הפיל נעלם | לרכישה באינדיבוק
הפיל נעלם

הפיל נעלם

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 319
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 37

קובץ הסיפורים הראשון של הרוקי מורקמי מאגד שבעה-עשר סיפורים מרתקים, משעשעים ומפתיעים,
המציירים חיי יומיום אפופים סוריאליזם ושגרה, פנטזיה ומציאות.

  אדם רואה את הפיל האהוב עליו מתפוגג באוויר; זוג צעיר סובל מהתקף רעב המוביל אותו לשדוד מאפייה באמצע הלילה; אישה צעירה מגלה שאינה יכולה לעמוד בפני שדון ירוק קטן המתחפר בחצר שלה – הגיבורים של מורקמי הם אנשים פשוטים המחפשים אחר משמעות החיים בזמן שהגורל הגחמני מזמן להם שלל הפתעות, וכל אחד מהם מתמודד איתן בדרכו שלו.

  "המפתח לקסם, לפעמים, הוא הכושר לספר סיפור פשוט לכאורה, וגם אם יש בו אלמנטים טרגיים עד מאוד, להיות מסוגל שלא ליילל ולהמשיך – במשיכת כתפיים, באירוניה, בצחקוק. מורקמי עושה את זה נפלא"

– אריאנה מלמד.

  "סופר חובק עולם שנוטל סיכונים אדירים. אם מורקמי הוא קולו של דור, הרי זה דורם של תומס פינצ´ון דון דה לילו"

– וושינגטון פוסט

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפיל נעלם”

  • על היעלמות הפיל מבית הפיל שבעירנו קראתי בעיתון. באותו יום התעוררתי, כמו תמיד, מצלצול השעון המעורר ב־6:13. נכנסתי למטבח, הכנתי קפה וטוסט, הדלקתי את הרדיו, פרשתי את העיתון על שולחן המטבח, והתיישבתי לכרסם ולקרוא. אני מאלה שקוראים את העיתון מן ההתחלה ועד הסוף, לפי הסדר, לכן לקח לי קצת זמן עד שהגעתי לכתבה על הפיל הנעדר. העמוד הראשון היה מלא בסיפורים על פיתוח הגנות נגד טילים ועל חילוקי דעות עם אמריקה בענייני מסחר. בהמשך חרשתי את חדשות הפנים, ואחר כך את חדשות החוץ, מדור הכלכלה, מכתבים למערכת, ביקורות ספרים, פרסומות נדל"ן, ידיעות ספורט, ולבסוף, החדשות המקומיות.
    הכתבה על הפיל היתה הסיפור המרכזי במדור החדשות המקומיות. הכותרת הגדולה במיוחד צדה את מבטי: פיל נעדר בפרוור של טוקיו. ומתחת לזה, באותיות דפוס קטנות במעט: גוברת החרדה בקרב האזרחים. קריאות לוועדת חקירה. היתה שם תמונה של שוטרים שבודקים את בית הפיל הריק. המקום בלי הפיל עורר הרגשה לא נוחה. הוא נראה גדול יותר מן הדרוש, שומם וריק, כמו איזו חיה ענקית מיובשת שהוציאו ממנה את הקרביים.
    ניערתי מהעיתון את פירורי הלחם ועיינתי בכתבה שורה אחר שורה. בהיעדרותו של הפיל הבחינו בשעה שתיים בצהריים
    בשמונה־עשרה במאי — כלומר לפני יום — כשנהגי החברה המספקת ארוחות צהריים לבתי ספר הביאו את מטען המזון הרגיל (הפיל אכל בעיקר שאריות מארוחת הצהריים של תלמידי בית הספר היסודי המקומי). על הקרקע היתה מונחת טבעת הפלדה שהיתה מחוברת לרגלו האחורית של הפיל, והיא עדיין נעולה, כאילו שלף את רגלו מתוכה. ולא רק הפיל היה חסר. גם השומר שלו, האיש שטיפל בו והאכיל אותו מן היום הראשון, אף הוא נעלם ואיננו.
    לפי הכתבה נראו הפיל ושומרו לאחרונה קצת אחרי השעה חמש יום קודם לכן (שבעה־עשר במאי). ראו אותו כמה תלמידים מבית הספר היסודי שביקרו בבית הפיל ועשו רישומים בעפרונות צבעוניים. התלמידים האלה היו כנראה האחרונים שראו אותו, כך נאמר בעיתון, מאחר שהשומר תמיד סגר את השער של חצר הפיל כשנשמעה הצפירה של השעה שש.
    באותו זמן לא נראה שום דבר יוצא דופן לא בפיל ולא בשומר, כך העידו התלמידים פה אחד. הפיל עמד במקומו הרגיל, במרכז החצר, מנדנד מדי פעם את החדק מצד לצד או ממצמץ בעיניו המוקפות קמטים. זה היה פיל זקן עד מאוד, וכל תנועה שלו נראתה כמאמץ עצום — עד כדי כך שאנשים שראו אותו בפעם הראשונה חששו שמא יתמוטט בכל רגע וייפח את נשמתו.
    גילו המופלג של הפיל הוא שהביא לידי כך שהעיר שלנו אימצה אותו שנה קודם לכן. כשגן החיות הפרטי הקטן שבפאתי העיר נאלץ לסגור את שעריו בגלל בעיות כספיות, סוחר אחד בחיות בר הלך ומצא מקומות שיכון לכל שאר דיירי הגן בגני חיות בכל רחבי הארץ. אבל לכל המקומות האלה היו כנראה די והותר פילים, ואף אחד מהם לא היה מוכן לקבל את הזקן החלוש הזה שנראה כאילו הוא עומד להתפגר מהתקף לב בכל רגע. וכך, לאחר שכל חבריו הלכו להם, נשאר הפיל לבדו בגן החיות המתפורר כמעט ארבעה חודשים בחוסר מעש — לא שהיה לו הרבה מה לעשות לפני כן.
    הדבר גרם להרבה קשיים, גם לגן החיות וגם לעיר. גן החיות כבר מכר את הקרקע לקבלן, שתיכנן לבנות בַּמקום בֵּית דירות רב־קומות, והעירייה כבר הנפיקה לו את האישורים הדרושים. ככל שהתעכב פתרונה של בעיית הפיל, כך נאלץ הקבלן להמשיך ולשלם ריבית לשווא. בכל זאת לא בא בחשבון פשוט להרוג את החיה הזאת. אילו היה קופיף או עטלף אולי יכלו להיפטר ממנו בשקט, אבל הריגת פיל היא דבר שקשה מדי להסתיר אותו, ואם היו מגלים את זה, התגובות היו נזעמות ביותר. לכן נפגשו הגופים השונים כדי לדון בנושא, וניסחו חוזה להסדר מצבו החוקי של הפיל הקשיש:
    1. הבעלות על הפיל תעבור לידי העירייה, ללא תשלום.
    2. הקבלן, ללא קבלת תמורה, יספק קרקע לשיכון עבור הפיל.
    3. בעליו הקודמים של גן החיות יהיה אחראי לשלם את שכרו של השומר.

