הסנגור | לרכישה באינדיבוק
הסנגור

הסנגור

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 328
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 94
- 42

מנתח נודע עלול לאבד את כל עולמו מפני שהתפתה לרומן אסור…
הלום קרב מאבד את עשתונותיו ברגע אחד נורא ומסתבך במשפט רצח…
עורך דין מפורסם נחקר בעבירות שוחד והפרת אמונים ומוצא עצמו כעד מדינה…
אלו ונוספים הם גיבוריו של הסנגור, ספרו השלישי של דן שינמן, מבכירי הסנגורים בישראל, המביא סיפורים מרתקים מאחורי הקלעים של אולמות בית המשפט הפלילי וחדרי החקירות, מעולמם של הנאשמים והסנגורים ומן היחסים העדינים הנרקמים ביניהם.

 

שינמן נע באלגנטיות ובשפה עשירה וקולחת בין שני רבדים, הספרותי והעיוני. ברובד הספרותי הוא מכניס את הקוראים אל עולמן של הדמויות – רובן אזרחים כמונו שמצאו עצמם יום אחד מסובכים בפלילים, ולצדם הסנגורים שאמונים לספק להם הגנה מיטבית.

 

ברובד העיוני הוא פורש בפני הקורא בצורה נהירה להפליא דילמות אתיות וערכיות מעולם המשפט:
האם על הסנגור לשאוף לדעת את האמת?
האם סנגור יכול להגן על לקוח שהוא אינו נותן אמון בגרסתו?
האם על הנאשם לדבר בחקירה או לשתוק?
כיצד מתבצעת חקירה נגדית?
כיצד נבנית אסטרטגיית הגנה?
ועוד נושאים מרתקים המשתקפים בסיפורים הדרמטיים ובהסברים הנלווים אליהם, המבוססים על ארבעים שנות ניסיונו של המחבר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסנגור”

בקרוב…

פיתוי גורלי

 

1

 

