הפגישה החד פעמית | לרכישה באינדיבוק
הפגישה החד פעמית

הפגישה החד פעמית

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: כ-210
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

העבודה אצל ניקוס סטבראקיס היתה מעניינת ומסעירה – עד שלילה אחד איל ההון היווני פיתה את אנה…

כאשר ניקוס לקח לעצמו פילגש חדשה, אנה ברחה למקום האחרון כלי אדמות שבו חשבה שינסה למצוא אותה.

תעשה חודשים לאחר מכן, אנה מוצאת את עצמה עם תינוק קטן ולב שבור.

כאשר ניקוס מגלה, שאנה לקחה את בנו, הוא יוצא מדעתו מזעם – הוא נודר לנקום בה! הוא יאלץ אותה להתחתן איתו – והיא תדע מי כאן הבוס.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפגישה החד פעמית”

בקרוב…

שלג כבד ירד במהירות ובעוצמה שכזו, שהיא בקושי הצליחה לראות משהו מבעד לשמשת המכונית.
אנה רוסטוף החנתה את מכוניתה הישנה במגרש החניה שבחזית הארמון, ליד המזרקה המתפוררת, ומשכה את מעצור היד. ידיה רעדו כשהסירה אותן מההגה. פעמיים כמעט סטתה מהדרך בשל סופת השלג, אך היו ברשותה המצרכים וחשוב יותר, התרופה למחלת בנה.
לאחר ששאפה נשימה עמוקה, הניפה את השקית בזרועה האחת וטיפסה ויצאה אל תוך הלילה.
אוויר קר צרב את לחייה והיא דידתה בשלג הרך וטיפסה במעלה גרם המדרגות הרחב אל הדלתות המוזהבות של הארמון העתיק בן מאתיים השנים. הם חסכו בחשמל לטובת מצרכי מזון וחיתולים, כך שהחלונות היו חשוכים. רק קרניים דקיקות של אור ירח האירו מעט את היער הרוסי השחור.
אנחנו נשרוד, חשבה בליבה אנה. חודש אפריל כבר הגיע, אם כי האביב נדמה עדיין כחלום רחוק, אך היו להם נרות וסככה מלאה בעצים. ברגע שתמצא עבודה כמתרגמת, תוכל לבנות לעצמה חיים חדשים עם בנה בן ארבעת החודשים ואחותה הצעירה. בפעם הראשונה, אחרי חודשי סבל ארוכים, הבהבה תקווה כלשהי.
היא הושיטה את צרור המפתחות אל הדלת.
עיניה התרחבו בפחד ורעד חלף בעמוד שדרתה. דלת החזית היתה פתוחה.
כשהיא בקושי נושמת, דחפה את הדלת ונכנסה לחצר הגדולה. למעלה, מבין הצללים יבבה נברשת עתיקת יומין בצורמנות מפאת הסופה הסוערת שהטיחה רוח צפונית.
"נטלי?" קולה של אנה הדהד במורד המסדרון.
כתגובה נשמעה צווחה חנוקה.
היא שמטה את המצרכים. תפוחי אדמה התגלגלו על הרצפה כשרצה לאורך המסדרון. בנשימה חנוקה, בבת אחת פתחה את הדלת אל הדירה האחורית.
ליד האח עשוית הקרמיקה עמדה דמות, לאור הנרות הטילה הדמות רחבת הכתפיים צל אפל.
ניקוס!
לשבריר שנייה עלה ליבה של אנה על גדותיו, למרות הכול. ואז, ראתה את העריסה הריקה.
