הפחד לדרוס שליח פיצה | לרכישה באינדיבוק
הפחד לדרוס שליח פיצה

הפחד לדרוס שליח פיצה

שנת הוצאה: 07/2014
מס' עמודים: 102
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49

חבר ועבודה, זה מה שעלמה ומיכל הבטיחו לעצמן למצוא בחופש הגדול. אלא שמהר מאוד מיכל מצאה לה חבר, ועלמה נשארה לבד, בלי חבר ובלי עבודה, רק עם מריבות עם אמא ועם המכתבים שהשאיר לה אביה. ואז, במקום הכי לא צפוי, היא פוגשת איש מיוחד שנראה כמו שחקן קולנוע מזדקן, והוא מכיר לה אישה לא רגילה, מטולה, בעלת בית-קפה.

עלמה מתחילה לעבוד בבית-הקפה, וחוץ מללמוד איך להכין באופן מקצועי סלט ירקות קצוץ דק, היא לומדת להכיר אנשים ולהכיר את עצמה.

ברגישות ובהומור חושפת רותי ויטל גילעד את עולמה של נערה צעירה, המתמודדת עם אובדן אב ועם יכולתה להאמין בעצמה ולהמשיך קדימה.

 

לגילאים: 11+ ומבוגרים כאחד.

מומלץ משרד החינוך!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפחד לדרוס שליח פיצה”

"נובלה מקסימה, עצובה וגם מחויכת, כתובה היטב, מלאה בהומור וחוכמה. ממש כדאי!" (יחיעם פדן, תמיד עם ספר ביד)

 

"102 עמ' מכיל הספרון הדק הזה שמתאר את קורותיה של עלמה במהלך חופש גדול אחד. 102 עמ' הטומנים בתוכם עולם ומלואו וכתובים ביד רגישה ומדויקת. רותי ויטל גילעד מצליחה להעביר משהו מעולמה הפנימי של נערה בגיל ההתבגרות, אשר מרד הנעורים שלה החל בדיוק בזמן בו נפטר אביה […] רותי ויטל גילעד יצרה ספר דק המצליח לתאר תקופת מעבר בחייה של נערה מתבגרת המעכלת לצד התבגרותה את השלכות מותו של אביה […] ספר הכתוב בצורה מענגת ורגישה ונוגע במושג המוות בדרך המתאימה למי שנמצאים בראשית תהליך התבגרותם. מומלץ בחום לבני נוער צעירים. זהו הספר הראשון של 'הוצאת קרן' שאני קוראת, ואיכותו בהחלט מסקרנת אותי להוסיף ולטעום מיצירות אחרות שראו אור בהוצאה." (תפוז)

 

"האובדן, על צורותיו השונות […] הוא התמה המרכזית בסיפור חניכה זה; סיפור מינורי יחסית במידותיו הנרטיביות וגם מבחינת ההיקף. מעין רומן קצר לגילי 11 ומעלה, המנוסח בעירוב מוצלח בדרך כלל של דיבור יומיומי, מבע ילדי משכנע ואמירות פיוטיות יותר ומשלב גבוה […] בחלק ניכר מהספר מצליחה ויטל גילעד לעצב את החוויה של עלמה בצורה משכנעת למדי. היא אינה מועדת לרגשנות על אף העומס הרגשי בעיסוק במוות, ואולי כדי "לרווח" קצת את אותו עיסוק שיש בו קדרות רבה אך גם תובנות יפות (גם אם שחוקות) על החיים […] תחושת ההמשכיות והאפשרות לחיים טובים, המובאת בצורה עדינה וחכמה ככל שהעלילה מתקדמת, מעניקה ליצירה עומק רגשי ולא דרמטי […] ויטל גילעד כתבה סיפור נוגע ללב, שוודאי יפעל פעולה של ממש על לבותיהם של קוראים וקוראות צעירים וצעירות." (יותם שווימר, הפנקס)

 

"זהו טקסט אישי מאוד, מאופק ונזהר מרגשנות, המשמיע קול רגיש ואמין." (דף דף)

נסענו הביתה. כבר היה מוצאי שבת. אמא נהגה, אני לידה, שתינו עייפות ומפוצצות מאוכל. אכלנו הרבה כי אנחנו לא ממש רגילות לאוכל טעים בבית.

