הפוליגמיסט הבודד | לרכישה באינדיבוק
הפוליגמיסט הבודד

הפוליגמיסט הבודד

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 560
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 37

הפוליגמיסט הבודד נכתב ברוח הסאגה המשפחתית האמריקאית, מתרחש בשנות ה-70 של המאה ה-20. גולדן ריצ'רד – בעלן של 4 נשים ואביהם של 28 ילדים – עובר את משבר גיל העמידה: העסק שלו מתפרק, המשפחה שלו עסוקה בריבים, ימי האבל על הצעירה ועל תינוק שנולד מת הסתיימו, והוא לא מסוגל כבר להכיל עוד עצב בחייו. הקשיים, הלחץ והאבל הכבד מובילים אותו לניהול רומן שמסבך כליל את כל חייו ומשפיע גם על חייהם של כל שאר בני משפחתו, כך שמרקם התא משפחתי חייב להשתנות בהתאם. הקורא מגיע למסקנה שלאהבה יש יכולת להכיל את כולם, ושאם נותנים לאחד לא לוקחים מאחר, ושללב יש נפח אינסופי שיכול להכיל את כל מי שנכנס, כמו בית עם חלונות ודלתות פתוחים לרווחה וכמו הלב של אלוהים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפוליגמיסט הבודד”

דורית ראובני אלון על הספר באתר נוריתה

"רומן שאתם פשוט מוכרחים לקרוא… עלילותיו של הגיבור המפתיע של אודול ושל להקתו יגרמו לכם לפרוץ בצחוק או בבכי, בהפרש דפים ספורים. הרומן מספר אחת של השנה". אנטרטיינמט ויקלי

"רומן שאפתני ועדין על אינסוף הכישלונות של גבר ועל האבסורדיות שבו". ניו יורק טיימס

"נועז, מצחיק לעתים קרובות, בוטה ואמפתי". וושינגטון פוסט

1

ערב משפחתי בבית

אם לומר זאת בפשטות: זהו סיפורו של פוליגמיסט שמנהל רומן. אבל יש בו הרבה יותר מזה, כמובן; חייו של כל פוליגמיסט, גם כשאינם מסובכים בגלל שקרים וסודות ובגידה, רחוקים מלהיות פשוטים. קחו למשל את יום שישי בערב בתחילת האביב, כשגולדן ריצ'רדס חזר לבית הגדול — אחד משלושה מִבנים שקרא להם בית — לאחר שבוע של היעדרות מטעמי עבודה. זו היתה אמורה להיות אחת התמונות המשפחתיות המתוקות, המיטיבות ביותר: אב חוזר הביתה אל תשומת לבם האוהבת של נשותיו וילדיו. אך מה שעמד לקרות בתוך הבית, הבין גולדן כשפנה ברכבו אל שביל החצץ הארוך, לא יהיה מיטיב ואף לא מתוק או כל דבר קרוב לזה.
הבית היה מואר כאוהל קרקס — אור צהוב בער בכל אחד משנים־עשר החלונות — והקול שבקע מבפנים היה הרם ביותר ששמע מימיו: מהומת צעקות שמפעם לפעם התפצלה לצווחות ויללות ולחבטות נפרדות לפני שהתאחדה לנהמה גוברת שזיעזעה את דלת הכניסה על ציריה וגרמה לחלונות לזמזם. גולדן לא שמע אותו כך כבר שנים, אך ידע בדיוק מהו. זה היה צלילם של האשמות הדדיות ושל תוהו ובוהו. זה היה צליל של צרות.
"אוף," אמר גולדן.
אף על פי שנהג זה עתה כשלוש מאות קילומטרים ללא עצירה לרענון אפילו, לא בנקל שיכנע את עצמו לכבות את המנוע, להרפות מן ההגה. הצורך להשתין, שגבל בעינוי רוחני, גרם לו לבסוף להניף את גופו הארוך מתוך תא הנהג של הג'י־אם־סי. הוא עמד אובד עצות בין פרחי החוטמית המתים, שערו מלא נסורת, ממצמץ בעיניו ומשפשף את אחוריו הדואבים בשתי ידיו. הוא היה גבר גדול ורחב כתפיים עם ידיים מחוספסות ובליטה קלה של השיניים העליונות, שאותה ניסה להסתיר בהידוק שפתיים כמתכונן לשרוק. כעת חשק את שפתיו וסקר את החצר הקדמית, שאור הירח המימי שיווה לה מראה של שדה קרב שננטש לא מזמן: כפפות וצעיפים וחבלי קפיצה תלויים על השיחים, מעילים מבורדסים וצעצועים שבורים ואלוהים־יודע־מה־עוד פזורים כל הדרך עד לכביש, כאילו הגאות והשפל פלטו אותם שם. על מכל הפרופן שירבט מישהו בעיפרון כחול את המילה "סמארק".
"כמה נחמד," אמר גולדן. "תראו את זה."
ואם לא די בכך ששלפוחיתו עמדה להתפוצץ בכל רגע, רגלו הפגועה נרדמה במהלך הנהיגה הביתה. כשניסה לחצות את המדשאה ולטפס במדרגות הקדמיות הרגיש כאילו נתקף שיתוק פתאומי. רגלו כשלה והתקפלה בעודו מדלג על פני הדשא ובמעלה המדרגות, מתעוות וחג על רגלו הטובה במאמץ לשמור על זקיפות קומה, מועד על צעצועים בדרכו, עד שנאלץ לשלוח יד מגששת אל המעקה כדי שלא ליפול באלכסון מן המרפסת. הוא צלע אל הדלת ותחושת יום הדין נושפת בעורפו. רגלו עיקצצה בכאב, והוא חש את רעש הבית ברעידות הקרשים תחת כפות רגליו.
שלט בכתב יד ליד דלת הכניסה הורה:
נגבו רגליים