"הם לקחו את התינוק, אנה," יבבה נטלי, עיניה עגולות כעיני ינשוף מאחורי משקפיה. שני שומרי ראש קודרים וסמוקי פנים שנראו זדוניים במיוחד לאור האש המלחשת, עמדו משני צידיה של אחותה. היא ניסתה לזנק מהכיסא גבה המשענת שעליו ישבה, אך אחד מאנשיו של ניקוס ריתק אותה למקומה. "הם נכנסו כשנמנמתי והם חטפו אותו מהעריסה. שמעתי אותו בוכה וניסיתי לעצור בעדם–"
מישה. אוה, אלוהים, התינוק שלה. היכן הוא? לכוד בזרועות עושי דברו האכזרים בתוך היער האפל? או שאולי כבר הוברח מרוסיה ורק האל יודע לאן? אנה רעדה בכל גופה. התינוק שלה. התינוק המתוק שלה. בבעתה מפוחדת נפנתה לעבר המפלצת שפעם אהבה.
הבעת פניו של ניקוס היתה קודרת וכמעט פראית. הגבר שצחק עימה בניו-יורק ובלאס וגאס, שתה אוזו ושר ביוונית, נעלם כלא היה. במקומו נותר גבר חסר רחמים. אפילו באור הנרות העמום היא ראתה זאת. בעורו בגון הזית ובשערו השחור עדיין נראה יפה תואר כתמיד, אך משהו השתנה בו.
האף הנשרי שנשבר בקרבות ילדות היה פעם הפגם היחיד במראהו הקלסי והמושלם. עתה ניכר בפניו סף זעם – אכזריות. מאז ומתמיד היה חזק וקשוח, אך עתה ניכרו בגופו קווים קשים וחדשים שלא היו שם קודם. כתפיו נראו רחבות יותר, זרועותיו מעובות, כאילו שבילה את ארבעת החודשים האחרונים בזירת אגרוף, מכה ביריביו עד חורמה. עצמות לחייו היו חדות כתער, זרועותיו תפוחות משרירים, עיניו הכחולות מחוסרות הבעה וקרות. להביט אל תוך עיניו היה כמו להביט אל תוך אוקיינוס קפוא למחצה.
פעם אהבה אותו נואשות; עתה שנאה אותו, הגבר שבגד בה. הגבר הזה שבנשיקותיו המתוקות לחשש בלילה לנגד עורה ושכנע אותה לבגוד בעצמה.
"שלום, אנה," קולו של ניקוס היה עמוק, מסוכן ובשליטה מלאה.
היא התנפלה עליו ונאחזה בדשי מעיל הקשמיר השחור שלו. "מה עשית לתינוק שלי?" היא ניסתה לנער אותו, הִדפקה באגרופיה על חזהו. "איפה הוא?"
הוא תפס את פרקי ידיה. "הוא כבר לא באחריותך."
"תחזיר לי את הילד שלי!"
"לא." אחיזתו היתה קשה ותקיפה.
היא נאבקה בזרועותיו. בעבר מגעו הצית אש בגופה. לא עוד. לא עתה כשכבר באמת ידעה איזה בן-אדם עומד בפניה.
"מישה!" היא זעקה בחוסר אונים.
אחיזתו של ניקוס התהדקה והוא משך אותה קרוב יותר כשהוא מונע ממנה את היכולת להשתולל ולשרוט את פניו. "הבן שלי שייך לי."
היא ידעה שהוא יגיד את זה, אבל אנה המשיכה להשתולל כאילו שהוא מכה אותה. הפעם ניקוס שחרר את אחיזתו. היא נאחזה בקצה המחוספס של השולחן כדי לייצב את עצמה, פן תקרוס לרצפה. היא מוכרחה להיות חזקה – חזקה למען התינוק שלה. היא חייבת לחשוב על דרך להציל את בנה.
למרות מאמציה, חרשה דמעה שביל קר על לחייה. היא מחתה אותה בזעם, זקפה את סנטרה ונעצה בניקוס מבט רווי בתיעוב הרב שחשה. "אתה לא יכול לעשות לי את זה!"
"אני יכול וגם אעשה. איבדת את הזכות לאימהותך כשלקחת אותו באישון לילה כמו גנבת."
