העלמה מקזאן | לרכישה באינדיבוק
העלמה מקזאן

העלמה מקזאן

שנת הוצאה: מרץ 2015
מס' עמודים: 493
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.10
- 37

עידית, רווקה בת שלושים ותשע, יודעת שהיא אינה בררנית. היא פשוט מחפשת מישהו כמוה, נדיר ומיוחד עד כדי כך שגם הוא לא מצא עדיין את הנפש התאומה שלו. העובדה שהיא ממתינה כבר כמעט שני עשורים אינה מייאשת אותה, להיפך: היא מאמינה שאם תחכה מספיק זמן, דברים טובים יקרו מעצמם. ואמנם, כאשר חברתה ענת מפגישה בינה לבין מיכאל, נדמה שהציפייה הארוכה של עידית השתלמה.
אילו רק היה הכל פשוט כל-כך!

בספרה החדש, 'העלמה מקזאן', מספרת לנו מאיה ערד סיפור פשוט לכאורה — שמסתבך והולך, ונשזר במעין סליל כפול של עלילות. זהו ספר שנכתב בידי רב-אמנית של פרוזה: מהלך מוליך למהלך, הפתעה להפתעה. בדייקנות ובחמלה עוקב הרומן אחר סדרה של אהבות וכמיהות שאינן מצליחות להתממש.

החלומות מתנגשים זה בזה, חלומות חדשים נולדים מתוך ההריסות, ומה שנדמה תחילה כסיפור אישי מאוד — עידית וחיפושה אחרי האהבה — הולך ונפתח אל מרחבים גדולים, "רוסיים".

אחרי חיים שלמים של בריחה מהחלטה, עידית נאלצת לגזור גורלות, ואז לעמוד מול התוצאות של החלטותיה. ובתוך כל אלו, הספר רומז לשאלות המסורת הגדולה של הרומן. לְמה אפשר לחכות, כשברור כבר שמר דארסי לא יופיע? לנס? אבל איך ייתכן נס בעולם שאין בו אלוהים?

'העלמה מקזאן' הוא ספרה השמיני של מאיה ערד. קדמו לו 'מקום אחר ועיר זרה', 'צדיק נעזב', 'שבע מידות רעות', 'תמונות משפחה', 'מקום הטעם' (עם רויאל נץ), 'אמן הסיפור הקצר' ו'חשד לשיטיון'. ספריה (שישה מהם בהוצאת חרגול) הקנו לה מקום בין הסופרים הבולטים בדורה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    "שתמיד השתבחה בפני עצמה שהיא לא מקנאת. אף פעם. באף אחד.

  2. :

    הצל היחיד היה עצם השידוך. לא ככה חלמה להגיע אל האיש שלה

  3. :

    אילו רק היה הכל פשוט כל כך!

