הערעור | לרכישה באינדיבוק
הערעור

הערעור

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 360
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79.2
- 39

בבית־משפט במיסיסיפי, בתביעת ענק נגד חברת כימיקלים, חבר־המושבעים הגיע להכרעה. במשך שנים רבות השליך ‘קריין כימיקלים‘, מפעלו של המיליארדר קארל טרודו, פסולת רעילה ליד מקורות מים. בעקבות אינספור מקרי חולי ומוות בקרב תושבי העיירה הסמוכה הצליחו זוג עורכי־דין אלמונים לזכות בניצחון מדהים ולהציל את “מחוז הסרטן“ מגוויעה. ואולם פסק־הדין המיוחל לא היה סופה של הפרשה. לאחר המהלומה האנושה שספגה החברה, קארל טרודו אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד בערעור. הבחירות לבית־המשפט העליון של מיסיסיפי עומדות בפתח, וטרודו יוצא להשיג לעצמו צדק בדרך היחידה שהוא מכיר. בסיועם של גורמים פוליטיים וקבוצות של בעלי עניין, בנתיבים נסתרים ונפתלים, מיליוני דולרים מוזרמים, מתועלים ומחליפים ידיים במטרה אחת: להושיב על כס השופט את המועמד המתאים, שבבוא העת ייתן את הפסיקה ה“נכונה“. במירוץ הבחירות המסחרר, חסר הרחמים, רק צד אחד יגיע אל קו הסיום ומישהו יאבד את כל עולמו. ג‘ון גרישם, אמן ספרי המתח המשפטיים, מכוון בספר הערעור זרקור מטריד ואפקטיבי אל מאחורי הקלעים האפלים של הבחירות לרשות השופטת. במקום שבו פועלים תככים ציניים וכוח גס, האם יצליחו אמת וחסד להטות את כף מאזני־הצדק השבריריות? הערעור מצטרף לשורת רבי המכר של ג‘ון גרישם, ביניהם ‘חף מפשע‘, ‘השותף‘, ‘הצוואה‘, ‘פרקליט רחוב‘, ‘משחק המושבעים‘, ‘הזימון‘ ו‘מלך הנזיקין‘, שראו אור בהוצאת מודן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הערעור”

בקרוב…

1

חבר המושבעים הגיע להכרעה.
לאחר ארבעים ושתיים שעות התדיינות, שקדמו להן שבעים ואחד ימי משפט אשר כלל 530 שעות עדות שנגבו מארבעים ושמונה עדים, ולאחר שעות אין קץ של ישיבה חרישית בזמן שעורכי הדין התמקחו והשופט הטיף והצופים עקבו כמו ניצים אחר סימנים מרשיעים, חבר המושבעים הגיע להכרעה. הם ישבו נעולים בחדרם, מבודדים ומאובטחים; עשרה מתוכם חתמו את שמם בגאווה על פסק־הדין, ואילו השניים הנותרים הזעיפו פנים כל אחד בפינתו, אומללים ומתפלשים באי הסכמתם. היו שם חיבוקים וחיוכים ומידה לא קטנה של שביעות־רצון עצמית, מששרדו את המלחמה הקטנה וכעת יכלו לצעוד גאים לתוך הזירה ובידיהם החלטה שקיבלו בנחישות ומתוך רדיפה עיקשת אחר פשרה. הסיוט היה מאחוריהם; חובתם האזרחית הושלמה. הם עשו את עבודתם מעל ומעבר. הם הגיעו להכרעה.
יושב־ראש חבר המושבעים נקש על הדלת והעיר מתנומתו את דוד ג׳ו –
שליח בית־המשפט הוותיק ששמר עליהם, דאג להם לארוחות, הקשיב לתלונותיהם והעביר בצנעה מסרים לשופט. בצעירותו, כששמיעתו היתה טובה יותר, נפוצה השמועה שדוד ג׳ו צותת לחברי המושבעים שלו מבעד לדלת האורן הדקיקה שהוא עצמו בחר והתקין. אך ימי הציתות שלו חלפו להם; וכפי שהודה אך ורק בפני אשתו, אחרי הסיוט של המשפט הנוכחי הוא עשוי להניח את נשקו הישן אחת ולתמיד. המאמץ הכרוך בשמירה על טחנות הצדק שחק אותו.
הוא חייך ואמר, “מצוין. אני אקרא לשופט,״ כאילו שכבודו נמצא אי־שם בנבכי בית־המשפט, יושב ומחכה לקריאתו של דוד ג׳ו. במקום זאת, ובהתאם לנהלים, הוא מצא פקידה והעביר הלאה את הבשורות הנפלאות. זה היה באמת מרגש. בית־המשפט הישן לא ידע מעולם משפט כה מקיף וארוך. אילולא הושגה הכרעה, הכול היה יורד לטמיון.
הפקידה נקשה קלות על דלתו של השופט, נכנסה לחדר והודיעה בגאווה, “יש לנו פסק־דין,״ כאילו היא עצמה השתתפה בדיונים המפרכים והגישה לו את התוצאה על מגש של כסף.
השופט עצם את עיניו ונאנח בשביעות־רצון. הוא חייך חיוך של הקלה גדולה, כממאן להאמין, ובסופו של דבר אמר, “כנסי את עורכי הדין״.
לאחר כחמישה ימי התדיינות, השופט האריסון הכין את עצמו לסיוט הגדול ביותר שלו, לאפשרות של חבר מושבעים תלוי ועומד. לאחר ארבע שנות התדיינות משפטית שבמהלכן הוסרו הכפפות, ובסופם של ארבעה חודשי משפט סוער ושנוי במחלוקת, המחשבה על היעדר הכרעה עוררה בו קבס. הוא התקשה לדמיין את האפשרות שייאלץ לעבור את זה שוב.
הוא נעל את המוקסינים הישנים שלו, קפץ מכיסאו מגחך כמו ילד קטן והושיט את ידו לגלימה שלו. סוף־סוף הסתיים המשפט הארוך ביותר בקריירה שלו, שהיתה ססגונית להפליא.
הפקידה חייגה תחילה למשרד עורכי הדין פֵּייטוֹן את פֵּייטוֹן, צמד מקומי של בעל ואישה שהקימו משרד בחנות נטושה, באזור פחות נחשב של העיר. עוזר משפטי הרים את השפופרת, האזין לדבריה מספר שניות, ואז ניתק וצעק, “חבר המושבעים הכריע!״ קולו הידהד במבוך החדרים הקטנים והארעיים למראה, והקפיץ את חבריו לעבודה.
הוא צעק שוב תוך כדי ריצה אל החמ״ל, המקום שאליו נחפזו להגיע שאר עובדי המשרד. וס פֵּייטוֹן כבר עמד בחדר, וכשאשתו מרי גרייס מיהרה פנימה, עיניהם נפגשו לשבריר שנייה של פחד ובלבול בלתי נשלטים. שני עוזרים משפטיים, שתי מזכירות ומנהל חשבונות התקבצו סביב שולחן הישיבות הארוך והמבולגן, שם קפאו כולם והביטו זה בזה בתדהמה, כמחכים למוצא פיו של מי מהם.