    לי היה עניין אישי בבעיית הפיל מן ההתחלה, וריכזתי במחברת מיוחדת כל מידע שמצאתי עליו. אפילו הלכתי לשמוע את הדיון במועצת העיר בנושא, וזאת הסיבה שאני יכול למסור דיווח מפורט ומדויק כל כך על מהלך האירועים. ואף כי ייתכן שהדיווח שלי ילקה במידת־מה של ארכנות, החלטתי לרשום אותו כאן למקרה שלטיפול בבעיית הפיל יש קשר ישיר להיעלמותו.
    כשסיים ראש העיר את המשא ומתן על החוזה — שנכלל בו הסעיף האומר שהעיירה תקבל עליה את הטיפול בפיל — התעוררה תנועה של התנגדות נמרצת להחלטה מקרב שורות מפלגת האופוזיציה (שעד אז אפילו לא ידעתי על קיומה). "למה צריכה העירייה לקבל בעלות על פיל?" טענו כנגד ראש העיר, והעלו את הנקודות הבאות (סליחה על כל הרשימות האלה, אבל אני משתמש בהן כדי להקל את הבנת הדברים):
    1. בעיית הפיל היא עניינם של גורמים פרטיים — גן החיות והקבלן; אין שום סיבה שהעירייה תתערב בה.
    2. עלות הטיפול וההזנה תהיה גבוהה מדי.
    3. מה מתכוון ראש העיר לעשות בקשר לבעיית הבטיחות?
    4. איזו טובה תצמח לעיר מהחזקת פיל משלה?
    "לעירייה יש עניינים אינספור לטפל בהם לפני שתיכנס לעסקי החזקת פיל — תיקון מערכת הביוב, רכישת מכונת כיבוי אש חדשה וכו' וכו'," קראו סיעות האופוזיציה, ואף רמזו על אפשרות של קנוניה סודית בין ראש העיר לקבלן, אם כי לא אמרו זאת במפורש.
    וזה מה שהיה לראש העיר למסור בתגובה:
    1. אם תאשר העירייה הקמת בתי מגורים רבי־קומות, תגדל ההכנסה ממסים בצורה כה דרמטית, עד שלעומתה תהיה העלות של החזקת פיל בטלה בשישים; לכן יש היגיון בכך שהעירייה תקבל עליה את הטיפול בפיל.
    2. מאחר שהפיל זקן מאוד, הוא איננו אוכל הרבה, וגם אין סיכוי שיהווה סכנה למישהו.
    3. עם מותו של הפיל תקבל העירייה בעלות מלאה על הקרקע שתרם הקבלן.
    4. הפיל יכול להפוך לסמל העיר.

    הדיון הארוך הסתיים בהחלטה שהעירייה אכן תקבל עליה את הטיפול בפיל. עירנו היא פרוור ותיק ומבוסס היטב; תושביה אמידים יחסית, ומצבה הפיננסי איתן. אימוצו של פיל חסר בית הוא מעשה שהאנשים ודאי יראו בעין יפה. בני אדם מעדיפים פילים זקנים על פני מערכות ביוב ומכונות כיבוי אש.
    אני עצמי תמכתי בכל לב בהצעה שהעירייה תטפל בפיל. אמת, בתי מגורים רבי־קומות כבר התחילו להימאס עלי, אבל מצא חן בעיני הרעיון שלעיר שלי יהיה פיל.
    חלקת חורש פונתה מעצים, ואולם הספורט המיושן של בית הספר היסודי הועבר לשם לשמש בית לפיל. האיש שבמשך שנים רבות היה השומר של הפיל יבוא לגור איתו בבית הזה. שאריות מארוחת הצהריים של התלמידים יהיו מזונו של הפיל. לבסוף הובל הפיל בכבודו ובעצמו ברכב גרר לביתו החדש, שם יחיה את השנים שנותרו לו עלי אדמות.
    הצטרפתי לקהל שבא לחנוכת בית הפיל. ראש העיר ניצב לפני הפיל ונשא נאום (על פיתוח העיר ועל העשרת מוסדות התרבות שלה); תלמיד אחד מבית הספר היסודי, בתור נציג התלמידים, קם לקרוא חיבור ("אנו מאחלים לך, מר פיל, שתחיה חיים ארוכים באושר ובבריאות"); התקיימה תחרות רישום (רישום של הפיל הפך אחר כך לחלק בלתי נפרד משיעורי האמנות בבית הספר); ושתי צעירות בשמלות מתנפנפות (שאף אחת מהן לא היתה יפה במיוחד) האכילו כל אחת את הפיל באשכול בננות. הפיל סבל את הטקסים הללו חסרי המשמעות כמעט (שבשבילו היו חסרי משמעות לגמרי) בלי להניד עפעף, ולעס את הבננות בעיניים מזוגגות. כשגמר לאכול את הבננות, מחאו כולם כפיים.
    על רגלו האחורית הימנית ענד הפיל טבעת פלדה כבדה, וממנה נמתחה שרשרת עבה שאורכה כעשרה מטרים. השרשרת היתה מחוברת בחוזקה למשטח בטון. כל אחד היה יכול לראות כמה איתן הוא העוגן המחזיק את הפיל במקומו: גם אם ייאבק מאה שנים בכל כוחו, לא יצליח להשתחרר.
    לא יכולתי להחליט אם הטבעת מפריעה לפיל. למראית עין, לפחות, הוא נראה כמעט לא מודע לגוש המתכת הענקי המלופף סביב רגלו. מבטו הבוהה המשיך להיות קבוע באיזו נקודה לא מוגדרת בחלל, ואוזניו וכמה שערות לבנות על גופו התנועעו קלות ברוח.
    השומר של הפיל היה זקן קטן קומה וגרום. היה קשה לנחש את גילו; אפשר שהיה בשנות השישים המוקדמות שלו ואפשר גם שהיה בן שבעים ויותר. הוא היה מאלה שהמראה שלהם אינו מושפע עוד מגילם אחרי שעברו נקודה מסוימת בחיים. העור שלו היה תמיד אדמדם כהה ונראה שזוף גם בקיץ וגם בחורף, שערו קצר ונוקשה, עיניו קטנות. פניו היו חסרי ייחוד, אבל אוזניו, שהיו כמעט לגמרי עגולות, הזדקרו משני צדי ראשו בהבלטה מטרידה.
    הוא לא היה אדם בלתי ידידותי. כשפָּנו אליו הוא היה עונה והיה מתבטא בבהירות. אם רצה, היה יכול להיות כמעט חביב — אם כי תמיד ניכר בו שהוא מרגיש קצת לא נוח. בדרך כלל היה זקן שתקן ומתבודד. נראָה שהוא מחבב את הילדים המבקרים בבית הפיל, והוא עשה מאמצים להיות נחמד אליהם, אבל הילדים אף פעם לא גילו כלפיו ידידות.
    היחיד שהתיידד איתו היה הפיל. השומר גר בחדר טרומי קטן צמוד לבית הפיל, וכל היום שהה במחיצת הפיל ודאג לכל מחסורו. הם חיו יחד כבר יותר מעשר שנים, והיה אפשר לחוש את הקִרבה שביניהם בכל תנועה ובכל מבט. בכל פעם שהפיל היה עומד כמו בול עץ כדרכו, והשומר היה רוצה שיזוז, הוא היה צריך רק לעמוד לידו, לטפוח על אחת מרגליו הקדמיות וללחוש לו משהו באוזן. ואז היה הפיל מזיז את כל כובד גופו, הולך בדיוק אל המקום
    שהצביע עליו השומר, מתייצב בעמדתו החדשה וממשיך לבהות בחלל.
    בסופי־שבוע נהגתי לבקר בבית הפיל ולהתבונן בעיון בפעולות האלה, אבל אף פעם לא הצלחתי לגלות את העיקרון שבבסיס התקשורת שבין השומר לפיל. ייתכן שהפיל הבין כמה מילים פשוטות (הוא הרי כבר חי מספיק שנים), או אולי קלט את המידע לפי הבדלים בטפיחות על הרגל שלו. או אפשר שהיו לו איזה כוחות מיוחדים הדומים לטלפתיה, והוא ידע לקרוא את המחשבות של השומר. פעם שאלתי את השומר איך הוא מעביר פקודות לפיל, אבל הזקן רק חייך ואמר: "אנחנו ביחד כבר הרבה זמן."