הוסף חוות דעת

"איזה הפתעה, עידית!"
עידית, אשה רזה ונמוכה, עם עיניים כחולות בהירות מאוד ושיער בגון החול שנראה במבט ראשון בהיר עוד יותר בגלל חוטי השיבה שנשזרו בו, זקפה את ראשה וכתפיה וניסתה לחייך. "מזמן לא ראינו אותך."
היא הביטה בגבר שהתיישב מולה, נינוח, פשוק רגליים, וניסתה לנסח איזה מענה שנון: היא דווקא מגיעה לכאן הרבה, זה הוא שאף פעם לא בבית. אבל המילים לא הסתדרו בפיה, וממילא כבר כמה חודשים שהיא עצמה לא ביקרה כאן.
"מה קורה?"
"בסדר גמור. איך א
צלך?" החזירה לו, הודפת מראש.
"אחלה. עסוקים." עידית לא התאפקה: "שמתי לב."
היא הייתה משוכנעת שרק בזכות נוכחותה לא התלקח ריב: אי-אפשר היה להחמיץ את המבט שקיבל מענת כשנכנס, באיחור.
יוני הביט בה וחייך, כמו הורה ששומע בפעם הראשונה אמירה צינית מפי ילד. עידית ניסתה להכריח את עצמה לפתוח בשיחה, לשאול במה הוא עסוק כל-כך, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. כמה עסוק הוא כבר יכול להיות? אפילו עכשיו, ביום שישי בערב? מגיע מאוחר ואז יושב בסלון כמו איזה שייח כשאשתו מבשלת.
ענת הציצה אל הסלון ותהתה איך תקרא לעידית למטבח. לא שהיא צריכה עזרה, אבל להשאיר אותה עם יוני זה לא רעיון טוב. היא פנתה אל הכיריים ודגה אטרייה מהסיר, לבדוק אם התבשלה מספיק. האדים עירפלו את עיניה. כשחזרה להאזין מרחוק הבינה שאיחרה. יוני שוב מתווכח עם עידית.
"אבל אם אתה לא אלרגי לחיטה, אז מה הבעיה? בחיטה יש הרבה יותר חלבון. מינרלים. לא סתם הצמח הזה הפך להיות הבסיס לתזונה של רוב האנושות."
עידית דיברה בשקט: "קודם כל, לא כל האנושות. לפחות חצי מהאנשים אוכלים אורז. חוץ מזה, גם למי שלא רגיש לא בריא לאכול יותר מדי גלוטן. זה יכול לעשות לילדים בעיות קשב, ריכוז. כאבי בטן. יש מחקרים…"
"איזה מחקרים?" קולו של יוני התקרב לצעקה. "תצטטי לי. תני את ההפניות."
הוא הבחין במבטה של ענת והסב את עיניו ממנה. מה הוא היה צריך את זה עכשיו. גם ככה היא מחוממת עליו שאיחר. אבל מה הוא יכול לעשות? עידית מעצבנת אותו. איך שהיא מדברת בדעתנות כזאת. מטיפה. ובכלל, איזה זכות יש לענת לכעוס עליו? כאילו הוא נהנה לבוא הביתה מאוחר כל-כך ביום שישי, ובתור בונוס לסופשבוע לקבל גם את הבתולה הזקנה הזאת שעושה לו פרצופים אצלו בסלון.
"יוני, תעשה לי טובה. אתה יכול לערוך את השולחן?"
עידית מיהרה לקום. היא הרגישה אשמה שלא הציעה את עזרתה עוד קודם. "שבי, שבי. את אורחת," הדף אותה יוני. היא דימתה לשמוע הדגשה מיוחדת על המילה האחרונה.
"זה היה אמור להיות התפקיד של הילדים," פלטה ענת כשהגישה ליוני חמש צלחות.
"איפה הם?" שאל יוני.
"על המחשב. כבר שעה."
יוני נראה כאילו עמד לומר משהו. אחרי רגע משך כתפיים: "אף אחד לא מת מזה. לפחות זה לא טלוויזיה."
זה יותר גרוע מטלוויזיה, חשבה עידית לעצמה, כשישבה בקצה השולחן והביטה בילדים. היא נזכרה בפעם הראשונה שראתה אותם, לפני כמעט שלוש שנים. נזכרה בצביטה שהרגישה, שהייתה כואבת במיוחד, מפני שתמיד השתבחה בפני עצמה שהיא לא מקנאת. אף פעם. באף אחד.
אבל כשראתה אז את איתי זוחל על השטיח, תינוק נינוח, מחייך, עם שיער רך, בצבע חום-זהוב, ועיניים כחולות בגוון שלא ראתה קודם לכן, כחול כהה, סגול כמעט, שזהרו ממש מתוך פניו, ידעה: גם היא רוצה תינוק. כזה בדיוק. עידו התקרב אליה, בלי טיפת ביישנות, וסיפר לה על עצמו, על הגן שלו ועל החברים. אחר-כך רץ לחדרו וחזר עם ערימת ספרים וביקש בקול ילדותי, לא יציב עדיין: "את יכולה לספר לי?"