וגולדן חיכך בצייתנות את סוליות נעליו בשטיחון הגומי. הוא שאף כמה שאיפות דרבון דרך האף, הניח יד על הידית, אך לא מצא את הרצון הדרוש כדי לסובב אותה.
להסתובב לא בא בחשבון: הוא פחד. פחד שהאמת סוף־סוף יצאה לאור, שהוא נחשף כנבזה, בוגד, שקרן. תראו אותו: גבר המפחד להיכנס לביתו שלו.
מרגע שתחב את זנבות חולצתו למכנסיו, העיף מעט נסורת משערו, שלה סוכריית מנטה מכיס חולצתו והתיז פעמיים מתרסיס האף, ביטחונו העצמי גבר מעט. הוא החזיר את ידו אל הידית ועצם את עיניו.
"קדימה…" לחש, "…קדימה, חתיכת רכיכה."
כמו גבר שמתכונן לזנק אל ברֵכה קפואה, הוא פתח את הדלת. גל חום הכה בו — הבית להט כמאפייה. הכניסה המרוצפת אריחים היתה אפלולית וריקה, וריח עשיר וסוכרי של משהו בתנור — הוא קיווה שזו עוגת האננס ההפוכה של בוורלי — העלה רוק בפיו. הוא עשה צעד אחד בגנבה, עקב בצד אגודל, ואז עוד אחד ועצר להאזין. מעל צלילי הצעקות ורקיעות הרגליים שמע את הרדיו וקול מים מגחכים בצינורות מעל ראשו. בדרך כלל שרר דוחק של ילדים משתרכים מחוץ לדלת, כולם צועקים בבת אחת, מושכים בבגדיו ושואלים מה הביא להם, הקטנים עומדים על ראשיהם או מציגים חבּורה או גלד חדשים — תסתכל עלי! תסתכל עלי! — והנשים השתהו מאחור, ממתינות להזדמנות לתבוע עליו בעלות, כל אחת מהן זרקור לוהט של תשומת לב ושל צורך.
אך למיטב זיכרונו, זו היתה הפעם הראשונה שאיש לא היה שם לקדם את פניו. הוא היה לבדו לגמרי, והדבר העכיר את שלוותו.
הוא כרה אוזן, ניסה לחוש מה מצפה לו. דלת נטרקה. קולות מהוסים הידהדו במורד המדרגות. גולדן דחק בעצמו לעשות צעד נוסף מן הכניסה האפלה ולתוך אורו של חדר המשפחה, אך דמיין ללא הרף כיצד הוא חומק בחזרה אל מחוץ לדלת, מתגנב כפורץ, אולי יוצא אל הכביש המהיר ולוקח לו חדר במלונית "אפאצ'י אֵייקֶרס מוטור", שם יוכל להשתין כהוגן, להתקשר הביתה ולטעון שיש בעיה במנוע, ואז להזמין סטייק מטוגן בסגנון כפרי מדיינר שפתוח כל הלילה ולצפות ב"סטארסקי והאץ'" בטלוויזיה צבעונית — אך הפנטזיה הקטנה לא נמשכה זמן רב, כי באותו רגע הילדים הסתערו.
מישהו צעק, "תחסלו את הזומבי!" וחגורתו נמשכה מאחור ומשני הצדדים סביב השוקיים. הם הגיחו מאחורי הספות ומראש המדרגות, עשרה, שנים־עשר מהם, נוגחים בו בראשיהם הקטנים, נועצים ציפורניים ברגליו, תוקעים אצבעות בכיסי מכנסיו, מנסים להפיל אותו ארצה. הֶרשל, פיג ניוטון, פֵריס, דרלינג, ג'יים־או, לואיז, טיג. היו גם התאומות השניות: סיביל ודיאן. ושלושת הליצנים, שנבחו כמו נגני רחוב מקסיקנים. כולם היו מיוזעים ופרועים, ולרגע הרגיש כאילו משקלם בלבד עלול לפרק אותו.
בערב אחר אולי היה גולדן משתף פעולה, גונח כמומיה מסרט מצויר, מנופף בזרועותיו בזעם רפאי מעושה, צונח איתם על שטיח הסלון, נאבק ומדגדג ומנשק — אך לא הערב. אין סיכוי. הוא נעל את ברכיו וקפא, מקווה לגבור עליהם, אך הם נאחזו, צורחים מרוב צחוק, ועודדו זה את זה. ראסטי בן האחת־עשרה, שאמו כינתה אותו "כבד" וכבר היה מבוגר מדי לדברים כאלה, חמק ממקום מחבואו מאחורי הווילונות וזינק מעל כיסא הפסנתר על גבו של גולדן וכמעט הפיל את כל הערמה.
"בסדר!" רטן גולדן. "אל תגזימו!" מישהו הצליף בשוקיו בחרב סמוראי מפלסטיק, והוא הרגיש כאילו נגס בפיקת ברכו.
בתחילה לא התנגד, לא עשה יותר מלעמוד ולקבל את העונש הראוי לו. אבל אז טיג, שקנה לו הרגל לנסות להכות במפשעתו של גולדן בהינתן ההזדמנות, עשה בדיוק את זה, וגולדן החליט שנמאס לו. הוא התנער מראסטי והתחיל לקלף אותם מעליו בזה אחר זה. אחדים התנגדו במחשבה שזה עדיין משחק. שניים או שלושה עוד נאחזו ברגליו, ומישהו טיפס על גבו ולפת את צווארון חולצתו. פט, שערה הוורוד־כסוף קלוע בצמות, עמדה על קצות אצבעותיה ומעכה אותו בעוז סביב הסרעפת, מפעילה לחץ על כליותיו.
"טוב, הֵי, שימו לב, תיזהרו." גולדן הסיט את פט מן הדרך, וכמה אחרים זינקו בניסיון לתפוס את מקומה. "זהו זה, או — אאוּ! הי, חה, בסדר. אלוהים. איי! לרדת! עכשיו!"
הם נפלו לאחור, ממצמצים, פניהם רפויים מהפתעה. פיג ניוטון היתה המומה כל כך, עד שהדמעות פרצו מעיניה כאילו חטפה מכה. ורק לואיז, החירשת למחצה, שהרכיבה את מכשיר השמיעה שלה לעתים רחוקות, המשיכה, מכרסמת את נעלו של גולדן ונוהמת ככלב.
"בסדר, חבר'ה," התנשף גולדן והרים את מכנסיו לגובהם המקורי. הוא טילטל את לואיז והצמיד את פיג ניוטון, שעדיין בכתה מרה, אל ירכו. "אני באמת מצטער, ילדים, אבל אני לא ממש זומבי הלילה. בהזדמנות אחרת, אני מבטיח." הוא תחב את ידו בשערו ונאנח, מנסה לעטות חיוך רגוע. "וואו. טוב, איפה האימהות שלכם?"
השאלה העלתה מיד אור בעיניהם. מישהו משך בכתפיו, אחרים צעקו, "אנחנו לא יודעים!" בצמדים ובשלשות, כבר חוזרים לצהול, רובם עומדים לשוב להקיף את מסלול הריצה.
כשגולדן בנה את הבית הגדול אחת־עשרה שנים קודם לכן, הוא עשה שתי טעויות: לא מספיק חדרי רחצה, ומסלול הריצה. מסלול הריצה היה טעות בתכנון, פשוטו כמשמעו. הבית נבנה על פי תוכנית סטנדרטית: מטבח במרכז, וסביבו סלון, חדר משפחה, חדר אוכל וחדר משחקים, כל אחד מהם נפתח אל החדר הסמוך לו. כיצד היה יכול לחזות שתצורה שכזאת עלולה ליצור מעין קרוסלה בסגנון אירופי, מסלול ריצה סגלגל מושלם שיאפשר לילדים לדהור ברחבי הבית בתהלוכה בלתי נגמרת? הבית הגדול הפך לסצנה של מנוסת בהלה מתמשכת: ילדים רודפים זה אחר זה בין החדרים, מאיטים סביב פינות ומאיצים בַּישורות, כושלים ומחליקים וניתזים מקירות, תמיד, משום־מה, נגד כיוון השעון. לפעמים עצם השהייה בבית סיחרר את ראשו של גולדן. הוא היה יושב במקומו במטבח ושותה ספל צ'יקו או מעלעל בתוכניות אדריכליות כלשהן, לא מתייחס יותר מדי לעדר היומי החג סביבו, וללא התראה נתקף פתאום סחרחורת כזאת, שנאלץ להיאחז בדלפק כדי שלא ייטה הצידה וייפול מן השרפרף הגבוה.
