הצד האחר של האוקיינוס | לרכישה באינדיבוק
הצד האחר של האוקיינוס

הצד האחר של האוקיינוס

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: כ-250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70
- 35
- 35

הספר השני בטרילוגיית האוקיינוס!

סיפור אהבתם חוצה האוקיינוס של נתי ואריק ממשיך מהנקודה בה עצר הספר הראשון, "לחצות את האוקיינוס". האם צללים אפלים עוד מרחפים מעליהם, מחכים להזדמנות להיפרע?

אם שני האוהבים יצליחו להתגבר על השוני ביניהם?

האם הערכים שעליהם נתי גודלה וחונכה יעמדו במבחן?

"הצד האחר של האוקיינוס" הוא הספר השני בטרילוגיית האוקיינוס של זהבית טל-און, וגם אותו לא תוכלו להניח מהיד…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הצד האחר של האוקיינוס”

ביקורות קוראים על הספר הראשון בסדרה: 

 

 

"איזה סיפור נפלא! המחברת עשתה עבודה נהדרת ביצירת דמויות שתתאהב בהן. כנגד כל הסיכויים, נתי ואריק מוצאים אחד את השניה, ואחרי כן מוצאים דרך שהאהבה שלהם תתממש. זה לא רק סיפור אהבה, זה מסע שרובנו מעולם לא יכולנו לדמיין, וזו הגדולה ביצירת הסיפור. יכולתה המוכחת של המחברת לשזור סיפור שאתה לא רוצה להניח מידך. הדמויות הן פנטסטיות, והפרטים שהמחברת הוסיפה לסיפור באמת הקימו אותו לתחייה. זה סיפור נפלא, והוא כתוב היטב. אני ממליץ בחום."

 

"קל מאוד להתאהב בדמות הראשית . היא כל כך תמימה ואמיתית, ןזה גורם לך להרגיש כאילו אתה יכול להיות בנעליה. יש בספר כל כך הרבה רגש, וזה קשה שלא לרצות לקרוא עד שתסיים את הספר בפעם אחת. אני הייתי על סף דמעות בכמה חלקים של הספר,, שגורמים לך להיות על הקצה. אני לא חושב שמישהו יכול שלא לאהוב את הספר הזה,שנכתב מעומק הלב ורומנטי, וימשוך את כל הגילאים. אני מאוד ממליץ על הספר הזה."

 

"לחצות את האוקיינוס עם העלילה מלאת הרגש , מושכת הלב והדרמטית שלה, לוכדת את התחושה של אהבה אמיתית ראשונה. הקצב מהיר לקריאה, כי אתה לא רוצה להפסיק לקרוא. נתי היא דמות נהדרת כי קל להתאהב בה, במיוחד בגלל שהיא כל כך תמימה ואמיתית. כאשר היא פוגשת את אריק, בחור נאה ומסתורי, נסיבות שאינן בשליטתם מביאות אותם למצב שבו הם צריכים להיפרד. העבר מרים את ראשו המכוער, ונתי עומדת בפני דילמה של נאמנויות. משפחתו של אריק לא יכולה לקבל את אהבתם ונוקטת בצעדים דרסטיים במרמה.
הסופרת עשתה עבודה נפלאה, שמרה על עניין הקורא , במיוחד בחלקו השני של הספר, כאשר נתי חזרה לישראל.
אני ממליצה על הספר הזה לכל האוהבים הצעירים והמבוגרים, שנהנים מעלילה מורכבת, דמויות מעניינות, ורומנטיקה קורעת לב.
אם אתם רוצים ללמוד משהו על אהבה, אתם חייבים לקרוא את הספר!"

