הפקיד ופרשת הלבלרים החטופים | לרכישה באינדיבוק
הפקיד ופרשת הלבלרים החטופים

הפקיד ופרשת הלבלרים החטופים

שנת הוצאה: 2008/2015
מס' עמודים: כ-90
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 22
- 22

 

"היה זה מאותם ימים שבהם עשירי לאוס טיגנו חביתות על מכסי המנוע של אמבולנסים נטושים; אחד מאותם ימים שבהם הסאונות הלחות של לאוס שבתו ממלאכה או שימשו חדרי התאוששות לבאים מהרחוב; אחד מאותם ימים שבהם היה מסוכן לשלוף גפרור שרוף ברחוב קייזר-פרנץ-פרדיננד מחשש שהשמש תצית אותו. הפקיד שלף גפרור. הוא היה אדום".

 

לפני שבע שנים כתבו דרור בורשטיין ואסף שור את הפקיד, שלא על מנת לפרסמו. עתה, תחת לחץ כבד וחסוּת-בכפייה של קונגלומרט ספרות הפשע והארוטיקה "סִפְרֵי אגרופן", יוצאת מהדורה בלתי-מצונזרת של הספר שהפך לשמועה, ועותקים פיראטיים שלו הועברו מיד רועדת ליד להוטה בין קוראים, נשות חברה יודעות תשחץ וספר, חברי דירקטוריונים של חברות קש באיי קיימן ומורים מן החוץ, שפיטוריהם הם רק שאלה של זמן.

 

כל הכנסות המחברים מן הספר יועברו לארגוני צער בעלי חיים, תרומת "ספרי אגרופן" לקהילה.

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפקיד ופרשת הלבלרים החטופים”

בקרוב…

 

  1. This Man is Charlie Chong

 

הגבר הזה הוא צ'רלי צ'וֹנג. לא נעים להישיר מבט אל העיניים האלה, ופחות מזה אל הצלקת שעוברת דרך השמאלית, מהמצח אל הלחי ואל תוך מערכת השיניים התותבות שבפנים. מקצועו: טבח ראשי בלוס-מוצ'צ'וס, קנטינה מקסיקאית-תאילנדית בוויינטיאן, לאוס. בכיס המכנסיים שלו מונחת חבילת שטרות עבה. האם נופתע לגלות כי המטבע של צ'רלי הוא הדולר האמריקאי? האם נופתע לגלות כי השטר הקטן של צ'רלי הוא שטר של מאה? צ'רלי לא אוהב עודף. מצד שני, צ'רלי גם לא אוהב לשלם. בעוד חמש דקות, צ'רלי יעשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: הוא יירה בתת-מקלע. דקה אחרי זה, צ'רלי יעשה מה שהוא לא עשה אף פעם, עדיין. הוא יתחנן לרחמים.

אם יספיק.

 

הַפָּקִיד נכנס אל לוס-מוצ'צ'וס והניח את קבי ההליכה שלו על המתקן לתליית מעילים. שום מעיל לא נלבש היום בלאוס: רוח חמה ולחה עלתה מנהר המקונג ושטפה את רחובות הבירה. היה זה מאותם ימים שבהם עשירי לאוס טיגנו חביתות על מכסי המנוע של אמבולנסים נטושים; אחד מאותם ימים שבהם הסאונות הלחות של לאוס שבתו ממלאכה או שימשו חדרי התאוששות לבאים מהרחוב; אחד מאותם ימים שבהם היה מסוכן לשלוף גפרור שרוף ברחוב קייזר-פרנץ-פרדיננד מחשש שהשמש תצית אותו. הפקיד שלף גפרור. הוא היה אדום. הפקיד אהב גופרית ועץ. האם אפשר להסיק מכך שהפקיד אהב גפרורים? אם היו בלאוס אנשים שידעו את התשובה לשאלה הזו, הם לא מיהרו לשתף את הציבור הרחב בממצאיהם.

 

נגן הבגלמה העיוור הפנה את מבטו, אבל לא הפסיק לנגן. הפקיד הניח את התיק על השולחן הפינתי, ליד מכונת התקליטים שעיתונים בשפות שונות נערמו עליה מאז המלחמה. הפקיד נטל עיתון מראש הערימה. רעש הג'וקים היבשים, המתים, שנפלו אל רצפת העץ המטונפת של הקנטינה גרם לסעיד, נגן הבגלמה העיוור (למעשה סוכן של המוסד הישראלי, כפי שיתברר בהמשך) להפסיק את האלתור המלנכולי רק לרגע. במטבח הזיז צ'רלי צ'ונג את המכסה מחריר ההצצה והביט בו בעינו הבריאה. בידו האחת המשיך ללוש את הבצק לטורטייות הווסאבי, בידו האחרת פתח את המגירה. האם אנו צריכים לומר מה במגירה? לעתים המלה "תת-מקלע" מצטיירת באוויר כמו מאליה. זה כנראה אחד מהמקרים האלו.