    כך עברה לה שנה. ואז, יום אחד התנדף הפיל בלי שום התראה. היה פיל — ואיננו עוד.
    מזגתי לעצמי ספל שני של קפה וקראתי שוב את הסיפור מתחילתו ועד סופו. בעצם, הכתבה הזאת היתה מוזרה למדי — משהו שיכול בהחלט לעורר את דמיונו של שרלוק הולמס. "תראה את זה, ווטסון," היה מן הסתם אומר ומקיש במקטרתו. "מעניין מאוד, כתבה מעניינת מאוד."
    מה שתרם לכתבה הזאת את מוזרותה זה הבלבול והמבוכה שניכרו היטב אצל הכתב. והבלבול והמבוכה האלה נבעו בבירור מהמצב האבסורדי עצמו. נראה בעליל שהכתב התאמץ למצוא דרכים חכמות לעקוף את האבסורדי כדי להוציא תחת ידיו כתבה "נורמלית". אבל המאמץ לא הועיל אלא להגביר את הבלבול והמבוכה עד לשיא חסר תַקנה.
    למשל, הכתבה השתמשה בביטויים כמו "הפיל נמלט", אבל אם קוראים את הסיפור כולו, מתברר שהפיל בשום אופן לא "נמלט". הוא נמוג, התאייד. הכתב חשף את התלבטויותיו כשאמר שכמה "פרטים" נשארו "לא ברורים", אבל אני הרגשתי שזאת איננה תופעה שאפשר לפטור אותה במינוח רגיל כמו "פרטים" ו"לא ברורים".
    ראשית, קיימת הבעיה של טבעת הפלדה שריתקה את רגלו של הפיל. אותה מצאו עדיין נעולה. ההסבר ההגיוני ביותר לכך יכול להיות שהשומר פתח את הטבעת, הסיר אותה מרגלו של הפיל, נעל אותה בחזרה וברח עם הפיל — השערה שהעיתון נאחז בה בדבקות נואשת, על אף העובדה שלשומר לא היה מפתח! רק שני מפתחות היו לטבעת, ואלה, לשם ביטחון, היו שמורים בכספות נעולות, אחד בתחנת המשטרה ואחד בתחנת מכבי האש, ושניהם לא בהישג ידו של השומר — ולא של כל אדם אחר שהיה מנסה לגנוב אותם. וגם אילו הצליח מישהו לגנוב מפתח, הרי אין לאדם הזה שום מניע שבעולם לטרוח ולהחזיר את המפתח אחרי שהשתמש בו. ובכל זאת נמצאו שני המפתחות למחרת בבוקר בכספות שלהם בתחנת המשטרה ובתחנת מכבי האש. מה שמביא אותנו למסקנה שהפיל משך את רגלו מתוך טבעת הפלדה המוצקה הזאת בלי להשתמש במפתח — דבר שהוא בלתי אפשרי לחלוטין, אלא אם כן ניסר מישהו את כף הרגל.
    הבעיה השנייה היא מסלול הבריחה. בית הפיל והשטח סביבו מוקפים גדר מסיבית שגובהה יותר משלושה מטרים. שאלת הבטיחות הרי היתה נושא לוויכוח חריף במועצת העיר, והעירייה החליטה להקים מערכת שנראתה מופרזת משהו לגבי שמירה על פיל אחד זקן. מוטות ברזל כבדים נקבעו במסד בטון עבה (בעלוּת הגדר נשא הקבלן), ובהם רק שער אחד, שנמצא אחר כך נעול מבפנים. לא היתה לפיל שום דרך להימלט מן החצר המבוצרת הזאת.
    הבעיה השלישית היא עקבות של פיל. תכף מאחורי חצר הפיל יש גבעה תלולה שהפיל לא היה מסוגל בשום אופן לטפס עליה. לכן גם אם נניח שהצליח באיזו דרך להוציא את הרגל מתוך טבעת הפלדה ולדלג מעל גדר שגובהה שלושה מטרים, עדיין היה עליו לברוח לאורך השביל המוליך אל הכניסה לחצר, ובשום מקום באדמתו הרכה של השביל הזה לא היה ולוּ סימן אחד שאפשר להגדיר אותו כטביעת רגל של פיל.
    הכתבה התמוהה בעיתון, עם כל החורים וההתחמקויות המאולצות שלה, השאירה רק מסקנה אחת אפשרית: הפיל לא ברח. הוא התנדף.
    אבל מובן מאליו שלא העיתון, לא המשטרה ולא ראש העיר היו מוכנים להודות — לפחות בפומבי — שהפיל התנדף. המשטרה המשיכה לחקור, הדובר שלהם לא אמר אלא שהפיל "או נלקח או הורשה להימלט במהלך מחוכם ומחושב היטב. בשל הקושי הכרוך בהסתרת פיל, זה רק עניין של זמן עד שנפענח את המקרה". להערכה אופטימית זאת הוסיף שהם מתכננים לסרוק את היערות באזור בעזרתם של מועדוני הציד המקומיים וצלפים ממשמר ההגנה הלאומי.
    ראש העיר כינס מסיבת עיתונאים והתנצל על שהאמצעים העומדים לרשות המשטרה העירונית אינם מספיקים. ועם זאת הצהיר: "מערכת השמירה על הפיל שלנו אינה נופלת בשום אופן מאמצעים דומים בכל גן חיות בארץ. יתר על כן, היא חזקה ובטיחותית הרבה יותר מן הכלוב הסטנדרטי." הוא גם הטעים: "זהו מעשה אנטי־חברתי מסוכן וחסר היגיון מהסוג המרושע ביותר, ואל לנו להניח לו לעבור ללא עונש."
    אנשי מפלגת האופוזיציה הטיחו האשמות במועצת העיר כמו בשנה שעברה. "בכוונתנו לבדוק את האחריות הפוליטית של ראש העיר; הוא עשה יד אחת עם היוזמה הפרטית כדי לכפות על אזרחי העיר בעורמה את פתרון בעיית הפיל."