הייתכן שזה נגמר? לאחר המתנה שנראתה כמו נצח, הייתכן שזה נגמר כל כך מהר? בפתאומיות שכזו? בשיחת טלפון בלבד?
“מה דעתכם על דקת תפילה חרישית,״ הציע וס, והם החזיקו ידיים במעגל צפוף והתפללו כפי שלא התפללו מעולם. תחינות שונות ומשונות הופנו לאֵל הכול יכול, אבל כולם התפללו לניצחון במשפט. אנא, אלוהים, אחרי כל הזמן והמאמץ והכסף והחשש והספק, אנא, הענק לנו ניצחון עילאי. גאל אותנו מהשפלה, מהרס, מפשיטת רגל ומרָעות אחרות שיביא עימו פסק־הדין הלא־נכון.
המספר השני שהפקידה חייגה אליו היה מספר הטלפון הסלולרי של ג׳ארד קוּרטין, המנצח על תזמורת ההגנה. מר קוּרטין שכב בנינוחות על ספת העור השכורה, במשרדו הזמני ברחוב פרוֹנט, במרכז העיר האטיסבּוּרג, מרחק שלושה רחובות מבית־המשפט. הוא היה שקוע בקריאת ביוגרפיה, וחיכה לזמן שיחלוף בעלות של 750 דולר לשעה, שכר טרחתו. הוא הקשיב לפקידה ברוגע, סגר את הטלפון ואמר, “קדימה, נלך. חבר המושבעים הגיע להכרעה.״ חייליו קפצו לדום בחליפותיהם השחורות, והתייצבו בשורה כדי ללוות אותו במורד הרחוב אל עבר ניצחון נוסף ומוחץ. הם יצאו לדרך ללא אומר, ללא תפילה.
עורכי דין נוספים קיבלו דיווח, לאחר מכן דווחו הכתבים ותוך דקות ספורות החלה השמועה להתפשט ברחובות.

אי־שם בקומות העליונות של אחד מגורדי־השחקים בדרום מנהטן, בחור צעיר ואחוז חרדה התפרץ לתוך ישיבה כבדת משקל ולחש באוזנו של מר קארל טרוּדוֹ את הבשורה הבהולה. הלה איבד מיד עניין בנושאים שעל סדר היום, הזדקף בפתאומיות ואמר, “מסתבר שחבר המושבעים הגיע להכרעה.״ הוא יצא מהחדר וצעד במסדרון לעבר סוויטת משרדים גדולה ופינתית, שם הסיר את הז׳קט, שיחרר את עניבתו, ניגש אל החלון ובהה מבעד לחשכה המוקדמת בנהר ההדסון המרוחק. הוא חיכה, וכהרגלו שאל את עצמו כיצד ייתכן שגורל האימפריה שלו תלוי ברובו בהכרעה שאליה יגיע איחוד מוחותיהם של שנים־עשר אנשים פשוטים ממיסיסיפי הנחשלת.
על אף היותו אדם מבריק, התשובה לכך נשגבה מבינתו.

אנשים נהרו אל בית־המשפט מכל כיוון, בזמן שבני־הזוג פייטון החנו את מכוניתם ברחוב צדדי. הם נשארו במכונית מספר רגעים, והחזיקו ידיים. במשך ארבעה חודשים השתדלו שלא לגעת זה בזו בסביבת בית־המשפט. הם ידעו שעוקבים אחריהם. אם המושבעים ואם אנשי תקשורת. הם ביקשו להקרין מקצוענות. אנשים הופתעו לראות צמד פרקליטים נשואים, והשניים השתדלו להתייחס זה לזו כאל קולגות ולא כאל בני־זוג.
במהלך המשפט היו אמנם רגעים חטופים של גילויי חיבה, אבל הרחק מאולם המשפט או מכל מקום ציבורי.
“על מה את חושבת?״ שאל וס מבלי להביט באשתו. ליבו פעם בחוזקה וזיעה כיסתה את מצחו. הוא המשיך לאחוז בהגה בידו השמאלית והורה לעצמו להירגע.
להירגע. איזו בדיחה.
“בחיים לא פחדתי כל כך,״ אמרה מרי גרייס.
“גם אני לא.״
הם נשמו עמוקות דקות אחדות, הביטו החוצה והבחינו בניידת שידור שכמעט דרסה הולך רגל.
“אתה חושב שנשרוד אם נפסיד?״ שאלה אשתו. “זאת השאלה.״
“אנחנו חייבים לשרוד, אין לנו ברירה. אבל אנחנו לא נפסיד.״
“כל הכבוד על הגישה. קדימה.״
הם הצטרפו לשאר עובדי משרדם הקטן ונכנסו יחדיו לבית־המשפט.