כעבור שנה וחצי בלבד נכבש מסלול ברוחב שלושים סנטימטרים על פני השטיח, עד לשכבת הבידוד מתחתיו, וגולדן ניסה לאסור את הריצה בבית. באותה מידה היה יכול לבקש מן הכוכבים להפסיק לחוג במסלולם. הוא ניסה להציב ספה דו־מושבית בכניסה לחדר האוכל כדי לקטוע את הזרם ואף איים לאטום את חדר האוכל לחלוטין בלית בררה, אולם נולה ורוז־אוף־שרון — שתי הרעיות־האחיות שחלקו את הבית — שיכנעו אותו שכל הריצות, למרות הרעש והנזק לשטיח, דווקא מבורכות; הן נותנות פורקן להתרגשות ומונעות מהם להסתבך בצרות.
"התרגשות?" שאל גולדן. "הם לא יכולים לרוץ סביב הבית בחוץ, איפה שילדים אמורים לתת פורקן להתרגשות? אני חרד לקורות הרצפה."
נולה נאנחה, כפי שעשתה לעתים קרובות כשהסבירה דברים לגולדן. "אתה יודע שהם רצים גם שם, אבל לפחות כאן הם מוגבלים," אמרה. רוז־אוף־שרון, שעמלה עם אחותה על שמיכת טלאים ללידה, הינהנה בהסכמה. "כאן אנחנו יכולות להשגיח עליהם. לפחות כאן אנחנו יודעות שהם לא רצים לכביש, שמשאיות בקר לא דורסות אותם ושפושעים לא חוטפים אותם."
ובזה נגמר העניין. מאותו רגע ואילך נודע הבית הגדול כמקום שבו הריצה בבית אינה רק מותרת כי אם גם מומלצת.
הוא נודע גם כמקום שקשה למצוא בו שירותים פנויים. גולדן ניסה תחילה את אלה שבקצה המסדרון, אך גילה שהם תפוסים (הם התגאו במושב אסלה מרופד ובספריית קטלוגים של "סירס" ושל "רויבאק", ולכן היו כמעט תמיד בשימוש, אפילו באמצע הלילה). הבית, שחלש על שטח של שש מאות וחמישים מטרים רבועים, נראה לו מעט מוגזם כשבנה אותו, אך כעת, כשניסה לפלס את דרכו אל השירותים היחידים בקומה הראשונה, הרחק בפינה נידחת, הוא נראה לו פשוט מזעזע.
הוא עצר ליד שעון הסבא כדי להתמקם. כשגרים בשלושה בתים שונים, כפי שידע גולדן, לא קשה להתבלבל בפרטים הקטנים כמו היכן מאוחסנות הנורות או איך מפעילים את השעונים המעוררים או איפה בדיוק ממוקמים חדרי השירותים. כמה שבועות לפני כן התעורר באמצע הלילה וכיוון שחשב שהוא נמצא בבית הישן, יצא אל מה שחשב שהוא המטבח כדי לקחת כוס מים, אך בסופו של דבר התגלגל במדרגות ומתח שריר במפשעה.
לבסוף הצליח לצייר בעיני רוחו תמונה של חדר השירותים — הוא נמצא בקצה המסדרון, סמוך לחניה — והמשיך במסעו: דרך חדר המשחקים, היכן שכמה בנים בוגרים טיפסו על אח האבן לגובה שלושה מטרים, עד לתקרה, ואילו מתחתיהם שלושת הליצנים — מרטין, ויין ובו — תירגלו צירופים של קונג־פו והכו זה את זה בגלילי קרטון של נייר עטיפה; דרך הסלון, שפּוֹלין ונובלה ישבו על רצפתו בשיכול רגליים, מתלחששות ומצווחות על אודות משהו שנכתב על דף מחברת; והלאה אל חדר האוכל, שם צלחת מכוסה נייר אלומיניום הונחה בקפידה, בודדה בראש השולחן הרחב הכולל שלושה מדורים. אחת ממנורות הספּוט נותרה דולקת, והצלחת נראתה כמו פריט אמנות שהוצג לראווה במוזיאון.
הצלחת, ידע גולדן, היא סימן, מסר. איחרת, היא אמרה. ארוחת הערב הסתיימה ושוב אכלנו בלעדיך.
זה היה מסוג הנזיפות שזכה לקבל בתדירות גבוהה לאחרונה. עסקי הבנייה שלו התרחבו דרומה בשנתיים האחרונות, והוא החל לקבל עבודות רחוקות יותר ויותר, ופירוש הדבר שהיה לו פחות ופחות זמן למשפחה. כעת, כשעבד באתר בנייה מרוחק כדי שלוש מאות קילומטרים במחוז נַיי שבנוואדה, נעדר לעתים במשך ימים רצופים, לפעמים במשך שבוע שלם, ובכל פעם שנכנס לאחד מבתיו הרגיש זר אפילו יותר מתמיד, מעין נוכרי שאינו בקי במנהגי המקום.
האיחור הערב היה טעות חמורה במיוחד. זה היה "ערב משפחתי בבית", הערב היחיד בשבוע שבו נאספה המשפחה כולה בבית הגדול (היחיד שהיה יכול לאכלס את כל שלושים ושתיים הנפשות במשפחה), לארוחת ערב ולמפגש משותף שכלל קריאה מן הכתובים, שירה, משחקים ואולי גם חטיפי לימון או גלידת שוקולד צ'יפס אם כולם התנהגו יפה. הן בבירור בישלו ארוחת ערב גדולה, ניקו את הבית והכינו משהו מיוחד לערב המשפחתי, והמתינו. המתינו לאב ולבעל שלא נמצא כמעט אף פעם, שהפך את האילוץ להמתין לו להרגל. ואז, כפי שנהגו יותר ויותר לאחרונה, אכלו בלעדיו.
באותו רגע חלף על פניו בריצה פֵריס הקטן, עירום ממותניו ומטה, ככל הנראה מאושש מהתפרצותו של אביו בכניסה. אחת מאחיותיו צעקה אחריו, "פריס עוד פעם הוריד את המכנסיים!" ופריס, כמו כדי לאשר את הצהרתה, ביצע ריקוד עליז של נענוע מותניים שנראה רומזני משהו, במיוחד לילד בן ארבע.
"לה לה לה," זימר. "דו דו דו."
הילד, שהתענג יותר מדי על עירומו מכדי להבחין בגולדן, חיכך את עכוזו בהפגנתיות בחיפוי האורן ואז החליק אל עברו האחר של החדר, שם נצמד לצמח בעציץ. רק כשהופיעה נובלה ואיימה לגלות לאמו, דהר על פני מסלול הריצה, חובט בעכוזו תוך כדי ריצה.
