקה שלושה קילומטר מהחוף, ובימים של הספינות המלחים היו עושים סיבובים ענקיים כדי לא להתקרב לשמה.

"זאת אומרת מלחים שלא הפליגו מאינסמאות'. אחד הדברים שהיו אומרים על קפטיין מארש הזקן מאחורי הגב זה שבזמנים של שפל הוא היה מסתובב על השונית בלילות. אולי הוא באמת עשה את זה, יש שם בטח מה שנקרא תצורת סלע מעניינת, ומי יודע אולי הוא חיפש שם אוצר שקברו שודדי ים ואולי הוא גם מצא אותו; אבל היו מדברים עליו שהוא עושה שם עסקאות עם שדים. בסך הכול אני חושב שהקפטיין הוא המקור של השם הרע שנדבק לשונית.

"זה היה לפני המגפה הגדולה של 1846, שחיסלה יותר מחצי מהתושבים באינסמאות'. הם אף פעם לא הצליחו לשים את היד על הסיבה, אבל אומרים שזאת היתה איזה מחלה שהמלחים סחבו אתם מסין או משהו כזה. מחלה לא נחמדה בכלל, זה בטוח — פרצו שם מהומות ועוד כל מיני דברים נוראים שאף פעם לא יצאו החוצה — והעיירה נשארה במצב נורא. הם אף פעם לא חזרו לעצמם — עכשיו חיים שם הכי הרבה 300, 400 אנשים.

"אבל מה שבאמת עומד מאחורי ההרגשה של האנשים בקשר לאינסמאות' זה דעות קדומות וגזענות — ואני לא אומר שאני מאשים אותם על זה. אני בעצמי שונא את התושבים של אינסמאות', וממש לא בא לי ללכת לעיירה שלהם. אתה בטח יודע — למרות שלפי הדיבור שלך אני יודע שאתה מהמערב — שלספינות שיצאו מניו אינגלנד היו כל מיני עסקים משונים בכל מיני נמלים משונים באפריקה, באסיה, בים הדרומי, איפה לא, ואיזה מין אנשים משונים הם היו מביאים אתם בחזרה לפעמים. אתה בטח שמעת על ההוא מסיילם שחזר הביתה מהים עם אישה סינית, ואולי אתה יודע שאיפשהו בסביבות קייפ קוד עוד מסתובבת לה איזה כנופייה מאיי פיג'י.

"אם אתה שואל אותי יש משהו כזה בעבר של אינסמאות'. הם תמיד היו מנותקים משאר המחוז בגלל הביצות והנחלים, כך שאי אפשר לדעת בדיוק מה הלך שם; אבל די ברור שקפטיין מארש הזקן הביא הביתה כמה דגימות משונות מתישהו בשנות העשרים או השלושים, כשכל השלוש ספינות שלו עבדו חזק. יש משהו מוזר באנשים של אינסמאות' — אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל זה עושה לך עור־ברווז. אתה תרגיש קצת מזה אצל סרג'נט אם תעלה על האוטובוס שלו. לחלק מהם יש ראש צר מוזר עם אף שטוח ועיניים בולטות, מזוגגות כאלה, שכאילו אף פעם לא נסגרות, וגם העור שלהם לא בסדר — מחוספס ומלא גלדים, והצוואר כולו מקומט ומצומק כמו איזה צמח שנבל. הם גם מתקרחים ממש מוקדם. הזקנים הם הכי גרועים — האמת שאף פעם לא יצא לי לראות מישהו ממש זקן מהסוג הזה. בטח הם מתים מלהסתכל על עצמם בראי! והחיות שונאות אותם — היו להם הרבה בעיות עם הסוסים שלהם לפני שנכנסו הרכבים.

"אף אחד פה או בארקהאם או באיפסוויץ' לא רוצה להתעסק אתם, והם בעצמם לא מתחברים עם אף אחד כשהם באים העירה או כשמישהו מנסה לדוג בשטח שלהם. משונה איך תמיד יש דגים בשפע במזח של אינסמאות' בזמן שבכל מקום אחר באזור אין כלום — אבל תנסה לדוג שמה בעצמך ותראה איך הם מבריחים אותך ברגע! הם היו באים הנה ברכבת — הם היו צריכים ללכת ברגל עד התחנה של ראולי אחרי שהקו שעבר אצלם בוטל — אבל עכשיו הם באים באוטובוס הזה.