מרשתם ג׳נט בּייקר, התובעת, חיכתה במקום הקבוע ליד מכונת המשקאות שבקומה הראשונה. כשראתה את פרקליטיה מתקרבים, פרצה מיד בבכי. וס אחז בזרועה האחת, מרי גרייס אחזה בשנייה וכך ליוו את ג׳נט במעלה המדרגות, ומשם אל האולם המרכזי שבקומה השנייה. לו רצו, יכלו להרים אותה ולשאתה ביניהם. היא שקלה פחות מארבעים וחמישה קילוגרמים, ובמהלך המשפט נדמה שהזדקנה בחמש שנים. היא היתה מדוכאת, לעיתים שקעה בהזיות, ואף שלא היתה אנורקטית היא פשוט לא אכלה. בגיל שלושים וארבע הספיקה לקבור ילד ובעל, וכעת עמדה בפני סיומו של משפט איום ונורא ובתוך תוכה התחרטה על שיזמה אותו.
באולם המשפט שררה דריכות ניכרת, כאילו עמדו בפני סכנת הפצצה וסביבם מייללות סירנות. עשרות אנשים התרוצצו מבולבלים, חיפשו מקומות ישיבה או שוחחו חסרי מנוחה ועיניהם מתרוצצות בחוריהן. ג׳ארד קוּרטין וסוללת עורכי הדין של ההגנה נכנסו לאולם מדלת צדדית, וכולם בהו בו ותהו אם הוא יודע משהו שהם לא יודעים. יום אחר יום, בארבעת החודשים האחרונים, הוא הוכיח יכולת חיזוי מפתיעה, אך באותו רגע פניו נותרו חתומות. הוא הסתודד עם הכפופים לו.
בצידו השני של החדר, מרחק מטרים ספורים, בני־הזוג פייטון וג׳נט התמקמו בכיסאותיהם ליד שולחן התביעה. אותם כיסאות, אותו מיקום, אותה אסטרטגיה שנועדה ליצור אצל המושבעים את הרושם כי האלמנה המסכנה, ביחד עם צוות פרקליטיה המצומצם, מתמודדים מול תאגיד ענק בעל משאבים בלתי מוגבלים. וס פייטון העיף מבט לכיוונו של ג׳ארד קורטין, מבטיהם הצטלבו ושניהם הינהנו בנימוס. להפתעת כולם, שני הגברים הקפידו להפגין נימוס בסיסי, ואפילו לשוחח כשהדבר היה נחוץ באמת. זה היה עניין של גאווה. כל אחד מהם היה נחוש בדעתו להתעלות מעל העוינות המתבקשת ולהושיט יד לשלום.
מרי גרייס לא פנתה לכיוונו של ג׳ארד, וגם אם כן היא לא היתה מהנהנת בראשה או מחייכת. לו היתה נושאת אקדח בתיקה, חייהם של מחצית מלובשי החליפות השחורות שבצד השני היו מן הסתם בסכנה. היא סידרה את הדפדפת החדשה על השולחן שלפניה, רשמה את התאריך ולאחר מכן את שמה, ולא עלה בדעתה שום דבר נוסף שיכלה לכתוב. בשבעים ואחד ימי המשפט היא מילאה שישים ושש דפדפות, כולן באותו גודל ובאותו צבע. כולן היו מתויקות כעת בסדר מופתי בארון מתכת מיד שנייה שעמד בחמ״ל. היא הושיטה לג׳נט נייר טישו. על אף מנהגה לספור כל דבר, מרי גרייס הרימה ידיים והפסיקה לספור את חבילות הטישו שג׳נט כילתה במהלך המשפט. מדובר היה בכמה עשרות לפחות.
האישה בכתה כמעט ללא הפסקה, ומרי גרייס היתה מלאת אהדה אך יחד עם זאת גם מאסה בבכי הארור. היא מאסה בכול – בתשישות, בלחץ, בלילות ללא שינה, בחדירה לפרטיות, בריחוק מילדיה, בדירתם המתפרקת, בערימת החשבונות שלא שולמו, בלקוחות שהוזנחו, באוכל הסיני הקר בחצות, באתגר שבביצוע פעולות פשוטות כמו סירוק שערה או מריחת איפור מדי בוקר – ולו כדי לנסות ולהיראות מצודדת בפני חבר המושבעים. לכך הרי ציפו ממנה.
נטילת האחריות במשפט כה חשוב היא כמו קפיצה לתוך אגם כשלגופך חגורת לבנים. את נאבקת על כל נשימה, ושאר העולם מאבד מחשיבותו. ואת תמיד בטוחה שהנה עוד רגע את טובעת.
במרחק שורות אחדות מאחור, בקצה ספסל שהתמלא מהר מאוד, ישב הבנקאי של הזוג פייטון, כסס את ציפורניו והשתדל להיראות רגוע. שמו היה טום האף, או “האפי״ כפי שכינו אותו מכריו. האפי הגיע מפעם לפעם כדי לצפות במשפט ולשאת תפילה חרישית משלו. חובם של בני־הזוג עמד על 400 אלף דולר, והערבות היחידה שנתנו לבנק בתמורה היתה שטח אדמה במחוז קארי, בחווה שנמצאה בבעלות אביה של מרי גרייס. שוויו של השטח היה כ-100 אלף דולר, כך שרוב רובו של האשראי הועמד ללא ערבות כלשהי. האפי ידע שהקריירה הבנקאית המבטיחה שלו נמצאת בסכנה אם בני־הזוג יפסידו במשפט. נשיא הבנק כבר מזמן נואש מצעקות, ועבר לאיומים בדואר האלקטרוני.
מה שהחל כעסקה תמימה של לקיחת משכנתה שנייה בסך 90 אלף דולר על ביתם הנאה שבפרברים, הפך עד מהרה לבור ללא תחתית ולים של הוצאות בלתי מחושבות. בעיני האפי, כמובן. אבל הם אלה שאיבדו את ביתם הנאה, את המשרד במרכז העיר, את מכוניות הפאר המיובאות ואת כל השאר. בני־הזוג פייטון סיכנו את הכול והאפי העריץ אותם על כך. אם רק יפסקו המושבעים לטובתם, האפי ייצא מהסיפור גאון. אם יפסקו לרעתם – גם האפי יעמוד לצד לקוחותיו בבית־המשפט לפשיטות רגל.
אנשי הממון שישבו בצידו השני של האולם לא כססו את ציפורניהם וגם לא חששו מפשיטת רגל, אף על פי שהנושא עלה בשיחותיהם. לחברת קריין כימיקלים לא חסרו ממון, רווחים ונכסים, אך גם מאות תובעים פוטנציאליים שריחפו מעליהם כמו נשרים וחיכו לשמוע את מה שהעולם כולו עתיד לשמוע תוך מספר דקות. אם רק תינתן ההכרעה השגויה, ייפול על ראשיהם הר של תביעות.
לעת עתה הם נראו מלאי ביטחון. ג׳ארד קוּרטין היה פרקליט ההגנה הטוב ביותר שאפשר לקנות בכסף. מניות החברה איבדו מערכן מעט מאוד. מר טרוּדוֹ נראה מרוצה, שם למעלה בניו־יורק.
הם השתוקקו לחזור הביתה.
טוב ששוקי ההון נסגרו כבר להיום.
דוד ג׳ו צעק, “הישארו ישובים,״ והשופט האריסון עבר בפתח שמאחורי דוכן השופט. הוא ויתר מזמן על המנהג המטופש לקרוא לאנשים לעמוד בזמן שהוא תופס את מקומו.
“צהריים טובים,״ מיהר לומר. השעה היתה כמעט חמש. “אני מבין שחבר המושבעים הגיע להכרעה.״ הוא הביט סביבו וּוידא שכל הצדדים המעורבים נוכחים באולם. “אני מצפה מכולכם להתנהגות מנומסת. לא אסבול התפרצויות. אף אחד לא קם עד שאני משחרר את חבר המושבעים. יש שאלות? עוד בקשות מטופשות מטעם ההגנה?״
ג׳ארד קוּרטין אפילו לא מיצמץ. הוא התעלם מדברי השופט והמשיך לשרבט על הדפדפת שמולו, כאילו צייר יצירת מופת. אם קריין כימיקלים תפסיד, היא תערער ובגדול, והבסיס לערעור יהיה משוא הפנים של השופט המכובד תומס אוֹלסוֹבּרוּק האריסון הרביעי, פרקליט לשעבר שהפגין סלידה מובהקת מתאגידי ענק בכלל ומקריין כימיקלים בפרט.
“אדוני השליח, קרא למושבעים להיכנס.״
הדלת שליד תא המושבעים נפתחה, ונדמה ששואב ענקי ובלתי נראה שאב מהאולם את טיפת האוויר האחרונה. לבבות החסירו פעימה. גופות קפאו. עיניים ננעצו בחפצים. הצליל היחיד שנשמע היה גרירת רגליהם של חבר המושבעים על השטיח המרופט.
ג׳ארד קורטין המשיך לשרבט בשיטתיות. הוא מעולם לא הביט בפניהם של המושבעים כשחזרו לאולם ובידיהם פסק־דין. בעקבות ניסיונו במאה משפטים, הוא ידע שאי אפשר לקרוא את ארשת פניהם. ולמה בכלל לנסות? בכל מקרה הרי יכריזו על החלטתם תוך שניות מספר. הצוות שלו כבר קיבל הנחיות להתעלם מהמושבעים ולהישאר אדישים בהקראת פסק־הדין.
ג׳ארד קורטין לא עמד כמובן בפני הרס כלכלי ומקצועי. מצבו של וס פייטון היה שונה בתכלית, והוא תר אחר מבטי המושבעים כשהתיישבו בכיסאותיהם. בעל המחלבה הסיט את מבטו הצידה, וזה לא סימן טוב. המורה בהתה בווס כאילו הפך לאוויר, וגם זה סימן רע. כשיושב ראש המושבעים הושיט מעטפה לשליח בית־המשפט, אשת הכומר העיפה בווס מבט מלא רחמים, אך הבעת פניה היתה עצובה עוד מנאומי הפתיחה כך שזה לא בהכרח מהווה סימן.
מרי גרייס קיבלה סימן מבלי להתאמץ. שעה שהושיטה טישו נוסף לג׳נט בייקר המתייפחת, מרי גרייס העיפה מבט במושבעת מספר שש, שהיתה הכי קרובה אליה – דוקטור ליאונה רוצ׳ה, מרצה לאנגלית שיצאה לגמלאות. מאחורי מסגרתם האדומה של משקפי הקריאה שלה, דוקטור רוצ׳ה קרצה לפרקליטה קריצה קלה, חביבה ושערורייתית מאין כמותה.
“האם הגעתם להכרעה?״ שאל השופט האריסון.
“כן, כבודו,״ אמר יושב ראש המושבעים.
“ופסק־הדין התקבל פה אחד?״
“לא, אדוני.״
“האם לפחות תשעה מכם הסכימו עם פסק־הדין?״
“כן, אדוני. ההצבעה היא עשרה לעומת שניים.״
“זה כל מה שחשוב.״
מרי גרייס שירבטה הערה בעניין הקריצה, אך בעלה התקשה לפענח את כתב ידה מרוב מתח. היא הכריחה את עצמה להיראות שלווה.
השופט האריסון נטל את המעטפה מידו של שליח בית־המשפט, שלף מתוכה פיסת נייר וקרא את פסק־הדין. קמטים עמוקים חרצו את מצחו והוא הזעיף פנים. כעבור מספר שניות שנראו כמו נצח, אמר השופט, “נראה שפסק־הדין תקין.״ הוא לא מיצמץ, לא גיחך ולא פער קלות את עיניו – שום דבר שיוכל לרמוז על תוכנה של פיסת הנייר.
הוא השפיל את מבטו והינהן אל הקצרנית, כיחכך בגרונו והתענג על הרגע. הקמטים סביב עיניו התרככו, שרירי לסתו התרפו, כתפיו צנחו קלות ובליבו של וס ניעורה לפתע תקווה פתאומית שחבר המושבעים שחט את ההגנה.
השופט קרא באיטיות ובקול רם: “שאלה ראשונה: ׳האם השתכנעתם מעבר לכל ספק שתאגיד קריין כימיקלים זיהם את מאגרי המים שבנדון?׳״