כששוב נשאר לבדו בחן גולדן את הצלחת על השולחן. למרות הכול — הוא לא עמד בפיתוי — קילף את הנייר ודלה בזהירות כנף עוף צלויה, שאותה לעס באשם בעודו מצטודד מעדנות לאורך המסדרון. הוא פנה ומצא את קליפטון השמנמן, המזיע תמיד, ליד דלת חדר הרחצה הנעולה, בועט בה בקצב בלוויית מזמור תחינה בסגנון טירונות: "תפתחי, תפתחי, עכ־שיו, עכ־שיו, תפתחי, תפתחי, הֵי, הֵי, עכ־שיו."
כשראה את גולדן, יילל, "אנחנו נעשה משהו עם הבנות בבית הזה? מה הן עושות שם כל הזמן? אה? אני שונא אותן!"
גולדן נשען על הקיר, מובס. הילד צדק — הבנות היו חזירות אמבטיה. גם אלה שעוד לא הגיעו לגיל ההתבגרות יכלו לבלות שם חצי שעה ביישור בגדיהן ובסידור השיער ובשאר טיפולים מסתוריים שהבנים יכלו רק לנחש מה הם. וכשחדר רחצה אכן התפנה, הן תמיד הצליחו לתפוס אותו קודם, כאילו סחרו במידע פנימי שלבנים — שראו בשימוש באמבטיה לא יותר ממטרד — לא היתה גישה אליו. גולדן היה אמור לחוש אהדה אמיתית כלפי קליפטון, אך בשלב זה רק כעס על כך שהילד הקדים אותו.
תחת הרעם המתפצח של ילדים מקפצים על מיטות הקומתיים בחדר מעל ראשו, שמע טרטור של מכונת תפירה וכשהסתובב ראה חיזיון שהפך את דמו למים: בוורלי, הרעיה הראשונה, עמלה בריכוז על יריעת בד שקופה בחדר הרב־תכליתי שמעבר למסדרון. בהילוך אטי ומייסר ניסה גולדן לסגת מחוץ לשדה הראייה שלה, אך בדיוק כשעמד לחלוף על סף הדלת היא הרימה את עיניה אליו וריתקה אותו למקומו. היא חזרה לתפור מבלי לומר מילה.
עד עתה היה בטוח שהנשים מכונסות באחד מחדרי הקומה השנייה, חורצות את גורלו, מנתחות באכזריות את הראיות נגדו, מאוחדות בכמיהתן שישלם על שקריו ועל פשעיו. אך הנה בוורלי, בגפה, וגולדן לא הצליח לקבוע אם מדובר בבשורות רעות או בהתפתחות חיובית. אולי המזימות כבר נגמרו והן פרשו לחדריהן השונים בבית ואולי לא היו מזימות כלל ומשהו אחר התבשל, שהוא היה יכול רק לנחש מהו. לגולדן לא היה מצב רוח לניחושים; הוא החשיב את עצמו בר מזל רק בזכות העובדה שהצליח לאתר את חדר הרחצה.
הוא ניסה לקרוא משהו בתנוחתה של בוורלי, אך לא היה מה לקרוא; היא תמיד ישבה זקופת גו, מרפקיה צמודים לצלעותיה. אפילו ברגעים של הסחת דעת ושאננות, מעולם לא התמוטטה או התבטלה או השתרכה, מעולם לא הרשתה לעצמה לשבת עם הרגליים למעלה ולנוח. כשישנה, הניחה את ראשה על הכרית בדיוק רב, ידיה לפותות על חזה מעל השמיכות, כדוגמנית בפרסומת למזרן.
גולדן הצמיד את ירכיו כדי שלא ירטיב את מכנסיו, נשרך על פני המסדרון ונשען על הידית בניסיון נואש להיראות אגבי. הוא הבין שהוא אוחז בגלוי בכנף העוף האכולה למחצה וברגע של בהלה תחב אותה לכיסו.
"אה, הי, שלום." נופף קלות כפונה אליה מבעד לשמשה. הוא הרים את קולו כדי שתשמע אותו מעל רעש מכונת התפירה וסבב של יללות חתולים ממושכות שבקע לפתע מחדר המשפחה. "סליחה שאיחרתי! איש הבטון הארור הגיע רק בארבע!"
כתפיה עלו וירדו בתנועה זעירה, אך היא המשיכה להזין את המכונה בבד. הוא התקרב אליה וחש צניחה בטמפרטורה; בוורלי היתה אישה שמצבי הרוח שלה שלטו בסביבה הסמוכה אליה, וכביכול שלטו בכול, כולל מזג האוויר. היה לה שיער מקורזל בגון אפור־ברזל והיא הקפידה לאסוף אותו במבחר קרסים, מכבנות, חבקים וסיכות עניבה. הלילה, כרגיל, שערה היה אסוף בפקעת שבקושי הצליחה להכיל אותו והיתה סמורה ממה שנראה כמו מחסן נשקים זעיר.
רק לאחר שהקיפה את אמרת הבד כולו, קמה להדביק לו נשיקה חפוזה על הלחי ולומר לו שארוחת הערב מחכה לו על השולחן. אחר התיישבה במקומה ובדקה את האמרה שתפרה תחת מנורת צורפים.
"הנסיעה?" אמרה.
"ארוכה כתמיד!" אמר. "אני שוקל להחליף את המסחרית במטוס הריסוס הישן של אלווין ולעשות שמיניות כל הדרך הביתה. לפחות ככה אני אדע שלא אירדם."
במסדרון, קליפטון העניק לדלת חדר הרחצה הסגורה בעיטה הגונה ושר, "אני מת כאן! מת־מת!"
בוורלי הינהנה מבלי להרים את מבטה. בימים כתיקונם היה ממתין שתגמור, אך קליפטון לא היה היחיד על סף תאונה חמורה.
"אני, אה, יש — משהו קורה?"
"הרבה דברים קורים, גולדן, כמו תמיד."
"הכול נראה קצת, את יודעת, מטורף."
"טוב, ככה זה כאן, במקרה ששכחת."
"לא מטורף כרגיל, לא על זה אני מדבר. משהו נראה, לא יודע…"
בוורלי הישירה אליו מבט לראשונה, ופיו נע קמעה בעודו מגשש אחר המילים שביקש לומר. מילים: הן היו קשות לגולדן גם בזמנים הטובים ביותר, וכמעט בלתי אפשריות כשאקדח הוצמד לרקתו בצורה כזאת.
"…מעוות," אמר לבסוף.
"מעוות." היא ביטאה את המילה בהטעמה מיוחדת. היא בהתה במבטו עוד רגע אחד וחזרה למלאכתה. "בסדר, מעוות. שיהיה מעוות. ואתה צודק, יש כאן הרבה דברים מעוותים הערב. למשל הכלב שלך, שמצא לנכון, בפעם השלישית בתוך שבועיים, להתרוקן בתוך הנעליים שלי."
"קוּטֶר?" אמר גולדן.
"אלא אם יש לך כלב אחר שאני לא מודעת לקיומו. נעלתי אותו בארון השירות, ואם הוא התרוקן על משהו גם שם, אני אתן לשכנים להשתמש בו כמטרה נייחת."
לרגע או שניים חש גולדן צביטה של אופטימיות. הייתכן שזה כל העניין, קוטר השתין בנעליה של בוורלי? בין בוורלי לקוטר שררה איבה במשך שנים, אך הנשים האחרות דווקא נשאו את נוכחותו של הכלב הקטן ואף הפגינו חיבה כלפיו, ולכן בוודאי לא התרוקן בנעליים שלהן. לא, לנשים האחרות לא היתה סיבה להתרעם על משובותיו של קוטר, ואפילו בוורלי רבת־העוצמה לא יכלה לעוות את הדברים עד כדי כך בכוחות עצמה.
"אגב…" אמרה בוורלי בעודה קושרת קצה חוט, "…יש לך משהו על השפתיים."
הארון