    אֵם אחת בת שלושים ושבע, "שנראתה מודאגת", רואיינה בעיתון. "עכשיו אני פוחדת לתת לילדים שלי לצאת החוצה לשחק," אמרה.
    הסיקור כלל סיכום מפורט של הצעדים שהובילו להחלטת העירייה לאמץ את הפיל, תרשים של בית הפיל והשטח סביבו, והיסטוריה קצרה גם של הפיל וגם של השומר שנעלם איתו יחד. האיש, נובורו וָטָנַבֶּה בן שישים ושלוש, בא מטַטֶיאמה שבמחוז צ'יבָּה. הוא עבד שנים רבות כשומר באגף היונקים של גן החיות, "וזכה באמון מלא מצד הנהלת גן החיות, גם בזכות הידע הנרחב שלו בתחום זה וגם בזכות אישיותו החמה ויושר לבו." הפיל נשלח ממזרח אפריקה לפני עשרים ושתיים שנה, אבל מעט ידוע על גילו המדויק ועל "אישיותו". הדיווח הסתיים בפנייה של המשטרה אל אזרחי העיר: כל מי שיש לו מידע כלשהו הקשור לפיל, מתבקש למסור אותו בתחנת המשטרה.
    הירהרתי בבקשה הזאת זמן־מה בשעה ששתיתי את ספל הקפה השני שלי, אבל החלטתי לא להתקשר למשטרה — גם מפני שהעדפתי אם אפשר להימנע מכל מגע איתם, וגם מפני שהרגשתי שהשוטרים לא יאמינו לְמה שיש לי לספר להם. מה זה יועיל לדבר על אנשים כאלה, שאפילו לא מוכנים להעלות על דעתם את האפשרות שהפיל פשוט התנדף?
    הורדתי את המחברת שלי מן המדף, גזרתי את הכתבה על הפיל והדבקתי אותה בתוכה. אחר כך שטפתי את הכלים והלכתי למשרד.
    ראיתי בטלוויזיה את החיפוש בחדשות של שבע בערב. השתתפו בו ציידים נושאי רובים בעלי קוטר גדול טעונים בחִצים מרדימים, חיילים ממשמר ההגנה הלאומי, שוטרים ומכבי אש, שסרקו כל סנטימטר של היערות והגבעות באזור הקרוב, ומסוקים מרחפים מעליהם. מדובר, כמובן, ב"יערות" ו"גבעות" כאלה שנמצאים בפרוורי טוקיו, כלומר, לא היה עליהם לכסות אזור עצום בגודלו. מספר גדול כל כך של מחפשים — יום אחד היה צריך להספיק בשבילם להשלים את המלאכה. והם לא רדפו אחרי איזה רוצח מטורף קטן: הם חיפשו פיל אפריקני ענקי. יש גבול למספר המקומות שדבר כזה יכול להתחבא בהם. ובכל זאת הם עדיין לא הצליחו למצוא אותו. מפקד המשטרה הופיע על המסך ואמר: "אנחנו מתכוונים להמשיך בחיפושים." וקריין החדשות חתם את הדיווח: "מי שיחרר את הפיל וכיצד? איפה מסתירים אותו? מה המניע לזה? הכול עדיין אפוף מסתורין."
    החיפוש נמשך כמה ימים, אבל לא התגלה כל רמז למקום הימצאו של הפיל. אני קראתי בעיון את הדיווחים בעיתון, גזרתי את כולם והדבקתי אותם במחברת שלי — כולל קריקטורות בנושא. עד מהרה התמלאה המחברת ונאלצתי לקנות עוד אחת. למרות הנפח העצום של החומר שגזרתי לא הכילו קטעי העיתונות אף עובדה אחת מהסוג שחיפשתי. הדיווחים היו חסרי טעם או לא לעניין: הפיל עדיין לא נמצא, אווירת נכאים במטה החיפושים, כנופיית פשע אחראית להיעלמות? ואפילו כתבות כאלה נעשו נדירות כעבור שבוע, עד שלא נכתב כמעט כלום. באחדים מהשבועונים הופיעו סיפורים מרעישים — אחד מהם אפילו שכר מדיום — אבל לא היה להם על מה לבסס את הכותרות הצעקניות שלהם. נראָה שהאנשים כבר מתחילים לדחוף את פרשת הפיל לקטגוריה הגדולה של "תעלומות בלתי ניתנות לפענוח". להיעלמותם של פיל זקן אחד ושומר זקן אחד לא תהיה כל השפעה על מהלך חייה של החברה. כדור הארץ ימשיך בסיבוביו החדגוניים, הפוליטיקאים ימשיכו לפרסם הצהרות לא אמינות, אנשים ימשיכו לפהק בדרכם למשרד, נערים ימשיכו ללמוד לבחינות הבגרות. בתוך הגאות והשפל האינסופיים של חיי היומיום לא תוכל ההתעניינות בפיל נעדר להימשך לעולם. וכך עברו כמה חודשים אפורים, כמו צבא יגֵע הצועד מתחת לחלון.
    בכל פעם שהיה לי רגע פנאי הייתי מבקר בבית שהפיל כבר לא גר בו. שרשרת עבה נכרכה סביב מוטות שער הברזל של החצר כדי שאנשים לא יוכלו להיכנס. כשהצצתי פנימה ראיתי שגם הדלת של בית הפיל נעולה וסגורה בשרשרת, כאילו ניסתה המשטרה לחפות על הכישלון שלה במציאת הפיל על ידי הגברת סידורי הביטחון בבֵית הפיל הרֵיק עכשיו. האזור היה שומם, להקת יונים שנחה על הגג החליפה את ההמונים שהיו פה קודם. איש לא טיפל עוד בשטח, ועשב קיצי ירוק וגס פרץ החוצה, כאילו חיכה כל הזמן להזדמנות הזאת. השרשרת הצנופה סביב הדלת של בית הפיל הזכירה לי נחש ענקי שהופקד על משמר חורבותיו של ארמון ביער עבות. כמה חודשים קצרים בלי הפיל שיוו למקום אווירה נוגה של עזובה, שרבצה שם כמו ענן גשם ענקי ומעיק.