"כן, יש להם מלון באינסמאות' — בית גילמן זה נקרא — אבל לא הייתי מצפה למי־יודע־מה. אני מציע לך לא לנסות אותם בכלל, יותר טוב לך להישאר פה עוד לילה ולקחת את האוטובוס של עשר מחר בבוקר; אחר כך אתה יכול לקחת משם אוטובוס לארקהאם בשמונה בערב. לפני שנתיים או ככה היה איזה מפקח של מפעלים שהתאכסן בגילמן הזה, והוא רמז דברים ממש לא נעימים על המקום. כנראה מתאסף שם חומר אנושי די משונה, כי הבחור הזה שמע קולות בחדרים אחרים — וזה למרות שרובם היו ריקים — קולות שעשו לו צמרמורת. הם דיברו בשפה זרה לפי מה שהוא חשב, אבל הוא אמר שהדבר הכי גרוע היה הקול שלהם; קול שנשמע כל כך לא טבעי — בוצי, הוא אמר — שהוא לא העז להתפשט וללכת לישון. חיכה ער כל הלילה וברח משם על הבוקר. הדיבור נמשך כל הלילה.

"הבחור הזה — קייסי קראו לו — היה לו הרבה מה להגיד על איך שהמקומיים הסתכלו עליו כאילו הם עומדים על המשמר או משהו. הבית זיקוק של משפחת מארש נראה לו מקום מוזר — זה בטחנה ישנה ליד המפלים של המאנוּקסֶט. מה שהוא סיפר מסתדר עם מה ששמעתי: פנקסי חשבונות במצב גרוע, בלי שום סימן שהעסקים עובדים בכלל. אתה יודע שזאת תמיד היתה תעלומה מאיפה הם משיגים את הזהב שהם מעבדים. עושה רושם שהם אף פעם לא קנו כלום, אבל לפני שנים הם שלחו בספינות כמות אדירה של מטילי־זהב.

"היו מדברים שהמלחים והאנשים מהבית זיקוק היו מוכרים בחשאי איזה תכשיטים משונים שהביאו מרחוק, והיו כאלה שראו את הדברים האלה פעם־פעמיים על נשים מבית מארש. אנשים אמרו שאולי קפטיין עובד הזקן קנה אותם באיזה נמל של עובדי־אלילים, כי הוא תמיד היה מזמין כמויות של חרוזי זכוכית ותכשיטים זולים מהסוג שאתה לוקח אתך כשאתה הולך לסחור עם הילידים. אחרים חשבו ועדיין חושבים שהוא מצא מטמון שודדים עתיק על שונית השטן. אבל תשמע דבר מוזר. הקפטיין הזקן מת כבר שישים שנה, ומאז מלחמת האזרחים לא יצא מאינסמאות' אפילו כלי שייט אחד שאפשר לקרוא לו ספינה; ועדיין בני מארש ממשיכים לקנות את הצעצועים האלה שנותנים לילידים — בעיקר תכשיטים צעקניים כאלה מזכוכית ומגומי, ככה אומרים. אולי האנשים של אינסמאות' אוהבים לראות אותם על עצמם — אלוהים יודע שהם נהיו לא יותר טובים מהקניבלים של הים הדרומי ומהפראים של גיניאה.

"המגפה של 1846 חיסלה כנראה את שארית הדם הנקי שהיה שמה. איך שלא יהיה נשארה שם חבורה מפוקפקת, ובני מארש וכל שאר העשירים לא יותר טובים מכל היתר. כמו שאמרתי לך בטח אין בכל העיירה יותר מ־400 אנשים למרות כל הרחובות שאומרים שיש להם שם. אפשר להגיד שזה מה שקוראים בדרום זבל לבן — אנשים לא מתורבתים, ערמומיים וחלקלקים ומלאים סודות. יש להם הרבה דגים וסרטנים והם מייצאים אותם במשאית. מוזר שכל הדגים שורצים בדיוק אצלם ולא בשום מקום אחר.

"אף אחד לא יכול להיכנס לעניינים שלהם — הם עושים את המוות למפקחים של משרד החינוך ולאנשי מפקד האוכלוסין. זרים לא מוזמנים לדחוף את האף שלהם לאינסמאות', זה בטוח. שמעתי בעצמי על יותר מבנאדם אחד — איש עסקים או נציג של הממשלה — שנעלם שמה, ומדברים על אחד שהשתגע ומאושפז עד היום. הם בטח הפחידו את המסכן הזה טוב־טוב.