 

"זה סיפור כזה נוגע ללב! חברה שלי המליצה לי על הספר הזה כשהיא אמרה שהספר הוא רומן עכשווי גדול. בדרך כלל אני לא קוראת הרבה ספרים, אבל אחרי ששמעתי אותה מדברת על זה כל כך הרבה פעמים, אני פשוט ידעתי שאני חייבת לנסות את זה. אני לחלוטין מאוהבת בסיפור הזה. קל להתחבר לדמויות ונהניתי מהמסע שהם עברו. זה היה נועז, מעניין ושובה לב. אני גם הייתי אומרת שהסופרת היא מאוד מוכשרת. היא עשתה עבודה נהדרת בתיאור הסצנות והדמויות. הסצנות היו כל כך מלאות חיים, עד שלעתים קרובות חשתי כאילו הייתי שם! אני כל כך שמחה שקראתי את זה ואני לא יכולה לחכות כדי לקרוא עוד מאת הסופרת הזו. "

5 באוגוסט 2012

 

אור השמש בוקע מבעד לחלון ומעיר אותי. אני פוקחת את עיניי, מביטה סביב ולא ממש מבינה איפה אני. אבל לאחר מבט נוסף ועוד שבריר שנייה אני תופסת: אני בדירה של אריק, בניו יורק. כשאני מבחינה בשירי ולנה, שישנות לידי במיטה הזוגית והענקית שבחדר האורחים של אריק, אני נזכרת. יום ההולדת שלי. אתמול. מסיבת ההפתעה. עיניי חולפות במבט סוקר על פני החדר. מוזר, אבל בקושי הייתי בחדר הזה. חוץ מהפעם הראשונה, כשהוא הראה לי את כל הדירה. אז, כשרק הגעתי לדירה שלו, הייתי מוקסמת. הדבר הראשון שחיפשתי היה אח, או קמין בשמו האחר. גיבורי הספרים והסרטים, אלו שהיו יושבים מול אח מבוערת בערב גשום וסוער, יצרו אצלי מאז שהייתי קטנה מעין פֶטִישׁ לאח, לישיבה מולו. רציתי שיהיה לנו כזה בבית. אבל  מזג האוויר בישראל בקושי מצדיק חימום במזגן, בטח ובוודאי שאין צורך באח. כשראיתי שיש בדירה של אריק מערכת מיזוג אוויר ממש כמו בבית שלי בישראל קצת התבאסתי. אריק לא הבין למה התאכזבתי כשהבנתי שאין לו אח. לכן הקפדתי להתפעל בקול רם משאר הדירה,  כמו ילדה קטנה שנכנסה לחנות ממתקים, הלכתי מחדר לחדר ולא יכולתי להפסיק להתלהב מיפי הדירה. ולא רק מהדירה הספציפית הזו של אריק, שהיא בהחלט מרשימה. גם מהבניין עצמו, מהשכונה – האפר איסט סייד המפורסם, שהוא ה-מקום במנהטן.

 

אף פעם לא חשבתי שאני ענייה, או שחסר לי משהו. אבא ואימא, שניהם עובדים במקצועות חופשיים ומרוויחים לא רע. תמיד קיבלתי כל מה שרציתי, הכול. מבגדים ונעליים הכי חדשים ועד לכל מכשיר אלקטרוני שרק חפצתי בו. גם הדירה של ההורים שלי מרווחת ונמצאת בבניין מתוחזק בשכונה טובה בירושלים, אבל פה הכול גדול יותר, נוצץ יותר, ממש צועק עושר ויוקרה. בפנטהאוז של אריק, שהוא בעצם של אבא שלו, אפשר להכניס שלוש דירות ישראליות ממוצעות… והפנטהאוז הזה עוד נחשב לרגיל. יש כאן גדולים יותר, עם גג שלם שנראה כמו ג'ונגל או עם בריכות שחייה ענקיות ומה לא. אני לא מרגישה שייכת למקום הזה בכלל.  אני יודעת שאני רק מבקרת או אורחת לזמן מה. מה שמחזיק אותי כאן זה לא הבית המפואר, ובטח לא השכונה.

 

 

 

 

 

לא בשביל זה חציתי את האוקיינוס. אלא למען אריק. ששבה את לבי,  שגרם לי לעזוב את משפחתי וחבריי וללכת בעקבותיו לצד השני של העולם. לא בגלל העושר שלו עזבתי את ההורים שלי, שעד שהכרתי אותו, היו כל חיי. במיוחד אימא שלי, שאליה הגעגועים קשים מנשוא ולפעמים גם ממש פיזיים. מין תחושה של צביטה בחזה. תחושות שאני מסתירה, גם ממנה, גם מאריק.