 

הפקיד פתח את התיק. הוא זכר את המספרים הסודיים, אבל הציץ בכל זאת בקעקוע שעל אצבעו. חיישנות נומרולוגית זו היה לה טעם. צירוף לא נכון, הוא ידע, והמזוודה תתפוצץ ותחריב את החלק הטוב של בירת לאוס. אמת: אם היה מקום שהפקיד לא חש אליו רגש פטריוטי, הרי שהמקום הזה היה לאוס. ועם זאת, לפקיד היה אינטרס ברור שזה לא יקרה. בנו ובתו, שנחטפו בידי איש עם בעיות אופטומטריות מסוימות בעין אחת, ולך דע במצוותו של מי, היו מוחזקים עכשיו, למיטב ידיעתו, בחלק הטוב של בירת לאוס. הפקיד הפך את שעון החול הקטן שצ'רלי עקר פעם מסאונה לחה בבנגקוק, שבה נעל לקצת יותר מדי זמן את ביג בוס מסהידו, יאקוזה שהוראת הקבע שלו כנראה לא נקלטה במסוף המחשב של הבנק של צ'רלי.

 

לא. לבנק של צ'רלי לא היה "מסוף של מחשב".

 

  1. על בנקאות פרטית, אלוהים ומִחשוּב

 

לבנק של צ'רלי לא היה מסוף של מחשב. אלוהים הטוב, היו עוד כמה דברים שלא היו לבנק של צ'רלי. הבנק של צ'רלי, למשל, לא המיר אג"ח סחירות של ממשלת צפון קוריאה בבורסה לניירות ערך של הונג קונג; הבנק של צ'רלי לא רכש אופציות על הפזו של הרפובליקה הדומיניקנית, ולא היה רוכש אותן גם אילו היה מאן דהוא מפציר בו מאוד; הבנק של צ'רלי לא גבה עמלות על פי מסלולים קבועים-מראש לרווחת הלקוחות, מהסיבה הפשוטה שלבנק של צ'רלי צ'ונג לא היו לקוחות, לא היו לו סניפים, ובכלל, הוא לא האמין בצורות מופשטות של הון, אלא רק בצורה הקונקרטית, כלומר – הכסף המזומן, ובמטבע אחד ויחיד. איך נאמר זאת בלשון עקיפין? אילו היה צ'רלי פילוסוף של הלשון, היה תומך בהכחדת כל הלשונות בעולם מלבד האנגלית האמריקאית.

 

הבנק של צ'רלי התנהל בכיס המכנסיים הימני של צ'רלי. בכיס השמאלי היתה עמדת המאבטח – אקדח טעון (פשיטא שטעון, חושב לו הקורא. פשיטא!) מסוג שפיצר תוצרת גרמניה. הקורא המעוניין להרחיב את השכלתו בנושאים עיוניים כגון כמה כדורים במחסנית של השפיצר הגרמני, מהו קצב האש שלו ביום בינוני ומדוע הוא מכונה "האקדח של שופנהאואר" יצטרך לרכוש את חוברת ההדרכה ישירות משפיצר בברלין. אדרבא: נסו להתקשר לשפיצר בברלין, שלחו אליו מעטפה ועליה שמכם וכתובתכם עם בול. למה לא, בעצם? אין ממה לפחד. מכל מקום, הפקיד ישמח בוודאי לדעת איך התנהלה השיחה.

 

  1. פרק ובו סוזי הקטנה שוכחת להשאיר טיפ

 

לסוזי לא היה אכפת שג'אז היא מוסיקה של שחורים. בלילות, כשהתחיל הגוף שלה להיות חסר מנוחה, היתה לוקחת את רגליה החלקות ואת שפתיה הרכות למועדון הקטן שבפינה, מזמינה שני סקוטש און דה רוקס ("אל תעשה לי דאבל, מותק," היתה אומרת לג'ימי הברמן לילה אחר לילה. "שתי מנות – שתי כוסות") ונותנת לקצב לזרום בכל הגוף הארוך שלה, מכפות הרגליים שתופפו על הרצפה בקצה חד של נעל עקב גבוהה ועד הקודקוד האדמוני, שהלך ונספג אלכוהול ככל שהתאחרה השעה. והלילה השעה התאחרה מאוד.