    פגשתי אותה קצת לפני סוף ספטמבר. באותו היום לא נפסק הגשם מן הבוקר עד הלילה — גשם רך כזה, חדגוני, ערפילי, שלעתים קרובות יורד בעונה זו של השנה, ושוטף אט־אט את זיכרונות הקיץ שנצרבו בתוך האדמה. כל הזיכרונות האלה מתנקזים דרך מרזבים וזורמים לתוך הביבים והנהרות, הולכים אל הים העמוק, האפל.
    שמנו לב זה לזה לראשונה במסיבה שערכה החֶברה שלי לכבוד פתיחת מסע הפרסום החדש שלה. אני עובד באגף יחסי הציבור של יצרן גדול של מכשירי חשמל ביתיים, ובתקופה ההיא הייתי ממונה על קידומה של מערכת משולבת של ציוד למטבח, שהיתה אמורה לצאת לשוק לקראת עונת החתונות בסתיו וחלוקת השי לעובדים לחג המולד. התפקיד שלי היה לשאת ולתת עם כמה עיתוני נשים בקשר לכתבות מסַקרות — לא עבודה שדורשת הרבה אינטליגנציה, אבל היה עלי לדאוג שמהכתבות האלה לא ינדוף ריח של פרסומת. כשעיתונים מעניקים לנו סיקור, אנחנו גומלים להם ברכישת דפי פרסום. יד רוחצת יד.
    היא היתה עורכת של כתב עת לעקרות בית צעירות, ובאה למסיבה לקבל חומר ל"כתבה" כזאת. במקרה הטילו עלי להדריך אותה, להצביע על ייחודם של המכשירים הצבעוניים — מקררים, מכונות קפה, תנורי מיקרוגל ומסחטות — שמעצב איטלקי מפורסם תיכנן עבורנו.
    "הנקודה החשובה ביותר היא האחידות," הסברתי. "אפילו הפריט המעוצב בצורה היפה ביותר יגווע אם לא יהיה במצב של איזון עם סביבתו. אחידות בעיצוב, אחידות בצבע, אחידות בתפקוד: זה מה שהקִיצֶ'ן של היום זקוק לו מעל לכול. מחקרים מלמדים אותנו שעקרת בית מבלה את רוב יומה בקִיצֶ'ן. הקִיצֶ'ן הוא מקום העבודה שלה, הסטודיו שלה, הסלון שלה. לכן היא עושה כל מה שביכולתה להפוך את הקִיצֶ'ן למקום שנעים להיות בו. אין לזה שום קשר לגודל. כל קִיצֶ'ן מוצלח, בין שהוא גדול ובין שהוא קטן, מאופיין על ידי עיקרון בסיסי אחד, והעיקרון הזה הוא אחידות. זוהי התפיסה שביסוד העיצוב של הסדרה החדשה שלנו. תסתכלי על הכיריים האלה, למשל…"
    היא הינהנה בראשה ושירבטה דברים בפנקס קטן, אבל היה ברור שהחומר לא ממש מעניין אותה, וגם לי לא היה אינטרס אישי בכיריים החדשים שלנו. שנינו רק מילאנו את התפקיד המוטל עלינו.
    "אתה יודע הרבה על מטבחים," אמרה כשגמרתי. היא בחרה להשתמש במילה היַפָּנית ולא בצורה קִיצֶ'ן.
    "אני מתפרנס מזה," עניתי בחיוך מקצועי. "וחוץ מזה, אני גם אוהב לבשל. לא משהו מתוחכם, אבל אני מבשל לעצמי כל יום."
    "בכל זאת, אני תוהה אם אחידות באמת נחוצה כל כך במטבח."
    "אנחנו אומרים קִיצֶ'ן," הערתי לה. "זה לא מי יודע מה חשוב, אבל החברה רוצה שנשתמש באנגלית."
    "הו. סליחה. אבל בכל זאת אני תוהה. אחידות באמת כל כך חשובה לקִיצֶ'ן? מה אתה חושב?"
    "דעתי האישית? היא לא יוצאת לאור לפני שאני מוריד את העניבה," חייכתי אליה. "אבל היום אחרוג ממנהגי. כנראה יש באמת כמה דברים שמטבח צריך יותר מאחידות. אבל את הדברים האחרים האלה אי־אפשר למכור. ובעולם הפרגמטי שלנו, דברים שאי־אפשר למכור לא נחשבים."
    "והעולם הוא באמת מקום כל כך פרגמטי?"
    הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה במצית.
    "אני לא יודע — המילה פשוט נפלטה לי," אמרתי. "אבל היא מסבירה הרבה. היא גם מקילה את העבודה. אפשר להשתעשע בה, להרכיב ביטויים שעושים רושם טוב: 'פרגמטי במהותו' או 'פרגמטי בעיקרו'. אם מסתכלים על הדברים ככה, נמנעים מכל מיני בעיות מסובכות."
    "איזו השקפה מעניינת!"
    "לא ממש. כולם חושבים ככה. ודרך אגב, יש לנו שמפניה די טובה. רוצה?"
    "תודה. ברצון."
    בשעה ששתינו שמפניה ופיטפטנו, גילינו שיש לנו כמה מכרים משותפים. מאחר שחֶלקנו בעולם העסקים אינו אגם גדול במיוחד, הרי אם תזרוק פנימה כמה אבנים, אחת או שתיים מוכרחות לפגוע במכר משותף. נוסף על כך, היא ואחותי הצעירה למדו במקרה באותה אוניברסיטה. בעזרת ציוני דרך כאלה קלחה שיחתנו בחופשיות.
    היא לא היתה נשואה, וגם אני לא. היא היתה בת עשרים ושש, ואני בן שלושים ואחת. היא הרכיבה עדשות מגע, ואני משקפיים. היא החמיאה לי על העניבה שלי, ואני לה על הז'קט שלה. השווינו שכר דירה והתלוננו על העבודה שלנו ועל המשכורת. במילים אחרות, התחלנו לחבב זה את זה. היא היתה אישה מושכת ונעימה. עמדתי ודיברתי איתה ככה עשרים דקות תמימות, ולא הצלחתי למצוא אפילו סיבה אחת לא לחשוב עליה טובות.
    כיוון שהמסיבה התחילה להתפזר, הזמנתי אותה להצטרף אלי לבר של המלון, שם התיישבנו והמשכנו את שיחתנו. בחוץ, מעבר לקיר הזכוכית, המשיך לרדת גשם חרישי, ואורות הכרך שיגרו מסרים עמומים מבעד לערפל. דממה לחה שררה באולם הריק כמעט. היא הזמינה דקירי קפוא ואני ויסקי עם קרח.
    גמענו את המשקאות שלנו וניהלנו שיחה מסוג השיחות בין גבר לאישה שזה עתה נפגשו בבר והם מתחילים למצוא חן זה בעיני זה. דיברנו על שנותינו באוניברסיטה, על הטעם שלנו במוזיקה ובספורט, על סדר היום שלנו.
    ואז סיפרתי לה על הפיל. איך זה קרה בדיוק, אני לא זוכר. ייתכן שדיברנו על משהו שנוגע לחיות, וככה זה התקשר. או ייתכן שבתת־ההכרה שלי כל הזמן חיפשתי מישהו — אדם שיודע להקשיב — שאוכל להציג בפניו את נקודת המבט הייחודית שלי בדבר היעלמותו של הפיל. או, מאידך, ייתכן שהאלכוהול הוא שהשפיע עלי לדבֵּר.
    על כל פנים, ברגע שיצאו המילים מפי, ידעתי שהעליתי את אחד הנושאים הכי פחות מתאימים שיכולתי למצוא בנסיבות האלה. לא, לעולם לא הייתי צריך להזכיר את הפיל. הנושא הזה היה — מה? — שלם מדי, סגור מדי.