אנה הרימה בבהלה את ידיה אל פיה בידיעה שהוא מסוגל להשתמש בכספו, בכוחו ובסוללת עורכי הדין רבי העוצמה שלו כדי לשלול ממנה את בנה לעד. היא התנהגה בטיפשות כשברחה ממנו, ועתה סיוטיה הגדולים ביותר מתגשמים. התינוק שלה יגדל בלעדיה, יחיה בלאס וגאס עם מיליונר רודף נשים וחסר לב ועם נשותיו…
"אני כל כך מצטערת, אנה," יבבה מאחוריה נטלי. "ניסיתי לעצור בעדם. ניסיתי."
"זה בסדר, נטלי," לחשה אנה. אבל שום דבר לא היה בסדר. וגם אף פעם לא יהיה שוב.
דלת נטרקה אל הקיר מאחור ואנה זינקה כששומר ראש שלישי נכנס מהמטבח והניח מגש על השולחן. אדים היתמרו מהסמובר וניקוס ניגש אל השולחן למזוג לעצמו תמצית תה חזקה ומים רותחים אל תוך ספל מחרסינה כחולה.
היא בהתה אל ספל החרסינה שהיה שייך לסבתה הגדולה. הוא נראה כה שברירי וקטן בין אצבעותיו, חשבה בליבה. הוא עלול להימחץ תוך שנייה בידיים השזופות והשריריות הללו.
ניקוס יכול היה להרוס כל מה שרצה. וכך גם עשה.
"אני נמצאת כאן כבר שבועיים," אמרה אנה במרירות כשהביטה בו שותה. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
הוא הנמיך את הכוס ומבטו הבלתי מחויך לא מש ממבטה.
"הוריתי לאנשיי לחכות עד שהתינוק יהיה בלעדייך. כך קל יותר. פחות סיכון שתעשי משהו טיפשי."
טיפשה. טיפשה. בשום אופן לא היתה צריכה להשאיר את התינוק – אפילו לא כדי לנסוע לסנט פטרבורג לסופרמרקט שפתוח כל הלילה. אחרי הכול, מישה לא ממש חולה, רק שמתחילות לצמוח לו שיניים והוא מעט לא שקט ומפתח חום שבקושי נראה על המדחום.
"איזו טיפשה שהלכתי," היא לחשה.
"ולקח לך ארבעה חודשים להבין את זה?"
אנה כמעט שלא שמעה אותו. לא, הצעד הטיפשי האמיתי היה לבוא לכאן מלכתחילה. אחרי ארבעה חודשים במנוסה, חודשים שבהם תמיד הקדימה את אנשיו של ניקוס רק בצעד אחד, וכשהכסף הולך ונגמר, אנה שכנעה את עצמה שלא יעלה בדעתו של ניקוס לחפש אותה בארמון הישן של סבתה הגדולה. כעת, ממושכן לחלוטין, הארמון המתפורר נותר הנכס האחרון של המשפחה. נטלי ניסתה לתקן את ציורי הקיר בתקווה שימצאו קונה וכך יוכלו לשלם את החוב המשתק שלהם. תקווה חסרת שחר, לדעתה של אנה.
חסרת שחר כמעט כמו ניסיון הבריחה מניקוס סטבראקיס. הוא התנשא חמש עשרה סנטימטר מעליה והיו עליו לפחות שלושים וחמישה קילוגרם עודפים של שרירים. היו עימו שלושה שומרי ראש ועוד אחדים שחיכו במכוניות מאחורי הארמון.
משטרה, חשבה, אך תקווה זו התפוגגה ברגע שנהגתה. עד שתצליח להזמין משטרה, ניקוס כבר מזמן לא יהיה שם. או שיקנה בכספו כל מי שיתערב לטובתה. עושרו ועוצמתו של ניקוס סטבראקיס העמידו אותו מעל לחוק.
נותרה בפניה רק ברירה אחת. להתחנן.
"בבקשה," היא לחשה. היא שאפה נשימה עמוקה והכריחה את עצמה לומר בקול רם יותר, "ניקוס, בבקשה אל תיקח ממני את הילד שלי. זה יהרוג אותי."
הוא נבח צחוק גס. "את זה אני מכנה בונוס."