"בגלל זה לא הייתי הולך לשם בלילה. בחיים שלי לא הייתי שם ואין לי שום רצון ללכת, אבל אני מניח שביקור בשעות האור לא יכול לעשות לך רע — אפילו שאנשים פה בסביבה יגידו לך לא לעשות את זה. אם אתה בסך הכול רוצה להסתובב קצת, לראות דברים מִפָּעם — אינסמאות' צריכה להתאים לך."

וכך ביליתי חלק מאותו ערב בספרייה הציבורית של ניובריפורט בחיפוש אחר מידע אודות אינסמאות'. כאשר ניסיתי לחלץ משהו מבני המקום — בחנויות, במסעדה, במוסכים ובתחנת מכבי האש — הסתבר לי שהם חתומי־שפתיים אף יותר מכפי שהצטייר בדבריו של מוכר הכרטיסים; ועד מהרה הבנתי כי אין בידי שהות להתגבר על שתקנותם הטבעית. הם נהגו בי מין חשדנות מעורפלת, כאילו כל מי שמגלה עניין רב מדי באינסמאות' חזקה עליו שמשהו אצלו אינו כשורה. באכסניית ימק"א שבה לנתי ניסה פקיד הקבלה להניא אותי מלבקר בעיירה המדכדכת והדקדנטית; וכזאת היתה גם תגובתם של יושבי הספרייה. ברור היה שבעיני המשכילים אינסמאות' לא היתה אלא דוגמה קיצונית של הסתאבות אזרחית.

בשבתי בספרייה הפכתי בכרכים המספרים בתולדותיו של מחוז אסקס; אך דפיהם גילו לי אך מעט: העיירה נוסדה ב־1643, נודעה לפני המהפכה כאתר בניינן של ספינות, היתה לעיר־נמל משגשגת בראשית המאה ה־19, ומאוחר יותר הוקם בה מרכז תעשייתי קטן, שנהר המאנוקסט שימש לו כמקור אנרגיה. המגפה והמהומות של 1846 נזכרו בחטף, כאילו הכתימו את שמו של המחוז.

ההתייחסויות המפורשות להידרדרות היו ספורות, אף שקשה היה לטעות בהשתמעויותיו של הפרק האחרון בדברי ימי העיירה. לאחר מלחמת האזרחים הצטמצמה הפעילות התעשייתית למפעל הזיקוק של בני מארש, ומכירתם של מטילי הזהב היתה ענף המסחר היחיד שנותר לפליטה לבד מן הדיג הנצחי. והנה גם הדיג השתלם פחות ופחות כי מחיר הסחורה ירד ודייגי העיירה נאלצו להתחרות בתאגידי ענק, אך המזח של אינסמאות' מעולם לא חסר בדגים. זרים השתקעו בעיירה לעתים רחוקות בלבד, ושמועה עמומה סיפרה שכמה פולנים ופורטוגזים אשר ניסו להכות שורש במקום הופצו לכל רוח באמצעים קיצוניים במיוחד.

מעניין מכול היה אזכורם החטוף של התכשיטים המשונים אשר נתקשרו במעורפל עם אינסמאות'. נראה שאלה הטביעו את רישומם ברחבי המחוז כולו, כי מקצתם — כך סופר — הוצגו במוזיאון של האוניברסיטה המיסקאטוֹנִית בארקהאם וכן באולם התצוגה של החברה ההיסטורית של ניובריפורט. רסיסי התיאורים שנסבו על חפצים אלה היו שדופים ופרוזאיים, ובכל זאת חלחל בעדם זרם תת־קרקעי של מוזרות עיקשת. משהו בעדיים הללו היה כה משונה ומרגיז־לב, עד שלא יכולתי להסיח את דעתי מהם, ולמרות השעה המאוחרת גמרתי אומר לחזות במו עיניי בדגימתם המקומית — לפי האמור היה זה עצם גדול, תוֹאַם־מידותיו משונה, אשר נועד ככל הנראה לשמש כנזר — אם רק ניתן יהיה להסדיר זאת.

הספרן הפנה אותי לאוצרת הבית של החברה ההיסטורית, אחת אנה טילטון שהתגוררה בקרבת מקום; ולאחר הסבר קצר הועילה הגברת הישישה להנחותני אל הבניין הסגור, שכן השעה לא היתה מאוחרת במידה בלתי־סבירה. האוסף שהתגלה לעיניי היה מרשים לכל הדעות, אך בהלוך רוחי הנוכחי לא ראיתי אלא את העצם המשונה אשר התנוצץ בתיבה פינתית תחת בוהק האורות החשמליים.