כשקיבלתי אותה לעבודה כמזכירה במרפאה שלי, הייתי נתון בלחץ נורא.
נירה, שעבדה אצלי משך עשר שנים, היתה חייבת להפסיק לעבוד מהיום להיום בשל שמירת היריון, ונילי אשתי שהתה בבית אחרי ניתוח כריתת רחם, ועדיין המתנו לתוצאות המעבדה לגבי הממאירוּת.
זה קרה באמצע דצמבר 1999 — התקופה הכי עמוסה במרפאה. גם בבית החולים, שבו אני משמש ראש היחידה לכירורגיית ילדים, היו לי המון ניתוחים. אף שבאמצעות משרד כוח אדם שכרתי את שירותיה של מזכירה מחליפה על בסיס של שעות, הייתי לחוץ למצוא מישהי קבועה. לכן נוסף על פנייתי למשרד כוח האדם, פירסמתי מודעה באינטרנט.
לא היה דבר מאוס יותר בעיני מלראיין את שפע המועמדות, שהגיעו למרפאה במשך כמה ערבים בתום ביקורי החולים. בזמנים כתיקונם הייתי מבקש את עזרתה של אשתי בראיונות, אך עתה נמנעתי אפילו מלספר לה על עזיבתה של נירה, כדי לא להטרידה בעודה סובלת מכאבים ונתונה במתח ובחוסר ודאות.
היא היתה המרואיינת האחרונה בערב השלישי, ואף אחת מן המועמדות עדיין לא נראתה לי מתאימה, וכבר הייתי מותש וחסר סבלנות. נילי התקשרה כמה דקות קודם לכן ושאלה מתי אני חוזר הביתה בנימה של טרוניה, שהותירה אותי עם תחושת אשם כלשהי.
ברגע שהיא נכנסה לחדר, עדיין הייתי שקוע בעיון במכתב המלצה שהביאה קודמתה לריאיון, והיא התיישבה בכיסא שמולי. כשהרמתי את עיני, ראיתי שהיא היפה במועמדות שראיינתי עד כה. היא נראתה כבת שלושים, שערה הבהיר היה פזור עד לכתפיה, והבחנתי מיד בבת שחוק בעיניה הירוקות.
"שמי דלית," אמרה והושיטה יד קטנה ובהירת עור לעברי.
הופתעתי, שכן אף אחת מקודמותיה לא עשתה כן, ולחצתי את היד המושטת. ביקשתיה שתספר על עצמה ועל ניסיונה בעבודה קודמת, והיא סיפרה שתמיד היתה לה זיקה לרפואה, וכבר בשירותה הצבאי שירתה בתפקיד חובשת בגדוד צנחנים. לאחר השירות החלה ללמוד בבית הספר לאחיות של בית החולים "המרכז", ושם הכירה את סטיב — רופא ילדים יהודי אמריקאי, שבא לעבוד בארץ למשך שנה. הם התאהבו, והיא נישאה לו ועברה לגור עמו בניו יורק.
"סטיב עבד במרפאה משותפת עם כמה רופאי ילדים בניו ג'רזי, ליד גשר וושינגטון, ואני הייתי מזכירת המרפאה," אמרה.
"כמה זמן עבדת שם?" שאלתי.
"חמש שנים בערך."
השאלה "ומדוע את כאן עכשיו?" עמדה באוויר, ולא הייתי צריך לשאול אותה, כי היא עצמה מיהרה לומר: "לפני חצי שנה סטיב ואני נפרדנו וחזרתי לארץ."
לא התאפקתי ושאלתי: "ויש לך ילדים?"
"לא, אין לנו ילדים, ניסינו ולא הלך." לרגע השתררה שתיקה מביכה, ואז היא הוסיפה: "אולי יותר טוב כך. זה לא הסתדר בינינו. אתה יודע, מנטליות שונה לגמרי. אני רוצה להתחיל חיים חדשים, התחלתי לחפש עבודה וראיתי את המודעה שלך, וזה נראה לי מה זה מתאים."
גילוי הלב שלה נגע ללבי, וחשתי רצון לעזור לה. אפילו לא שאלתי אותה אם יש בידה מכתבי המלצה. כששאלתי: "ואם אחליט לקבל אותך, מתי את יכולה להתחיל לעבוד?"
היא ענתה: "אפילו מחר."
"אני נמצא כאן שלושה ימים בשבוע מארבע עד תשע, ולפעמים כשיש לחץ עד עשר־אחת עשרה. ביומיים האחרים אני מנתח באופן פרטי, ועל המזכירה להיות איתי ולטפל בכל העניינים הניהוליים. אני משלם עבור משרה מלאה."
"אין לי שום בעיה, אני פנויה לחלוטין."
התבוננתי בה וראיתי שהיא משתוקקת לקבל את המשרה, ולרגע היססתי, שכן מלבד הרושם הכללי החיובי בפגישה עצמה, בעצם לא ידעתי עליה ולא כלום.