    ניסיתי לעבור בחופזה לעניין אחר, אבל לרוע המזל היא היתה מעוניינת יותר מרוב האנשים בפרשת הפיל הנעדר, וברגע שסיפרתי לה שראיתי את הפיל הזה הרבה פעמים, התחילה להפגיז אותי בשאלות — איזה מין פיל זה היה, איך לדעתי הוא ברח, מה הוא אוכל, האם הוא לא מהווה סכנה לציבור, וכן הלאה.
    לא סיפרתי לה יותר ממה שכולם ידעו מהחדשות, אבל היא כנראה חשה את המבוכה בנימת קולי. אף פעם לא הייתי טוב בלשקר.
    היא לגמה מהדקירי השני שלה כאילו לא שמה לב לשום דבר מוזר בהתנהגותי ושאלה: "כשהפיל נעלם, זה לא היה הלם בשבילך? הרי זה לא דבר שאפשר לחזות אותו מראש."
    "לא, כנראה שלא," אמרתי. לקחתי אחד מהמקלות המלוחים שגדשו את צלחת הזכוכית שעל השולחן, שברתי אותו לשניים ואכלתי חצי. המלצר החליף את המאפרה שלנו במאפרה ריקה.
    היא הסתכלה בי בציפייה. הוצאתי עוד סיגריה והדלקתי אותה. הפסקתי לעשן שלוש שנים קודם לכן, אבל כשהפיל נעלם חזרתי לזה.
    "למה 'כנראה שלא'? אתה מתכוון שיכולת לחזות את זה?"
    "לא, ברור שלא יכולתי לחזות את זה," אמרתי בחיוך. "שפיל ייעלם ככה פתאום יום אחד — אין לזה תקדים, זה לא צריך לקרות. אין בזה שום היגיון."
    "אבל בכל זאת, התשובה שלך היתה מאוד שונה. כשאמרתי 'הרי זה לא דבר שאפשר לחזות אותו מראש,' אתה אמרת, 'לא, כנראה שלא.' רוב האנשים היו אומרים 'את צודקת' או 'כן, זה מוזר' או משהו כזה. אתה מבין למה אני מתכוונת?"
    הינהנתי לעברה הנהון סתמי והרמתי יד לקרוא למלצר. מין דממה מהוססת ירדה עלינו בזמן שחיכיתי שיביא לי את הוויסקי הבא שלי.
    "קצת קשה לי לתפוס," אמרה חרש. "עד לפני כמה רגעים — לפחות עד שעלה הנושא של הפיל — ניהלת איתי שיחה רגילה לגמרי. ואז קרה דבר משונה. אני לא מבינה אותך יותר. משהו לא בסדר. זה בגלל הפיל? או שמשהו השתבש בשמיעה שלי?"
    "השמיעה שלך בסדר גמור," אמרתי.
    "אז זה אתה. הבעיה היא אצלך."
    הכנסתי אצבע לכוס שלי ובחשתי את הקרח. אני אוהב את קול שקשוק הקרח בכוס ויסקי.
    "לא הייתי קורא לזה 'בעיה' בדיוק. זה לא עניין חשוב כל כך. אני לא מסתיר שום דבר. אני פשוט לא בטוח שאני יכול לדבר על זה כמו שצריך, לכן אני משתדל לא להגיד כלום. אבל את צודקת — זה מאוד מוזר."
    "מה זאת אומרת?"
    לא היתה לי ברירה. אצטרך לספר לה את הסיפור. גמעתי מן הוויסקי והתחלתי.
    "העניין הוא שכנראה אני הייתי האחרון שראה את הפיל לפני שהוא נעלם. ראיתי אותו אחרי השעה שבע בערב בשבעה־עשר במאי, ובשמונה־עשר במאי אחר הצהריים שמו לב שהוא איננו. אף אחד לא ראה אותו בין השעות האלה, כי נועלים את הבית שלו בשעה שש."
    "אני לא מבינה. אם סגרו את הבית בשש, איך אתה ראית אותו אחרי שבע?"
    "יש מין צוק מאחורי בית הפיל. גבעה תלולה בשטח פרטי, בלי שום כביש. ועל הגבעה הזאת יש מקום אחד שאפשר לראות ממנו את בית הפיל מבפנים. ואני כנראה היחיד שיודע את זה.
    "גיליתי את המקום הזה לגמרי במקרה. ביום ראשון אחד כשטיילתי באזור אחר הצהריים, תעיתי בדרך והגעתי אל ראש הצוק הזה. מצאתי שטח חשוף קטן ושטוח, בדיוק בגודל שאיפשר לי להתרווח בו, וכשהסתכלתי למטה דרך השיחים נגלה לעיני הגג של בית הפיל. מתחת לקצה הגג יש פתח אוורור גדול למדי, ודרכו ראיתי בבירור מה קורה בפנים.
    "מאז עשיתי לי מנהג קבוע לבקר במקום מדי פעם ולהתבונן בפיל כשהוא בתוך הבית. אילו שאלו אותי מדוע טרחתי לעשות דבר כזה, לא היתה לי תשובה מתקבלת על הדעת. פשוט נהניתי להסתכל על הפיל בזמנו הפרטי. זה הכול. כשהבית היה חשוך מבפנים לא יכולתי לראות אותו, כמובן, אבל בשעות המוקדמות של הערב היה השומר מדליק את האורות בזמן שטיפל בו, מה שאיפשר לי לבחון את התמונה על כל פרטיה."
    מה שהרשים אותי מיד כשראיתי את הפיל והשומר ביחידוּת זה החיבה הגלויה לעין שביניהם — דבר שהם אף פעם לא הפגינו בהיותם חשופים לעיני הקהל. החיבה הזאת ניכרה בכל תנועה. זה נראה כמעט כאילו במשך היום הם עוצרים בתוכם את הרגשות שלהם ונזהרים שאף אחד לא יבחין בהם, ובלילה, כשהם לבדם, הם מגלים אותם. ואני לא מתכוון לזה שביחידוּת בִּפנים הם היו עושים דברים אחרים. הפיל היה עומד לו אדיש כתמיד, והשומר היה עושה את העבודות הרגילות ששומר אמור לעשות: מבריש את הפיל במטאטא קש, מְפַנה את הגללים הענקיים של הפיל, מנקה אחרי שהפיל גומר לאכול. אבל אי־אפשר היה שלא להבחין בחום המיוחד ובאמון ששררו ביניהם. כשהשומר היה מטאטא את הרצפה, היה הפיל מנופף בחדק וטופח על גבו של השומר. אהבתי לראות איך שהפיל עושה את זה.
    "תמיד היית חובב פילים?" שאלה. "זאת אומרת, זה לא רק הפיל המסוים הזה?"
    "הממ… אם את כבר שואלת, אני באמת אוהב פילים," אמרתי. "יש בהם משהו שמרגש אותי. נדמה לי שתמיד אהבתי אותם. מעניין למה."
    "אז גם ביום ההוא, אחרי השקיעה, אני מניחה שהיית שם על הגבעה לבדך והסתכלת על הפיל. באיזה יום במאי זה היה?"
    "בשבעה־עשר. בשבעה־עשר במאי בשבע בערב. הימים כבר היו אז ארוכים מאוד, ובשמים היה זוהר אדמדם, אבל בבית הפיל דלקו האורות."
    "והיה משהו יוצא דופן בפיל, או בשומר?"
    "אה… היה ולא היה. אני לא יכול להגיד בדיוק. הם הרי לא עמדו ממש לידי. אני כנראה לא עֵד הכי אמין."
    "מה בדיוק קרה?"
    לגמתי מהוויסקי שלי שכבר היה מֵימי למדי. בחוץ עדיין ירד גשם, לא חזק יותר מקודם ולא חלש יותר, פרט קבוע בנוף שלא ישתנה לעולם.