"תמלא עוד שתיים, יפיוף," היא אמרה לג'ימי, שהתואר "יפיוף" התאים לו כמו שהתואר "מפוחית" מתאים לעוגב כנסייתי בגובה שלוש קומות שמנגן בלוויה שג'ימי הוֹפה לא זכה לקבל עדיין. כשביקש לפנות את הכוסות שכבר רוקנה מעל הבר, ניסתה לסטור קלות לכף ידו. האלכוהול עשה את שלו בעדינות של עוזר פרלמנטרי. שתיים מהכוסיות הריקות התנפצו על הרצפה המטונפת, שולחות רסיסים שקופים במידה ולצדם רסיסים מכוסים שפתון ארגמני לוהט אל מתחת לרגלי המפזזים.

"מה קרה, סוזי?" תהה ג'ימי. "לא שמעת ממנו עדיין, מהמנוול?"

"'מעתי מהמנוולל," לעלעה סוזי וצחקה צחוק מר. "מעמעתי מהנוובולבל."

"נראה לי ששתית מספיק, נשמה," אמר ג'ימי, שידע טוב מאוד שלראות טיפ מסוזי, כל טיפ שהוא, כבר לא ייצא לו הלילה. את הכיס שלה לא תצליח למצוא. "בואי, נעשה לך כוס קפה נחמדה ואחד הבחורים ילווה אותך הביתה."

"שום בחורים בדירה שלי!" הכריזה סוזי בקול רם מדי, מה גם שזה היה שקר מוחלט. "איזו מין בחורה אתה חושב שאני?"

"את בחורה טובה, סוזי," נאנח ג'ימי. "בחורה טובה."

"בחורה טובה מדי," אמר קול עמוק מאחוריה.

סוזי, שבאמת היתה בחורה טובה מדי, הסתובבה על מושבה במהירות רבה מדי. זרועות חזקות מנעו ממנה ליפול.

"חזרת," היא אמרה.

"חזרתי," אישר בילי היפה.

ג'ימי נעלם במטבח. המתופף איבד את הקצב, נגן הקונטרבס החסיר פעימה. מחר יצטרך להחליף מיתרים. הזיעה שהחלה ניגרת מהאצבעות שלו תעלה עליהם חלודה.

"והפעם אני נשאר."

 

  1. פרק ובו עולה מן הדפים צלילה הערב לאוזן של מחסנית מלאה

 

המלצר הסיני עקף בזהירות את קביו של הפקיד, שהתיישב בינתיים אל שולחן האוכל ופתח את העיתון בעמודי תחזית מזג האוויר. היה זה אחד מאותם עיתונים המחולקים חינם ברכבת התחתית של בייג'ינג בתפוצה מוגבלת של 70 מיליון עותק; הפקיד ידע מספיק סינית כדי להבין שתנאי האקלים בלאוס היו בבחינת גן עדן לעומת מה שידעה הבירה הסינית. מצד שני, העיתון היה ישן למדי; הפקיד ידע די סינית כדי להבחין שהוא אוחז בעיתון משנת 1942. מצד שלישי, מזג האוויר בצפון סין ב-1942 לא היה רע יותר – כשם שלא היה טוב יותר – ממזג האוויר בצפון סין בשנת 2008. הפקיד הכיר אנשים שהיו יכולים לאשר את הקביעה הזו אילו רק היה מי שיחפש אותם בעומק שבו הם נמצאו.

 

הפקיד הוציא מן התיק שיחון לאית-תאילנדית. לאית היתה אחת השפות שהוא לא ידע. צ'רלי צ'ונג, לעומת זאת, דיבר לאית שוטפת אף שהיה בן לאם וייטנאמית ולאב הונגרי. דלותו של השיחון לא היתה אחת הסיבות ליריות שיישמעו בלוס-מוצ'צ'וס בעוד כמה דקות. אך למה נקדים את המאוחר? ראשית יזמין הפקיד אורז לבן ורצועות גזר, מפני שזה מה שאִפשר לו השיחון שלו להזמין, ומפני שזה היה המאכל האהוב עליו. במטבח ילחץ צ'רלי צ'ונג על כפתור. הפקיד יניח יד על אחד מן הקביים שלו. נגן הבגלמה העיוור יושיט את ידו אל מתחת לכלי הנגינה שלו. נא לא לייחס לתנועה משמעות מופלגת. לפעמים בגלמה היא רק בגלמה. המלצר ייצא מבעד לווילון החרוזים ובידו חתיכת הקרטון השמנוני שביקום מקביל כלשהו תהיה קיימת אולי – אולי – ישות מטורפת דיה כדי להגדירו כ"תפריט".