עידית קראה לו את הצב של אורן, ומיץ פטל, ושמוליקיפוד. איתי זחל אליהם והיא הרימה אותו והניחה בחיקה, הוא לא התנגד בכלל, וכך ישבה וסיפרה לשניהם סיפורים בזמן שענת קיפלה כביסה והכינה לכולם ארוחת ערב מאולתרת. כשהילדים התיישבו לאכול התנצלה בחצי פה וברחה לאמבטיה, נלחמת בדמעות.
עכשיו הביטה עידית בשני הילדים שישבו באי-חשק לשולחן ותהתה איך הפכו לשני יצורים דוחים כל-כך. עידו ישב עקום בכיסא ואכל את העוף שלו בידיים. איתי לעס אטריות בפה פתוח, מלוכלך כולו ברוטב עגבניות. עידית הבחינה ששׂערו הפך מזהוב לחום-אפרפר. לא היה כמעט דבר בין הזוהר הסגול של עיניו בינקותו לצבען הנוכחי, כחול-אפור יומיומי, מלוכלך. הילדים סיימו לאכול וקמו מהשולחן בלי מילה.
ממתי נעשו גסי רוח כאלה? בקושי טרחו להשיב לברכת השלום שלה כשנכנסה. אפילו לא הרימו עיניים מהמחשב. גם לא הודו לה על ממתקי התמרים שהביאה להם מחנות הטבע. כשיהיו לה ילדים זה לא יהיה ככה. הילדים שלה לא יֵדעו מה זה טלוויזיה. לא יראו מחשב עד שיגיעו לבית-ספר. הילדים שלה יקראו ספרים. הילדים שלה יציירו שעות. וישחקו משחקי קופסה ויעשו מלאכת יד. הילדים שלה ישחקו בחוץ ויצאו להרבה-הרבה טיולים בטבע. הם יאספו בלוטים ומחטי אורן ויכינו בצק משחק מקמח ומים וישתוללו בחוץ ויטפסו על עצים. הם יבשלו יחד, אוכל בריא, סלט ירקות וסלט פירות ואורז ועדשים מונבטות. הם יצאו לפרדס לקטוף אשכוליות ויסחטו מיץ, הילדים שלה.
"הברוקולי מצוין," העירה עידית, לשבור את השתיקה שהתארכה. כבר היה יותר טוב קודם, כשיוני התווכח איתה.
"זה מתכון שמצאתי באתר שהראית לי," אמרה ענת. "שמתי שקדים לא קלויים, כמו שאמרת לי. ושמן זית… נכון טעים הברוקולי, יוני?"
הוא אישר, למרות שלעידית נראה שלא טרח אפילו לטעום ממנו.
עידית הציצה בגניבה בשעון. כמעט עשרים לתשע. היא נדרכה: בכל רגע הוא ייכנס.
"אמרתי לו לבוא בשמונה וחצי," לחשה לה קודם ענת, עוד לפני שיוני בא.
היא הופתעה כשענת הציעה להכיר לה מישהו. הנושא מעולם לא עלה ביניהן. ככה, רווקה, הגיעה עידית אל החברות שלהן, בדיוק כפי שלענת היו בעל ושני ילדים. בעיני ענת זה היה מוזר: החברות הרווקות המעטות שלה לא חדלו לעסוק בנושא, לספר פרטים מדייטים כושלים, לדאוג שלא יספיקו ללדת בזמן. עידית נראתה כאילו הנושא לא מטריד אותה כלל. ואמנם, עידית לא הייתה מודאגת.
מה שצריך לקרות — יקרה. בכך הייתה בטוחה מאז ומעולם. כשהייתה בת שמונה-עשרה הייתה משוכנעת שמה שצריך לקרות יקרה עוד לפני שימלאו לה עשרים. כשגם במשך השירות הצבאי לא קרה דבר, הבטיחה לעצמה שזה יקרה עד שתגיע לאוניברסיטה. אבל היא סיימה את התואר הראשון והתחילה את השני, ומה שצריך לקרות עדיין לא קרה. עידית לא נבהלה. שווה לחכות הרבה בשביל משהו טוב, שיננה לעצמה. Good things come to those who wait.
גם כעת, בגיל שלושים ותשע, האמינה עדיין שמה שצריך לקרות יקרה. כשהעלתה ענת את שמו של מיכאל נרתעה לרגע, אבל מייד התעשתה וחשבה שהנה, אולי מה שצריך לקרות סוף-סוף קורה.
"רווק," סיפרה לה ענת לפני יותר משבועיים, כשהעזה, בחשש, להעלות את הנושא. "בגילנו," התעלמה מהעובדה שהיא צעירה מעידית. "בחור מקסים."