ובסופה של אתנחתה בלתי צפויה, לא יותר מחמש שניות, הוסיף ואמר, “התשובה היא ׳כן׳.״
צד אחד של האולם חזר לנשום, ואילו הצד השני החליף צבעים.
“שאלה שנייה: ׳האם השתכנעתם מעבר לכל ספק שהזיהום היה הסיבה העיקרית למותו או למותם של (1) צ׳אד בייקר ו/או (2) פיט בייקר?׳ והתשובה: ׳כן, בשני המקרים.׳״
מרי גרייס הצליחה לשלוף ניירות טישו מהקופסה ולהעבירם הלאה בידה השמאלית, תוך שהיא כותבת במרץ בידה הימנית. וס העיף מבט במושבע מספר ארבע, שהציץ בו חזרה כשעל פניו הבעה משועשעת משהו, כאילו ביקש לומר, “ועכשיו לחלק הטוב באמת.״
“שאלה שלישית: ׳בגין מותו של צ׳אד בייקר, מהו הסכום שישולם כפיצוי לאמו, ג׳נט בייקר?׳ והתשובה: ׳500 אלף דולר.׳״
ילדים מתים לא שווים הרבה, כי לא השתכרו למחייתם בעודם חיים; אך המענק המרשים שקיבלה בגין מותו של צ׳אד הידהד ברחבי האולם, כאילו בישר על העומד לבוא. וס בהה בשעון שמעל דוכן המשפט והודה לאלוהים על שניצל מפשיטת רגל.
“שאלה רביעית: ׳בגין מותו של פיט בייקר, מהו הסכום שישולם כפיצוי לאלמנה, ג׳נט בייקר?׳ והתשובה: ׳שניים וחצי מיליון דולר.׳״
רשרושים עלו מספסל אנשי החליפות, בשורה הראשונה מאחורי ג׳ארד קורטין. תאגיד קריין מסוגל בהחלט לספוג מכה בסך שלושה מיליון דולר, אך לפתע נחרדו למחשבה על השמועה שתעשה לה כנפיים. מר קורטין, מצידו, לא הניד עפעף.
עדיין לא.
ג׳נט בייקר החלה להחליק מכיסאה. שני פרקליטיה אחזו בה, עזרו לה להתרומם, כרכו את ידיהם סביב כתפיה השבריריות ולחשו באוזנה. היא התייפחה ללא שליטה.