למענו אני גם מוכנה לשאת את הבדידות שלי כאן בבקרים.

די משעמם לי לבד בבוקר בלעדיו. נכון שבהתחלה הוא נשאר אתי, ואחר כך גם רוזי טיילה אתי כמה ימים. אבל לשניהם יש עבודה. לא רציתי להטריח אותם וחזרתי ואמרתי להם שאני אסתדר לבד, לא רציתי שירגישו שצריך לעשות לי בייבי סיטר. אני מדברת ומבינה אנגלית מצוין ויכולה להסתדר בעצמי.

אריק הסכים, אך בהגבלה אחת חמורה: אסור לי לנסוע לבדי ברכבת התחתית, וכדאי שאשאר בגבולות הרובע. לפעמים אני ממש מרגישה שהחלפתי את ההורים הדאגניים שלי במשגיח קפדן לא פחות!

די משעמם בלשון המעטה. מאז שמלאו לי ארבע עשרה הקפדתי לעבוד בכל חופש גדול לפחות חודש אחד, כמדריכה בקייטנות או כבייבי סיטר לילדים קטנים בשכונה. בחודש השני הייתי בדרך כלל נוסעת לסאמר סקול בלונדון.  ובשבוע האחרון של החופש אבא, אימא ואני היינו כמעט תמיד נוסעים לחו"ל. כך שאף פעם בעצם לא חוויתי בטלה מוחלטת.

אף פעם לא קרה לי שהתעוררתי והייתי צריכה לחשוב  איך למלא את היום עד הערב. לא שאני מתלוננת… אני הרי יודעת שזה זמני, בעוד ארבעה חודשים, אני חוזרת לארץ להתגייס. ואין מצב שגם בעינויים תחלצו ממני הודאה שאני משתעממת.

אבל ביני ובין עצמי אני יכולה להודות שזה קורה די הרבה שאני לבד ושמשעמם לי! אז מה נשאר לי לעשות בזמן שאריק בעבודה? אני קוראת, רואה קצת טלוויזיה, ולא להאמין, עושה ספורט…

 

עיניי נעצמות, אני מפהקת פיהוק גדול ומנסה להירדם שוב. אבל מחשבותיי ערניות מדי. הן מזפזפות להפתעה של  אתמול. הופתעתי עד עמקי נשמתי. אימא, אבא, שירי ולנה פתאום חיכו לי בדירה של רוזי, שאליה הובלתי בתירוץ של ארוחת ערב חגיגית.

יום קודם דיברתי עם כולם בטלפון. הם הקדימו לאחל לי יום הולדת שמח. נשמעו כנים לגמרי כשאמרו שחבל שלא נוכל לחגוג ביחד…

במיוחד אימא, שנשמעה הכי אמינה כשאמרה שזה יום ההולדת הראשון שלי שאנחנו חוגגות בנפרד ושהיא מתגעגעת אליי יום יום, שעה שעה ואף התחילה לבכות.

גם בעיניי נקוו דמעות, כי גם אני מתגעגעת אליה מאוד, רק שאני משתדלת לא להראות לה את זה. אני מתגעגעת גם לאבא ושירי ולנה כמובן. אבל יותר מכולם, מי שהכי חסרה לי פה, זו אימא.

אמנם חלף רק חודש מאז שנסעתי, אבל קשה לי. אני לא רגילה להיות רחוקה מהבית כל כך הרבה זמן.  אני רגילה לתקשורת היומיומית עם אימא. על כל דבר כמעט. נכון שאנחנו מדברות גם כאן בטלפון, בסקייפ ובווטסאפ, אבל זה לא אותו הדבר.

אני יודעת שגם לה קשה מאוד. אבל אימא שלי מעדיפה את  האושר שלי מהאושר שלה, וממש כמוני היא מעמידה פנים שהכול בסדר. כשדיברתי אתם בטלפון אריק עמד לידי וחיבק אותי.