כל מה שסיפרה לה עליו ענת מצא חן בעיניה. הצל היחיד היה עצם השידוך. לא ככה חלמה להגיע אל האיש שלה. בפעמים הנדירות שהוצע לה להכיר בחורים סירבה. המציעים היו נשמות טובות, חברות של אמה, מורות מבוגרות יותר, והיא לא יכלה שלא לראות את דמותן בכל הבחורים שדיברו בהם: בן של אחת מחברותיהן, קרוב רחוק, עמית לעבודה של הבעל או הבן. אבל בעיקר סירבה מפני שהתעקשה, מפני שידעה שלא זו הדרך היעודה, מפני שלא הייתה מסוגלת לשאת את המחשבה שאיזו שרה, או זיוה, או צילה יהיו אלו שיביאו אליה את האיש שלה.
לא. היא תפגוש אותו לגמרי במקרה. במוזיאון. בשיטוט על שפת הים. בחנות הטבע, ליד המכלים עם הגרנולה והדגנים המלאים, עם שקיות הבד הרב-פעמיות ששניהם הביאו מהבית. או בחנות ספרים. חנות הספרים הייתה התרחיש האהוב עליה. היא עומדת ומעיינת בספר, משהו עיוני דווקא, לא רומן, אולי אחד מהתרגומים לפסיכולוגיה או פילוסופיה שמוציאים עכשיו הרבה. הוא נתקל בה במקרה. מבקש סליחה. יש לו קול נעים. זה הדבר היחיד שאיכפת לה. כל השאר, צבע עיניים, תווי פנים, גובה, לא חשובים. אבל הקול שלו נמוך, גברי, והוא מתנצל, לא הבחין בה, היה עם העיניים בתוך ספר ולא ראה מימינו ומשמאלו.
מובן שהיא מקבלת את ההתנצלות בהבנה. הרי גם היא בדיוק כזאת. שוקעת בספר ושוכחת מכל העולם. והוא מבקש לדעת איזה ספר היא קוראת, מביע התפעלות, כן, הוא שמע על זה, הם מתחילים לדבר על הספר, וכמעט בלי להרגיש הם מתיישבים בבית-הקפה — זו חייבת להיות חנות ספרים עם בית-קפה, עידית הקפידה על כך, אפילו בדמיונות — ומדברים על ספרות ועל העולם ועל עצמם. יש להם טעם כמעט זהה.
הוא שמח כל-כך לגלות שהם אוהבים בדיוק אותם דברים: "באמת?" הוא שואל באי-אמון, פעם אחר פעם, "ואני חשבתי שאני היחיד שמכיר את הספר הזה…" ואחרי שעתיים וחצי היא מציצה בשעון ולא מאמינה שבאמת עבר כל-כך הרבה זמן, אבל היא מוכרחה ללכת, היא מסבירה, והוא מסמיק, מתנצל, זאת פעם ראשונה שהוא עושה דבר כזה, ובחשש שואל אם תסכים, אם יוכל אולי לראות אותה עוד פעם, והיא מחייכת אליו, בעדינות, ונעתרת…
אם קרה, פעמיים או שלוש, שהסכימה לפגוש בחור שהוצע לה, כדי לא להעליב את המשדכת, או מפני שהדבר כמעט נכפה עליה — "תצאי פעם מהבית, מה יקרה לך? תכירי מישהו. את לא צריכה להתחתן איתו!" — התאכזבה, ללא יוצא מהכלל. לא בשביל זה חיכתה זמן רב כל-כך. משנה לשנה התחזקה הרגשתה שלא לחינם המתינה כמעט שני עשורים.
הצדק הקוסמי חייב להבטיח שבסופה של המתנה ארוכה כזו יחכה לה מישהו מיוחד באמת, כמוה. היא לא בררנית. ממש לא. גובה ומראה והכנסה ואפילו השכלה פורמלית הם משניים בעיניה. היא באמת מחפשת מישהו נדיר ומיוחד עד כדי כך שגם הוא לא מצא עדיין את הנפש התאומה שלו.
מה שסיפרה לה ענת על מיכאל נשמע כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. רופא, רווק, ולא, אין לו שום בעיה נפשית, הוא רק ביישן נורא, ואת יודעת איך זה, הסבירה לעידית, עובד מסביב לשעון, רואה כל היום אותם אנשים…
עידית הנהנה. היא ידעה בדיוק, וכבר התחילה לחבב את מיכאל עוד לפני שראתה אותו. ענת לא סיפרה לה איך הוא נראה, והיא התביישה לשאול. עכשיו ישבה, דרוכה, וחיכתה שייכנס כבר. גבוה או ממוצע? דק או רחב? יש לו זקן? הוא ג'ינג'י? בכל ליבה קיוותה שלא. אולי מקריח? קרחת לא מפריעה לה, החליטה עידית, והרגישה גאה מאוד בעצמה, נעלה על בחורות אחרות שהיו פוסלות גבר בגלל שטות כזו.
נדמה היה לעידית שיוני מביט בה ומחייך לעצמו. הוא יודע? נחרדה. ענת שיתפה אותו? בהחלט ייתכן. ואולי לא? ענת הבהירה לה שהשידוך הוא חד-צדדי — מיכאל לא יודע שום דבר. אבל מה עם יוני? תהתה עידית. האם לו סיפרה?