חבר המושבעים נתבקש לענות על שש שאלות שניסחו עורכי הדין, ואם תשובתם לשאלה החמישית היתה חיובית, העולם כולו יהיה כמרקחה. השופט האריסון עמד לקרוא את שאלה מספר חמש. הוא קרא אותה לאט לעצמו, כיחכח בגרונו, התעמק בתשובה. ולבסוף הנחית את המכה הניצחת. הוא עשה זאת בחיוך. הוא הציץ לרגע מעל לנייר שאחז בידו, מעל למשקפי הקריאה הזולים שנחו על אפו, והישיר מבט אל וס פייטון. החיוך היה קפוץ, ממתיק סוד, אבל היתה בו שביעות רצון.
“שאלה חמישית: ׳האם השתכנעתם מעבר לכל ספק שפעולותיו של תאגיד הכימיקלים קריין היו מכוונות ו/או רשלניות, ומצדיקות פיצויי עונשין?׳ והתשובה היא, ׳כן.׳״
מרי גרייס הפסיקה לכתוב והציצה בבעלה; מבטיהם הצטלבו מעל לראש מרשתם הבוכייה. הם ניצחו, ובניצחון עצמו היה מספיק כדי לעורר תחושה מופלאה של אופוריה. עד כמה גדול ניצחונם? באותו שבריר שנייה גורלי שניהם ידעו שמדובר בניצחון מוחץ.
“שאלה שישית: ׳מהו סכום פיצויי העונשין?׳ והתשובה: ׳38 מיליון דולר.׳״
באולם נשמעו אנקות, שיעולים ושריקות רכות שעה שגלי ההלם זיעזעו את אמות הסיפים. ג׳ארד קורטין וצוותו היו עסוקים בכתיבת כל מילה שנאמרה, ובניסיון להפגין שוויון־נפש על אף הפצצה שנחתה עליהם. המנהלים מתאגיד קריין שישבו בשורות הראשונות ניסו להתאושש מהמכה ולנשום בטבעיות. רובם נעצו מבטים במושבעים, וחשבו מחשבות זדוניות – בורים ועמי ארצות, כפריים נחשלים וכיוצא באלה.
מר וגברת פייטון שוב תמכו במרשתם, שהתקשתה לעכל את כובד משקלו של פסק־הדין והתאמצה לשווא להזדקף. וס לחש לג׳נט מילות עידוד, ובראשו שיחזר את המספרים שזה עתה שמע. איכשהו, הצליח לשמור על פנים חתומות והחניק חיוך מטופש.
האפי הבנקאי הפסיק לכסוס ציפורניים. תוך פחות משלושים שניות, הפך מבנקאי מושפל על סף פשיטת רגל לכוכב עולה שפינטז על משרד גדול ועלייה בשכר. הוא אפילו הרגיש חכם יותר. בעיני רוחו, ראה את כניסתו המרשימה לתוך חדר הישיבות של הבנק, למחרת בבוקר. השופט עבר לעניינים פורמליים והודה לחבר המושבעים, אבל את האפי זה לא עניין. הוא כבר שמע את מה שרצה לשמוע.
המושבעים קמו ממקומם ויצאו מהאולם בזה אחר זה; דוד ג׳ו החזיק להם את הדלת והינהן בראשו. מאוחר יותר יאמר לאשתו שחזה מראש את פסק־הדין, אבל היא עצמה לא זכרה דבר שכזה. לדבריו, בעשרות שנות עבודתו כשליח בית־המשפט, הוא מעולם לא טעה בחיזוי פסקי־דין. לאחר שהמושבעים יצאו מהאולם, ג׳ארד קורטין הזדקף, ואז השיב ברהיטות ובשוויון־נפש מוחלט על כל השאלות הרגילות שלאחר פסק־הדין. השופט האריסון הביט בו בחמלה רבה, כעת כשהדם כבר ניגר על הרצפה. מרי גרייס שמרה על שתיקה. שום דבר כבר לא עניין אותה. היא קיבלה את מבוקשה.
וס נלחם ברגשותיו, ותוך כדי כך הירהר ב-41 מיליון הדולר. המשרד ניצל, וכך גם הזוגיות שלהם, שמם הטוב… הכול.
השופט האריסון הכריז, “הדיון ננעל,״ והקהל הרב קם על רגליו באולם בית־המשפט. כולם החזיקו בידיהם טלפונים סלולריים.