 

הוא חייך חיוך מוזר שפירשתי כהשתתפות בצערי על כך שאני חוגגת לבד. בלי ההורים והחברות הכי טובות שלי. מסתבר שלא רק אימא יכולה לקבל אוסקר על משחק, גם הוא יודע לשחק…

אתמול, הבוקר של הארבעה באוגוסט, התעוררתי בהרגשה שונה, לא כמו בכל שנה. הרגשתי מוזר שיש לי יום הולדת ואימא לא מעירה אותי בבוקר עם נשיקה ושוקולד כמו בכל שנה. היא הייתה אומרת שזו סגולה לשנה מתוקה ומיד  מתרה בי, עוד לפני שליקקתי את שפתיי עם הביס האחרון, שארוץ מיד לצחצח שיניים.

שוב נקוות לי דמעות בזווית העין. המחשבות ממשיכות להציף. בבוקר אכלנו ארוחת בוקר חגיגית שאריק טרח עליה במו ידיו. אחרי כן הוא אמר לי בעיניים נוצצות שאת המתנה שלי ממנו אקבל בערב. כבדרך אגב הוא הוסיף שההורים שלו הזמינו אותנו לאכול אתם ארוחת ערב לכבוד יום הולדתי. ההורים שלו… כבר התרגלתי לזה שהם ביחד. כמעט שכחתי לגמרי שהם זוג חדש, כמוני וכמו אריק. גם לגירושין בין רוזי וג'ון, הוריו של אריק, אחראית המשפחה הנאצית של ג'ון. ההיעלמות המסתורית של אריק, או מה שהסתבר לאחר מכן כחטיפתו על ידי הסבא רבא שלו, קירבה ביניהם מאוד. הסבא רבא הנאצי של אריק נהרג בקרב יריות עם המשטרה והבולשת הפדראלית. סבא של אריק, שהיה שותף למעשה, נפצע קשה באותו הקרב. עד היום הוא שוכב בבית חולים מונשם ומורדם, ונמצא תחת השגחה צמודה של שוטרים.

אני מניחה שהוקל לרוזי כשגילתה שג'ון לא באמת רצה להיפרד ממנה, אלא שמשפחתו אילצה אותו באיומים לעזוב אותה. לאחר שהבינה זאת כנראה שהאהבה שהייתה שם תמיד ורק התחבאה לה במשך שנים, ניצתה שוב. כבר בערב הראשון, כשרק הגעתי לניו יורק, שמתי לב שהם נראים מאוד מחוברים זה לזה. לאחר כמה ימים הם כבר לא יכלו להסתיר את חזרתם זה לזרועות זה. העיניים הבוהקות של שניהם, חיוכיהם המרומזים, וגם ההילה המאושרת שעטפה אותם. שמחתי מאוד בשמחתם. ולא רק בגלל שהם ההורים של אריק, אלא כי למדתי להכירם ולאהוב אותם באמת. אריק היה מרוצה, אבל לא הראה התלהבות כמוני. אולי מפני שהוא כבר התרגל לכך שההורים שלו חיים בנפרד והיה לו קצת מוזר שהם חזרו להיות ביחד.

בערב התלבשתי חגיגי במיוחד. רוזי עיצבה במיוחד בשבילי שמלת ערב יפה כמתנת יום-הולדת. שמלה ארוכה וצמודה, בצבע אפור וחוטים כסופים שזורים בה בעדינות, כך כשאני זזה, או כשהאור נלכד בפסי הכסף, היא מנצנצת. רוזי מכירה את הטעם שלי ויודעת שאני לא אוהבת יותר מדי נצנצים ובדים מבריקים. היא ביקשה שאלבש אותה לארוחת הערב וצירפה לשמלה גם נעלי עקב סטילטו בצבע אפור כהה, ושרוולון מנצנץ תואם. הרגשתי קצת כמו ילדה שמתחפשת לנסיכה, חשבתי  לעצמי שרק חסר לי כתר וזהו…