 

לפעמים בגלמה היא רק בגלמה. לא הפעם. מכל מקום, הפקיד הפך עוד דף בעיתון. הוא ידע מה הוא יראה שם, בדף שאחרי תחזית מזג האוויר של אוקטובר 1942 בצפון סין, ובכל זאת חש יובש בפה ופעימה בעורק – העורק שסכינו של צ'רלי צ'ונג – בימים שבהם עוד ביכר צ'רלי את הנשק הקר על פני הנשק האוטומטי – כמעט פילח אי-אז. היתה להם היסטוריה. הוא הפך את הדף בעיתון. נגן הבגלמה העיוור (לא נגן, לא בגלמה ולא עיוור, ידע היטב הפקיד) שלח את אצבעו קדימה, ולא היה זה מיתר שהאצבע הזו חיפשה. מן המטבח, מבעד לקרקוש המחבתות, כלומר, מבעד לקרקוש ארגזי התחמושת ששני עוזרי הטבח של צ'רלי צ'ונג גררו מתחת לכיור, גם מנקה ארובות פיליפיני חירש מתחת לשמיכת הפוך שלו בערב חג המולד יכול היה להבחין בצליל הלא בלתי ערב לאוזן של מחסנית מלאה הנתחבת אל תת-מקלע משומן. צ'רלי נאלץ להניח לבצק טורטיית הווסאבי. אילו ידע שהבצק הזה יתפח כמעין אנלוגיה הפוכה לגורלו שלו, ייתכן שלא היה נחפז כל-כך לדרוך את הכלי ולסמן לשתי הנינג'ות שלו את הסימן הידוע. הקורא שירהיב עוז ויתקרב אל הכלי של צ'רלי לא יופתע לגלות כי אף הוא, כמו "מאבטח הבנק" – תאומו הרוחני – היה מתוצרת החרושת הזעירה של שפיצר. אך הקורא לא יעז להתקרב עד כדי כך.

 

הפקיד הסיר את כף ידו מן התמונה שהודבקה אל העיתון, והביט בה ארוכות. תמונת ילדיו.

 

 

 

4א. פרק שאינו מבשר על הבאות, אך מומלץ לקוראו בכל זאת

 

היא הבחינה במבטו המלטף את פטמותיה. מבעד לאריג הגברדין המשובח של מכנסיו פעם איברו הענקי בתאווה משולחת רסן. "המתן, ג'והני, המתן," חשבה. "במהרה אהיה שלך, וארכב על מוט התענוגות הזה."

ג'והני, נער השעשועים, לא ידע את נפשו. הוא קרע את חולצתה מעליה, וחפן בידיו החמות את שדיה הזקורים. היא עמדה מולו עירומה, מתריסה. "קח אותי אם תעז," אמרה לו. "עשֵה בי מה שהבטיחו מבטיך החושקים כל אותן שנים ארוכות שבהן צפינו זה בזו בלא אומר, אסורים במגע…" כשהתאחדו גופיהם ברגע של אקסטזה ידעו שניהם: אהבת אמת היא זו.

 

 

 

דרור בורשטיין נולד ב-1970 בנתניה ומתגורר כיום בתל אביב. למד משפטים באוניברסיטה העברית ולאחר מכן כתב עבודת דוקטור בהנחיית פרופ’ דן מירון בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. זכה בפרס הספרות על שם זבולון המר מטעם עיריית ירושלים ובפרס שר החינוך והתרבות לשירה. ערך תוכניות רדיו בקול המוסיקה והיה אוצר הביאנלה הישראלית השנייה לרישום בירושלים. כיום מלמד ספרות באוניברסיטת תל אביב ובמכללת עלמא.

את ספר שיריו הראשון “פירות / גט” פרסם ב-1999 בהוצאת אבן חושן. בשנת 2003 ראה אור (בהוצאת בבל) רומן הביכורים שלו, “אבנר ברנר”, שהיה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרס ברנשטיין. גם ספריו “קרוב” (2009) ו”נתניה” (2010), שראו אור ב”כתר”, היו מועמדים לפרס ספיר. כתב גם ספר ילדים וספר מסות על ספרות ואמנות.

 

 

אסף שור נולד בירושלים בשנת 1976.
פרסם חמישה רומנים – “עמרם” (2007), “מוטי” (2008) ו”סיגל” (2009) בהוצאת בבל, “כה אמר וינסנט, החתול הטיפש” (2011) ו”למה דג ציפור” בהוצאת כתר.
זכה בפרס ברנשטיין ובפרס לוי אשכול.
מתרגם, מגיה ומבקר ספרים, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובתיאטרון, בוגר בית הספר לאמנויות האילוף, מתאמן ומאמן באמנות הלחימה Wu Wei Gung Fu

X