נילי שוב התקשרה וביקשה שאגיע מיד, כי היא מרגישה לא טוב וצריך להשכיב את שני הקטנים לישון. קמתי ממקומי וביקשתי סליחה שכן עלי לסיים את הריאיון ולחזור הביתה בדחיפות.
"עלי לשקול בין כמה מועמדות, ועד סוף השבוע אתן לך תשובה."
היא נשארה ישובה במקומה, פניה נפלו, וכשהיא משפילה את עיניה, אמרה: "דוקטור, אני נורא מבקשת שתיתן לי צ'אנס. מבטיחה לך שלא תצטער."
היא הרימה את עיניה לעברי, והן היו לחות ובורקות. מצאתי את עצמי מופתע, אובד עצות ומהסס לרגע. אמרתי לעצמי שבעצם נמאס לי להיות בלי מזכירה קבועה, וגם אין לי עוד כוח לראיונות האלה, אז מדוע בעצם שלא אנסה אותה, הרי אין זו חתונה קתולית. אבל חשוב מכול — היא מצאה חן בעיני.
"טוב, בואי מחר ותתחילי לעבוד. אני מוכרח לברוח, תהיי כאן בשלוש וחצי ונדבר על המשכורת ושאר הדברים."
היא נראתה מאושרת וקמה ממקומה: "דוקטור, אתה לא תתאכזב."
עתה ראיתי אותה עומדת, גופה נשי ומלא, ועליו שמלה לבנה עם נקודות אדומות וסוודר אדום, קומתה בינונית, ועם נעלי העקב האדומות היא היתה נמוכה ממני במעט. צעדנו יחד לעבר הרחוב, ושם נפרדנו. הפעם הייתי אני זה שהושיט לה יד. היא לחצה את ידי בלחיצה רכה בידה הקרה ואמרה: "איזה ידיים חמות יש לך."
"נתראה מחר," אמרתי ומיהרתי לעבר מכוניתי.
בדרכי הביתה החל לרדת גשם, וחשבתי שהיא נרטבת ואולי לא הייתי בסדר שלא הצעתי לה טרמפ. כשהגשם התגבר, האצתי את תנועת המגבים וחשתי אי־שקט פנימי, שכן ידעתי שקיבלתי אותה לעבודה בדרך נמהרת, בעיקר משום שנמשכתי אליה, בעודי מדחיק את הסכנות הכרוכות דווקא בכך.
2
בתחילה היא השתדלה מאוד בעבודתה, ובשלושת השבועות הראשונים הדברים התנהלו למישרין. למרות העומס הרב שרבץ עלי, השתדלתי להקדים ולהגיע למרפאה מוקדם מהרגיל ולהסביר לה את דרך ההתנהלות, והיא גם קיימה קשר טלפוני עם המזכירה הקודמת, שסייעה לה. שמרתי על ענייניות וריחוק בהתייחסותי אליה, וגם היא לא הראתה סימני פלישה אל המרחב שלי, וכבר הגעתי למסקנה שאני מרוצה מכך שקיבלתי אותה לעבודה.
היה זה יום ראשון אחר הצהריים, והיא לא הגיעה לעבודה. כשניסיתי להתקשר לנייד שלה, לא היה מענה. התחלתי לקבל חולים, ובינתיים התמלא חדר ההמתנה בילדים ובהוריהם, והייתי עצבני לנוכח המהומה שנוצרה. היא הגיעה באיחור של שעה ונכנסה לחדרי, בעודי יושב ומולי זוג הורים וילדם שישב על ברכי אביו.
"אני כאן," היא אמרה. היא נראתה נורא — פניה היו חיוורות, עיניה נפוחות, וגם שער ראשה לא היה כתמול־שלשום.
שאלתי: "קרה משהו?"
"אספר לך אחר כך. אני מצטערת על האיחור."
היא יצאה, ואחרי כשעה שמעתי צעקות בחדר ההמתנה עד כי נאלצתי לצאת, ומצאתי את דלית עומדת נזעמת ותוקפנית מאחורי דלפק המזכירות, ומולה אישה שהחזיקה בידיה פעוט כבן שנתיים. הפעוט בכה, והנשים היו בעיצומו של ריב קולני בנוכחות הורים וילדיהם שהמתינו לתורם.
אֵם הילד, שזכרתיה מביקורים קודמים, טענה בהתרגשות וברוגז רב, כי ביום חמישי היא צילצלה למרפאה, והמזכירה קבעה תור להיום עבור התינוק, שזקוק כנראה לניתוח בטן בהקדם, ואילו עתה המזכירה מתכחשת לכך, ולא זו בלבד אלא שהיא מקללת אותה במילים של שוק כמו "פוסטמה" ו"שקרנית".
בעת שהאישה דיברה, דלית היתה נסערת ולא שתקה, אף שביקשתיה לאפשר לי לשמוע את דברי האישה, והיא חזרה ואמרה ללא הרף שהאישה שקרנית.