מר טרוּדוֹ עמד עדיין ליד החלון והביט בשרידי השקיעה האחרונים הרחק מאחורי ניו־ג׳רזי. מצידו השני של החדר רחב הידיים, עוזרו האישי סטוּ סיים שיחת טלפון וקרב אליו בצעדים אחדים לפני שאזר אומץ ואמר, “אדוני, זו היתה שיחה מהאטיסבורג. שלושה מיליון דולר פיצויי נזיקין, שלושים ושמונה מיליון פיצויי עונשין.״
המביט בו מאחור היה מגלה שכתפיו של הבוס השתוחחו מעט. הוא נשף נשיפה חרישית של תסכול, ומילמל שורה של גסויות.
מר טרודו הסתובב לאיטו ונעץ את מבטו בעוזרו – כאילו התכוון לירות בשליח. “אתה בטוח ששמעת נכון?״ שאל האיש, וסטו האומלל הצטער על שמיעתו הטובה.
“כן, אדוני.״
הדלת שמאחוריו היתה פתוחה. בובי רָצלאף נכנס לחדר בריצה – קצר־נשימה, המום ומפוחד – בחיפוש אחר מר טרוּדוֹ. רָצלאף היה הפרקליט הראשי של התאגיד, וראשו בוודאי ייערף ראשון. הוא כבר החל להזיע.
“תגיד לאנשיך שיתייצבו כאן תוך חמש דקות,״ רטן מר טרודו וחזר להביט בחלון.