עידית המתינה, מתוחה, והתאמצה לא להציץ בשעון שוב. כשהציעה ענת שיצאו ארבעתם יחד, שמחה: זה הקל על המבוכה. אבל עכשיו, כשהפגישה עמדה להתממש בכל רגע, הבינה עידית שהבית הזה, עם הרהיטים המשעממים, התמונות המכוערות ומסך הטלוויזיה העצום שחולש על הסלון כולו יהיה התפאורה לפגישתם הראשונה, וענת ויוני, שלא מפסיק להביט בה בחצי חיוך לועג, יהיו עדים למפגש הראשון ביניהם.
כל כמה שהייתה מוכנה, הצלצול הפתיע את עידית. היא נדרכה, גופה התקשה, ובו-בזמן ניסתה להיראות נינוחה. אבל אל החדר נכנסה אשה צעירה. עידית הבחינה בשיער כהה, חלק, גולש על כתפיה, ריסים עבים כהים מצלים על עיניה, שמלת צמר שחורה צמודה לגיזרתה. מי זאת? תהתה עידית, נבוכה. מה היא עושה כאן? איפה מיכאל שהבטיחו לה?
"תכירי, זאת עידית, חברה שלי," אמרה ענת לנערה. "את מכירה את נטלי?" שאלה את עידית, ולפני שקיבלה תשובה ליוותה את נטלי לחדר הילדים: "הם צריכים ללבוש פיג'מה, לצחצח שיניים, איתי עוד צריך חיתול לפני השינה…"
הבייביסיטר, הבינה עידית. לא עלה בדעתה שצריך מישהו שישגיח על הילדים. עכשיו נשארה ביחידות עם יוני. היא השפילה מבט וקיוותה שענת תחזור ותשים סוף למבוכה. יוני הציץ בעידית. לא נראה שהיא מתכוונת ללכת בקרוב. מה זה אומר? תהה. היא באה איתם לסרט? איזה חרא. ואחר-כך עוד צריך להחזיר אותה הביתה. היא תמיד עושה את הקטעים שלה, לא צריך, אני כבר אקח מונית, וענת ישר קופצת, לא, למה, אנחנו נקפיץ אותך…
"תגידי," גישש יוני, ועידית התקשחה, אבל עוד לפני שהספיק לשאול משהו נשמעה דפיקה בדלת, והוא קם לפתוח: "היי! מה אתה עושה כאן? חשבתי שפוגשים אותך בקולנוע." זה הוא, הבינה עידית, ולא העזה להסב את ראשה ולהביט בו. רק את הקול שמעה, עמוק, נעים, בדיוק כפי שדמיינה: "ענת ביקשה שאני אעבור אצלכם להציץ על איתי."
ענת הופיעה מחדר הילדים: "כן, ממש תודה…" זו הייתה המזימה שלה, לזמן את מיכאל אליהם בלי שיחשוד בשידוך. אחר הצהריים טילפנה אליו ואמרה שהיא קצת דואגת, איתי התלונן על כאב בגרון. היא חששה שהסיפור נשמע מופרך, אבל מיכאל התנדב מייד לעבור אצלם לפני הסרט, כפי שעשה תמיד כשנזקקו לו.
עידית ישבה ליד השולחן והציצה בו בגניבה. מיכאל היה גבוה ורחב, ולמרות שידעה שנשים אחרות אולי לא יחשבו אותו ליפה, הרי שבעיניה היו פניו נעימים מאוד. היא הבחינה בניגוד שבין שׂערו הכהה לעיניו וחשבה על הילד שעשוי להיוולד לה ממנו: שחור שיער, כמוהו, וכחול עיניים, כמו שניהם. הכחול המימי שלה והכחול-האפור שלו יתמזגו לגוון כחול עמוק, נדיר. היא המשיכה להציץ בו כשהחליף מילים עם ענת. הדיבור השקט, המדוד, החיוך העדין, אפילו הכתפיים השמוטות קצת עוררו בה חיבה.
עכשיו, ידעה. עכשיו הרגע שבו תציג אותה ענת. היא הזדקפה במושבה, חייכה בנעימות, והתאמצה להיראות נינוחה. אבל עוד לפני שנאמר משהו שאל מיכאל, "אז איפה איתי?" וענת הנחתה אותו לחדר הילדים. עידית נשארה עם יוני. שוב היה נדמה לה שהוא מביט בה ומחייך לעצמו. היא האדימה.
יוני בטח רואה כמה היא מתרגשת. הוא צוחק ממנה, זה ברור. כדי שלא תיאלץ לשבת בחברתו קמה והתחילה לפנות את הצלחות מהשולחן. יוני לא עיכב בעדה. היא ערמה את הכלים ופינתה את השאריות לפח, התלבטה אם להכניס אותם למדיח, ואז שמעה את מיכאל: "כל הסיכויים שזה שום דבר, בייחוד אם אין לו חום והוא לא מתלונן על כאבים.