יום ההולדת של רועי, הבן דוד שלי. חגגנו לו עשר שנים של נדנוד ופינוק. השולחן העמוס היה בגינה, ומדי פעם יצאתי למלא את הצלחת. אבל רוב הזמן נשארתי בתוך הבית, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי במחשב וניסיתי לפתור תשבצי היגיון מתנשאים בעיתונים שמצאתי בסלון.

"אמא, מה זה גולת הכותרת? זה הופיע בהגדרה בתשבץ בעיתון. זה משהו שקשור בפרחים? בעלי כותרת?" שאלתי, ומיד הצטערתי ששאלתי.

"אתן לך דוגמה. גולת הכותרת של היום הזה היא שאת מתעניינת במשהו. רועי כל-כך אוהב אותך. כולם אוהבים אותך. לא יכולת להיות קצת יותר חברותית? זה נראה לך יפה לשבת כל הזמן בפנים עם פנים חמוצות?"

"היינו במושב, לא? אז ישבתי. חוצמזה, את יודעת שאני לא אוהבת להיות איתם. הם מתייחסים אלי ברחמים, כאילו אני כלב מצער בעלי-חיים שאף אחד לא יאמץ אותו."

"נו באמת, עַלִי. כבר אמרתי לך – זה הכול בראש שלך. הם אוהבים אותך וכואבים יחד איתנו. מה את רוצה מהם? זאת לא אשמתם." ובסוגריים, שלא נאמרו בקול רם אבל אני שמעתי, הוסיפה: "ואותו דבר לגבי – זאת גם לא אשמתי!"

חזרנו לשתוק. עדיף. בטח בקיץ, כשאין כוח אפילו לריב.

עשר דקות אחרי זה הגענו הביתה.

נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.

לא נכון, אמא. זאת גולת הכותרת של היום הזה.

 

 

מה בן-אדם משאיר אחריו? הוא תמיד יכול להשאיר אחריו בגדים מלוכלכים על הרצפה ואנשים מאוכזבים. זה מה שאני משאירה אחרי.

ומישהו שמת? הוא יכול להשאיר אחריו אישה עייפה וילדה ש"הכול בראש שלה", ומשפחה כואבת ולא אשמה. אבל אבא שלי השאיר אחריו פירורי לחם, כדי שתמיד אמצא אותו.

 

 

 

עלמתי,

את זוכרת שכשהיית קטנה אמרתי לך שהחמסין נשבר, ואת שאלת אותי, "תתקן אותו עכשיו, אבא?"

לא שאלת אם אני בכלל מסוגל לתקן חמסין נשבר. היה לך ברור שכן. שאני כל יכול. שאלת רק מתי זה יקרה. כאילו לא ביררת אם הרכבת מגיעה. ביררת רק לוח זמנים.

אני זוכר את הרגע הזה היטב. למרות שהיו אינספור רגעים מפעימים איתך, אני זוכר במיוחד את הרגע הזה בגלל הביטחון שלך בי. הביטחון שלך שאני מלך העולם, טכנאי החמסינים הכי טוב שיש.

הרגשתי כמו גיבור קומיקס. ירון פולג מרחוב מאיר גרוסמן 18, מבחוץ נראה רגיל וממוצע, אבל למעשה, רק הוא ובתו יודעים שיש לו כוחות-על במאבק נגד חמסינים.

עכשיו, כשמשהו בגופי נשבר ואני לא יודע לתקן אותו, ומסתבר שגם הרופאים לא, אני שולף את אותה תחושה שנתת לי, כאילו הייתה חתולה פרסית שמנה מתחת לספה, ואני מלטף אותה שוב ושוב.