גם אריק התלבש בחגיגיות, הוא לבש חליפה שחורה מהודרת ועניבה, מה שגרם לי לתהות אם זו רק ארוחת ערב או יותר מכך, ואף אזרתי אומץ ושאלתי אם אנחנו יוצאים לאנשהו או שהארוחה תהיה בדירה של רוזי. הוא שוב הנהן, התחמק ממבטי, אבל בחיי, עדיין לא חשדתי בדבר. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו, הוא כל כך מהמם ביופיו. בחליפה ועניבה הוא נראה שחקן בטקס האוסקר או לפחות דוגמן של בית אופנה נחשב. רק שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הרגשתי שאני יכולה לעמוד לצדו בגאווה. אולי זו השמלה שעשתה אותי זוהרת ואולי זו ההתרגשות. או אולי, רק אולי, זה מפני שאני מרגישה נאהבת ואוהבת בחזרה. ממש קרנתי מרוב אושר, והרגשתי כל כך טוב עד כי בפעם הראשונה אני מצטלמת עם שמלה. אפילו הסכמתי לשלוח לאימא אחר כך את התמונות בווטסאפ. אריק ואני גם עושים סלפי מחובקים. זה באמת דבר שאף פעם לא אהבתי לעשות. מילא שמישהו אחר מצלם אותך באיזשהו אתר או בבילוי, אבל למהר ולצלם את עצמך כדי להעלות לפייסבוק? מעולם לא היה לי מובן. אני אומרת לעצמי שהתמונה היא רק בשביל שנינו למזכרת.

שמתי לב שאריק נראה קצת לחוץ, אבל תיארתי לעצמי שהוא כנראה חושש מהתגובה שלי למסיבת יום ההולדת הזאת, כי חזרתי ואמרתי לו שאני מעדיפה שנחגוג רק שנינו לבד. אבל הוא אמר שרוזי וג'ון כל כך ביקשו, כך שלא יכולתי לסרב. אני באמת אוהבת אותם. אריק לא יכול היה לקבל הורים טובים ותומכים מהם. רוזי היא אימא שכל אחד היה רוצה. מצד אחד היא אוהבת, תומכת ומעניקה המון חום ואהבה ומצד שני היא ממש לא ה"יידישע מאמא" הטיפוסית.

היא נותנת לאריק מרחב, לא רק בכל מה שקשור לקריירה שלו, למשל היא ממש לא לחצה עליו ללמוד באוניברסיטה איזה מקצוע מכובד, כפי שהוריה לחצו עליה. להפך, היא אמרה לו שינצל את הגיל היפה בחייו, שיטייל בעולם כל עוד אינו מחויב לדבר. היא גם לא התערבה מעולם בחיי האהבה שלו.

באחת הפעמים שישבנו ביחד רוזי סיפרה לי בעדינות רבה על החברות הקודמות של אריק. היא אמרה שלא הכירה אותן הכי טוב. היא לא אמרה זאת במפורש, אך בין המילים הבנתי שהן לא ממש מצאו חן בעיניה, ולמרות זאת היא הכריחה את עצמה לא להתערב. היא הבינה שאם תתנגד לקשר, זה רק יחזק אותו. היא סמכה עליו שיבין בעצמו מי באמת רוצה אותו בזכות עצמו ומי רוצה אותו בגלל עושרו וייחוסו.  בציניות לא אופיינית לה היא הוסיפה שהן לא ידעו שאריק לא מעוניין בהון הגרמני. הייתי מתה לדעת עוד פרטים, אבל אריק בדיוק התקרב לכיוון שלנו. רוזי חייכה ואמרה שתמשיך את הסיפור בפעם אחרת. למעשה, כבר בשיחתנו הראשונה, רוזי סיפרה לי שלאריק היו הרבה חברות ולא פסחה על עניין החטיפה, שהתחילה מכך שג'ון, אבא של אריק, מאוד התרשם מכך שאריק סוף סוף התביית על מישהי, עליי. מתוך התלהבות וללא מחשבה, ג'ון שיתף את אביו, סבא של אריק, בכך שאריק מאוהב ויש לו חברה. הסבא והסבא רבא שלו לא אהבו את העובדה שאני יהודיה וישראלית, ומכאן התגלגל כל הסיפור לחטיפה. אריק מצדו, הג'נטלמן המושלם, אף פעם לא סיפר לי כלום. ממש כלום ושום דבר על אף אחת. רק בשיחה הראשונה שלנו, אז במלון הילטון בתל אביב, הוא התייחס לכך. דיבר קצת בסרקסטיות על החברות שהיו לו בעבר. הוא רמז שעם רובן לא הצליח לנהל שיחה לעומק, למשל על סטריאוטיפים ותיוג אנשים… אבל יותר מכך לא הרחיב עוד, ובטח לא סיפר לי בפרטי פרטים מי הן היו, כמה זמן היו חברים ופרטים נוספים. ממש כמוני גם אריק התייחס לחברות שלנו כאילו הייתה הראשונה בחייו. כך גם ההורים שלו התייחסו אליי. רוזי קיבלה אותי למשפחה שלהם כאילו אני הבת האובדת ששבה אל חיקה … אני מרגישה שהיא מתייחסת אליי כאילו הייתי בת אמתית שלה.