באפלה המאובקת של ארון אשר הדיף ריח משחת נעליים וחומר ניקוי ואשר דוּד חימום של מאה ותשעים ליטרים שפלט מדי פעם גרגור של סיפוק הלהיט אותו, הוא הרגיש מרופד, מוגן לרגע מסכנות הבית. הוא הגיע הנה לאחר ששוחח עם בוורלי, לאחר שֶמחה את רוטב הברביקיו מפיו ובהה בנעליו זמן־מה לפני שנשמע לעצה הטובה היחידה הזמינה לו: חתוך וברח. הוא מילמל משהו על כך שיחליף מילה עם קוטר, ולפני שבוורלי הספיקה למחות, נמלט.
התמזל מזלו וארון השירות היה מרוחק ממנו כדי שישה מטרים בלבד בהמשך המסדרון. גולדן טרק את הדלת מאחוריו והרגיש כאילו הצליח להבקיע מתוך רוחות משתוללות ושפוכת מעופפת אל מקלט סערה עשוי מבטון מזוין: הרעש נקטע באחת ולא הותיר באוזניו אלא צלצול מרוחק ואת קולו של קוטר המתנשף לרגליו. הוא תהה מדוע לא גילה את המקום הזה קודם — היה שם נעים בתכלית. כשהדברים יוצאים משליטה, כשכולם מסתערים עליו והוא רוצה מעט שלווה, אין צורך שיחמוק לחניה, שם הוא מחזיק את כלי העבודה שלו ואת הציוד הצבאי; הוא יכול פשוט להתגנב הנה ולצחצח את נעליו ולארח זמן־מה לחברה לדוד החימום.
אבל דבר מזה לא שינה את העובדה שהוא היה מוכרח להשתין מיד. למעשה, לשלווה הלא צפויה היתה השפעה מרגיעה לא רק על מצב רוחו כי אם גם על השלפוחית שלו (גם הגרגור של דוד החימום לא עזר). הוא הרגיש ששרירי עכוזו מתרפים לראשונה זה שעות, ואז תחושת התרוקנות בשלפוחית, וידע שהיא הגיעה: נקודת האל־חזור. הוא נשך את שפתו וגישש באפלה אחר שרשרת המנורה — אין כאן שרשרת איפהשהו? — וכשלא הצליח לאתר אותה נכנע לבהלה שאחזה בו: הפיל מטאטאים וטובלנים, נאבק בקרש גיהוץ בחושך מוחלט — אוי, מי היה מאמין, אוי, לעזאזל, אוי, לא, לא, לא, נו בחייך, בבקשה — הפיל בקבוקי תרסיס ומכלים של "אג'קס" מעל המדפים והכניס את קוטר, שנימנם עד כה בחמימות הדוד, להיסטריית גירודים עיוורת. בדרך נס נתקלה ידו של גולדן במה שחיפש: דלי פלסטיק בנפח עשרים ליטרים.
עשרים ליטרים, חשב גולדן. נקווה שזה יספיק.
לאחר מאבק תזזיתי עם הרוכסן גולדן הצליח סוף כל סוף להירגע וכפי שאביו נהג לומר, "לסגור עסקה עם אמא טבע." ההקלה היתה עצומה, כמו לעלות לשאוף אוויר לאחר צלילה במים עמוקים. בעוד הדלי מתמלא, גולדן הספיק לאתר את השרשרת בידו הפנויה ולהדליק את האור. הוא הניח שאם מישהו יפתח במקרה את הדלת במהלך העניינים, הכול ייראה לגיטימי יותר באור.
תחת אורה הצהוב הקדורני של נורת ארבעים ואט נדרשה לו שנייה לאתר את קוטר, לבוש בתחתונים.
גולדן ניענע בראשו. "אוי, היא שוב הצליחה לתפוס אותך, מה? אני ממש מצטער, ילד."
קוטר הסתובב, עיניו הלחות יוצאות מחוריהן מתרעומת, עדיין לא מוכן כנראה לקבל התנצלויות מאף אחד. קוטר היה כלב תחש מעורב וקל דעת בעל עיני חרק, שנדרש לראשונה ללבוש תחתונים כמה שנים קודם לכן, כשנכנס לתקופה של ליקוק אובססיבי שבמהלכה ליקק את קצהו האחורי עד זוב דם. התחתונים עזרו לו לרסן את ההרגל, אך כשהחל להשתין על חפציה של בוורלי, היא החזירה את המכנסיים הזערוריים מפּרישה והשתמשה בהם כעינוי פסיכולוגי. הכלב שנא אותם וסירב להשתין או לחרבן בהם אלא אם לא היתה לו בררה. הם היו פריט לבוש מעודן שהשתייך פעם לבובת בייסבול בשם "טימי התינוק המתנדנד" (הבובה היתה חמושה גם בציוד בייסבול מציאותי שלם: גרביים, חישוקים, זיזים, רצועות ידיים ומדים מלאים) והיו לבנים לגמרי, מלבד פיצוץ צהוב מאחור שעליו המילים "הום־ראן!!!" מודפסות בכחול.
קוטר היה רגיש במיוחד לתשומת הלב שזכה לה כשלבש את תחתוני ה"הום־ראן!!!" וגולדן החליט שהעובדה שבוורלי הכניסה אותו לארון, הרחק מעין הציבור, היא בעצם ברכה במסווה.
גולדן ניסה לתת לכלב דחיקה ידידותית בחרטום המגף, אך קוטר נסוג אל שק מלח סלעים והסב את ראשו כאילו ספג עלבון אכזרי.
"בחייך," לחש גולדן. "אל תבלבל את המוח. זה מגיע לך, תינוק מגודל שכמוך. כמה פעמים דיברתי איתך על הנעליים של בוורלי? אה? אה? היא תזרוק את שנינו לקור, אתה מבין את זה? אה? אתה חושב שאני מתלוצץ? אתה חושב שזאת בדיחה? אתה חושב…"
גולדן התכווץ, הלום מן הסצנה שנקלע אליה: עומד בארון חשוך, מפרקי אצבעותיו מרוחים ברוטב ברביקיו, משתין לתוך דלי בעודו נושא הרצאה על נימוסי שירותים בפני כלב לבוש בתחתוני ספורט. האם המצב יכול להיות גרוע יותר? תהה. ודאי שכן. וסביר שזה יקרה עוד לפני תום הלילה, ולכן הוא לא הצליח למצוא משאבים לצחוק על עצמו בינתיים, עד שגורלו יוכרע לטוב או לרע.
משסיים את ענייניו השתופף לצד קוטר והושיט אליו את ידו המכוסה רוטב. קוטר ריחרח בהיסוס והרים את עיניו אל גולדן לשם הכְוונה. גולדן חש גאות של חיבה כלפי הכלב הקטן; הוא היה יצור דמוי סמור, עם עיני מרטי פלדמן בולטות ותחת קירח, שלא היה לו מושג עד כמה הוא דוחה.
"קדימה," נאנח גולדן. "תעשה חיים."
בעוד קוטר שולח את לשונו בין אצבעותיו של גולדן בניסיון להגיע עד טיפת הרוטב האחרונה, גולדן פתח את הדלת כדי סדק ולחש לקליפטון, שעדיין ניצב על משמרתו ליד חדר הרחצה בהמשך המסדרון. קליפטון ניגש אליו, רוכן ומתיישר לסירוגין, פניו סמוקים מזעם.
"עכשיו יש שם שתיים," אמר. "אני שומע אותן מצחקקות ואת המים זורמים. ואמא אמרה לבּנים שאם נמשיך להתרוקן בשיחים, היא תרתק אותנו. למה אף אחד לא עוזר לי?"
"אני אעזור לך אם תשמור על שקט." גולדן החזיק את הדלת פתוחה למענו. "מספר אחת או שתיים?"
"מספר אחת, בעיקר." קליפטון העביר את מבטו מקוטר אל גולדן. "דודה בוורלי נעלה גם אותך כאן?"
גולדן הוריד את הדלי מהמדף. "אתה רואה את הדלי הזה? אתה יכול לעשות בדלי הזה ולשכוח מהאמבטיה או מהשיחים, אם רק תעשה לי טובה אחת קטנה."
"אתה עשית בדלי?"
"טוב, כן. אבל אסור לך לגלות לאף אחד, הבנת? זה סוד."
"אני יכול לקבל דלי משלי?"
"זה דלי חירום. יש רק אחד כזה, והוא למקרי חירום. אתה יכול להשתמש בו אם תעשה לי טובה קטנה ולא תספר לאף אחד."
"אולי אני אעשה פיפי קודם, ואז את הטובה?"
גולדן הניד את ראשו. הוא ידע שאם יניח לילד לעשות פיפי בדלי קודם, סביר להניח שלא יראה אותו שוב. "זה ייקח רק כמה שניות. אני רוצה שתעלה למעלה, תעיף מבט ותברר איפה אמא שלך ודודה טריש ודודה רוז. ואז תחזור ותספר לי. כמו משימת ריגול. סודי ביותר. אל תדבר עם אף אחד. קוטר ואני נחכה לך כאן."
בן רגע ממש — כחמש־עשרה שניות להערכתו של גולדן — קליפטון חזר. "הן במטבח למעלה. שלושתן."
"מה? כבר הספקת לעלות?"
הילד משך בכתפיו. "אני רץ מהר כשאין לי בררה."
"מה הן עושות?"
"רוחצות דברים ומדברות. איפה הדלי?"
"רק עוד דבר אחד. הן נראות כועסות?"
קליפטון נאנח. "נראה לי שהן כועסות עליך. נראה לי שבגלל זה אתה מתחבא בארון."
גולדן הושיט את הדלי לקליפטון. "כשתסיים, תניח אותו מאחורי ערמת הסמרטוטים. ואל תיתן לקוטר לצאת, אחרת דודה בוורלי תעניש אותך."
הסירה