כל-כך הרבה פעמים יש להם אדמימות בגרון או באוזניים וזה לא מטריד אותם בכלל." עידית מיהרה לנגב את ידיה במגבת מטבח אדומה שמצאה על השיש, רטובה ומרופטת, ובצעדים זהירים פסעה אל פינת האוכל. היא עמדה שם רגע ארוך בלי ששמו לב אליה. מיכאל עדיין הסביר לענת משהו בענייני דלקות גרון. ענת הקשיבה לו והנהנה, וכשעצר לרגע הפנתה את מבטה ואמרה, אגבית: "מיכאל, תכיר את עידית, חברה שלי…"
מיכאל הביט בה, לראשונה. "נעים מאוד."
"נעים מאוד," חייכה אליו עידית, והדגישה כל אחת מהמילים.
"מה אנחנו עומדים?" שאלה ענת. "קפה?" הציעה למיכאל.
מיכאל היסס. "יש לנו זמן?"
"קפה מהיר. בשבילך תה צמחים," פנתה לעידית, קובעת ולא שואלת.
"כן, תודה."
עידית ישבה לשולחן מול ספל תה וחיכתה שמיכאל יפנה אליה. מפעם לפעם הגניבה אליו מבט.
"אז מה," פנתה אליו, כשהבינה שהוא לא יפתח בשיחה, "אתה רופא הבית?"
מיכאל הניח את המזלג שבו גילף בעדינות את שכבות העוגה. "סוג של."
"כל בית צריך אחד כזה."
"אהה."
עידית הרגישה שהתחילה את השיחה בתו הלא נכון. קול אחר, מזייף, יצא מתוכה, ניסיון לחקות אשה שנונה שנשמע נלעג, דווקא בגלל שרצתה כל-כך להרשים אותו.
"עוד עוגה?" הציעה ענת.
מיכאל סירב.
ענת הביטה ביוני: "אז שנצא?"
עידית קמה והלכה לשירותים. היא הסיטה הצידה שרפרף ששימש כנראה את איתי ואחר-כך חתכה לעצמה פיסת נייר טואלט והורידה בעזרתה את מושב האסלה. רק אז הבחינה שהמים מתחתיה צהבהבים. היא הורידה את המים ותהתה אם כך נראים כל השירותים בבתים שיש בהם ילדים קטנים.
הכיור היה מלא צעצועי אמבטיה. היא התלבטה לרגע, אבל פתחה את הברז ורחצה את ידיה. אז גילתה באיחור שאין בנמצא מגבת ידיים.
ענת ניצלה את היעדרה של עידית כדי להוציא את תוכניתה אל הפועל. "תשמע," אמרה למיכאל, "אנחנו ממש צריכים לצאת ואין לנו זמן לפרק את הכיסאות של עידו ואיתי. זה יהיה בסדר שעידית תיסע איתך?"
מיכאל נראה מופתע, כאילו נזכר פתאום בקיומה של עידית, אבל מייד ענה: "כן, אין בעיה."
הוא מצא את עצמו לבד עם עידית מייד כשיצאו מהבית. יוני וענת פנו אל החניה שלהם מתחת לבניין, ועידית עמדה לידו, נבוכה. עכשיו הבחין עד כמה היא נמוכה ממנו. כמעט כל הנשים היו נמוכות ממנו, אבל עידית לא הגיעה אפילו עד כתפיו.
פתאום ריחם עליה: רווקה, זה ברור. מבלה ביום שישי בערב אצל חברים נשואים. נגררת איתם לסרט, גלגל חמישי.
"אני מקווה שלא איכפת לך ללכת קצת ברגל," אמר. "לא מצאתי חניה קרובה."
"לא, בכלל לא. אני מאוד אוהבת ללכת ברגל. בייחוד בערב יפה כזה."
עידית הסמיקה פתאום, כאילו המילים האחרונות הסגירו אותה. זמן-מה הלכו בשתיקה, ואז, סוף-סוף, פנה אליה מיכאל בדברים. עד שהגיעו אל המכונית הספיקה לספר לו שהיא מורה באותו תיכון שבו מלמדת ענת.
"מורה למה?" שאל מיכאל.
"אנגלית."
הוא השמיע "אה" ולא דיבר עוד.
"ואתה?" שאלה עידית. "איזה רופא אתה?"
"ילדים."
עידית רצתה לשאול אותו מה בדיוק הוא עושה, אבל מיכאל נעצר ליד מכונית כחולה לא גדולה ושלף מפתח.
הוא סילק מהמושב שלצד הנהג את ערימת המאמרים שהייתה מונחת עליו והסיט הצידה אריזה ריקה של ביסלי ופחית דיאט קולה. "מצטער," התנצל בפני עידית. "לא חשבתי שיהיו לי נוסעים הערב." עידית מיהרה להרגיע אותו: "לא, זה ממש בסדר."
מיכאל התניע. הדיסק ששמע קודם שב והתנגן.
"בטהובן," קבעה עידית מיד. "סונטות מאוחרות לפסנתר. אני מתה על זה!" מייד הרגישה באקורד הצורם, מין השתדלות יתר שאינה במקומה. בכל זאת לא הייתה מסוגלת לשתוק, כאילו רק דיבור נוסף יביא להרמוניה שביקשה ליצור: "מי מנגן?" "פּוֹליני."