לא ניחנתי ברגישות מופלגת ליפה, ובכל זאת נשימתי נעתקה בפועל־ממש לנוכח יפעת־עולמות־אחרים שקרנה מן החלום הזר והעתיר, אשר נח על כרית קטיפה ארגמנית. אפילו עתה אני מתקשה לתאר את אשר ראיתי, הגם שהיה זה אל־נכון מין נזר. חזיתו של החפץ היתה גבוהה, והיקפו הרחב עד מאוד פחס את תוואי המעגל כדי כך, שנדמה היה כי נועד לראש אליפטי שלא כדרך הטבע כמעט. נראה היה כי נצרף מזהב, אף שזהרורית עמומה יותר רמזה מעדנות כי הסתגסג במתכת יפה לא פחות, אם גם קשה לזיהוי. הוא נשמר במצב מושלם כמעט, ויכולת לבלות שעות בחקירתם של הפיתוחים המפליאים, העקורים מכל מסורת — מקצתם צורות גיאומטריות, מקצתם חזיונות־מצולה — שנתגלפו מעשה־תשבץ בתבליט יציר כפיו המחוננות של אוּמן־בחסד.

ככל שהתבוננתי כך נשביתי בקסם; ובקסם שהילך עליי התכשיט נמסך איזה יסוד עוכר־שלווה, שהתקשיתי לבודד או להסביר. תחילה סברתי כי אותה איכות לא־מכאן אשר היתה משוכה על האמנות הזרה היא שעוררה בי אי־נוחות. כל חפצי האמנות שראיתי בימי חלדי השתייכו לזרם גזעי או לאומי מוכר, או לחלופין ביטאו ברוח המודרניזם כפירה־מדעת בכל הזרמים באשר הם. הנזר לא נמנה עם הראשונים ולא עם האחרונים. בעליל היה פרי הילולים של טכניקה מבוססת שאין כמותה לבשלות ולשלמות, אלא שזו היתה רחוקה לאין־קץ מכל טכניקה — מזרחית או מערבית, קדומה או חדישה — ששמעתי עליה או חזיתי בתוצריה מימיי. היה זה כאילו ראיתי במו עיניי מלאכה מכוכב אחר.

אלא שעד־מהרה נוכחתי כי טרדתי נבעה ממקור נוסף, שקול בעצמתו לראשון. כוונתי לציורים ולתבניות המתימטיות אשר התרמזו בפיתוחים המשונים. כל אותם דגמים הצפינו תהומות אין־חקר וסודות שהרחיקו עד קצות החלל, עד עֵינוֹת הזמן; וברחשם הימי המונוטוני של התגליפים פעפע איזה רוע מסותר. בין הצורות המגולפות היו תפלצות ילוּדוֹת־אגדה, מעוותות־זדון ומַטיפות־חלאה, פרי זיווג־כלאיים בין דג וצפרדע ככל הנראה, אשר הילכו על המתבונן מין זיכרון־שווא רדוף־עידנים, כמו העלו באוב איזה מראה נושן מחביונות תאים ורקמות, המסורים משחר העולם לזכר אב־קדמון. לרגעים דימיתי כי כל תו בגופיהם של הדגים־צפרדעים מחללי־השמיים התפקע מִלְּשד־תמצית של רשע לא־נודע, לא־אנושי.

תולדותיו הקצרות והפרוזאיות של הנזר, כפי שנודעו לי מפי מיס טילטון, התייצבו בניגוד משונה לחזותו: החפץ מושכן בעבור סכום מגוחך בבית עבוט ברחוב סטייט ב־1873 בידי שיכור אחד מתושבי אינסמאות', שנהרג זמן קצר לאחר מכן בקטטה. החברה ההיסטורית רכשה את הנזר במישרין מן המשכונאי, והציגה אותו כראוי לשכיית־חמדה במעלתו. המומחים ייחסו את המוצג לתרבותה של מזרח־הודו ושמא לאמנות הודו־סין, הגם שבינם לבינם הודו, כי אלה השערות בלבד.