    "שום דבר לא קרה, בעצם. הפיל והשומר עשו מה שהם עושים תמיד — אחד אוכל, אחד מנקה, ושניהם משתעשעים זה עם זה בידידות, כמו תמיד. לא מה שעשו היה שונה, אלא איך שהם נראו. משהו באיזון שביניהם."
    "האיזון?"
    "בגודל. בגודל הגוף. של הפיל ושל השומר. האיזון הזה נראה כאילו השתנה במשהו. היתה לי הרגשה שההבדל ביניהם הצטמצם במידה מסוימת."
    במשך כמה רגעים היא נעצה את עיניה בכוס הדקירי שלה. ראיתי שהקרח כבר נמס, והמים עושים את דרכם בתוך הקוקטייל כמו זרם ימי זעיר.
    "כלומר, הפיל נהיה יותר קטן?"
    "או שהשומר נהיה יותר גדול. או גם זה וגם זה."
    "ולא סיפרת את זה למשטרה?"
    "לא, ודאי שלא," אמרתי. "אני בטוח שלא היו מאמינים לי. ואילו סיפרתי להם על המנהג שלי להסתכל על הפיל מן הצוק בשעה כזאת, הייתי הופך לחשוד מספר אחת שלהם."
    "בכל זאת, אתה בטוח שהאיזון ביניהם השתנה?"
    "כנראה. אני יכול להגיד רק 'כנראה'. אין לי שום הוכחה, וכפי שאני חוזר ואומר, ראיתי אותם דרך פתח האוורור. אבל אני כבר הסתכלתי עליהם ככה המון פעמים, לכן קשה לי להאמין שאני טועה בעניין כל כך בסיסי כמו היחס בין הגדלים שלהם."
    בעצם, גם אז תהיתי אם עיני לא מטעות אותי. ניסיתי לעצום ולפקוח אותן ולנער את ראשי, אבל גודלו של הפיל נשאר כשהיה. זה בפירוש נראה כאילו הוא התכווץ — עד כדי כך, שבהתחלה חשבתי שאולי העירייה השיגה פיל חדש, קטן יותר. אבל לא שמעתי שום דבר על זה, ולא ייתכן שהייתי מחמיץ איזו ידיעה על פילים. ואם זה לא פיל חדש, המסקנה היחידה האפשרית היא שהפיל הקודם, מסיבה זו או אחרת, התכווץ. ככל שהסתכלתי נעשה לי ברור שלפיל הקטן הזה יש אותן תנועות כמו לפיל הקודם. הוא רקע בשמחה על הקרקע ברגלו הימנית בשעה שרחצו אותו, ובחדק, שעכשיו היה קצת יותר דק, טפח לשומר על הגב.
    זה היה מחזה מסתורי. בשעה שהסתכלתי דרך פתח האוורור היתה לי הרגשה ששם, בבית הפיל, זורם לו מין זמן מצמרר ושונה — שם, ולא בשום מקום אחר. ונראָה לי גם שהפיל והשומר מתמסרים בשמחה לסדר החדש הזה שמנסה להקיף אותם — או שכבר הצליח חלקית להקיף אותם.
    בסך הכול, כנראה, צפיתי במראֶה במשך פחות מחצי שעה. האורות כבו בשבע וחצי — מוקדם בהרבה מהרגיל — ומרגע זה ואילך היה הכול אפוף אפלה. חיכיתי במקומי בתקווה שהאורות יידלקו שוב, אבל זה לא קרה. ויותר לא ראיתי עוד את הפיל.
    "אם ככה, אתה מאמין שהפיל המשיך להתכווץ עד שהיה מספיק קטן לברוח מבין הסורגים, או שהוא פשוט התמוסס עד לאֶפֶס. זה מה שאתה רוצה להגיד?"
    "אני לא יודע," אמרתי. "כל מה שאני מנסה זה להיזכר במה שראיתי במו עיני, במדויק עד כמה שאפשר. אני בקושי חושב על מה שקרה אחרי זה. התמונה החזותית שיש לי בראש כל כך חזקה, עד שלמען האמת אני כמעט לא מסוגל לראות מעֵבר לה."
    זה כל מה שיכולתי לומר על היעלמותו של הפיל. וכפי שחששתי, פרשת הפיל היתה מיוחדת מדי, שלמה מכדי להוות חומר לשיחה בין צעיר לצעירה שנפגשו זה עתה. שתיקה עטפה אותנו לאחר שגמרתי את סיפורי. איזה נושא יכול מי מאיתנו להעלות אחרי סיפור כזה על פיל שהתנדף — סיפור שלא משאיר שום פתח להמשך שיחה? היא העבירה אצבע סביב שפת הכוס שלה, ואני ישבתי וקראתי שוב ושוב את המילים המודפסות על המפית שלי. בשום אופן לא הייתי צריך לספר לה על הפיל. זה לא מסוג הדברים שאפשר לספר באופן חופשי לכל אחד.
    "כשהייתי ילדה, החתול שלנו נעלם," היא ניסתה אחרי שתיקה ארוכה. "אבל בכל זאת, כשחתול נעלם וכשפיל נעלם — אלה שני סיפורים שונים."
    "כן, נכון. אין מה להשוות. תחשבי על ההבדל בגודל."
    כעבור חצי שעה נעמדנו להיפרד מחוץ למלון. היא נזכרה פתאום שהשאירה את המטרייה שלה בבר, ואני עליתי במעלית והבאתי לה אותה. זאת היתה מטרייה בצבע אדום כהה עם ידית גדולה.
    "תודה," אמרה.
    "לילה טוב," אמרתי.
    זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. אחרי זה דיברנו פעם אחת בטלפון בנוגע לכמה פרטים בכתבת הסיקור שלה. בשעה שדיברנו חשבתי ברצינות להזמין אותה לארוחת ערב, אבל בסופו של דבר לא עשיתי את זה. איך שלא יהיה, זה פשוט לא נראה לי חשוב.
    הרגשתי ככה הרבה פעמים אחרי החוויה של הפיל הנעלם. הייתי מתחיל לחשוב שאני רוצה לעשות משהו, אבל אז הייתי מאבד את היכולת להבדיל בין התוצאות הצפויות של עשיית הדבר הזה לבין התוצאות של אי־עשייתו. לעתים קרובות יש לי הרגשה שהדברים סביבי איבדו את האיזון הנכון שלהם, אם כי ייתכן שהחושים שלי מתעתעים בי. איזה איזון בתוכי השתבש מאז פרשת הפיל, ואולי זה גורם לכך שתופעות חיצוניות ייראו בעיני מוזרות. זה כנראה משהו בי.
    אני ממשיך למכור מקררים ותנורים ומכונות קפה בעולמנו הפרגמטי בהתבסס על שרידי תמונות של זיכרונות השמורים אצלי מן העולם ההוא. ככל שאני מנסה להיות יותר פרגמטי, כך אני מצליח יותר למכור — מסע הפרסום שלנו הצליח מעל ומעבר לציפיותינו האופטימיות ביותר — ויש יותר אנשים שאני מצליח למכור להם את עצמי. זה כנראה מפני שאנשים מחפשים איזו אחידות בקיצ'ן הזה שאנו קוראים לו עולם. אחידות בעיצוב. אחידות בצבע. אחידות בתפקוד.
    העיתונים כבר לא מפרסמים כמעט כלום על הפיל. נראה שהאנשים כבר שכחו שלעיר שלהם היה פעם פיל. העשב שהשתלט על חצר הפיל כבר נבל, ובאזור מורגש כבר חורף.
    הפיל ושומרו התנדפו כליל. הם לא יחזרו לעולם.