היה עליה לדעת שאין טעם לבקש ממנו כלום. "אתה… אתה מנוול חסר לב!"
"חסר לב?" הוא הטיח את הספל אל האח. הוא התרסק ונשבר לאלפי רסיסים. "חסר לב!" הוא המשיך וקרא.
אנה, שנבהלה לפתע, נסוגה לאחור. "ניקוס–"
"בגללך כבר האמנתי שהבן שלי מת! חשבתי ששניכם מַתם. חזרתי מניו-יורק ולא הייתם. יש לך מושג כמה זמן חיכיתי למכתב הסחיטה, אנה? יש לך מושג כלשהו כמה ימים חיכיתי שהגופות שלכם יתגלו? שבעה ימים. גרמת לי לחכות שבעה ימים מקוללים, לפני שהואלת בטובך להודיע לי שאתם בחיים!"
נשימתה של אנה הפכה מהירה ורדודה. "אתה בגדת בי. הרגת את אבי! חשבת שלעולם לא אגלה זאת?"
אישוניו הכהים התרחבו והצטמצמו שוב. "אבא שלך עשה את הבחירות שלו, ואת את שלך. אני לוקח את הבן שלי בחזרה למקום שאליו הוא שייך."
"לא. בבקשה." דמעות מילאו את עיניה, והיא אחזה בשרוול מעילו. "אתה לא יכול לקחת אותו. אני… אני עדיין מיניקה. תחשוב איזה נזק ייגרם לו אם יאבד ככה את אמו, ההורה היחיד שהכיר עד כה…"
עיניו התקדרו, ואנה רצתה לנשוך לעצמה את הלשון. איך העזה להסב את תשומת ליבו לעובדה שלא רק שמנעה מניקוס את הסיכוי לחוות את ארבעת החודשים הראשונים בחייו של בנם, אלא אף הפרה את הבטחתה בנוגע לשמו?
ניקוס חשף את שיניו בהעוויה שועלית שאמורה היתה להיות חיוך. "את טועה, יקירתי. אין לי כל כוונה לקחת אותו ממך."
היא כל כך נדהמה שכמעט חיבקה אותו. "תודה – אוה, אלוהים, תודה. חשבתי שאתה באמת…"
הוא צעד צעד נוסף לעברה ונישא מעליה. "מפני שאני לוקח גם אותך."
הוא היה אמור להתענג על הרגע הזה. אך תחת זאת, ניקוס זעם. במשך ארבעה חודשים חלם על הנקמה באנה. לא, לא על נקמה, תיקן את עצמו. השבת הצדק על כנו.
לפחות חלק מהצדק. שפתו העליונה השתרבבה במעין נהמה. להחזיר את אנה ללאס וגאס, היכן שיראה את פניה לנגד עיניו בכל יום? זה היה הדבר האחרון שרצה.
הוא התכוון לקחת את בנו ולעזוב, כפי שהגיע לה. אך ברגע שראה את בנו, אהבה עזה גאתה בליבו ותחושה שמעולם לא חווה בעבר. באותו רגע היה ברור לו לחלוטין שלעולם לא יעשה דבר שיפגע בבנו. ואף יחסל כל מי שינסה.
במשך ארבעה חודשים שנא את אנה. אבל כעת…
אם יפגע בה, יפגע גם בבנו. בנו זקוק לאם. השניים קשורים בעבותות.
מועד הפירעון אבד.
הוא קילל מתחת לשפמו וצמצם את עיניו.
אנה כבר ירדה במשקל מאז הריונה, ואף יותר מכך. מתחת לקצוות המרופטים של מעילה בצבצה תפיחת שדיה מהסוודר הצמוד שלבשה, והקו המעוגל של מותניה נראה משתפל לעבר מכנסי הג'ינס הצמודים והמהוהים שלה. מתחת לעצמות לחייה נראו כתמי רעב שלא היו שם קודם לכן וקמטי דאגה דקיקים הסתמנו מסביב לעיניה הירוקות-כחולות. המזכירה המחושבת נעלמה. שערה הארוך והכהה שתמיד נאסף לאחור בזנב סוס מהודק, נפל מפוזר ופרוע סביב כתפיה. כל כך… סקסי.