מעולם לא הייתי במצב מעין זה, ומיד הודעתי לאישה שאקבל אותם אחרי שאסיים את הביקור הנוכחי. בעודי צועד לחדרי, שמעתי את דלית רוטנת בנוכחות האנשים הממתינים שזה לא בסדר ושלא מגיע לה כי ההיא משקרת ומעולם לא קבעה שום תור, אך התעלמתי ונכנסתי לחדרי. הייתי מוטרד מאוד מהתנהגותה של מזכירתי החדשה, שכן האמנתי לאישה, ולא העליתי על דעתי שהמציאה את הסיפור בדבר התור שקבעה, ובעיקר תמהתי על התעקשותה המגוחכת של דלית ועל המהומה שחוללה. הייתי צריך להתאמץ ולהסיח את דעתי מן העניין, כדי להתרכז בעניינם של החולים שלי. כשתמו הביקורים, קראתי לה לחדרי כדי לבקש הסברים על פשר התנהגותה באותו היום.
היא התיישבה מולי כשפניה כעוסות ומבט מוזר בעיניה, ובטרם פתחתי את פי, היא אמרה: "השפלת אותי מול המנוולת הזאת וגם מול המטופלים שהמתינו. ההיא סתם שיקרה, היא לא הזמינה שום תור."
"ונניח שלא הזמינה, מה שקשה לי להאמין, אז היה שווה לעורר מריבה כזאת בנוכחות האנשים שהמתינו?"
"בסוף אני השקרנית, אני האשמה. קיוויתי שלפחות אתה תעמוד לצדי."
"זה לא בית משפט כאן, אני בסך הכול מנסה לברר איתך מקרה לא נעים שקרה. כולנו בני אדם, ואולי בטעות או בשל שכחה לא רשמת את התור. שום אסון לא קרה."
היא קמה ממקומה וצעקה: "אתה לא מברר וסתם מאשים אותי בשקר וזה לא הוגן מצדך."
אמרתי לעצמי שהיא בחורה שרוטה, והדבר האחרון שחסר לי בחיים זה לעסוק בוויכוחים כאלה.
היא המשיכה לצעוק: "אתה לא שואל אותי למה איחרתי, אתה לא מבין מה עבר עלי מאז שלשום בערב. כשהגעתי למרפאה, היית רגיש ושאלת אם קרה משהו וחשבתי שבאמת אכפת לך ממה שקורה לי, ושאחרי הביקורים תרצה לשמוע. במקום זה אתה מאשים אותי בשקרים."
לא האמנתי שנקלעתי למצב הזה, לא ידעתי מה לעשות ומה לומר, ראיתי שהיא נסערת במידה יוצאת דופן, ולא אמרתי מילה. דלית רצה לעבר ספת הישיבה הכחולה שעמדה בפינת החדר, השתטחה עליה ופרצה בבכי מתמשך, כשהיא כובשת את פניה בתוך אחת הכריות, ואילו אני פשוט המשכתי לשבת ליד שולחן העבודה שלי והתבוננתי בה, משתאה ונבוך, לא יודע כיצד לפעול.
לפתע הטלפון צילצל, ואשתי שאלה מה קורה איתי ואם נוכל ללכת לסרט הערב. מאז קיבלה תשובה משמחת כי לא נמצאו תאים ממאירים ברחם שהוצא, היא היתה נתונה במצב רוח מעולה, וכבר חזרה לנהל במרץ את מחלקת יחסי הציבור של חברת התרופות הגדולה, שבה היא עובדת כבר עשר שנים.
"אני עדיין עסוק כאן, וכנראה אצטרך לחזור לבית החולים, יש כמה מקרים דחופים ואני כונן, כך שאין מה לדבר על סרט."
"טוב, מתוק, תשמור על עצמך." אכזבה נשמעה בקולה.
דלית, שעדיין שכבה על הספה, כבר הפסיקה לבכות, אך פניה המשיכו להיות כבושות בתוך הכר, ולא היה לי ספק שהיא האזינה לשיחה. קמתי מכיסאי שליד שולחן העבודה והתיישבתי על אחת הכורסאות הסמוכות לספה שעליה היתה דלית שרועה, והתבוננתי בה. עתה, כששכבה על הספה, נחשפו עוד יותר רגליה החלקות, שכבר נתתי את דעתי עליהן קודם לכן. נמשכתי אליה מאוד, ודווקא התנהגותה המשוגעת באותו היום הגבירה את משיכתי, כשם שגם יצרה בלבי חרדה מפני הסתבכות ברשת הנפרשת לרגלי. היא ידעה שבאותו הערב לא הייתי כונן, שכן יידעתי תמיד את מזכירותי בימים שהייתי כונן.
3
דלית הזדקפה על הספה והחלה לספר לי בבליל של דבֶּרת, כשהיא בוכה וצוחקת חליפות, את דבר הסתבכותה עם בעלה. לא היה ברור לי היכן היא צמודה לאמת, ובעצם גם לא עניין אותי לקבוע מסמרות בסיפור. היא סיפרה על סוף שבוע מטורף שעבר עליה עם שלושה לילות לבנים עמוסי מריבות טלפוניות טרנס־אטלנטיות בינה לבעלה, שלא היה ברור לי כלל ועיקר אם הוא עזב או היא ומדוע. היו בסיפורה מריבות על כסף ואיומים של בעלה, שאותו הציגה כשטן בלבוש רופא ילדים אוהב אדם כביכול.