"אני לא מכירה את הביצוע הזה, אבל הוא מאוד טוב."
"בבית יש לי גם את בְּרֶנדֶל וגוּלְד."
הוא הופתע כששמע את המילים יוצאות מפיו. מה זה, תהה, הוא מנסה להרשים אותה? ובאחורי ראשו ידע שכן, הוא רוצה לעשות רושם. דווקא מפני שנראה היה שהיא ממילא מתרשמת ממנו, והתחושה נעמה לו.
"ואיזה ביצוע אתה הכי אוהב?" התעניינה עידית.
את כולם, רצה מיכאל לענות, אחרת לא היה טורח לקנות אותם. "ברנדל," אמר.
עידית התקשתה להאמין: "גם אני!"
מה שצריך לקרות קורה סוף-סוף, ידעה. בדיוק כמו בתוכנית שלה, יש להם טעם זהה. "אתה יודע, חשבתי שרק אני משוגעת. כולם אומרים תמיד, גְלֶן גוּלְד, גלן גולד…"
"כשהייתי צעיר אהבתי את גולד," אמר מיכאל. "חשבתי שרק הוא מבין באמת איך צריך לנגן. אחר-כך…"
"אחר-כך אתה מבין שהכל בעצם סוג של מנייריזם," התלהבה עידית, "אפילו שזה מנייריזם של פסנתרן מאוד-מאוד מוכשר."
מיכאל הופתע. הוא שנא שקוטעים אותו, ונרתע מהנחישות והפסקנות של האשה לצידו.
"אתה לא חושב ככה?" שאלה עידית.
"אני לא יודע. אני חושב שפשוט השתנה לי הטעם."
"כן, זה מדהים איך שהטעם משתנה. ניגנת פעם בעצמך?"
מיכאל השמיע צחקוק מזלזל. "קצת, כשהייתי ילד. הייתי ממש גרוע בזה."
"אני ניגנתי בפסנתר. מאוד ברצינות. חשבתי להמשיך באקדמיה למוזיקה. אבל בסוף העדפתי ספרות," הוסיפה עידית במהירות, כאילו ביקשה לסגור את הנושא.
מיכאל ניסה להיזכר. מה זה היה עם האקדמיה למוזיקה? הוא שמע את המילים האלה, ממש הרגע. הזיכרון שלו מכזיב אותו. הוא מזדקן. או שפשוט זו העייפות הכרונית? כשבלם מול אור ירוק מהבהב נזכר: נטלי. מהמילים שהחליפה עם ענת בזמן שבדק את איתי הבין שהיא סטודנטית באקדמיה למוזיקה. הוא חייך לעצמו והמשיך לנהוג.
יוני חיכה עד שנכנסו שניהם למכונית, לוודא שאינם בטווח שמיעה. הוא התניע, הדליק אורות ושאל את ענת: "תגידי, מה יש לך נגד מיכאל?"
"לי? נגדו? מה פתאום!"
"אז למה את משדכת לו את המכה הזאת?"
מזווית העין הציץ בה, והיה מרוצה לראות כמה היא המומה שגילה את המזימה שלה. שתדע: הוא לא כזה מנותק כמו שהיא חושבת. הוא התחיל לחשוד ברגע שנכנס וראה את עידית אצלם בבית, וכשהופיע מיכאל היה הכל ברור. לא שצריך להיות כזה חכם בשביל זה: ענת תמיד אומרת כמה מיכאל מקסים וכמה חבל שהוא לא מוצא כבר מישהי. הוא רק לא חשב שהיא מתכוונת לשדך לו. ועוד את מי.
"איך אתה מדבר!" מחתה ענת. "עידית בחורה נהדרת."
יוני השמיע נחרה של בוז.
"תגיד, למה אתה תמיד נגדה?"
"אני אלרגי אליה. כמו שהיא אלרגית לחיטה ככה אני אלרגי אליה."
כן, הוא אלרגי לאשה הזאת. למראה העדין והשברירי שלה, לאיסטניסיות שלה, לאופן שבו היא עומדת על דעתה ומתנצחת איתו על כל דבר, קטן או גדול.
"לא, ברצינות." "את יודעת למה אני לא סובל אותה? בגלל הפרצוף המסכן הזה שיושב עליה כל הזמן. כאילו היא אומרת לך, אכלו לי, שתו לי, החיים לא מתייחסים אלי יפה, ובגלל זה אתה חייב לה משהו…"
והפסיביות שלה, המסכנוּת שלה! כל פעם צריך להחזיר אותה או להביא אותה או לעזור לה עם איזו בעיה במחשב, ואת כל זה היא מקבלת כמובן מאליו! לא עולה בדעתה לעשות את עצמה מועילה מדי פעם, להציע לשמור איזה ערב על הילדים, לפחות להביא להם איזה שוקולד או משהו, לא את הממתקים הטבעוניים שנראים כמו חריוני ציפורים…
"עידית חברה שלי. וזה לא בסדר איך שאתה מתנהג אליה."
"טוב, בסדר. רק אל תשדכי אותה לחברים שלי!"