מכלל ההנחות האפשריות בדבר מוצאו של התכשיט ודרכו לניו אינגלנד, נטתה מיס טילטון להאמין כי מקורו באיזה שלל שודדים אקזוטי שהתגלה לקפטיין עובד מארש הזקן. השקפה זו מצאה לה חיזוקים במנהגם של בני מארש, אשר למן היום שבו נודע להם קיומו של החפץ פנו לחברה בהצעות חוזרות ונשנות לקנותו במחיר גבוה, ולא הרפו מניסיונותיהם עד היום, למרות נחישותה העקבית של החברה שלא למכור את הנזר.

בשעה שהורתה לי את הדרך אל מחוץ למבנה, הבהירה לי האשה החסודה כי "תיאוריית שודדי־הים" באשר למקורות הונם של בני מארש מקובלת על המשכילים שביושבי המחוז. יחסה־שלה לאינסמאות' אפופת־הצללים — אשר כף רגלה לא דרכה בה מעולם — הצטיין בדחייה וגועל, כדרך שראוי לו לאדם מן היישוב להרגיש כלפי קהילה, המידרדרת מטה־מטה במורדות הסולם התרבותי. כן ידעה לספר כי השמועות על פולחן־השטן הנוהג בעיירה מוצדקות, לפי שכת־סתרים משונה קנתה לה אחיזה באינסמאות' והשתררה על כל כנסיותיה.

אותה כת נתקראה לדבריה "המסדר האזוטרי של דגון", תועבה פאגאנית־למחצה שיובאה מן הסתם מן המזרח לפני מאה שנים, בימים שהדגה כלתה מחופיה של אינסמאות'. אין להתפלא על אחיזתה של אמונה זו בקרב פשוטי־עם, כי הדגה חידשה את שפיעתה פתאום, ומאז לא הכזיבה עוד את דייגי העיירה. עד מהרה היתה הכת הנפסדת למקור ההשפעה העיקרי באינסמאות': המסדר דחק את רגליהם של הבונים החופשיים, ואיווה לו את היכלם למשכן.

לדידה של מיס טילטון הטובה די היה בכל אלה כדי להצדיק את החרמתה של העיירה העתיקה, אשר רקב ושיממון מושלים ברחובותיה; אך בעבורי לא היה זה אלא תמריץ. סקרנותי האדריכלית וההיסטורית נטענה כעת בלהט אנתרופולוגי, ובחדרי הקטן בימק"א התהפכתי על משכבי בעוד הלילה זוחל בחלון.

תרומתו הגדולה של לאבקרפט לספרות היא ספרות האימה ה"קוסמית", הסובבת סביב הרעיון שהחיים אינם מובנים למוח האנושי, היקום בכללותו הוא עוין, וכי אלו המנסים לרדת לחקר היקום ותופעות החיים המופיעות בו, כגיבוריו של לאבקרפט, מהמרים על שפיות דעתם. לאבקרפט פיתח חוג אוהדים קנאי ליצירות "המיתוס של קת'ולהו", סדרה של סיפורים הקשורים זה בזה באופן רופף, המציגים פנתיאון של אלים ענקיים ומרושעים, בראשם  קת'ולהו, שמת וממתין דומם במעמקי הים לקום לתחייה, בעודו משדר הוראות לבני האדם בערוצים רוחניים שונים, כי יבצעו פעולות, לרוב מרושעות ואכזריות, על מנת להשיבו לחיים. כן מציגים סיפורים אלו את ה"נקרונומיקון", ספר קסום, שבין דפיו חבויה האמת הקוסמית על האלים שמתו, ואשר כל אדם שיקרא בו יאבד את שפיותו.

יצירותיו של לאבקרפט הן פסימיות וציניות, ויוצאות נגד ערכי הנאורות, הרומנטיקה וההומניזם הנוצרי. גיבוריו של לאבקרפט מנסים לדעת את האמת על היקום, לרדת לחקר הדברים ולהשתמש בשיטות חקירה מדעיות ורציונליות. אך לרוב חקירות אלו מביאות אך להצצה חטופה אל אימה שלא תיאמן, המנוגדת למדע ולשכל הישר.

 

לאבקרפט לא נמנה עם הסופרים המובילים בימי חייו, וחוג קוראיו היה מצומצם. לאחר מותו זכה להכרה לה לא זכה בחייו, כאחד מסופרי האימה המובילים של המאה ה-20 והשפיע על דורות של סופרי אימה שבאו אחריו, תוך שהוא מושווה לסופרים כאדגר אלן פו.

X