באור החזק וברעש שבחוץ שטף את גולדן גל של סחרחורת ולפתע הרגיש פגיע שוב. הוא הצטער שלא השתהה עוד קצת בארון כדי להתעשת, לתכנן קו הגנה. בעודו עולה במדרגות, חבורת ילדים זורמת סביבו כלהקת דגים, החליט שהוא רוצה להיפטר מזה בהקדם האפשרי. מספיק עם העמדת הפנים. הוא לא יתנצל ולא יתרץ. הוא יפקיר את עצמו לחסדיהן.
הנשים היו במטבח בקומה השנייה, כל השלוש, בדיוק כפי שקליפטון אמר. גולדן בנה את המטבח העליון כדי שנולה ורוז־אוף־שרון יוכלו לבשל ולהאכיל את משפחותיהן בנפרד. זה היה לא יותר ממטבחון, ובסופו של דבר התברר שהוא קטן מדי אפילו לאחת ממשפחותיהן והוא היה בשימוש רק כשהמטבח התחתון לא היה יכול להכיל את הבישולים ואת הניקיונות לכמה עשרות אנשים. אט־אט הסבה אותו רוז־אוף־שרון למה שגולדן דימה כמוקד פיצוץ של אסטרוגן: המגירות היו מלאות כלי אמנות נשית, סריגה ורקמה ועיטור כלים ורהיטים. בכל קטע קיר פנוי היו תלויים דיוקנאות של חתלתולים ופודלים ורקמות משוכללות ממוסגרות שהכריזו "מבורך זה הבית" ו"כאן דוברים אהבה". עבודות מקרמה ומחרוזות השתלשלו מן התקרה, ומשטחי העבודה והדלפקים היו מעוטרים במפיות ובכריות סיכות זעירות בצורת עגבניות מחייכות ואנשי שלג שמנמנים. האוויר היה סמיך מפוטפורי של עלי ורדים ומנרות בניחוח לילך, ורוז־אוף־שרון ציפתה לאחרונה את הקירות בטפט חינניות בהיר כל כך, עד שגולדן הרגיש כאילו הוא נמצא בחדר מלא נורות מבזק מסנוורות.
גולדן ניסה להבין את שיחתן, אך זרם המים הבלתי פוסק בכיור גרם לקולות להימסך זה בזה. הוא נשען בגבו אל הקיר וביצע תמרון שכלל שרבוב הצוואר והחזקת הראש בזווית קיצונית, כדי שיצליח לסרוק את המצב מבלי שיבחינו בו. רוז־אוף־שרון עמדה ליד השולחן, מוצצת את צווארון חולצתה, ממפה בקפידה שמיכת טלאים חדשה על דף נייר משובץ. נולה וטריש לא נראו באופק ומן הסתם עמדו ליד הכיור.
לקח לגולדן רגע לרסס שתי התזות נדיבות לכל נחיר. מאז ומעולם היה לו הרגל מגונה להתעטש בכל פעם שהיה שרוי במתח — החרדה והאימה הצטברו בתוך ראשו כמו לחץ גופני, וכל גירוד קל או גירוי של חלל האף עוררו עיטוש גדול ומרסק, שקולו עורר בכי בילדים ורתיעה במבוגרים, כפיצוץ של רימון יד. התרסיס היה הדבר היחיד שהצליח לבלום את ההתעטשות, ועתה, כשחדר עמוק כל כך אל שטח האויב, הוא רצה לוודא שלא יסגיר את מיקומו עד שיהיה מוכן לחלוטין.
הוא סקר את עצמו במהירות מכף רגל ועד ראש וגילה ששרוכי נעליו אינם קשורים, שחולצתו אינה תחובה למכנסיים ושגב כף ידו השמאלית מכוסה שאריות של רוטב ברביקיו וריר כלבים. כנידון למוות קשר את השרוכים, טפח על שערו ונאבק לתחוב את זנבות חולצתו לתוך הג'ינס, עד שוויתר וכמעט תלש את החולצה בעווית של תסכול. על החיים ועל המוות. מספיק עם הדחיות, הוא נכנס. הוא החל להתקדם, נעצר ונסוג לבדוק את רוכסנו.
עוד התזה אחת של תרסיס אף, עוד סוכריית מנטה למזל, והוא היה מוכן. במה שהחשיב למעשה של גבורה נמהרת, נכנס למטבח, הניח את ידו על כתפה של רוז־אוף־שרון ובמלוא הביטחון שהצליח לגייס קירקר, "שלום, בנות."
נולה וטריש, שאכן עמדו יחד ליד הכיור בתוך מסך אדים מיתמרים, לא הסתובבו. כתפה של רוז־אוף־שרון, שהיתה רכה וגמישה כשנגע בה לראשונה, היתה כעת קשיחה כעץ. טריש העיפה בו מבט עצבני מהיר, ונולה דגה תבנית מתוך מי הסבון והסתערה עליה בכדור של צמר פלדה.
"סליחה שאיחרתי כל כך," אמר גולדן. "הייתי צריך לחכות שעתיים לחשמלאי הארור…"
רוז־אוף־שרון חמקה מתחת ידו, משתופפת, וניגשה למגירה שליד התנור, שם החלה למיין מבחר תחתיות רקומות וכפפות אפייה. מעשה עוין שכזה, למרות מתינותו, היה זר לה כל כך, עד שבמשך כמה רגעים ריחפה ידו של גולדן באוויר כלא מאמינה שכתף אישה אינה ממוקמת לבטח תחתיה.
כעת עמדו כל השלוש בגבן אליו, ובדממה הפתאומית שנפלה על החדר הוא ידע שסוכריית מנטה ושרוכי נעליים קשורים לא ישנו דבר. הנשים המתינו שיאמר משהו, אך לשונו היתה תלויה בפיו כגוש לחם עבש. הוא התיישב אל השולחן. משום־מה, חש צורך להשתין שוב.
"חיפשתי אתכן למטה," אמר. "הילדים לא ידעו איפה אתן."
השתררה דומייה ממושכת שרק קרקוש כלים או וונג של נייר אפייה קטעו אותה. לבסוף נולה נאנחה. בנימה שנשמעה עולצת למדי למאזין מן הצד, אמרה, "הי, בנות, גילו אותנו! חה חה! נשים אָהוֹי!"
תמיד היה אפשר לסמוך על נולה שתשבור את השתיקה; היא פשוט לא יכלה לשתוק לאורך זמן. היא היתה אישה רחבת גוף ושופעת חזה, בעלת צחוק של מסבאות ופה קטן ומשורבב כשל ילד. רוז־אוף־שרון ניחנה בעור המנומש ובעיניים הירוקות של אחותה הגדולה, אך בזה הסתכם הדמיון ביניהן. היא היתה ארוכת עצמות וגדולת מפרקים, ופניה היו נאים, לעתים אף יפים כשהצל נפל עליהם בזווית הנכונה, אך פניה שכנו כמעט תמיד במושב האחורי של שערה, שאותו סידרה בסגנון חדש כמעט מדי שבוע. היא ונולה ניהלו את האקדמיה לעיצוב שיער של מחוז ורג'ן בעיירה. נולה, המעצבת הראשית, השתמשה ברוז־אוף־שרון כמעין שפן ניסיונות של עיצוב שיער, ואם הסגנון יצא טוב, גם כפרסומת מהלכת לאקדמיה. הלילה נאסף שערה של רוז־אוף־שרון באופן שהזכיר לגולדן את המילה "חלבנית". האחיות חלקו את הבית הגדול לאורך כל אחת־עשרה שנות קיומו, וגולדן מעולם לא ראה אותן מתווכחות או חולקות זו על דעתה של זו.
"אתן כועסות עלי," אמר גולדן. "אולי פשוט תצעקו ונגמור עם זה? תזרקו עלי צלחות? משהו?"
"אנחנו לא מתכוונות לצעוק עליך," אמרה טריש.
"נו, נחיה ונראה," אמרה נולה. "ואלמלא טרחנו כרגע להדיח את כל הכלים, ייתכן שהיית מקבל את הצלחת שדיברת עליה." היא התרחקה מן הכיור והצליפה בכתפו של גולדן במגבת מטבח. נולה תמיד הצליפה בו בדבר כזה או אחר, בדרך כלל לאות חיבה, אך למגבת המטבח היה עוקץ נוסף שלא הורגל בו. הוא שיפשף את כתפו ותהה אם כולם בבית מתכוונים להיכנס בו עד סוף הלילה.
"נולה," אמרה רוז־אוף־שרון. על פי הרעד שבקולה הוא ידע שהיא עומדת לבכות. גולדן קיווה שזה מפני שלא נעים לה להפנות לו את גבה; הוא נזקק לכל טיפת אהדה שיוכל להשיג.
"אני מצטער," אמר גולדן. "אני ממש־ממש… מצטער. נורא. על הכול."
"להצטער זה נחמד," אמרה נולה. "ממש־ממש להצטער, נו, גם זה לא רע. אבל מה אתה מתכוון לעשות בנידון? אתה מתכוון להשאיר את זה ככה או שאתה מתכוון להכריח אותנו לגרור את זה החוצה ולפרק את זה לזרדים?"
גולדן הרים את עיניו. "זרדים?"
"או אולי נאחסן את זה בשדה המרעה של ספּוּנר," אמרה טריש. "ככה הפרות המטונפות שלהם יוכלו לשבת כשנמאס להן לעמוד ולהיראות טיפשות."
השלוש צחקו, כל אחת בדרכה הייחודית: נולה, בקול רם ומלא בוז; רוז־אוף־שרון, כשידה על פיה; טריש, כמו מכשפה רעה בסרט שחור־לבן ישן: אי־אי־איייי. לגולדן לא נותר אלא להתיישב אל השולחן בפה פעור למחצה.