מסיבת העיתונאים נערכה בקומה הראשונה של בית־המשפט. וס ומרי גרייס שוחחו בסבלנות עם הכתבים, שהתגודדו סביבם בשתי חבורות קטנות. שניהם ענו את אותן התשובות על אותן השאלות. לא, פסק־הדין איננו קובע שיא חדש במדינת מיסיסיפי. כן, הם בהחלט מרגישים שהוא מוצדק. לא, הם לא ציפו לפיצויים בסדר גודל שכזה. אין ספק שהתאגיד יערער על פסק־הדין. וס מעריך מאוד את ג׳ארד קורטין, אבל לא את מרשו. משרדם מייצג כרגע שלושים תביעות נוספות נגד קריין כימיקלים. לא, הם לא מתכוונים ליישב את התביעות מחוץ לבית־המשפט.
כן, הם ללא ספק מותשים.
בתום מחצית השעה, השתחררו סוף־סוף מגדודי הכתבים ויצאו יד ביד מבניין בית־המשפט המחוזי בפוֹרֶסט, כשכל אחד מחזיק בידו השנייה תיק מסמכים כבד. הם צולמו נכנסים לרכבם ויוצאים לדרכם.
הם נותרו לבדם אך לא הוציאו הגה. צומת רביעי, חמישי, שישי. עשר דקות חלפו להן בדממה. מכוניתם, ששייטה לה ברחובות סביב קמפוס האוניברסיטה, היתה פורד טאוֹרוֹס חבוטה שעברה כבר מיליון קילומטרים; בצמיג אחד לפחות חסַר אוויר, ונקישה קבועה עלתה מאחד השסתומים.
וס היה הראשון לדבר. “כמה זה שליש מארבעים ואחד מיליון?״
“אל תחשוב על זה אפילו.״
“אני לא חושב על זה. אני סתם צוחק.״
“תמשיך לנהוג בשקט.״
“יש לך יעד מועדף?״
“לא.״
הפורד הסתכנה בכניסה לפרברים, בדרכה לשום מקום, רק לא בחזרה למשרד. הם הקפידו להתרחק מהשכונה עם הבית היפה שהיה פעם שלהם.
המציאות החלה לחלחל אט־אט וקהות החושים התפוגגה. התביעה שהגישו לפני ארבע שנים באי רצון מופגן הוכרעה זה עתה בדרמטיות רבה. המרתון המתיש הסתיים, ולמרות הניצחון הזמני המחיר ששילמו היה גבוה. הפצעים היו עדיין פתוחים וצלקות הקרב עדיין טריות.
מד הדלק הצביע על פחות מרבע מְכָל, נתון שלפני שנתיים לא היה זוכה לתשומת ליבו של וס. כעת, נודעה לו חשיבות עצומה. באותם ימים הוא נהג בב־מ־וו – למרי גרייס היתה יגואר – וכשנזקק לדלק הוא פשוט נכנס לתחנת הדלק החביבה עליו, שלף את כרטיס האשראי ומילא את המכל. הוא מעולם לא בדק חשבוניות. מנהל החשבונות שלו טיפל בהן. כעת כבר לא היו להם כרטיסי אשראי, וגם לא ב־מ־וו או יגואר. אותו מנהל חשבונות עבד כעת תמורת חצי משכורת, והתעסק בסכומים פעוטים (במזומן) שהספיקו בקושי כדי להחזיק את המשרד עם הראש מעל המים.
גם מרי גרייס העיפה מבט במד הדלק, הרגל שסיגלה לעצמה באחרונה. היא שמה לב למחירו של כל מוצר ושיננה אותו על־פה – ליטר דלק, כיכר לחם, שקית חלב. היא היתה החסכנית והוא היה הבזבזן, אך בימים הטובים – כשהלקוחות התדפקו על דלתם והם זכו בתיקים שייצגו – היא הרשתה לעצמה ליהנות יותר מדי מפירות ההצלחה. חסכונות והשקעות לא היו בראש מעייניהם. הם היו צעירים, המשרד פרח והשמיים היו הגבול.
גם הסכומים שבכל זאת הצליחה לחסוך בקרנות משותפות נבלעו מזמן בתיק בייקר.
לפני כשעה הם היו מרוששים – לפחות על הנייר – בעלי חובות עצומים שעלו בהרבה על נכסיהם המועטים. כעת הכול כבר נראה אחרת. החובות נותרו בעינם, אך אין ספק שבמאזן הכולל חל שיפור בעמודת הזכות.
האומנם?
מתי יזכו לראות ולו חלק מכספי פסק־הדין הנפלא, או את הסכום כולו? האם קריין יציע כעת פשרה? כמה זמן ייגרר הערעור? כמה זמן יוכלו להקדיש לשאר התיקים שייצגו?
אף אחד מהם לא רצה לדון בשאלות שהטרידו את מוחותיהם. הם היו עייפים מדי, וההקלה היתה מענגת מדי. מחר או מחרתיים יחל התחקיר.
“כמעט נגמר לנו הדלק,״ אמרה.
וס התקשה לחשוב על תשובה הולמת, ולבסוף שאל, “מה עם ארוחת ערב?״
“מקרוני בגבינה עם הילדים.״
מהלך המשפט שאב מהם לא רק את הכוחות ואת כל הנכסים, אלא גם כל משקל עודף שנשאו עליהם בתחילת הדרך. וס הפחית לפחות שבעה קילוגרמים ממשקלו, אך לא ידע כמה בדיוק כי מזמן לא עלה על מאזניים. הוא גם לא התכוון לדון עם אשתו בסוגיה הרגישה, אך גם בה ניכר שהיא צריכה לאכול. הם דילגו על הרבה ארוחות – בבוקר, כשמיהרו להלביש את הילדים ולקחת אותם לבית־הספר; בצהריים, כשאחד מהם דן בעתירה כזו או אחרת בלשכתו של האריסון, שעה שהשני התכונן לחקירה הנגדית הבאה; בערב, כשעבדו עד חצות ופשוט שכחו לאכול. הם חיו על חטיפים ועל משקאות אנרגיה.
“נשמע טוב,״ ענה, ופנה שמאלה לרחוב המוביל לביתם.

רצלאף ושני פרקליטים נוספים התיישבו סביב שולחן העור החלק שבאחת מפינות משרדו של מר טרודו. קירות הזכוכית חשפו מראה מרהיב של גורדי־השחקים הצפופים ברובע הפיננסי של העיר, אבל הנוף לא עניין אותם במיוחד. מר טרודו ישב בצידו השני של החדר, מאחורי שולחן כרום, ושוחח בטלפון. פרקליטיו המתינו, דרוכים. הם דיברו ללא הפסקה עם עדי הראייה במיסיסיפי, אך עדיין לא היו בידיהם תשובות מספקות.
הבוס סיים את שיחת הטלפון וחצה את החדר בצעדי און. “מה קרה?״ התפרץ לעברם. “עד לפני שעה תפסתם תחת. ופתאום אני שומע שכיסחו לנו את הצורה. מה קרה?״ הוא התיישב ונעץ את מבטו ברצלאף.
“משפט עם מושבעים. יש המון סיכונים במשפטים כאלה,״ אמר רצלאף.
“עברתי הליכים משפטיים, הרבה מאוד פעמים, ובדרך־כלל אני זוכה. חשבתי ששילמנו למיטב הנוכלים במקצוע הזה. לעורכי דין הכי טובים שאפשר לקנות בכסף. לא חסכנו בהוצאות, נכון?״
“בהחלט לא חסכנו. שילמנו מחיר יקר. אנחנו עדיין משלמים.״
מר טרודו הלם בשולחן ושאג, “אז איפה טעינו?!״
בוא נראה, חשב לעצמו רצלאף, והיה אומר זאת בקול רם אלמלא חשש לתפקידו. בוא נתחיל עם העובדה שהחברה שלנו בנתה מפעל לייצור קוטלי מזיקים בפּוֹדאנק שבמיסיסיפי, כי האדמה עלתה שם גרושים וכך גם כוח־האדם; ואז במשך שלושים שנה שפכנו כימיקלים ופסולת רעילה לתוך האדמה ולתוך הנהרות – בניגוד לחוק, כמובן – וזיהמנו את מי השתייה עד שטעמם היה כטעם חלב מקולקל; וזה עוד לא הכול, כי המקומיים החלו למות מסרטן ומלויקמיה.
כנראה שכאן טעינו, אדוני הבוס, מר מנכ״ל, מיסטר השתלטות עוינת.
“לעורכי הדין יש תחושה טובה בנוגע לערעור,״ ענה לו רצלאף, אם כי לא באמת האמין בכך.
“כמה נפלא. כי כרגע אני באמת סומך על עורכי הדין שלי. איפה מצאת את הליצנים האלה?״
“הם הכי טובים.״
“בטח, בטח. אז בוא ננסה להסביר לעיתונות שיש לנו תחושה טובה בנוגע לערעור, ואז אולי המניה שלנו לא תתרסק מחר בבוקר. זה מה שאתה מנסה לומר לי?״
“אפשר לעשות מזה ספין,״ אמר רצלאף. שני הפרקליטים האחרים בהו בקירות הזכוכית. מי רוצה לקפוץ ראשון?
מר טרודו חטף מהשולחן את אחד ממכשירי הטלפון הסלולריים שלו, כשזה החל לצלצל. “היי מותק,״ אמר, תוך שהוא קם ומתרחק. זאת היתה גברת טרודו (השלישית), הפרס האחרון בשורה של כיבושים, אישה צעירה וקטלנית שרצלאף ושאר המנהלים התרחקו ממנה כמו מאש. בעלה לחש לתוך השפופרת ואז נפרד ממנה לשלום.
הוא פנה אל אחד החלונות הסמוכים לפרקליטים והביט במגדלים הנוצצים שמסביבו. “בובי,״ אמר מבלי להסיט את מבטו, “יש לך מושג איך המושבעים הגיעו לסכום של 38 מיליון דולר בפיצויי עונשין?״
“אני לא יכול לשלוף תשובה מהשרוול.״
“בוודאי שלא. תאגיד קריין הרוויח בממוצע 38 מיליון דולר בכל אחד מתשעת החודשים הראשונים של השנה. יושבת לה חבורה של איכרים בורים, שהכנסתם השנתית המשותפת לא מגיעה ל-100 אלף דולר, ומשחקת אותה אלוהים – לוקחת מהעשירים ונותנת לעניים.״
“הכסף עדיין אצלנו, קארל,״ השיב לו רצלאף. “יעברו שנים עד שהכסף יחליף ידיים, אם בכלל.״
“נהדר. נסה למכור את זה לזאבים מחר בבוקר, בזמן שהמניה שלי תצנח.״