היא דיברה בשטף ולעתים בדמעות, וככל שהוסיפה ודיברה, כך חשפה את אופייה הנוירוטי שעד אותו יום לא ראיתיו, ולמרות זאת לא קמתי ולא קטעתי את השיחה.
עוד בטרם התוודתה כי למן הרגע הראשון שראתה אותי היא התאהבה בי, כבר ידעתי שנתנה אהבים באותו הערב, ואני מאמין שאף היא ידעה זאת.
התגלגלותה של הפרשה מאותו הערב ואילך הביאה אותי לחזור ולשחזר פעמים רבות את הרגעים שקדמו לרגע שהיא ניגשה אלי וליטפה את שער ראשי ואת פני, בעוד ידי מלטפות בשקיקה מטורפת את חמוקיה.
כמנתח, הייתי מורגל בלקיחת סיכונים, שהרי חלק ניכר מן הניתוחים כרוכים בסיכויי הסתבכות, שיש להם הצדקה בשל המטרה להציל את חיי החולה או את בריאותו. ואולם איזה אידיאל או ערך חיוביים עמדו אל מול לקיחת הסיכונים שנטלתי על עצמי בהסתבכות הרומנטית עם דלית? בסתר לבי אני יודע היום שדווקא החלק המשוגע שבה, הבלתי שגרתי והבלתי צפוי, הפחיד אותי ובו־בזמן משך אותי, וגרם לי להתעלם מן הסכנות, אשר בהתממשן כמעט ריסקו את חיי.
נילי אשתי היתה אהבת חיי, ומאז שהכרתיה בצבא עשרים וחמש שנה קודם לכן, לא הרביתי לבגוד בה. היו כמה סטוצים קטנים בכנסים בחו"ל ועוד איזה סיפור קצר עם אחות נשואה ממחלקה אחרת, ובכל אלה לא היו התאהבויות, והם נסתיימו בשלום, מה שתרם בוודאי לפזיזותי ולהתעלמותי מן הסכנות במקרה זה.
שנינו היינו סוערים מאוד בהתעלסותנו, ועירום גופה, עורה וריחה היו טובים ויפים בעיני עוד יותר ממה שדימיתי. בעת שגעשנו היא הרבתה לחזור ולומר לי מילות אהבה, ואילו אני נזהרתי ולא החזרתי לה מידה כנגד מידה במילותי, וכבר מיד לאחר מעשה, כשהיינו שרועים על הספה, עירומים ומתנשפים והיא בזרועותי, חשתי לפתע עצבנות עצומה. הדברים התגלגלו באותו הערב במהירות שהדהימה והפחידה אותי.
היא שאלה אם היה לי טוב, ועניתי, "כן, בטח, לא הרגשת?"
"אבל לא אמרת אף פעם שאתה אוהב אותי."
שתקתי, והיא ניתקה את עצמה מחיבוקי והביטה בי בתוכחה: "אתה אוהב אותי?"
"אני מחבב אותך מאוד. הרגשת כמה שהיה לי טוב."
קמתי ממקומי ואמרתי: "בואי נתקלח, אני חייב לחזור הביתה."
דלית קמה גם היא והחלה להתלבש במהירות.
"את לא רוצה להתקלח?"
"לך, לך להתקלח, תוריד מעצמך את הריחות והזיעה כדי שהיא לא תרגיש. אני לא צריכה לספק אליבי לאף אחד."
"אז תמתיני ואקח אותך הביתה."
"אני לא צריכה ולא אבזבז את זמנך היקר. טוס מהר הביתה ותספר לה על הילדים שהצלת בתורנות שלך בבית החולים."
היא טרקה את הדלת ויצאה מבלי לומר שלום, בעודי עושה את דרכי אל המקלחת הצמודה לחדרי, המום וחרד מן הבאות.
בלילה לא עצמתי עין לרגע, והייתי מבועת מן המצב שנקלעתי אליו בשל איוולתי ויצרי, ומדי פעם הבטתי על נילי שישנה בשלווה, וחשבתי רק כיצד אני יוצא בשלום מן התסבוכת הזאת, שעדיין לא ידעתי עד כמה גדולה היא. היה ברור לי שלמחרת עלי להבהיר לה נחרצות כי אין לי כל כוונה להמשיך, וידעתי גם שאני חייב לפטר אותה בהקדם, אך אצטרך לעשות זאת בזהירות רבה כדי שלא תנקום בי.

דן שינמן הוא עורך דין, מרצה וסופר.

 

לפני כעשור עשה מהפך בחייו, כאשר הפך את הכתיבה הספרותית וההוראה האקדמית למרכז עיסוקו.

 

הסנגור הוא ספרו השלישי.

 

שני רומנים הקודמים שלו ניתוח לב פתוח ובין הקטבים, ראו אור בהוצאת כנרת, זמורה, דביר, והיו לרבי-מכר..

X