הם התרחשו יותר ויותר לאחרונה, רגעי הניתוק שבהם היה נדמה לו שכולם מדברים במעין משחק מילים שאת חוקיו אינו מבין עד תום. הוא חוזר הביתה והילדים מתחילים לשאול אותו שאלות שהולמות בו, הנשים מזכירות מקומות ושמות שאינם אומרים לו דבר, מכנות את הילדים בשמות חיבה שמעולם לא שמע, ומפעם לפעם כולם פורצים בצחוק, בדיוק כמו עכשיו, וגולדן אבוד, היחיד שאינו מבין את הבדיחה.
הוא אמר, "אני, נדמה לי שאני לא, אני לא…"
זה רק הגביר את צחוקן, ואף שגולדן לא שמח להיות הטמבל המחייך ליד השולחן, ניצוץ של תקווה ניצת בו: אם הן מצליחות לצחוק ככה, לא ייתכן שהמצב גרוע עד כדי כך.
טריש מחתה את עיניה. "אני חושבת שנמצא יותר משימוש אחד לספה הישנה והמרופטת הזאת."
"חה חה," אמר גולדן, עדיין מבולבל עמוקות. ואז הזדקף מרפיונו במהירות כזאת, שברכיו נחבטו בחלקו התחתון של השולחן. "ספה," אמר. הוא התכוון לומר איה, אבל ספה, כמו אבן שניתקה מצלע גבעה, היה הדבר שהתגלגל מתוך פיו. ואז הבין: הזעם, הרעש, המבטים הקרים, הצלחת המכוסה בנייר אלומיניום, כל הדברים הללו לא היו קשורים כלל לשקרים הנוראים שהוא מספר כבר חודשים, להונאה שהשתלטה על חייו. הם היו קשורים לגרוטאה ישנה, מצחינה ושבורה של ספה נפלאה באמת.
"ספה!" חזר ואמר גולדן, כמשיב נכונה בשעשועון טלוויזיה. "איפה היא?"
"אתה רוצה לומר שלא ראית אותה למטה?" אמרה נולה. "היא ביקשה מהבנים שלה להכניס אותה לפני ארוחת הערב, התנהגה כאילו היא עושה לנו טובה גדולה, כאילו מעולם לא היתה לנו ספה קודם והתמזל מזלנו שזכינו להסתכל עליה."
מבלי להוסיף מילה זינק גולדן מהמטבח, ירד במהירות המרבית במדרגות, מדלג על פני שתיים בבת אחת לקראת הסוף. כעת נזכר. נזכר כיצד בוורלי התקשרה אליו לאתר הבנייה לפני כמה ימים ואמרה שגילתה מבצע של פעם בחיים על ספת צ'רצ'יל נפתחת ב"רהיטי סטלצמאייר" בסנט ג'ורג', לרגל סגירת החנות. היא התלוננה על הספה הישנה במשך שנתיים לפחות. מפאת ריח הדגים וגודלה העצום, הילדים קראו לה הסירה ויצאו בה דרך קבע למסעות בנהרות הג'ונגל, טבחו חבורות של פיראטים וכרישים אוכלי אדם מעל סיפונה וניהלו תחרויות כדי לראות כמה מהם מסוגלים להצטופף עליה בעת ובעונה אחת (השיא היה שמונה־עשר). היה לה שקע באמצע, קפיציה ההרוסים הזדקרו מבעד לבד המשובץ בכתום־חלודה, והיא היתה רדופת ריח דגים מאז הקיא אחד משלושת הליצנים על הכריות את תבשיל הטונה שאכל לארוחת ערב.
במאמץ נסער לסיים את השיחה במהירות המרבית, גולדן אמר לבוורלי שתקנה את הספה, אין בעיה, קדימה. בוורלי תהתה מה תעשה בספה הישנה, וכאן עשה גולדן את הטעות. ממש לפני שניתק, הוא אמר משהו לגבי האפשרות שהאחיות ימצאו לה מקום בבית הגדול.
בנסיבות הכלכליות הנוכחיות, העובדה שהרשה לבוורלי לקנות ספה חדשה היתה חמורה דיה, אבל לומר לה שתיתן את הספה הישנה לאחיות — הוא ממש צריך ללכת לפסיכיאטר שיבדוק לו את הראש. הנשים האחרות פיתחו בחלוף השנים רגישות כזו לקבלת בגדים משומשים ושאר ירושות מבוורלי, עד שעצם העלאת הנושא היה יכול להיגמר בבכי ובהאשמות מיידיות. אז לא פלא שכך התגלגלו הדברים: שלוש הנשים עלו להכין ארוחת ערב הרחק מבוורלי ומהספה הפוגענית, ואילו בוורלי מצדה נשארה למטה, מרגישה מואשמת על לא עוול בכפה. אחרי הכול, היא בסך הכול מילאה את בקשתו של גולדן.
כשגולדן לא ראה את הספה ממישורת המדרגות, הוא חצה את הסלון בהליכה מהירה ולפני שהספיק לשים לב כבר דהר, בקושי סוחב רגל; במשך כל השנים האלה מעולם לא ניסה את מסלול הריצה. הוא הקיף את העיקול הראשון, עוקב אחר התלם המרופט, המהוה, וחש כאילו כוח כבידה ספונטני דוחף אותו הלאה. הוא הרגיש חזק וחסר משקל, חלף על פני שולחן האוכל כחובט בייסבול שעוקף תחנה, וילדים בכל חדר פנו להביט בו במרוצתו. הוא זינק מעל גיגית של לבני עץ — עפרונות נגרים ומברשת שיניים ניתזים מכיס חולצתו — וחש רק דקירת כאב קלה בברכו. הוא הרגיש טוב כל כך, עד שהחמיץ את הספה לחלוטין בהקפה הראשונה. רק כשעמד לסיים הקפה נוספת ראה אותה — איך ייתכן שהחמיץ אותה? — דחוקה לפינה בחדר המשפחה, עוגנת במלוא רוחבה, נראית שקועה ומותשת, כאילו העבירה את הלילה בבכי תמרורים.
גולדן נכנס למטבח וצילצל בפעמון ארוחת הערב, פס מסילה ישן באורך כעשרים סנטימטרים שהשתלשל מן התקרה על שרשרת. "בנים! אני צריך בנים!" קרא, והם הגיעו בריצה. הם היו מיוזעים וסמוקי פנים ומוכנים לפעולה. "כל בן פנוי — בואו נראה — מגיל תשע עד ארבע־עשרה, נראה לי. יש לנו רהיט להזיז. דיאן, תעלי למעלה ותגידי לאימהות במטבח שנקנה להן ספה חדשה. בנים, בואו נוציא אותה החוצה."
לפני שהספיק לחלק הוראות הם כבר הרימו אותה, מתפתלים ונתקלים בידיות כצוות שיכור של נושאי ארון קבורה. לפתע עמדה בוורלי מאחוריו. "מה זה?" אמרה.
"טוב, החלטנו שמה שנעשה זה לקנות ספה חדשה, זה לא באמת משתלב עם השטיח ועם ה… את יודעת, רהיטים."
"ברגע זה? צריך להשכיב את הילדים. אפשר לדבר על הספה מחר."
"זה ייקח רק רגע. הבנים יעזרו לי. חוזר בתוך שתי דקות."
גולדן חש במבטה הנוקב של בוורלי ננעץ בגבו, אך התעלם ממנו כמיטב יכולתו, השתופף והצטודד, אמר לעצמו לא להסתובב, אחרת לא יצא מזה בחיים. הוא עזר לבנים לדחוק את הספה דרך דלת הכניסה וצעק קריאות עידוד כשזרועותיהם החלו לבגוד בהם. השמים היו מעוננים וזרועי כוכבים והיה קר בחוץ, אז גולדן החליט שבמקום המסחרית, כדאי שישתמש בקאדילק הישנה, מכונית לוויות משנת 1963 שקנה מטדי הורנבק כשטדי מכר את עסקי הקבורה שלו ועבר לפלורידה, שתושביה נודעו בכך שהם מתים על בסיס קבוע ואמין יותר. הקילומטראז' של המכונית עמד על לא יותר מששת אלפים וחמש מאות קילומטרים והיא היתה אחת המכוניות היפות ביותר שגולדן ראה מימיו: ארוכה במיוחד ומבריקה, עם רמז לסנפירים מאחור ווילונות קטיפה על החלונות, שהסתירו תא פנימי רחב כל כך עד שהיה אפשר לקיים בתוכו טורניר ברידג'. מאחורי המושב האחורי היחיד התקין גולדן שלושה ספסלים ניתנים להסרה שהכין מצינורות פלדה מרותכים ומלוחות עץ אלון, והוקוס פוקוס: מכונית החלומות של איש המשפחה, שמסוגלת להסיע חמישה מבוגרים ושלושה־עשר ילדים במשהו דמוי אלגנטיות. כמובן, היו שחשבו שזה מורבידי, אפילו פוגעני כלפי האל והמתים, אולם לגולדן לא היה אכפת; הוא אהב את ההמיה העמוקה, הרוטטת של שמונת הצילינדרים ואת האופן שבו שייטה המכונית ללא מאמץ על הכביש, כמו פסנתר כנף קטן שמשוגר לנהר.