מאיה ערד, ילידת ישראל (1971), גדלה בקיבוץ נחל-עוז ובראשון לציון ושירתה במדור הסברה בכתב במפקדת קצין חינוך ראשי. היא בוגרת החוגים ללימודים קלאסיים ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב ובעלת דוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת לונדון. לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הרווארד, ז'נבה, סנט-פטרבורג וסטנפורד.
ספרה הראשון 'מקום אחר ועיר זרה' יצא לאור בהוצאת חרגול, זכה בפרס הביכורים של משרד החינוך והתרבות, ובשנת 2005 נכלל בחמישיית המועמדים הסופית לפרס ספיר. ב-2006 הועלה כהצגה בתיאטרון הקאמרי (בבימוי אלדד זיו, מוזיקה אלון אוליארצ'יק). מחזה בחרוזים פרי עטה, 'צדיק נעזב' ראה אור בשנת 2005 בהוצאת אחוזת-בית.
אחרי שבחנה את הצדדים היותר משעשעים והפחות זוהרים בחיי האקדמיה ברב-המכר עטור השבחים, 'שבע מידות רעות', פנתה מאיה ערד לזירה אינטימית ורגישה הרבה יותר – חיי המשפחה. ספרה 'תמונות משפחה' ראה אור בהוצאת חרגול בינואר 2008. ב-2009 ראה אור ספרה 'אמן הסיפור הקצר', שבו בחנה בחדות ובהומור את עולם הספרות בישראל.

X