רצלאף שתק ושקע לאחור בכיסאו. שני הפרקליטים האחרים לא התכוונו להוציא מילה.
מר טרודו פסע אנה ואנה בדרמטיות. “41 מיליון דולר. וכמה תביעות עוד מחכות לי, בובי? מישהו זרק מאתיים, שלוש מאות? אז אם היו שלוש מאות הבוקר, מחר כבר יהיו שלושת אלפים. כל איכר מדרום מיסיסיפי עם פצע חום יטען עכשיו שלקח לגימה ממשקה הקסם מבּוֹמוֹר. כל נצלן עלוב עם תואר במשפטים נמצא כנראה בדרכו לשם כדי להחתים לקוחות. בובי, זה לא היה אמור לקרות. אתה הבטחת לי.״
רצלאף שמר מזכר סודי מאחורי מנעול ובריח. המזכר היה בן שמונה שנים והוכן בפיקוחו המלא. אורכו הגיע למאה עמודים ובו תיאור מפורט ומזוויע של השלכת פסולת מסוכנת ובלתי חוקית במפעל שהוקם בבּוֹמוֹר. במזכר פורטו ניסיונות החברה להסתיר את הפסולת, לרמות את המשרד לאיכות הסביבה ולשחד פוליטיקאים בכל הדרגים – עירוני, מדינתי ופדרלי. מחבר המזכר המליץ על ניקיון חשאי אך יעיל של אתר הפסולת, בעלות של 50 מיליון דולר. הוא התחנן בפני קוראיו להפסיק את השלכת הפסולת.
וברגע גורלי כמו זה, היה במזכר עוד פרט אחד חשוב מכול: הוא חזה פסק־דין הרסני ביותר בבוא העת.
רק המזל והזלזול הבוטה בסדר הדין האזרחי איפשרו לרצלאף לשמור על המזכר בסוד.
מר טרודו קיבל עותק כבר לפני שמונה שנים, גם אם עכשיו הוא מכחיש שראה אותו אי־פעם. רצלאף התפתה לשלוף את המזכר ולקרוא ממנו קטעים נבחרים, אך כאמור משרתו היתה יקרה לו.
מר טרודו ניגש אל השולחן, הניח את כפות ידיו על העור האיטלקי, נעץ את מבטו בבובי רצלאף ואמר, “אני נשבע לך, זה לעולם לא יקרה. אפילו סנט אחד מהרווחים שהשגנו בעבודה קשה לעולם לא יגיע לאיכרים האלה.״
שלושת הפרקליטים הביטו בבוס, שצימצם את עיניו הבוהקות. הוא רתח מזעם, וכך סיכם, “אני נשבע לכם בקברה של אמי שאף סנט מכספי תאגיד קריין לא ייפול לידיהם של הבורים האלה, גם אם אצטרך לפשוט רגל או לקרוע את הכסף לגזרים.״
וכשהבטחתו מהדהדת בחלל החדר, הוא פסע על השטיח הפרסי, הסיר מהוו את הז׳קט שלו ויצא מהמשרד.

 

ג'ון גרישם (יליד 1955) הוא סופר אמריקאי העוסק בתחום ספרות המתח והספרות הבלשית.  נשוי ואב לשניים.

בשנת 1977 סיים גרישם לימודים אקדמיים בהנהלת חשבונות באוניברסיטת מיסיסיפי סטייט, ובשנת 1981 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת מיסיסיפי. במהלך אותן שנים ניהל יומן, נוהג שעזר לו בהמשך בכתיבתו היוצרת.

גרישם הוא אחד הסופרים הפופולריים והפוריים בארצות הברית בעשר השנים האחרונות, וכמה מיצירותיו זכו אף לעיבודים קולנועיים.

X