כשהספה והבנים היו בפנים, הוא ספר ראשים; אם כל הבנים בטווח הגילים האמור אינם נמצאים שם, המשתמטים ישלמו על זה אחר כך. כדי לוודא שכולם שם, נעזר במנהג שפיתח, לשיר את שמות הילדים מתחת לאפו, לפי הלחן של "הסוסה האפורה הזקנה" — אֶםנֵפיהֵלאמןפּוֹליןנעמיג'וזפיןפארלי נוֹבֵלהגֵיילסיבּילדִיאן — זו היתה הדרך היחידה לנסות לזכור את כולם. לאחר שהשמיט את הבנים הצעירים יותר ואת הבנות, גילה ששלושת הליצנים חסרים. גולדן שאל אם מישהו יודע היכן הם והבחין בקליפטון זע במושבו.
"דבר, קליפטון," אמר גולדן.
"למה אתה שואל אותי? אני לא יודע כלום!"
"אין צורך לצעוק. תגיד לי מיד, אחרת אתה נשאר בבית עם הבנות והתינוקות." וכמו בהינתן אות, פט יצאה למרפסת, ובראש מוטל לאחור פתחה בקינה אופראית על שנותרה מאחור.
קליפטון חבט באגרופו במושב בגועל. "בארון."
"ארון? מה הם עושים בארון?"
הנער הזדקף והצמיד את פיו לאוזנו של גולדן. "הדלי."
ואמנם, הם היו בארון, כל השלושה, במכנסיים מופשלים, תופסים עמדה, מנסים למלא את הדלי בעת ובעונה אחת. גם פֵריס הקטן היה שם, עדיין עירום מן המותניים ומטה, ממתין בסבלנות לתורו. גולדן התקשה שלא לחשוב שמשהו לא בסדר בבית שבו הכלב לובש תחתונים והילדים לא.
"בנים," אמר גולדן כשתחב את ראשו לארון. "מה אתם חושבים שאתם עושים?"
הם כנראה חשו במצב רוחו השפיר של אביהם כיוון שהבנים רק הביטו בו, חייכו והמשיכו לזרזף. גולדן השביע אותם לסודיות לפני שקיבץ את כולם במסדרון, כולל קוטר, שאותו הבריח תחת חולצתו. הם חמקו על פני החדר הרב־תכליתי, שם בוורלי חידשה את מלאכת התפירה, ובדיוק כשעמדו לחמוק החוצה, גולדן חש משיכה בחולצתו מאחור ונבהל עד כדי כך שמעך את קוטר תחת זרועו כמו חמת חלילים.
לא בוורלי עמדה מאחוריו כי אם טריש. "אתה הולך לאנשהו?" לחשה.
"הולך להחליף את הספה הזאת," הוא לחש בחזרה. "לוקח את הבנים. נחזור בקרוב."
היא התקרבה אליו כך שהריח את שמפו ההדרים החביב עליה. "אתה יודע עם מי אתה הלילה?" אמרה.
למען האמת, הוא אף פעם לא ידע עם מי הוא אמור להיות בכל לילה נתון. מדי סוף שבוע התכנסו הבנות ובהתאם לנוסחה אלגברית מסתורית כלשהי, החליטו באיזו מיטה יישן באיזה לילה בשבוע. הוא תמיד היה אסיר תודה כשמישהי התחשבה בו ואמרה לו ישירות במקום להכריח אותו לנחש.
"תני לי לחשוב," אמר. "איתך?" הוא זע באי־נוחות, והיא נעצה מבט סקרני בגוש תחת חולצתו, שהיה קוּטר המלקלק את בית שחיו.
"ניחוש טוב, צ'רלי צ'אן," אמרה ועשתה צעד נוסף לעברו. היא לבשה שמלה כחולה שלא ראה מעולם, ושערה היה אסוף בקוקו.
"בנים…" אמר גולדן, "…צאו לקאדילק, ואני תכף אגיע. קדימה." הם דחקו זה את זה במרפק, זיגזגו על פני הדשא, רוכנים וחובטים זה בראשו של זה מכות קונג־פו.
טריש הביטה מעבר לכתפה, החליקה את זרועה תחת מותנו ונעה כמדומה במטרה לנשקו, כשהרשל התקרב בדילוגים על פני המסדרון ובצעקות "האבה־האבה!" כעבור רגע ליקק קוטר את בית שחיו של גולדן פעם נוספת והוא נהם, חונק צחקוק.
"בסדר," היא אמרה ושיחררה אותו, מבולבלת למראה. "אל תחזור מאוחר."
הוא גנח, כבש את הצחוק שעמד לפרוץ כמו בועה מגרונו, ופנה בעקבות בניו. מן האורווה, שם חנתה הקאדילק, נופף וקרא, "כבר חוזרים!"
ברגע שכולם היו בפנים, גולדן יצא אל הכביש המהיר והסיע את הקאדילק לעבר העיירה. תוכניתו היתה פשוטה: הוא יחליף את הספה שבחדר ההמתנה הקטן של סוכנות הנדל"ן והבנייה שלו במפלצת המשובצת של בוורלי. הוא יחזיר את הספה החדשה אל הבית הגדול והסדר ישוב על כנו. האחות ברברה, הזקנה מהכנסייה שביצעה למענו עבודות מזכירות והנהלת חשבונות, לא תשמח על אובדן הספה החדשה עקב חילוקי דעות משפחתיים בשבט ריצ'רדס, אולם העובדה הפשוטה היתה שגולדן לא שכב עם האחות ברברה על בסיס קבוע.
הירח הסתתר כעת מאחורי סיעת עננים נמוכה, ואור הכוכבים ממעל התעבה כמדומה והצטבר כעשן. גולדן נסע לאט על פני הצורות האפלות של מכלי מים ומבנים חיצוניים וצוקים של אבן חול, נוהג במכונית בקלילות סביב גומות וארנבות חולפות שנלכדו במשולש האור של פנסיו הקדמיים. בעוד המזגן שולח משבים של רוח חמה וקוטר מנמנם בחיקו והבנים מדברים בישנוניות מאחור, גולדן הניח רגל יציבה על דוושת הגז ולראשונה הלילה הרגיש נינוח מספיק לנשוף אוויר מלוא הריאות ולהרפות את ישבנו על המושב המפואר. ואז שמע לחישות וצחקוקים מאחור.
"ראסטי עושה את עצמו מת," אמר מישהו.
גולדן פנה וראה את ראסטי שוכב על הספה, עיניו עצומות, ידיו שלובות על חזהו בתנוחת מוות רשמית. כמה בנים ציחקקו, וראסטי עצמו התאמץ מאוד לא לחייך.
גולדן לחץ על הבלמים והמכונית נעצרה בחריקה, קצהּ האחורי מיטלטל מצד לצד בעוד הצמיגים נוגסים בכביש. הוא חרק שיניים בחוזקה וקולו היה צרוד מזעם פתאומי. "תפסיק עם זה. שלא תעז לעשות את זה אף פעם. אף פעם."
ראסטי, הילד המוזר בחבורה, עושה הצרות הקבוע, זה שתמיד עשה את הדבר הלא נכון, התגלגל מהספה וזחל לקצה הרכב, מייבב סליחה. גולדן דרך על דוושת הבלמים בעוצמה רבה מכפי שהתכוון, העיף את קוטר לרצפה והטיח כמה בנים זה בזה. כעת כולם הרימו את מבטם אליו, מבוהלים, עיניהם עגולות כמטבעות.
גולדן הסתובב ואסף את קוטר בחזרה אל חיקו. הוא ישב זמן־מה, משקיף מבעד לשמשה הקדמית, ידיו על ההגה, עד שנשימתו האטה. ריח המַפלט חדר למכונית והצליל היחיד היה הבעבוע התת־מימי העמוק של המנוע. "לא הייתי צריך…" אמר והניד בראשו. זו היתה הפעם השנייה הלילה שצעק עליהם, הפעם השנייה שהפחיד אותם. הוא הסתובב ופנה אליהם. "אני מצטער," אמר, ולרגע נדיב אחד הרשה לעצמו לחוש שהוא מתנצל לא רק בפני הבנים, אלא גם בפני אמותיהם ושאר בני המשפחה, על השקרים שסיפר להם, על היעדרותו בגוף ובנפש, על הבדיחה שהפך להיות, כאב וכבעל.
ובדיוק כפי שקיווה, הם מחלו לו. כמובן; הם היו בנים. "אין בעיות," אמר אחד מהם, והאחרים פלטו אנחת רווחה והינהנו בראשיהם המיוזעים.
הוא שילב את המכונית להילוך והאיץ בהדרגה, מניח למכונה הגדולה לעוף על פני האספלט הישן, פנסיה מפלחים את קווי המתאר של טחנות רוח וסככות חציר ושלטי דרכים. הבנים, פניהם צמודים לחלונות, מילמלו וזימזמו לאות הסכמה. רק כשהגיעו לפאתי העיר לחץ גולדן על הבלמים. המכונית הישנה האטה באי־רצון ובעודה מחליקה תחת אורות חג המולד הדולקים עדיין של רחוב ראשי שקט, המילים "שלום" ו"אהבה" ו"אושר" נפרשות בנורות אדומות וירוקות מעל ראשיהם, חש גולדן, לראשונה זה חודשים כמדומה, משהו דמוי תקווה; אולי, רק אולי, הכול יהיה בסדר.

בריידי יוּדאל כתב כמה רבי–מכר בינלאומיים, וזה ספרו הראשון המתורגם לעברית. עבודותיו פורסמו בין היתר ב"פריז רוויו", "ג'י–קיו", "פלייבוי" ו"אסקווייר". הוא מלמד באוניברסיטת בויסי סטייט ומתגורר בבויסי, איידהו, עם אשתו וילדיהם.

X