אז ככה. גם אם מסתמן כרגע שלא אהיה תמיד לידך לתקן לך חמסינים, וגרוע מזה, אני בעצמי אביא עלייך חמסין בגודל צונאמי, חשוב שתביני שזה הדדי. לגמרי לגמרי הדדי. אני מאמין בך לא פחות ממה שאת מאמינה בי. אני יודע שיש לך כוחות-על לתקן חמסינים בעצמך, ואין אף חמסין שהוא מחוסן מפנייך, גם אם את עדיין לא מרגישה את זה בתוכך.

אל תפסיקי להאמין בעולם הזה, בטוב שעוד עתיד לבוא, ובשום פנים ואופן אל תפסיקי לאהוב. חמסינים מתקנים עם הלב, לא עם הידיים. תזכרי. את זה אומר לך באחריות טכנאי החמסינים הכי טוב שהיה.

אבא

 

 

אבא השאיר לי מכתבים במחשב שלו. אחרי שהוא מת אמא נתנה לי את המחשב עם כל המכתבים שכתב לי. בשנתיים הראשונות לא פתחתי אותם. לא יכולתי. רק המחשבה עליהם כיווצה לי את הלב. לאט-לאט העזתי להציץ לתוכם. היום אני יודעת אותם בעל-פה.

 

 

לוויות בקיץ הן הרבה פחות רומנטיות ממה שמתארים בספרים ובסרטים. בכלל, לוויות בקיץ הן הלוויות המסכנות ביותר, חשבתי לעצמי והסתכלתי על המשפחה המזיעה, האבלה, שהצטופפה כמו זֵר פרחים בוכיים שעומדים לנבול, כשמסביבה קבוצה של חברים שמוסיפה גודל ונפח למרכז הזר.

השמש הזאת של אמצע הקיץ היא כמו התאורה אצל רופא שיניים. מחווירה ומדהה את כל מה שמתחתיה, וללוויה אחת קטנה של אישה זקנה, שהחווירה ודהתה עוד בחייה, ברור שלא היה סיכוי מול הקרניים החדות של העיגול הכעוס הזה בשמים. אף אחד לא יוצא נגד השמש, חשבתי. איפה אבא כשצריך אותו או גיבורי-העל האחרים?

הייתי צריכה להביא איתי כובע ובקבוק מים. כמו לטיול בית-ספר. אבל כשיצאתי מהבית לכיוון בית-הקברות, לא חשבתי על זה כטיול, ובטח לא חשבתי על בית-ספר. בכלל, בית-ספר בזמן חופשה זה כמו מחלה מידבקת. אני משתדלת אפילו לא להתקרב לרחוב שבו נמצא בית-הספר, וכל דיבור עליו מזיק לבריאות שלי.

וזה לא שהחופש הגדול הוא כזה חגיגה. בינתיים הקיץ הזה כל-כך עלוב, שבטוח שקייצים אחרים צוחקים עליו מאחורי הגב. חבל, כי דווקא מיכל ואני תיכננו אותו מפסח בערך, אבל עד עכשיו התיכנונים היו החלק הכי מוצלח והכי מהנה בו.

מיכל ואני השקענו הרבה מחשבה ברצונות שלנו לגבי הקיץ הזה, אבל הרצונות הרציניים האלה הלכו וויתרו עלינו במשך הזמן.

זאת אומרת, חלק מהרצונות התגשמו. של מיכל. הרצונות שלי עושים מה שהם רוצים, בדרך-כלל לא מקשיבים לי. "עלמה," הם אומרים, "את יכולה לרצות מה שאת רוצה, אבל מי כמוך יודע שהחיים והרצונות זה כמו עלי שלכת. אולי לרגע ייפגשו על ספסל בגינה, אבל תכף תבוא הרוח ותעיף אותם לכיוונים שונים."

היו לנו שתי מטרות וכבר החלטנו על דרכי פעולה. רצינו שני דברים. חבר ועבודה, עם עדיפות לחבר כמובן, וכדאי למהר עם זה כדי שנוכל ליהנות בקיץ הזה כבר מההתחלה.