אנה פלטה נשיפה ארוכה ואיטית והרימה אליו מבט מתחנן לרחמים. אפילו כעת, עדיין נראתה לו האישה היפה ביותר שראה מעודו. המורשת האריסטוקרטית ניכרה במבנה המושלם של עצמות פניה דמויי הלב, וגם בכל תנועה מתנועותיה.
בעבר היה אסיר תודה על כישוריה. העריץ את גאוותה, חינניותה. הוא הכיר בערכה של אנה. כמזכירתו הראשית נהגה לנהל ישיבות עם פקידי ממשל, עובדים, סוחרים ומשקיעים, ואף קבלה החלטות בשמו. היא תרמה רבות הן לשמו הטוב והן לשם רשת מלונות היוקרה שהקים ברחבי העולם. אפילו עתה, חסרה לו נוכחותה במשרד – המזכירה השלווה והמדויקת אשר בעזרתה התנהל העסק שלו כמו שצריך. היא גרמה לדברים להיראות כה קלים.
למעשה, כבר התחרט שאי פעם שכב איתה.
וכל כולו התקומם נגד העובדה שעדיין נמשך אליה כל כך.
אכן, מישה. שם חיבה רוסי למיכאל? אנה הבטיחה לקרוא לבנם על שם סבו מצד אמו של ניקוס, אך הוא לא הופתע שהפרה את הבטחתה. היא שקרנית, בדיוק כמו אביה.
"ביקשתי מקופר שיארוז את החפצים שלך," התיז לעברה. "אנחנו עוזבים."
"אבל הסערה–"
"יש לנו שרשראות נגד שלג ונהגים מקומיים. הסערה לא תעכב בעדנו."
אנה הציצה מניקוס אל העריסה הריקה ויכולת ההתנגדות שלה התפוגגה. כתפיה שחו.
"ניצחת. אחזור איתך," אמרה בשקט.
בוודאי שניצח. הוא תמיד ניצח. על אף שניצחון זה היה הרבה יותר קשה מכפי ששיער ובמחיר שכלל לא רצה בו. כבר עכשיו עורר בו מראיה חלחלה, הוא נהם, "בואי נצא."
אך ברגע שנפנה ממנה נשמע קולה הגרוני של אנה, "ומה עם נטלי? אני לא יכולה להשאיר אותה כאן. היא מוכרחה לבוא איתנו."
"מה?" נדהמה אחותה.
ניקוס הסתובב לאחור בתנופה ושפתיו התעוותו בזעם, הוא לא היה מסוגל להאמין שאנה כבר מתחילה להתנות תנאים לכניעתה. בת רוסטוף נוספת בביתו? "לא."
"בשום אופן לא, אנה!" הדהדה אחריו אחותה ודחפה את משקפיה על חוטמה. "אני לא הולכת איתו לשום מקום. לא אחרי מה שעולל לאבא. שכחי מזה!"
אנה התעלמה ממנה. "תביט סביבך, ניקוס. אין כאן כסף. התכוונתי למצוא עבודה כמתרגמת כדי לתמוך בנו. אני לא יכולה פשוט לנטוש אותה."
"אני בת עשרים ושתיים! אני יכולה לדאוג לעצמי!"
אנה הסתובבה בתנופה והישירה מבט אל אחותה. "את בקושי מדברת רוסית, והדבר היחיד שאת מבינה בו הוא ציור. לאמא אין יותר כסף לשלוח לך וגם לי לא. מה נראה לך שתאכלי? מכחולים?"
עיניה של הבחורה מלאו דמעות. "אולי אם אבקש מויטיה הוא…"
"לא!" הזדעקה אנה.