הַארוּקי מוּרַקַמי הוא סופר ומתרגם יפני.

 

מורקמי נולד בקיוטו ב-1949, אך את רוב נעוריו בילה בעיר קובה. אביו היה בן לנזיר בודהיסטי, אמו הייתה בתו של סוחר מאוסקה. שניהם לימדו ספרות יפנית. מורקמי הושפע עוד מילדותו מהתרבות המערבית, ובמיוחד מהמוזיקה והספרות, והשפעה זו ניכרת בספריו.

 

בשנת 1968 החל את לימודי התיאטרון באוניברסיטת ואסדה שבטוקיו, שם פגש את אשתו יוקו, איתה התחתן בשנת 1971. את לימודיו סיים רק לאחר חמש שנים (ולא לאחר ארבע, כנהוג ביפן) ואת תוארו קיבל בשנת 1975. בשנת 1974 פתח מועדון ג’אז, אותו ניהל עד 1982.

 

הוא תרגם ליפנית את “התפסן בשדה השיפון” של ג’רום דייוויד סלינג’ר וכמה מיצירותיהם של ריימונד צ’נדלר וריימונד קארבר.

 

ספרו הראשון, “שמע את הרוח שרה”, פורסם בשנת 1979, וזכה בפרס ספרותי לכשרונות צעירים. במהלך השנים פרסם מורקמי עשרות ספרי סיפורת, ספרי עיון וכן תרגומים שונים, בעיקר מספרות אמריקאית החביבה עליו במיוחד – דבר הנלמד היטב מקריאה בספריו. לשיא פרסומו הגיע בשנת 1987, כאשר פרסם את הספר “יער נורבגי” (שקרוי כך בעקבות שיר של הביטלס בעל אותו שם מתוך האלבום Rubber Soul). הספר נמכר ביותר מ-3 מיליון עותקים. בשנת 1991 קיבצה ההוצאה היפנית “קודנשה” את כל ספריו מהעשור הראשון של כתיבתו בהוצאה של 8 כרכים.

 

ספריו תורגמו ל-15 שפות וזכו להצלחה רבה במזרח אסיה, באירופה, בארצות הברית וגם בישראל.

 

הוא ידוע כחובב ריצה מושבע ואף כתב ספר על חוויותיו מריצה בשם “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה”, הלקוח משם ספר של ריימונד קארבר “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה”. מורקמי מתחרה במרוצים הגדולים כדוגמת מרתון ניו יורק ואולטרה מרתון. הוא משתתף אף בתחרויות טריאתלון.

 

מורקמי זכה בפרסים רבים על כתיבתו, בהם פרס פרנץ קפקא ב-2006 ופרס ירושלים לשנת 2009.

X