 

קצת מוזר או אפילו הזוי, אם תרצו, אך אני חושבת שהיא ואימא הפכו לחברות טובות. זה התחיל כשאימא ביקשה לדבר אתה יום לפני הנסיעה שלי. אני לא יודעת על מה היא רצתה לדבר אתה. אולי שיחת אמהות, אולי ביקשה ממנה לשמור עליי, על בתה היחידה. כשרוזי שמעה את השמות של הוריי: רזיה ויונתן, היא נדהמה ולרגעים הייתה כאילו נתונה בשוק. היא לא הפסיקה לדבר על הדמיון שבין שמותיהם של הוריי לשמות שלה ושל ג'ון. היא אמרה שזה הסימן משמים, שאריק ואני נועדנו להיות ביחד. אני יודעת שאימא ורוזי מדברות לפחות פעם בשבוע, ורוזי מזכירה את אימא לטובה בכל הזדמנות. גם את ג'ון אני מחבבת מאוד. הוא כל כך מנסה לכפר על המעשים של אבא וסבא שלו. מאוד משתדל לקבל את המשפחה שלו בחזרה. אני באמת מאמינה לו שאינו אנטישמי.

הוא גם לא היה מעורב בשום פרט במעשה שהמשפחה שלו זממה. אם הם לא עירבו אותו, כנראה שהם ידעו למה. הם ידעו שהוא לא אנטישמי, שאינו שונא אנשים בגלל דתם, מוצאם או גזעם.

אני כל כך מחבבת אותו. הוא עושה הכול כדי שארגיש בנוח. מתייחס אליי כל כך יפה ובחום. אני פשוט לא יכולה שלא לחבב אותו. העובדה שאריק והוא נראים כמעט זהים לא מותירה לי כל אפשרות להרגיש אחרת כלפיו… הלכתי בעקבות אריק ותהיתי האם אכן רק נאכל ארוחת ערב שקטה הערב. עמדנו מחוץ לבניין שאימא שלו מתגוררת בו. הטלפון של אריק התחיל לרטוט. הוא הוציא את הטלפון, העיף מבט, כנראה קיבל סמס או משהו. הוא עצר רגע לפני הכניסה ללובי. שוב הוא נראה לי קצת לחוץ. הרגשתי כבר די מתוסכלת משתיקתו והתנהגותו הלא אופיינית לו. בדרך כלל הוא לא מסתכל בטלפון כשאנחנו ביחד. כשפתחתי את פי כדי להגיד לו שישחרר כבר, הוא בדיוק התחיל לדבר.

"נתי, רציתי להגיד לך מזל טוב לפני כל הבלגן", את המילים מזל טוב ובלגן הוא אמר בעברית. יש כמה מילים שהוא למד כמו: אוף, די, מה זה, וכמובן מזל טוב ובלגן. את המילה הזאת הוא שמע ממני כל כך הרבה פעמים עד שאימץ אותה. הוא אומר שהיא נשמעת יותר נחמד מאשר .mess

 

 

 

זהבית טל-און נולדה וגדלה בירושלים. נשואה ואם לשני ילדים.
בוגרת תואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת תואר שני בייעוץ חינוכי משלוחת אוניברסיטת נורת'איסטרן בישראל. היא עוסקת בחינוך ואימון ADHD מאז 1997. בד בבד, תמיד כתבה למגירה, ועם פרוץ עידן האינטרנט, בבלוגים שונים.
לחצות את האוקיינוס ספר הביכורים שלה, הוא הספר הראשון בטרילוגיה. הספר נכתב, בעקבות אימייל שמספר על תופעת הכחשת השואה בעולם.

X