מי זה ויטיה? תהה ניקוס. עוד אריסטוקרט שירד מנכסיו כמו אבא של אנה? מרבית שנות הילדות של חייה אביה הכריח את משפחתו לחיות מנדבותיהם של חברים אמידים. היא פעם העירה ביובש, שבאופן זה למדה לדבר שוטף צרפתית, רוסית, ספרדית ואיטלקית – כשהתחננה בפני המרקיז מסבוי והרוזנת די פרזה לכסף לספרים.
על אף שזה היה, כמובן, לפני שאלכסנדר רוסטוף הבין שהרבה יותר פשוט לגנוב את הכסף.
אריסטוקרטים, חשב בבוז. במקום לגור בנוחות בביתו של ניקוס ליד לאס וגאס, בית הלבנים בניו-יורק, או הווילה שלו בסנטוריני, אנה חטפה את בנו התינוק ועברה מדירה זולה אחת למשנה.
שפתו השתרבבה כשהביט סביב החדר. החלק האחורי של הארמון הוסב לדירה חסרת כל חן מן התקופה הסובייטית. היה די מעיק לנחות הישר אל תוך הדבר האמיתי, בפרט כשנראה שאנה כנראה השתמשה בשיטות מן המאה התשע-עשרה על מנת להאיר ולחמם את החדר.
"איך את יכולה להניח לבני לחיות כך?" תבע בפתאומיות. "איזה מין אמא את?"
עיני הטורקיז של אנה התרחבו והיא נאחזה בחוזקה בשולי משענתו הגבוהה של כיסא מוזהב. "דאגתי שיהיה במקום חם ובטוח–"
"חם?" מתקשה להאמין, הביט באח היחידה, בנרות שהבהבו על שולחן העץ, בשכבת הקרח הדקה שהצטברה על החלון מבפנים. "בטוח?"
אנה העוותה את פניה. "עשיתי כל מה שיכולתי."
ניקוס נענע בראשו בזלזול כשקופר, יד ימינו ומנהל האבטחה שלו, נכנס לחדר. הוא הניד לעבר ניקוס בראשו.
ניקוס הביט באופן מודגש בשעון הפלטינה היוקרתי שלו. "הדברים שלך ארוזים במשאית. את באה, או שנשליך את המזוודה שלך בשלג?"
"אנחנו זקוקות לעוד כמה רגעים, כדי שנטלי תארוז את החפצים שלה–"
"אולי לא הסברתי את עצמי כראוי? אין שום סיכוי שבעולם שאני לוקח את אחותך איתנו. יש לך מזל שאני לוקח אותך."
אנה שילבה את זרועותיה וזקפה את סנטרה. הוא הכיר את ההבעה הזו יותר מדי טוב. היא התכוונה להתעקש, להיאבק ולהאריך את הוויכוח עד שייאלץ לגרור אותה משם בציפורניה.
"תישארי, אם את רוצה." הוא נפנה ללכת כשהוא מסמן לקופר ולשומרי הראש לבוא בעקבותיו. "תרגישי חופשייה לבקר את בננו בחג המולד הבא."
בדיוק כפי שציפה, אנה נאחזה בזרועו.
"חכה. אני באה איתך. אתה יודע שאני באה. אבל אני לא יכולה פשוט לזנוח פה את נטלי."
הוא ניסה להתנער מאחיזתה, אך היא לא שחררה. הוא הביט אל תוך אותן עיניים לחות מדמעות שלא זלגו, עיניים כחולות-ירוקות ומהממות. מה הקטע של נשים עם דמעות? איך הן תמיד מייצרות אותן בן רגע כדי להשיג את כל מבוקשן? טוב, זה לא יצליח לה איתו. הוא לא ייכנע למניפולציות הללו. הוא לא יניח לה…
"נראה לי שאת חייבת ללכת איתו, אנה," אמרה נטלי במחאה. "אבל אני לא. אני נשארת כאן."
ניקוס הציץ באחותה של אנה. הבחורה נלחמה כמפלצת מטורפת כדי לגונן על אחיינה. כעת, נראתה לו צעירה עד כדי כאב.

בקרוב…

X