אבל בניגוד להחלטות שהתקבלו בין חברות-הכי-טובות, החלטות שצריכות להיות מחייבות, שבועיים לפני סוף הלימודים מיכל השיגה חבר ללא כל חיפוש, ללא כל מאמץ, ובלעדי.

החבר החדש הזה נמצא בסמינר סוף שבוע בצופים. דניאל היה משבט אחר, אבל באותו סוף שבוע, כל מה שהשניים האלה עשו זה לשבת. יחד. כשכבר קמו, קמו אוהבים וחברים, ובאותה מהירות שבה האהבה צֵרפה את מיכל ל"שבט הבנות-עם-חבר", ככה פתאום כבר לא היינו עלמה ומיכל – חברות-הכי-טובות, היינו דניאל ומיכל והחברה הכי טובה של מיכל – עלמה. בטוח יש שם מיוחד לחברות-הכי-טובות שלאחת מהן יש חבר. בטוח אפשר למצוא את זה בתשבצי היגיון.

שני דברים היו ברורים מיד. האחד, שהחלק הכי חשוב של תחילת הקיץ המשותף שלנו לא יקרה, והשני, שאין שום אפשרות בעולם שאחפש לי בעצמי, לבד, חבר. זה כמו לצפות ממני שאוריד על דעת עצמי את הזבל.

במקום לשמוח בשבילה, באמת לשמוח בשבילה, כיסיתי את פני במסכה מלאכותית של שמחה, מהזולות האלה, שקונים בפורים. מתחת למסכה כבר חשבתי מה זה אומר לגבַּי. ושמחה גדולה לא הייתה שם. מתחת למסכה גם ראיתי שלמיכל לא נעים והיא מרגישה קצת אשמה שהיא השיגה חבר מוקדם מדי ובניגוד לתוכנית. טוב מאוד. זה באמת לא בסדר.

"אל תדאגי, עלִי," הרגיעה אותי מיכל, ומיד ניסתה לשכנע אותי שבעצם זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות גם לי.

"תחשבי על זה," אמרה בהתלהבות, "נכיר לך חברים של דניאל. כבר הכרתי כמה, ויש אחד או שניים ממש חמודים שאין להם חברה!" חייכתי כמו אמא. עם שפתיים מכווצות.

היא כל-כך התלהבה מהרעיון להיות שדכנית, שכמעט שיכנעה את עצמה ואותי שנהייתה חברה של דניאל רק כדי לדאוג לי לחבר. היו לי שתי ברירות: הרגילה שלי, להחליט שמרחמים עלי וללכת ולהסתגר בחדר, או לשתף איתה פעולה.

"בסדר," בחרתי. החלטתי בכל זאת לא לסגור הפעם דלתות.

מיכל קפצה וחיבקה אותי חזק. ברור. ככה יכלה להפסיק להרגיש לא נעים כלפי.

אבל אז הגיע הביטול השני.

"ובעניין העבודה, תתחילי לחפש בלעדי. לא רוצה עכשיו לקום מוקדם לעבודה. אני מבלה עם דניאל עד מאוחר ולא מתאים לי."

פה היא אפילו לא הרגישה לא נעים. זה מפני שלה לא הייתה שום בעיה ללכת לבד לחפש עבודה.

לי הייתה. ממש לא רציתי לחפש לבד עבודה. זה נראה לי יותר גרוע מלעבוד.

המסכה הזולה הזאת כבר לא עמדה בפרצופים שעשיתי מתחתיה, ונעלמה. איתה נעלם גם החלק השני של התוכנית המשותפת שלנו.

"טוב," אמרתי. מה יכולתי לומר? היו תיכנונים, היו רצונות, ונשארתי רק עם קיץ ריק לגמרי.

אבא, אמרת להאמין בעולם הזה, אבל כרגע אין לי סיבה.

רותי ויטל גילעד היא סופרת ומשוררת. בין ספריה הקודמים: לילי בארץ הבגדים הקטנים מדי, ברוך הכיסא, והאף הזללן שלי. הפחד לדרוס שליח פיצה הוא ספרהּ האחד-עשר.

X